לפסיכונאוט

על מסעות פסיכונאוטים והאתיקה של התודעה

לשתות סתם וודקה, ואפילו ישר מהבקבוק – אין בזה כלום, רק הבל ויסורי נפש. לערבב וודקה עם או-דה-קולון – יש בזה מידה של עידון, אבל הפאתוס חסר. ללגום כוסית של "צרי הגלעד" – בזה יש גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל יש כאן משום רמז מטאפיסי. איזה מרכיב של "צרי הגלעד" אנחנו מוקירים יותר מכל? את הכוהל התעשייתי, אלא מה. אבל הכוהל התעשייתי, מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל.

עטיפת הספר 'מוסקווה פטושקי'. שימו לב לרמז המטאפיזיפסקה קצרה זו של ונדיקט ירופייב (מתוך ספרו הקלאסי מוסקבה פטושקי, תר. נילי מירסקי) מכילה בעצם את כל הדברים הקצרים שאני רוצה לומר, ולכן הרשימה להלן תהיה רק פרשנות למילותיה. בספר מתאר יורפייב את מסעו האומלל ממוסקבה לאהובתו בעיירה פטושקי, אולם יותר מנסיעה ברכבת זהו מסע תודעתי סוראליסטי ופסיכודלי, שכן גיבורו מוכן לאתגר את מחזור הדם שלו בכל נוזל שהוא מצליח לשים עליו את ידו, מוודקה ועד לכה, הכל בשאיפה לקבל חופשה זמנית, קצרה ככל שתהיה, מתודעתו היומיומית.

וזוהי הנקודה הראשונה בדברי: לאורך כל ההיסטוריה עשו בני אדם מאמצים ניכרים כדי לחמוק מתודעתם הנתונה. לשם כך הם רקדו ריקודים אקסטטיים, טיפסו על הרים, ישבו במדיטציה, שאפו ונשפו בצורות מיוחדות, שיננו תפילות, דרשו דרשות, פצעו את עצמם, פינקו את עצמם וכן, גם גמעו ועישנו שלל חומרים מחומרים שונים. הערגה העיקשת לראות את העולם אחרת, שלא לומר להיות מישהו אחר, היא נפוצה ועל-זמנית כשם שהיא אנושית.

נקודה שניה. כמו בעלי חיים ורעיונות, גם טכניקות מתמירות תודעה עוברות אבולוציה. פעם גמעו בהודו סומה וביוון קיקאון, בכנען (כנראה) שיטה והרמל ובורנסי עישנו חשיש. הטבע היה לנו אב ואם במסע האנתאוגני, כהני הדת אחינו הבכורים. כיום אמצעים טכנולוגיים מאפשרים לנו לרקוח כמעט כל צירוף מולקולות שנבחר, ומדעי המוח מבארים עבורנו אילו מולקולות כדאי לנו לבחור. מכאן נולדו הפרוזק, הציפרלקס, הרטאלין, המודפיניל שהונדסו מראש כדי לכוון את התודעה שלנו לעבר הוויה ספציפית. במקביל, מדענים במעבדות פיראטיות רוקחים חגיגת ורדבול, כמו גם כל מני אחים חורגים ובלתי חוקיים לאלה, כדי להעצים חוויות חיים שונות. יורפייב, כרוקח חובב, מלקט ומערבב מה שהוא יכול כדי לעוף.

ויורפייב, וזו נקודתנו השלישית, מחפש לא רק לשנות את תודעתו, אלא להוסיף לה אידאה, פאתוס, ומעל לכל רמז מטאפיזי. או לפחות כך הוא כותב, וננסה להאמין לו. כי אם כן, הרי שכאן לדעתי עיקר הנושא שלפנינו, והוא השאלה: מה בעצם אנחנו רוצים? כלומר, חוץ מלברוח מהתודעה הנתונה שלנו – מה בעצם אנחנו רוצים? לפעמים התשובה ברורה: מי שבולע סרוקסט רוצה לצאת מהדיכאון. מי שבולע רטלין רוצה להתרכז. מי שבולע קפאין רוצה להתעורר. מי שבלע בעבר הקדום סומה וקיקאון רצה להתעלות מבחינה רוחנית.

חריטה מהמאה ה-17 המתארת אסיפת העסיס מפירות צמחי הפרג, לצורך הפקת אופיום. "A pipe is the fountain of contemplation, the source of pleasure, the companion of the wise; and the man who smokes, thinks like a philosopher and acts like a Samaritan." - Edward George Bulwer-Lytton, 1st Baron Lytton (1803 - 1873)

חריטה מהמאה ה-17 המתארת אסיפת העסיס מפירות צמחי הפרג, לצורך הפקת אופיום. במאה ה-19 האופיום היה הסם המועדף על בני אירופה, ו"מאורת אופיום" נתנו שירותים למשתמשים. האופיום הגיע מטורקיה וסין, שם הוא היה בשימוש במשך מאות שנים לפני כן.
"A pipe is the fountain of contemplation, the source of pleasure, the companion of the wise; and the man who smokes, thinks like a philosopher and acts like a Samaritan." – Baron Edward George Bulwer-Lytton, 1803 – 1873

אה, רגע, שמתם לב להבדל? הוא אכן קיים, אם כי הוא מובהק פחות ממה שניתן לחשוב. תראו, בימי הודו, יוון וכנען העתיקים לא היה ממש תחום שלא היה דתי, כלומר לא היה מרחב חילוני, סקולרי. ממילא כל מה שעשית השתלב איכשהו במערך הדתי ההגמוני, שקבע עבורך בערך את כל החיים (הרי גם העבודה שלך היתה חלק מהקאסטה והדהרמה, או כחלק מחייה של הפוליס מונהגת האלים, או בציות למצוות וכו'). בהתאם לכך כל מאמץ להתעלות מבחינה תודעתית היה חלק אורגני מהחיים, שהיו חלק אורגני מהדת. מה שקרה, אם כן, באלפיים השנים האחרונות (ובעיקר בשלוש מאות השנים הממש אחרונות), הוא שבו זמנית התרבו מאוד התחומים שמנותקים לגמרי מהשאיפה שלנו לדעת את החיים ואת האלוהים, והתרבו מאוד החומרים שמאפשרים לנו לשנות את התודעה שלנו.

ועוד דבר קרה: בשונה מהעבר הרחוק, כיום אין מסורות קדושות שמורות לנו איך ומתי ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה. את הסומה והקיקאון נטלו אנשים בצורה מבוקרת, בזמנים מיוחדים, בהדרכת מומחים, למטרות מוגדרות. כיום, כפי שניתקנו את התחום הדתי מרוב החיים כך ניתקנו גם את תבונת המסורת שעטפה את תחום החומרים משני התודעה. אין לנו מסגרת תיאורטית לעניין, ואין לנו מומחים לו. ובעיקר, אין לנו כל אמת מידה לשיפוט מוסרי של מצבי תודעה.

למה הכוונה? כוונתי היא שאנחנו לא מסוגלים לתת לעצמנו דין וחשבון באשר לשאלה הפשוטה: מהו מצב תודעתי טוב או ראוי. אין לנו בכלל שדה אתי שכזה. בעוד, למשל, שבתחום זכויות היוצרים, בתחום המיני, בתחומי המלחמה בין מדינות, בתחומי היחס לבעלי חיים ועוד ועוד יש לנו מושג מהו טוב ומהו רע, חשבנו על העניין וגיבשנו דעה, הרי שאתיקה של תודעה אין לנו (לבד אולי מהרצון הדי בנאלי להיות "נורמלי").

כל הגורמים האלה מביאים למצב אבסורדי שבעוד שמותר לנו חוקית להשתכר ללא גבול, לקחת רטלין מותר לנו רק במרשם רופא, ואילו לעשן מריחואנה פשוט אסור. רבים כבר דיברו על האיוולת וחוסר ההגיון המוחלט שבאיסור על צריכת חשיש כאשר מאשרים במקביל ניקוטין או אלכוהול, אבל צריך להבין שהמצב הזה נגרם כתוצאה מחוסר מחשבה מוחלט באשר למעמד האתי של מצבי תודעה שונים. כלומר, שוב, השאלה היא: מה אנחנו רוצים?

חוסר הקדשת הדעת לנושא הזה מביא מצד אחד למדיקליזציה שלו – כאשר רופאים הופכים משום מה למי שקובע מה אמור להיות המצב התודעתי שלי – ומצד שני לקרימינליזציה שלו – כאשר השוק מוצף בחומרים לא חוקיים וצרכניו שרויים לא רק בבורות מוחלטת באשר לתוצאות נטילתם, אלא גם בחוסר יכולת להגדיר לעצמם מה ולמה הם רוצים שיעשה להם הסם. וכמובן, נוסיף לזה את הצביעות המתחסדת שמלווה את כל המצב הזה מצד הממסד הפוליטי והמשטרה. החברה המערבית המודרנית היא ללא ספק זו שמצד אחד ההיצע הנרקוטי שלה הוא הגדול אי פעם, מצד שני המחשבה המוקדשת לפן האתי של הנושא כמעט לא קיימת, ומצד שלישי על הכל מכסה מיצג שווה של דאגה לציבור, כאשר ברור לכל ש"המלחמה בסמים" אבודה.

אז מה אמרנו? אמרנו שתהליכי המודרניזציה והחילון עקרו את תחום השימוש בחומרים משני תודעה מהמארג המסורתי והאתי שלו, ובלית ברירה הפכו אותו ללא חוקי, ואת צרכניו ללא נורמלים (לחילופין מכיוון שהם בצלילות דעתם צורכים סמים, או מכיוון שכדי לצרוך סמים הם חייבים להראות לרופא שהם לא צלולים בדעתם). כמו בתחומים אחרים, גם כאן אנחנו מגלים שחסרה לנו תבונה פשוטה באשר לדרך הנכונה לגשת אל הנושא, להבין את השלכותיו, אפילו להמשיג אותו ולחשוב עליו. אנחנו זקוקים בדחיפות לפיתוח אתיקה של התודעה, שבמסגרתה ניתן את הדעת לשאלת מצבי התודעה הראויים והדרכים הראויות להגיע אליהם. עד אז חומרים מסוכנים כמו אלכוהול יופצו חינם, חומרים בריאים כמריחואנה יאסרו בחוק, ובכל מקרה לא נדע למה טוב לנו כל כך לברוח מהתודעה היומיומית שלנו, וחשוב יותר, למה רע לנו כל כך לחיות בה.

ונקודה אחרונה. בסופו של דבר, החומרים שאנחנו צורכים, כמו אלו שצרך יורפייב, לא שווים דבר ללא הכוונה שניצבת מאחוריהם. כפי שכתב יורפייב על הקוקטייל שהוא רקח: "מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל". האדם הוא זה שאמור לתת דין וחשבון, קודם כל לעצמו, על מה שהוא מכניס לגופו. והאדם הוא זה שצריך לעורר השראה, קודם כל בעצמו, עם או בלי קשר לחומרים אותם הוא מעכל. ההשראה שאנחנו מחפשים כבר נותנת לנו רמז לנקודת המוצא שמביאה לצריכת חומרים משני תודעה, כמו גם לכיוון שאליו אתיקה של תודעה יכולה לכוון אותנו. והכיוון הזה… נדמה לי שזהו כיוון שיש בו גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל גם רמז מטאפיסי.

גיליון 'לפסיכונאוט' הראשון

פורסם בגיליון הראשון של כתב העת לפסיכונאוט. ערב ההשקה לגיליון יתקיים מחר ברחוב טורי זהב 8, ת"א.

על האתיקה של התודעה כתבתי בעבר בבלוג כאן, כאן וכאן, ובמאמר מוער באקדמות, כאן ב-pdf.