מאמר

מאמר שלי שמציע מפה טיפולוגית לחוויה המיסטית ולטכניקות מדיטטיביות

מאמר שכתבתי פורסם בגישה חופשית באתר כתב העת Religions. כותרתו:

Studying Jewish Meditative Techniques: A Phenomenological Typology and an Interdisciplinary View

המאמר, שמבוסס על חלק מעבודת הדוקטורט שלי, עוסק בסיווג טיפולוגי של טכניקות מדיטטיביות ושל החוויה המיסטית, וזאת כהכנת סט של כלים על מנת להשוות בין פרקטיקות מדיטטיביות במסורות שונות ובאותה מסורת בזמנים שונים.

אני מחלק את החוויה המיסטית לארבע ז'אנרים: טראנס, ריכוז (כחוויה), אקסטזה רגשית ומניפולציה על מודל העצמיות ("אין אני" וכו').

את הטכניקות המדיטטיביות אני מסווג על פי המבנה הכללי (מודעות, ריכוז, אוטומציה), הכיוון (אינטרוברטי או אקסטרברטי – פנימה או החוצה), ההשפעה הרגשית (שילהוב או השקטה), המרחב על רצף גוף-נפש (תודעתי-מודעתי או גופני-אנרגטי) והיחס למסורת ממנו יצאה הטכניקה (המשך, שלילה, נומי, אנומי, אנטינומי).

אני מדגים את השימוש בכלים האלה על ידי בחינת התרגול המדיטטיבי שמציעים שלושה מורים רוחניים יהודיים: ר' נחמן מברסלב, הרב ישראל יצחק בזאנסון (רב קהילה ברסלבית בתל אביב שמושכת אליה סרוגי כיפה) והרב אברהם צבי קלוגר (רב קהילה ברסלבית חרדית בבית שמש).

אני מראה כיצד ניתן להצביע, בעזרת הכלים שהצעתי, על הבדלים בטכניקות המדיטטיביות של שני האחרונים ביחס לזו שפיתח ר' נחמן.

המאמר הוא חלק מגליון נושא מיוחד על מדיטציה ביהדות, שעורכת ד"ר מירה ניקולסקו. כולו כאן בגישה חופשית: https://www.mdpi.com/2077-1444/13/7/648

קרישנמורטי והמסורת של אי-מסורת

theosophical001בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)

capture

על שני זרמים מרכזיים של יחס ליהדות בחברה הישראלית כיום

גיליון אקדמות החדש מוקדש ל'זהות יהודית', ומכיל מאמרים מעניינים רבים (ראו תוכן כאן). המאמר שלי, הפרטת הדת וקידוש האומה: קריסת הקולקטיביזם הציוני ותולדותיה, מנסה לשרטט שני תהליכי עומק, מנוגדים ומשלימים, המתרחשים בחברה היהודית בישראל בשני העשורים האחרונים, שניהם בקשר בין אזרחים יהודים ליהדותם.

הראשון הוא התעוררותו של עניין פלורליסטי וליברלי במסורת מצד חילונים והתגוונות הביטויים הדתיים בחברה הדתית. במילים אחרות, הפרטת הדת והפיכת חלקים מהמסורת היהודית (בעיקר התלמוד, הקבלה והחסידות) למקורות להשראה, ללימוד ולחיפוש רוחני עבור רבים, ובמקביל שבירתה של החברה הדתית לזרמים שונים ומגוונים.

התהליך השני הוא עלייתו של גל אתנוצנטרי ולאומני בשכבות רחבות של העם, שמחליף עבור רבים את הזהות היסודית שלהם מזהות "ישראלית" לזהות "יהודית". היהדות כאן נתפסת לא כגוף של ידע, לא כתרבות, אפילו לא כדת, אלא כאתנוס, והיא משמשת ליצירת לאומנות-אתנית המבססת את החברות במדינה על שבטיות ולא על אזרחות. במסגרת התעצמותה של התפיסה האתנוצנטרית, ובביטוי מרכזי שלה, אני מציג במאמר את הכמיהה חדשה אל הר הבית ובית המקדש.

את המאמר כתבתי באפריל 2014, כלומר כמעט לפני שנה. הרבה לפני שיאו של גל העלייה להר הבית, הבחישה הפוליטית בעניין (מירי רגב, משה פייגלין – זוכרים?), וניסיון ההתנקשות ביהודה גליק. לצערי הוא מפורסם רק עכשיו, אחרי שהדברים נרגעו ומעט נשכחו. בכל מקרה הוא מכניס את העניין להקשרו הרחב.

המאמר כולו כאן ב-pdf.

ביום חמישי זה יתקיים ערב לכבוד צאת הגיליון, בו ידברו רבים וטובים, ראו מודעה להלן.

2015-03-09_142802

על תהליך הפיכתה של הדת בימינו לאתיקה

  • "זו היתה אפוא מטרת טקסי הקודש: שלא יעשו הבריות דבר לפי החלטתם הם אלא הכל יעשו במצוות זולתם, ויודו בכל מעשיהם ומחשבותיהם שאינם עומדים כלל וכלל ברשות עצמם אלא תלויים לגמרי ברשות זולתם."
  • "מה זה מצוות? סדרות של פעולות — יומיות, שבועיות, שנתיות — שאתה חוזר עליהן ושיש להן תפקיד מדיטטיבי. שבת, חג, כשרות, נטילת ידיים — כולן כאלה. מבחינתי, כשמישהו לוקח על עצמו שמירת מצוות, כל המטרה היא להיות במצב של מודעות. לכפות את המודעות על הפעולה האינסטינקטיבית."

הציטוט הראשון שייך לברוך שפינוזה, השני שייך לעלמה זהר. שניהם מתייחסים למסורת המצוות. ההבדל בתפיסתם את המערך ההלכתי מסמן שינוי מהותי שעבר, ועדיין עובר, על הדתות במערב במאות השנים האחרונות. מדובר בהפיכתן של היהדות והנצרות, בעיני חלק חסידיהן כמובן, ממסגרות קהילתיות הנשענות על סמכות מסורתית והמכוונות להבנייתה והסדרתה הנורמטיבית של קהילה, ל"דרכים רוחניות" אישיות הנשענות על יכולתן להעביר את חסידיהן תהליך תרפויטי ו/או טרנספורמטיבי.

התהליך התרבותי הזה, רב משמעות ככל שהינו, אינו חידוש מוחלט, כי אם חזרה לדגם דתי שהיה רווח במערב לפני עליית הנצרות, דהיינו בין האסכולות הפילוסופיות בתרבות ההלניסטית. הדגם הזה נמצא מקדמת דנא גם במזרח הרחוק, והעניין הגובר בו כיום מסביר גם את העניין הגובר בהן, כלומר את ההתלהבות בת זמננו מדתות המזרח. בקצרה, החיים הדתיים שלנו מסתדרים והולכים על פי דגם של דרכים רוחניות. במילים אחרות, הדת הופכת לאתיקה.

על כל אלה כתבתי במסה שהתפרסמה כעת בגיליון החדש של תיאוריה וביקורת (43, סתיו 2014), תחת הכותרת רוח קדם: על תהליך הפיכתה של הדת בזמננו לאתיקה. המסה כולה כאן ב-pdf.

srvrutil_getResources

ועוד מאמר שלי פורסם לאחרונה, אבל אותו אי אפשר להוריד בחינם. תחת הכותרת Hitbodedut for a New Age: Adaptation of Practices among the Followers of Rabbi Nachman of Bratslav, בגיליון האחרון של Israel Studies Review. כאן.

נאו חסידות: היסטוריה ומאפיינים – מאמר אקדמי

מאמר אקדמי שלי על נאו-חסידות פורסם בגליון האחרון של כתב העת Modern Judaism, תחת הכותרת Neo-Hasidic Revival: Expressivist Uses of Traditional Lore. במאמר אני מנסה לתת תמונה כללית ועקרונית של התופעה. אני סוקר את התופעה מתחילתה בראשית המאה העשרים עם מרטין בובר והאדמו"ר מפיאסצנה כחלוצים של שני כיוונים נאו-חסידיים שונים, האנטי-הלכתי וההלכתי. משם אני ממשיך בדילוגים עד למקומה בניסיונות בני זמננו לערוך "תחיה רוחנית" או "התעוררות" ביהדות העכשווית.

באשר לזמננו, אני מנסה לאפיין את התופעה ולתת בה סימנים, וחלק הארי של המאמר הוא בחינה של התופעה הנאו-חסידית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשלושה מנהיגים רוחניים בישראל של זמננו: הרב שג"ר, הרב ישראל יצחק בזאנסון והרב יצחק גינזבורג, וגזירת המימדים המשותפים שלה מתוך פועלם – שלושתם מייצגים נתיבים שונים אבל בעלי מאפיינים משותפים של נאו-חסידות. כפי שאולי לא יפתיע את קוראי הותיקים, אני מדבר על מגמת ההפנמה של מוקד המשמעות והסמכות הדתית בעידננו, שמביאה איתה דרישה לצורה פסיכולוגית וחוויתית יותר של קשר עם האלוהות. כמובן, כיוון כזה יוצר מתח עם המסורת ההלכתית, ההטרונומית באופיה, ואני דן גם בדרכים השונות שההוגים הללו מתמודדים עם המתח הזה.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון ה-academia.edu שלי.