מאמר

קרישנמורטי והמסורת של אי-מסורת

theosophical001בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)

capture

על שני זרמים מרכזיים של יחס ליהדות בחברה הישראלית כיום

גיליון אקדמות החדש מוקדש ל'זהות יהודית', ומכיל מאמרים מעניינים רבים (ראו תוכן כאן). המאמר שלי, הפרטת הדת וקידוש האומה: קריסת הקולקטיביזם הציוני ותולדותיה, מנסה לשרטט שני תהליכי עומק, מנוגדים ומשלימים, המתרחשים בחברה היהודית בישראל בשני העשורים האחרונים, שניהם בקשר בין אזרחים יהודים ליהדותם.

הראשון הוא התעוררותו של עניין פלורליסטי וליברלי במסורת מצד חילונים והתגוונות הביטויים הדתיים בחברה הדתית. במילים אחרות, הפרטת הדת והפיכת חלקים מהמסורת היהודית (בעיקר התלמוד, הקבלה והחסידות) למקורות להשראה, ללימוד ולחיפוש רוחני עבור רבים, ובמקביל שבירתה של החברה הדתית לזרמים שונים ומגוונים.

התהליך השני הוא עלייתו של גל אתנוצנטרי ולאומני בשכבות רחבות של העם, שמחליף עבור רבים את הזהות היסודית שלהם מזהות "ישראלית" לזהות "יהודית". היהדות כאן נתפסת לא כגוף של ידע, לא כתרבות, אפילו לא כדת, אלא כאתנוס, והיא משמשת ליצירת לאומנות-אתנית המבססת את החברות במדינה על שבטיות ולא על אזרחות. במסגרת התעצמותה של התפיסה האתנוצנטרית, ובביטוי מרכזי שלה, אני מציג במאמר את הכמיהה חדשה אל הר הבית ובית המקדש.

את המאמר כתבתי באפריל 2014, כלומר כמעט לפני שנה. הרבה לפני שיאו של גל העלייה להר הבית, הבחישה הפוליטית בעניין (מירי רגב, משה פייגלין – זוכרים?), וניסיון ההתנקשות ביהודה גליק. לצערי הוא מפורסם רק עכשיו, אחרי שהדברים נרגעו ומעט נשכחו. בכל מקרה הוא מכניס את העניין להקשרו הרחב.

המאמר כולו כאן ב-pdf.

ביום חמישי זה יתקיים ערב לכבוד צאת הגיליון, בו ידברו רבים וטובים, ראו מודעה להלן.

2015-03-09_142802

על תהליך הפיכתה של הדת בימינו לאתיקה

  • "זו היתה אפוא מטרת טקסי הקודש: שלא יעשו הבריות דבר לפי החלטתם הם אלא הכל יעשו במצוות זולתם, ויודו בכל מעשיהם ומחשבותיהם שאינם עומדים כלל וכלל ברשות עצמם אלא תלויים לגמרי ברשות זולתם."
  • "מה זה מצוות? סדרות של פעולות — יומיות, שבועיות, שנתיות — שאתה חוזר עליהן ושיש להן תפקיד מדיטטיבי. שבת, חג, כשרות, נטילת ידיים — כולן כאלה. מבחינתי, כשמישהו לוקח על עצמו שמירת מצוות, כל המטרה היא להיות במצב של מודעות. לכפות את המודעות על הפעולה האינסטינקטיבית."

הציטוט הראשון שייך לברוך שפינוזה, השני שייך לעלמה זהר. שניהם מתייחסים למסורת המצוות. ההבדל בתפיסתם את המערך ההלכתי מסמן שינוי מהותי שעבר, ועדיין עובר, על הדתות במערב במאות השנים האחרונות. מדובר בהפיכתן של היהדות והנצרות, בעיני חלק חסידיהן כמובן, ממסגרות קהילתיות הנשענות על סמכות מסורתית והמכוונות להבנייתה והסדרתה הנורמטיבית של קהילה, ל"דרכים רוחניות" אישיות הנשענות על יכולתן להעביר את חסידיהן תהליך תרפויטי ו/או טרנספורמטיבי.

התהליך התרבותי הזה, רב משמעות ככל שהינו, אינו חידוש מוחלט, כי אם חזרה לדגם דתי שהיה רווח במערב לפני עליית הנצרות, דהיינו בין האסכולות הפילוסופיות בתרבות ההלניסטית. הדגם הזה נמצא מקדמת דנא גם במזרח הרחוק, והעניין הגובר בו כיום מסביר גם את העניין הגובר בהן, כלומר את ההתלהבות בת זמננו מדתות המזרח. בקצרה, החיים הדתיים שלנו מסתדרים והולכים על פי דגם של דרכים רוחניות. במילים אחרות, הדת הופכת לאתיקה.

על כל אלה כתבתי במסה שהתפרסמה כעת בגיליון החדש של תיאוריה וביקורת (43, סתיו 2014), תחת הכותרת רוח קדם: על תהליך הפיכתה של הדת בזמננו לאתיקה. המסה כולה כאן ב-pdf.

srvrutil_getResources

ועוד מאמר שלי פורסם לאחרונה, אבל אותו אי אפשר להוריד בחינם. תחת הכותרת Hitbodedut for a New Age: Adaptation of Practices among the Followers of Rabbi Nachman of Bratslav, בגיליון האחרון של Israel Studies Review. כאן.

נאו חסידות: היסטוריה ומאפיינים – מאמר אקדמי

מאמר אקדמי שלי על נאו-חסידות פורסם בגליון האחרון של כתב העת Modern Judaism, תחת הכותרת Neo-Hasidic Revival: Expressivist Uses of Traditional Lore. במאמר אני מנסה לתת תמונה כללית ועקרונית של התופעה. אני סוקר את התופעה מתחילתה בראשית המאה העשרים עם מרטין בובר והאדמו"ר מפיאסצנה כחלוצים של שני כיוונים נאו-חסידיים שונים, האנטי-הלכתי וההלכתי. משם אני ממשיך בדילוגים עד למקומה בניסיונות בני זמננו לערוך "תחיה רוחנית" או "התעוררות" ביהדות העכשווית.

באשר לזמננו, אני מנסה לאפיין את התופעה ולתת בה סימנים, וחלק הארי של המאמר הוא בחינה של התופעה הנאו-חסידית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשלושה מנהיגים רוחניים בישראל של זמננו: הרב שג"ר, הרב ישראל יצחק בזאנסון והרב יצחק גינזבורג, וגזירת המימדים המשותפים שלה מתוך פועלם – שלושתם מייצגים נתיבים שונים אבל בעלי מאפיינים משותפים של נאו-חסידות. כפי שאולי לא יפתיע את קוראי הותיקים, אני מדבר על מגמת ההפנמה של מוקד המשמעות והסמכות הדתית בעידננו, שמביאה איתה דרישה לצורה פסיכולוגית וחוויתית יותר של קשר עם האלוהות. כמובן, כיוון כזה יוצר מתח עם המסורת ההלכתית, ההטרונומית באופיה, ואני דן גם בדרכים השונות שההוגים הללו מתמודדים עם המתח הזה.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון ה-academia.edu שלי.

על נאו-חסידות, נאו-קבלה ועלייתו של העצמי התועלתני

2014-07-24_14453922מאמר אקדמי שלי פורסם היום בגיליון של כתב העת Alternative Spirituality and Religion Review. במאמר אני משתמש בכמה דוגמאות מהשדה הנאו-חסידי והנאו-קבלי מאז שנות התשעים כדי להציג את עלייתו של מה שאפשר לכנות "העצמי התועלתני". הכוונה היא לתפיסה עצמית המניחה את קיומו של מקור נסתר של עוצמה החבוי בתוך האינדיבידואל, שאפשר בעזרת טכניקה רוחנית או פסיכולוגית להגיע אליו ולנצל אותו כדי ליצור "הצלחה" (רוחנית, חברתית, כלכלית).

כפי שאני כותב במאמר, מדובר לדעתי בתוצר תרבותי שהוא הכלאה של רציונליות תועלתנית מבית המדרש של תנועת הנאורות, יחד עם הנחות מוצא רומנטיות בדבר גרעין רוחני, אותנטי וייחודי שנמצא לכאורה בתוך כל אחד מאיתנו. הכלאה זו מקבלת חיים במרחב הליברלי והקפיטליסטי, ובאה לידי ביטוי בחיפוש אחר "שיטות" ו"טכניקות" פסיכולוגיות ורוחניות.

כדוגמא פשוטה אפשר להביא את תפוצתם ההולכת וגוברת של ספרי Self Help. מתחילת המאה העשרים זוכים "ספרי העזרה העצמית" לחלק הולך וגדל של השוק. ספרים אלה, שעל גדילת חלקם בשוק הישראלי כתבתי לא מזמן במוסף הספרים של 'הארץ', מציעים לקוראיהם שיטה שהם אמורים לאמץ ולהפעיל כדי להגיע לשלמות נפשית, השפעה חברתית, או פשוט הרבה הרבה כסף. הפופולריות העצומה של הז'אנר הזה מצביעה על חיפושו של הפרט המערבי המודרני אחר "הוראות הפעלה" עבור עצמו, מתוך ההנחה שכל דבר בטבע, כולל הוא עצמו, ניתן ל"תפעול", ובהמשך לכך אפשר ורצוי לנצל ביתר הצלחה את משאביו הנפשיים ולמקסם רווחים במאזן החברתי/ רוחני שלו.

במאמר בדקתי כיצד העצמי התועלתני מתגלם בעיבודים עכשוויים לתורות חסידיות וקבליות מסורתיות. חקרתי את הגרסאות הפופולריות של ה"התבודדות" הברסלבית, אלו של ר' ארז משה דורון ושל ר' ישראל יצחק בזאנסון, וניסיתי להראות כיצד הם משנים את הוראותיו של ר' נחמן בעניין הזה כדי להפוך את ההתבודדות מזמן של מפגש אינטימי בין החסיד לאלוהיו לסדרה של הוראות פשוטות שבסופן אמור החסיד לזכות בשיפור עצמי. הכיוון מפסיק להיות מלמטה למעלה והופך להיות מבחוץ פנימה, וההוראות, שמשלבות רעיונות ניו-אייג'יים ממעגלי הרוחניות העכשווית הכללית, מקבלות גוון תרפויטי ולא דיאלוגי.

בחלק הבא של המאמר ערכתי את אותה בדיקה לגבי ההתייחסות העכשווית לקבלה, וזאת בכתבי 'המרכז לקבלה' של הרב פיליפ ברג ו'בני ברוך' של הרב מיכאל לייטמן (1, 2, 3), שתי תנועות של נאו-קבלה המבססות את משנתן על קבלת הרב יהודה לייב אשלג. לקחתי כנקודת ייחוס את פרשנותן של התנועות הללו למונח "קבלה" עצמו, והשוותי אותה להגדרתו של אשלג את הקבלה. כאן אנחנו מוצאים שמ"סוד" שמגלה ליהודי כיצד פועלים העולמות העליונים ומהי הדרך להשפיע ולתקן אותם, הופכת הקבלה לשיטה לטרנספורמציה פנימית, שיפור עצמי ואף "השיטה להגיע לתענוג הגדול ביותר", כדברי הרב לייטמן באחד מספריו.

לבסוף אני מנסה להכניס את הממצאים הללו למסגרת תיאורטית הסוקרת את עלייתו של העצמי התועלתני. לא מקרה הוא שהרבנים דורון, בזאנסון, ברג וליטמן מציגים כולם את אותו מודל דתי, דהיינו את הדת כ"שיטה" האמורה לעזור לנו לבצע תהליך של שיפור פנימי והעצמה עצמית. כולם פועלים בתוך אחת הפרדיגמות המרכזיות ברוחניות העכשווית בזמננו, זו של העצמי התועלתני. הפרדיגמה הזאת משלבת את מודל העצמי של הנאורות, זה שבו העצמי הינו ישות נטולת גוף הבוחנת את עצמה באופן קר ואנליטי ומסוגלת על כן לשפוט ולשפר את עצמה, עם המודל הרומנטי שמציג עצמיות פנימית עמוקה, שלכאורה יש דווקא לקלף מעליה את הניתוחים האנליטיים של התרבות ולהגיע ללוז הטבעי והאותנטי שלה. שילובם מתבצע על ידי אימוצו של ההגיון הקפיטליסטי, שמכוון אותנו ליחס אינסטרומנטלי כלפי העולם וכלפי עצמנו, ושמשתמש במודל העצמיות הבוחנת כדי לתפעל ולשפר את העצמיות הרומנטית הפנימית (תוך התעלמות מכך שמדובר בכפילות משונה ואף סותרת של עצמיות).

עם הפיכתם של אמיתות רוחניות לסחורות בשוק הגלובלי של הניו-אייג', הפך המחפש הרוחני המערבי בתורו ליזם המשקיע מאמץ על מנת להעצים את משאביו הפרטיים. כדי לעשות כן הוא זקוק לשיטה, לטכניקה, וזאת הוא מוצא בעיבודים עכשוויים למסורות רוחניות מהעבר. על ידי תפיסת המהלך הזה נוכל להבין כיצד זרמים שונים ומגוונים ברוחניות העכשווית פועלים למעשה על פי מודל דומה, ומציגים את אותו היגיון אינסטרומנטלי המעצב תורות רוחניות לכדי טכניקות תועלתניות.

המאמר יצא כחלק מגליון שכולו מוקדש לרוחניות העכשווית בישראל. את הגיליון ערך שי פררו, שגם הקדים דברים וכתב בו מאמר על נאו-פגאניות נשית בישראל; ג'יימס לואיס, העורך הכללי של כתב העת, תרם מאמר על הפיצול הפנימי בקהילה הסיינטולוגיה בישראל; עינת רמון כתבה על תרומתם של הרב שלום נח ברזובסקי, ימימה אביטל והרב שלום ארוש לשיח הרוחניות הטיפולית בישראל; גליה צבר כתבה על זהויות דתיות נזילות בקרב מהגרי עבודה אפריקאים בתל אביב; ויותם יזרעאלי כתב על יסודות של חילוניות ודת במעגלי שירה בישראל.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון האקדמיה.קום שלי.