מדיטציה

קרישנמורטי והמסורת של אי-מסורת

theosophical001בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)

capture

פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה

[הרצאה שנשאתי היום בכנס הייסוד של האגודה הישראלית לחקר הדתות. הדברים יוצגו בפירוט בספרי על מדיטציה יהודית שאמור לראות אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב בקרוב.]

זה יובן במהרה על ידי כל אחד שהאל זיכה אותו בדבר, אבל כל אחד אחר לא יוכל בלי ריבוי מילים והשוואות.

את המילים האלה, שכתבה תרזה הקדושה מאווילה במאה ה-16, נהוג לראות כביטוי לאותה "אינאפביליות" מפורסמת של החוויה המיסטית, אותו חוסר יכולת של ההדיוטות להבין אותה לאשורה, חוסר יכולת שמבחינת המיסטיקנים אולי מלמד אותנו משהו לא רק על החוויה המיסטית, אלא גם על ההדיוטות: על הראשונה אנחנו למדים שהיא מעבר לכל תיאור מילולי, ואילו לגבי האחרונים אנו מבינים שהם שקועים עד אוזניהם במילים ובהשוואות, ושאלו הם הכלים היחידים באמתחתם בבואם להבין את העולם.

מיותר לומר, מדובר באמירה פז'ורטיבית. עדיף בהרבה, תטען תרזה, להבין את החוויה המיסטית "מבפנים", ולא להידרש לכלים אנליטיים. כשהתחלתי את עבודת הדוקטורט שלי היה נדמה לי לפעמים שכאילו כדי להתכחש לאמירתה של תרזה מיעטו חוקרי מיסטיקה במאה השנים האחרונות לעסוק בהשוואות בין חוויות מיסטיות. ייתכן שהמשפט האחרון ישמע לכם מופרך מיסודו – הרי מה יש לנו במחקר האקדמי של המיסטיקה אם לא תלי תלים של ספרים ומאמרים העוסקים בחוויה המיסטית ומבקשים להצביע על מאפייניה, ביטוייה, גלגוליה ואף, לפעמים, תקפותה?

נכון, יש בהחלט "ריבוי מילים", כמו שהיתה אומרת תרזה, אבל אין יותר מדי "השוואות". כלומר, על פי רוב ינסו חוקרים שונים לעמוד על חוויה אחת, לכאורה בסיסית ואוניברסאלית, המשמשת קרקע לכל, או לפחות לרוב הגדול והחשוב, של החוויות המיסטיות במסורות הדתיות השונות. בדרך כלל יהיה מדובר בחווית האיחוד והאחדות, ה-unio mystica, שתקבל את כתר "אם החוויות", והסברה תהיה שחוויות מסטיות אחרות הן וריאציות, חלקיות או מלאות, של החוויה המסויימת הזאת.

עמדה פרניאליסטית זו נשללה בתקיפות על ידי האסכולה הקונסטרוקטיביסטית בחקר המיסטיקה. עבורה אין כלל "חוויה מיסטית" אוניברסלית, אלא הבניות תרבותיות שונות של קרבה או מגע עם הרפרנט ה"אלוהי" או ה"מוחלט" של אותה תרבות ספציפית. כפי שניתן להבין בקלות, גם כאן אין ממש השוואה בין חוויות מיסטיות, ולמעשה כל השוואה נחשבת לטעות מתודית. אין בסיס משותף וממילא אין מה להשוות.

בכל המנוי לעיל הבחנתי כשהתחלתי לכתוב את המחקר שלי על פרקטיקות מדיטטיביות במסורת היהודית. שמתי לעצמי לחקור את הביטויים הנוכחיים של מה שמוצג תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", וזאת במסגרת חקר הרוחניות העכשווית ותרבות הניו-אייג'. מכיוון שביקשתי לאבחן את מקורותיהן של הפרקטיקות המדיטטיביות במאה העשרים והלאה – האם מדובר בעיבוד או שחזור של מסורת יהודית ותיקה, או שמדובר ביבוא וגיור של טכניקות זרות, בעיקר ממעגלי ההינדואיזם והבודהיזם – הייתי זקוק לכלים טיפולוגיים בסיסיים שיבדילו בין הטכניקות השונות, ובין החוויות המיסטיות שהן מבקשות לעורר במתרגליהן. גיליתי שדה שנחרש, נזרע ונקצר היטב מכמה כיוונים שונים, אולם שלא הגיע אליו עדיין קומביין שיאסוף את הקציר ויאחד אותו לכדי קוביות אנליטיות שימושיות.

אני כמובן רחוק מלהיות אותו קומביין, אבל בדברים להלן אנסה להציג את הכלים הטיפולוגיים שפיתחתי לצורך המחקר שערכתי. עבודתי נמשכה בעקבות המסורת הפנומנולוגית של משה אידל. מתוך בחינת תיאורי תרגולות מדיטטיביות וחוויות מיסטיות במסורות שונות אספתי נתונים שהיה אפשר לחלק לכמה קטגוריות טיפוסיות שונות. מטרתי היתה לאפיין סוגים שונים של פרקטיקות מדיטטיביות וסוגים שונים של חוויות מיסטיות. אציג את הקטגוריות הטיפולוגיות שהעמדתי ואביא דוגמאות פשוטות שיציגו את השימוש בהן. אפתח במדיטציה וממנה אעבור לחוויה המיסטית.

תרזה הקדושה באקסטאזה, ברניני, אמצע המאה ה-17

מדיטציה

אחד התהליכים המקיפים שעברה התופעה הדתית במערב במאתיים השנים האחרונות הוא התעצמותה של תפיסת הדת כתהליך פרטי וכמגע אישי עם האלוהות, וזאת תוך החלשותה של הדת כמערכת חברתית הנשענת על סמכות מסורתית והמכוננת קהילה. עם זאת, בכל תקופה בעבר היו יחידים שביקשו קרבה אישית למימד האלוהי או המוחלט שבמציאות, קרבה שהיתה בעלת מימד נפשי ואשר עבורם היתה לה משמעות גאולית. לצורך מימוש שאיפתם אימצו פרטים אלה אורחות חיים ותרגולות שונות. את אותן תרגולות המיועדות להביא את הפרט למפגש אישי וגאולי עם המימד האלוהי או המוחלט מבחינתו אני מכנה מדיטציה. במילים אחרות, מדיטציה היא פעולה יזומה שמטרתה לחולל באדם שינוי תודעתי בעל גוון גאולי או תרפויטי מבחינתו.

ההגדרה לעיל של מדיטציה היא רחבה מאוד, וכוללת בתוכה כיוונים נפשיים שונים ואף מנוגדים. הן ישיבה בעיניים עצומות תוך ניסיון להגיע להרגעה מוחלטת של התודעה והרגש היא מדיטציה, הן ריקוד נמרץ לקול תופים במטרה להגיע לשלהוב אקסטטי היא מדיטציה, ומובן שאפשר וצריך להבדיל בין האופי השונה מאוד של המתודות המדיטטיביות הללו. עם זאת, בספרות המחקרית הקיימת קשה למצוא ניסיון להבחין בין טכניקות שונות של מדיטציה על פי מאפייניהן. לרוב המילה "מדיטציה" משמשת חוקרים שונים לתיאור טכניקה מסויימת הנחשבת עבורם כמופע המרכזי, אם לא היחיד, של המדיטציה בכלל. כאן אציע אפוא את הטיפולוגיה אותה העמדתי במחקרי, הנשענת על מחקרים שונים כמובן, ומשלבת ביניהם.

ראשית יש להבחין בטיפוס הכללי של המדיטציה, דהיינו באופי השינוי התודעתי אותו מבקשת הטכניקה להביא. ניתן להבדיל בין מדיטציה המבוססת על תשומת לב ממוקדת, כלומר ריכוז (למשל, מדיטציה יוגית); מדיטציה הדורשת בחינה פתוחה של ההווה ותשומת לב, דהיינו מודעות (למשל, ויפאסנה); ומדיטציה המבנה חזרה על דפוס תודעתי מסויים באופן מחזורי, ובכך מכניסה את המתרגל למצב תודעתי של אוטומציה (למשל, על ידי מלמול שמות האל). זו חלוקה שמציע פרדריק טרביס במאמר מ-2011. יש לציין שאלו כמובן קווי גבול סכמטיים ביותר, ובוודאי שיתכנו טכניקות המכילות מאפיינים של יותר מקטגוריה אחת.

שנית, יש לבחון את הכיוון האינטנציונלי של המדיטציה, דהיינו האם הטכניקה הספציפית מכוונת את המתרגל להתכנסות פנימה במסגרתה יחקור את פנים נפשו וינסה לגלות בה את אותו מימד של גאולה, או שמא ליציאה ממנו והלאה, בה המתרגל יבקש את ישועתו ממציאות החיצונית לו. ניתן לכנות טיפוסים מדיטטיבים אלה אינטרוברטי ואקסטרוברטי (מונחים שנעשה בהם שימוש כבר אצל רודולף אוטו, קארל יונג ווולטר טרנס סטייס, ובמחוזותנו אצל חביבה פדיה). האינטרוברטי יפנה אל פנימיותו ויבקש למצוא את האמת העמוקה בתוכו, והאקסטרוברטי יחפש גאולה מתוך יציאה מעצמו וקשר עם הנמצא מחוצה לו.

שלישית, יש לבדוק את המימד הפיזיולוגי של המדיטציה: האם היא מכוונת לייצר עוררות רגשית ו/או תודעתית, או לחלופין השקטה רגשית ושוויון נפש? טכניקות מדיטטיביות המביאות את המתרגל אותן למצב רגשי אקסטטי שייכות לסוג הראשון (למשל, פרקטיקות של ריקוד או תיפוף). טכניקות המיועדות להרגעה ובחינה שקטה של הקיים (למשל, מדיטציה בודהיסטית) הן מהסוג השני, שניתן לכנות אנסטטי.

רביעית, כדאי לאפיין גם את שדה הפעולה של המדיטציה. האם היא "תודעתית" בעיקרה – או "אנרגטית"? דהיינו האם היא מכוונת בעיקרה לשינויים בהכרתו של האדם, או בנפשו וגופו. אין ספק, גוף ונפש שלובים זה בזה ללא יכולת אמיתית להפרידם, אולם אפשר בכל זאת לאפיין מדיטציה כטכניקה המשחקת יותר על המגרש התודעתי או כפועלת על המגרש הגופני-אנרגטי. מדובר כאן בפרקטיקה ולא במטרתה הסופית, דהיינו החוויה המיסטית והתובנות העולות ממנה. כך למשל, מדיטציית הקונדליני היא מדיטצייה "אנרגטית", למרות שמטרתה היא להשפיע על התודעה. מדיטציית דמיון מודרך היא לעיתים (כמו אצל האדמו"ר מפיאסצנה) מדיטציה תודעתית, אך מטרתה להשפיע על העוררות הגופנית. חלוקה זו גם מתאימה לאבחנה ההינדואיסטית הקלאסית של הכוחות היסודיים-קיומיים כתודעה ואנרגיה, שיווה ושאקטי. ניתן לומר שמדיטציה המתמקדת בתודעה היא שייוויסטית, ואילו כזו המכוונת לשינויים גופניים-אנרגטיים היא שאקטיסטית.

חמישית, יש לבדוק את הקשר, או חוסר הקשר, בין הטכניקה המדוברת לחוק הדתי – האם היא נומית, אנומית או אנטינומית, וכאן אני כמובן משתמש באבחנות של משה אידל. מאפיין זה חשוב במיוחד בבחינת טכניקות מדיטטיביות במסורת היהודית. הוא מבחין בין מדיטציה המשתמשת בהלכה ובמצוות כמצע שעל גביו היא פועלת לבין מדיטציה שהתרגולות השונות המוצעות במסגרתה לא קשורות למצוות ומתנהלות במקביל להן, ועוד בינן לבין מדיטציה שפועלת במכוון כנגד החוק האלוהי.

הנה הקריטריונים מתומצתים בטבלה:

2015-10-13_155303

ומה על החוויה המיסטית?

על פי ההגדה שהצענו טכניקות מדיטטיביות שונות נועדו להביא את המתרגל אותן לשינוי תודעתי בעל גוון סוטריולוגי מבחינתו. בשדה חקר הדתות שינויים תודעתיים כאלה נכנסים תחת הכותרת הכללית של "מיסטיקה" – דהיינו, מדובר מבחינת המחקר ב"חוויות מיסטיות". כאמור לעיל, לעומת גישה הרואה בחוויות המיסטיות השונות גרסאות מתקדמות יותר או פחות לחוויה בסיסית אחת, ולעומת גישה הפוסלת כל מכנה משותף בין חוויות מיסטיות במסורות דתיות שונות, להלן אציע אבחנה טיפולוגית של ז'אנרים שונים של חוויות מיסטיות.

בעקבות ניסיונות שונים להגדיר את החוויה המיסטית במחקר (בעיקר של ברנרד מקגין ושל משה אידל), אגדיר כאן את החוויה המיסטית כתחושה ו/או הידיעה הקוגניטיבית של העצמת נוכחותה של אחרוּת בחייו של הפרט, מנקודת מבטו/ה. "אחרוּת" פירושה כאן חריגה חריפה מהיומיומי השגור. תחושת או ידיעת האחרוּת מושגת על ידי שינוי תודעתי, דהיינו פריצה של הריטמוס ההביטואלי של התודעה האנושי. פריצה זו מושגת לעיתים בצורה ספונטאנית, ולעיתים, כאמור, על ידי מדיטציה לסוגיה השונים.

העצמת נוכחות של אחרוּת בחייו של הפרט יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות רבות ומגוונות. אחלק את החוויה המיסטית לארבע סוגות עיקריות: טראנס, מניפולציה על מודל העצמיות, ריכוז ורקולקציה ואקסטזה רגשית. למרות החלוקה ביניהן יש לציין שלא ניתן כמעט למצוא חוויה מיסטית שאין בה שילוב של שתיים או יותר מהסוגות הללו. כך למשל, הטראנס הוא מצב תודעתי אשר מחד הוא גמיש ורב-גוני, ומאידך פשוט להפקה. אין ספק שהוא משמש כרקע נפשי לרוב החוויות המיסטיות.

טראנס

הטראנס הוא חוויה אנושית אוניברסלית ובסיסית, המופיעה כתוצאה משינוי פתאומי בשגרת החיים, או לחילופין כתוצאה מחזרה רפטטיבית על פעולה מסויימת. בני אדם יכולים להיכנס לטראנס מתוך ריכוז רגעי במשהו או כתוצאה מטראומה פיזית חמורה, ולפעמים גם ללא כל גירוי, חיצוני או פנימי. מאז שנות השישים התפתח המחקר באשר ליחס בין טראנס לחוויות מיסטיות, והקשר בין הקטגוריה הרפואית לזו התרבותית/מחקרית נראה היום מובן מאליו.

לאחרונה התפרסם ספרו של יהונתן גארב Shamanic Trance in Modern Kabbalah, הקושר טראנס, ובתוך כך גם שמאניזם, לפרקטיקות קבליות וחסידיות (ולמעשה, גם יהודיות בכלל – דהיינו, קיום מצוות כפשוטו). על פי גארב (עמ' 11 שם) טראנס

מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים.

הטראנס הוא חריגה לאו דווקא דרמטית או נדירה מהמצב התודעתי השגרתי, אם כי כאן לא נתייחס למופעי טראנס יומיומיים. בהיותו כזה, טראנס הוא כנראה הרקע הנפוץ ביותר לחוויה מיסטית, בדרך כלל כאלה של איחוז, זכייה בחזיונות או מסרים אודיאלים שונים, וכן דיבור או כתיבה אוטומטיים. בהקשר לכך יש להבדיל בין הטראנס, שהוא מצב תודעתי לימינלי אנושי נפוץ, לבין החוויות שהוזכרו לעיל, שתכניהן הם קונסטרוקטים תרבותיים.

מניפולציות על מודל העצמיות

חוויות מיסטיות שכרוכות במניפולציה על מודל העצמיות הן אותן חוויות בהן העצמי נחווה כיוצא מהגוף, מתרחב, מצטמצם או – בצורה המובהקת ביותר – נעלם. מדובר במגוון רחב של חוויות שכולן כרוכות בשינוי התפיסה לגבי עצמיותו של המיסטיקן, ובהגדירי סוגה זו של חוויות מיסטיות אני עושה שימוש במחקריו והגותו של תומס מטצינגר, אשר משלב פילוסופיה של התודעה עם מחקרים נוירולוגיים אמפיריים. במרכז התיאוריה של מטצינגר עומד מודל העצמי הפנומנלי (Phenomenal Self Model, או בקיצור PSM), שמהווה למעשה את העצמי האנושי. ה-PSM הוא מודל שהאורגניזם האנושי בונה לעצמו ושמהווה יצוג פנומנלי של המערכת שהאורגניזם שולט עליה.

האורגניזם האנושי לדעתו של מטצינגר הוא מקרה מיוחד בו מערכת יוצרת בזמן אמת ובאופן מתמשך מודל של עצמה, עבור עצמה. בשיחה פרטית עמי תמצת מטצינגר את העניין:

הרעיון הוא כזה: לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואלים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה"

מודל העצמיות מאפשר לאורגניזם האנושי לבצע משימות רבות ומגוונות, וכל זאת תוך כדי היותו של המודל עצמו "שקוף". פירושו של דבר הוא שאנחנו רואים "דרך" מודל העצמיות, ולכן לא רואים אותו. זו הסיבה שאיננו מודעים שיש לנו מודל של עצמיות, כלומר זו הסיבה שכל אחד מאיתנו חושב "יש לי אני", ולא "יש לי מודל של עצמיות".

מודל העצמיות שלנו יכול לעבור מניפולציות שונות, ואלו באות לידי ביטוי בחייו של הפרט בדרכים שונות. בספריו מתייחס מטצינגר לאפשרות של שינויים ומודופיקציות במודל העצמיות שלנו, ומדגים זאת בעזרת חוויות יומיומיות ומקרים מיוחדים של פציעות ראש ומחלות נפש, אשר הסימפטומים שהציגו העידו על שינוי במודל העצמיות (או לחילופין, תיאוריית ה-PSM מצליחה להסביר את הסימפטומים האלו בצורה מיטבית). בין הדוגמאות שמביא מטצינגר מצויות חוויות חוץ-גופיות, וחוויות אשר מטצינגר מקביל לנירוונה הבודהיסטית.

בחוויה חוץ-גופית מעתיק החווה את מודל העצמיות שלו אל אתר חיצוני לגופו. מודל העצמיות שבנינו, שהוא מוקד הזהות והסובייקטיביות שלנו, עובר אל מחוץ לגוף, וזאת תוך בנייה (אשלייתית) של יצוג המתרחש סביבו, כך שהוא לכאורה מביט "מלמעלה" על (יצוג של) הגוף שלנו. מצב של נירוונה בודהיסטית, שכולל איבוד (מלא או חלקי) של תחושת העצמיות, גם הוא נגרם על ידי מניפולציה במודל העצמיות הפנומנלי.

מטצינגר:

אם התיאוריה שלי נכונה והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' מותנה בשקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, כי אם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שאז אותו אדם יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. […] למערכת יהיה עדיין מודל של עצמיות, אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, חלום בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'.

אילו מודל העצמיות שלנו היה עכור, כלומר היה מתברר לנו (כלומר, לאורגניזם האנושי שמודע לו) שהוא יציר מוחנו, לא היינו יכולים להמשיך להחזיק באשלייה שיש לנו מרכז של עצמיות. היינו חווים תחושות ומחשבות שעולות ויורדות ללא עוגן מרכזי, ואת האורגניזם כפעילות מאוחדת, ללא מרכז. התעכרות של מודל העצמיות יכולה להביא גם לכך שהעולם כולו ייראה לנו כיציר מוחנו, כלומר כ"אשליה". ייתכן מאוד שמיסטיקנים החווים את העולם כולו כחלום או כאשלייה, עושים זאת משום שהם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד.

ריכוז

כושר הריכוז האנושי ניתן לטיפוח ולהעצמה, ותהליכים המגבירים אותו, כמו גם תרגולות המערבות ריכוז, ניתן למצוא כמעט בכל המסורות המדיטטיביות. עם זאת, ריכוז חריף יכול להוות חוויה מיסטית בפני עצמו, כמו גם להיות המצע לחוויות מיסטיות חזיוניות.

מתודות מדיטטיביות שונות מביאות להתכנסות פנימית, ולניתוק כללי מקלטי החושים. תוצאות אלו מושגות כמעט תמיד באופן מכוון, וזאת על ידי העצמה יזומה של הריכוז ומיקוד התודעה במושא יחיד. מדיטציה של ריכוז פנימי נפוצה מאוד בזרמי יוגה הינדואיסטים שונים אשר מתייחסים, אם לא ממש מבוססים, על סוטרות היוגה של פטנג'לי, וכן באסכולות בודהיסטיות שונות. התכנסות שכזו יכולה להיות מלווה בתחושות של עונג חריף והרגשת אחדות, ומאפיינים שמתפרשים כבעלי ערך הדתי עבור השוחרים אותם.

אקסטזה רגשית

מקריאת מחקרים שונים על מיסטיקה עלול להיווצר הרושם שהמסמן "אקסטזה" יכול להצביע כמעט על כל מסומן שהוא בשדה הדתי-חוויתי (כך מאוולין אנדרהיל, דרך מרגניטה לסקי ועד משה אידל ואליוט וולפסון). זאת לאו דווקא מתוך חוסר זהירות, אלא משום שהמילה אכן משמשת, פעמים רבות, כשם גנרי לחוויה מיסטית, או לפחות לכל חוויה מיסטית בה המיסטיקן (או נשמתו) עוזב(ת) את גופו. במקרים אחרים, כאשר מדובר בשמאניזם, המונח אקסטזה משמשת כמילה נרדפת למונח טראנס.

הצעתי היא שהמונח אקסטזה יסמן אך ורק חוויה מיסטית הנגרמת על ידי עוררות חושית ופיזיולוגית, ואף באה לידי ביטוי בצורות אלה (אולם לא רק בצורות אלה – כלומר, העוררות הפיזיולוגית מביאה איתה לפעמים תופעות מיסטיות נוספות). עוררות חושית זו באה בעיקרה על ידי הגברה מכוונת של פעילות גופנית ומנטלית, כגון תפילה, שירה, ריקוד, קריאה, שינון וכיוצא באלו. כפי שאפשר להבין, גם כאן, כמו בחוויות המיסטיות מז'אנר הריכוז והרקולקציה, כמעט שלא ניתן להבדיל בין המתודה המדיטטיבית לתוצאה שבאה בעקבותיה בחוויה האקסטטית – מדובר ברצף אחד של היפר-אקטיביות פיזיולוגית.

נזיר בודהיסטי ברגע של סאטורי, שושלת יאנג, המאה ה-14 (לחצו על התמונה כדי להגיע למקורה)

כיצד מסייעת הטיפולוגיה המוצעת לניתוח טכניקות מדיטטיביות וחוויות מיסטיות?

אביא דוגמא מתוך המחקר שלי. כידוע, בעת הזאת הפכה חסידות ברסלב לאבן שואבת עבור מעגלים שונים בציבור הישראלי, ובעיקר עבור חוזרים בתשובה. אחד המנהגים הפופולרים ביותר של החסידות הוא ה"התבודדות", עליה ציווה ר' נחמן את חסידיו. אולם מהי בדיוק "התבודדות"? קהילות שונות של חוזרים בתשובה עוסקות בהתבודדות, לכאורה תוך קבלת הוראותיו של ר' נחמן לעניין. להלן השוואה בין הוראותיו לאלה של אחד ממשיכיו הפופולריים, ר' ישראל יצחק בזאנסון, תוך שימוש בטיפולוגיה המוצעת.

ההתבודדות מתוארת אצל ר' נחמן פעמים רבות כשיחה פשוטה בין החסיד לאלוהיו, אולם במספר מקומות היא נידונה כמובילה לחוויה מיסטית, ואני מקבל את עמדתו של צבי מרק על כך שזו מטרתה הסופית והאידיאלית של הפרקטיקה. בליקוטי מוהר"ן נב מסביר ר' נחמן כי:

לזכות לזה להיכלל בשרשו, דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחיב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל את עצמו לגמרי. עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך: ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי זה שמתבודד ומפרש שיחתו בינו ובין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו.

מתוארת כאן חוויה מיסטית של מניפולציה על מודל העצמיות, עד כדי מה שנקרא unio mystica, או לפחות קרוב לכך. מדובר על ביטול עצמי מוחלט ועל הכללות באלוהות. אולם כיצד יש להגיע לכך? בליקוטי מוהר"ן תנינא צט מדגיש ר' נחמן את המידה הרגשית הקיצונית אליה אמור להגיע המתבודד:

שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא, כשיפרש שיחתו כל-כך לפני השם יתברך, עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגוע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי-אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת.

על פי הטיפולוגיה שהצענו לעיל מדובר בפרקטיקה מדיטטיבית אנומית, אקסטרוורטית, של עוררות אקסטטית, המביאה להתלהבות, כלומר להעצמה שאקטיסטית, המתאפשרת על ידי התפילה/שיחה האישית בהתבודדות. ממקורות אחרים אפשר ללמוד שמדובר בטכניקה של ריכוז על מילות התפילה. אחרי דחיקת כל תוכן תודעתי אחר ובעקבות התעוררות ההתלהבות מגיעה חוויה מיסטית של אקסטזה, ובסופה אף של מניפולציה על מודל העצמיות. השקטת הנפש על ידי ריכוז הינה רק התנאי המקדים לדרך הארוכה שעוד לפניה, בה היא תתמלא בצער, כאב, זעקה ובכי, שהם המפתחות המיסטיים שמציע ר' נחמן לחסידיו.

אצל ר' ישראל יצחק בזאנסון, מהפופולריזטורים המצליחים של תורת ר’ נחמן בזמננו, ההתבודדות מתוארת כך (התבודדות: לדבר עם ה' יתברך, עמ' 5-6):

ביסודה, מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים המושכים אותה לכיוונים שונים ומפוזרים וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. התנתקות זמנית זו מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, ישוב דעת, המסייעים לנו לכונן יחסים אישיים עם בוראנו, ללמוד להיעזר בו יתברך ולזכות בדרגת דבקות – מה שמבטיח אושר רוחני שאין כמותו. […] במידה שנזכה להתמיד במפגשים אלו, אחרי כמה פעמים שנפנה אל ה' יתברך בשפתנו נוכל, לעיתים, להרגיש את נוכחותו. לאור זיו זה נוכל בקלות גם להביט פנימה, אל האני הפנימי והאמיתי. ללא איפור או פחד יתגלה האגו שלנו תחת הפיקוח האדיב של ההוויה האלוהית. כך ייחשפו לעינינו, אט-אט, סודות הנשמה שלנו ונתפלא למצוא בה הדר חבוי, אשר חיכה להתגלות. בו בזמן, יאיר האור הרוחני על הרשת המסובכת של רגשותינו ויחשוף את המקורות לדפוסים לא נכונים של חשיבה והתנהגות, שאף לא היינו מודעים לקיומם. הפרקטיקה המדיטטיבית שמציע בזאנסון היא פרקטיקה אנומית, המשתמשת בריכוז, אך בעיקר נשענת על מודעות. היא מבוססת על אינטרוספקציה, ובכך אינטרוורטית ומכוונת אל תוככי האדם. המדיטציה שמלמד בזאנסון עושה שימוש ברגיעה אנסטטית, בהשקטת הרגש ובניתוק החושים מהסביבה. כוונתה היא להגיע לשלווה ולרגיעה נפשית. זוהי טכניקה תודעתית-שיוויסטית, שנועדה לשחרר את החסיד מדפוסים אוטומטיים ולהביא להרגשת נוכחות האל. מצטיירת כאן, אם כן, מדיטצייה של מודעות עצמית תוך ניתוק מהסביבה, חקירה פנימית והתרת קשרים נפשיים, אשר מטרתה חוויה מיסטית מינורית של תחושת נוכחות האל.

אפשר לסכם את ההבדלים בין הטכניקות המדיטטיביות שמציעים שני המנהיגים החסידיים בטבלה הבאה:

2015-10-13_155356

שימוש בכלים הטיפולוגיים שהצעתי מבהיר באופן פשוט את ההבדלים בין שתי השיטות. זיהוי ה”תחביר” של המדיטציה, כלומר המרכיבים הפנומנולוגים הבסיסיים שלה, וזאת בשונה מהשיח התיאולוגי שעוטף אותה (בדוגמא לעיל מדובר בכל מקרה ב"התבודדות"), יכול לגלות לנו בברור את ההבדלים בין פרקטיקות מדיטטיביות שונות. בנוסף, בדיוק כפי שהוא יכול לגלות לנו את מידת השונות שבין טכניקות מאותה מסורת, זיהוי אבני הבניין של הפרקטיקות יכול לרמוז לנו על קשרי-עומק שבין טכניקות ממסורות שונות. בצורה דומה הוא יכול להבהיר לנו דפוסי-פעולה ולהצביע על תפיסות העולם והאדם שמתוכם הם נגזרים, ובכך לסייע בידינו למקם את הטכניקה המדיטטיבית המסויימת בתוך המטריצה התרבותית והתקופתית שהולידה אותה.

הבהרת ההבדלים היא הצעד הראשון בלבד. מעניין הרבה יותר מהצבעה על ההבדלים הוא ההסבר להם. ראשית ברמה הטכנית, מבחינת מקורות ההשראה (האם ר' בזאנסון הושפע ממעגלי הרוחניות העכשווית הכוללים טכניקות מדיטטיביות מהמזרח הרחוק?). שנית, יש להסביר את הסיבות החברתיות והתפיסתיות שהובילו לשינויים המובחנים בין השיטות (אילו תמורות תרבותיות הביאו לצורך של ר' בזאנסון להציע לחסידיו טכניקה שונה להתבודדות מזו שהציע ר' נחמן?). אולם השלב הראשון בכל ניסיון שכזה לבחינת התמורות בטכניקות המדיטטיביות ובחוויות המיסטיות המבוקשות הוא הבנת ההבדלים ביניהם. לשם כך אני מקווה שהטיפולוגיה המוצעת כאן תהיה לעזר. תודה רבה.

ויפאסנה למען ה'

אידיאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. – משה אידל, ""Performance, Intensification and Experience in Jewish Mysticism"

צמד המילים "מדיטציה יהודית" הפך מאז סוף שנות השבעים למטבע לשון משומש, תחילה בארה"ב ולאחרונה גם בישראל. הדבר אינו מובן מאליו, מפני ש"מדיטציה" אינה מילה בעברית, ובמסורת היהודית לא ממש מדגישה תרגולות מדיטטיביות – בפשטות, תרגול מדיטציה אינו מצווה. העובדה שמספרים לא קטנים של יהודים (שאינם מקובלים או אף תלמידי חכמים) חשים צורך לתרגל פרקטיקה רוחנית, העובדה שפרקטיקה זו אינה במסגרת ההלכה, העובדה שהיא מכוונת אותם לפנימיותם, ושעל ידי כך (לתפיסתם) היא מקשרת אותם עם הקב"ה – כל אלה הם סממנים של התפתחות מודרנית שנובעת מתמורות תרבותיות וחברתיות רחבות היקף, שהשפעתה על המסורת היהודית תתברר רק בעתיד. בינתיים כתבתי על זה דוקטורט.

בעוד שבשנות השבעים הטכניקה המדיטטיבית הפופולרית במערב, ובכלל זה בקרב מחפשי-רוחניות יהודים, היתה מלמול מנטרה, הרי שמשנות התשעים הויפאסנה, שמבוססת פחות על שינון וריכוז ויותר על מודעות ואינטרוספקציה, עלתה לבכורה, ומרכזים שונים נפתחו עבור הציבור היהודי המעוניין לתרגלה. במרכזים אלה מציעים פעמים רבות "מדיטציה יהודית" שעושה שימוש בטכניקה הבודהיסטית (לעיתים מבלי להודות בכך), בדרך כלל תוך שימוש במילה "קשיבות" (mindfulness) כדי לאפיין את המדיטציה. הטכניקה נחשבת על ידי מתרגליה לטכניקה אוניברסאלית וגנרית, שאינה מוגבלת לבודהיזם, ויש לומר שהעיבוד המערבי לויפאסנה פעמים רבות אכן מנפה ממנה כל סממן בודהיסטי מסורתי.

בישראל תחום הויפאסנה היהודית מצומצם יותר. במכון 'פרדס' בירושלים מלמד ר' ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס מדיטציה דומה, המתבססת גם כתביו של האדמו"ר מפיאסצנה, ומדי פעם מגיעים לארץ הרבנים הקונסרבטיבים ג'ף רות' וג'ואנה כ"ץ כדי להעביר קורס (ראיינתי את רות' כאן). נדמה לי שהרבה יותר מזה בתחום המדיטציה יהודית מבוססת הויפאסנה אין.

ישנן שתי עמותות גדולות (ועוד כמה מורים וארגונים קטנים) המציעות קורסי ויפאסנה (כפשוטו) לציבור הכללי בישראל, והן העמותה לויפאסנה של המורה ההודי גואנקה המלמדת על פי שיטתו, ועמותת תובנה (בה אני עצמי פעיל כבר כחמש-עשרה שנים) המציעה קורסים שמונהגים על ידי מורים שונים, כל אחד וסגנונו. כעת יוזמה חדשה מבקשת להנגיש את מדיטציית הויפאסנה הבודהיסטית ליהודים שומרי מצוות. ארגון העניין מתבצע בידי זוג, דויד וגיליה וייס, גם הם שומרי מצוות, אשר מצאו לנכון ללמד ויפאסנה ממש, ללא כחל וסרק, בקורס המיועד ליהודים המקפידים על ההלכה האורתודוקסית.

את הקורס הראשון שארגנו הזוג פרסמתי בזמנו בקטנה, ולרגל הקורס השני הצעתי לדויד להתראיין לבלוג. להלן תשובותיו לשאלותי.

מודעת הקורסספר לנו כיצד הגעת אל המדיטציה. מי היו מוריך? באיזה זרם של ויפאסנה למדת? האם רק אחרי התרגול המדיטטיבי התחלת לשמור מצוות, והאם היה קשר בין השניים?
התחלתי לתרגל ויפאסאנה בגיל 25, באותו זמן הייתי במצב נפשי לא קל, סבלתי ממצב שאפשר להגדיר כדיכאון רוחני מתמשך, חיפשתי משהו אמתי שימלא את תחושת הריקנות הקיומית שחשתי מאז שעמדתי על דעתי בערך, ואפשר לומר שדי התייאשתי מלמצוא, למרות התנסות במדיטציות שונות (אושו, וכדומה) וכן בצורות בריחה מקובלות מהסבל (אלכוהול וכדומה). באותו זמן הייתי בהתבודדות חסרת כל כיוון במעיין בטבע, ואבא שלי ראה את הסרט "אגף הויפאסאנה" המספר על השפעת הטכניקה על אסירים בכלא הודי, הוא סיפר לי על כך והחלטתי לנסות. הקורס הראשון בו השתתפתי היה קורס בן 10 ימים במסורת של גואנקה. הקורס היה נקודת מפנה גדולה מאוד בחיי, הרגשתי שמצאתי את מה שהיה חסר לי כל חיי – דרך מעשית ואמתית לטיהור הנפש. הרגשתי שיש טעם לחיים ונדמה לי שלראשונה בחיי הרגשתי משהו שאפשר לכנותו "אושר".

בעקבות הקורס חזרתי למעיין והמשכתי לתרגל לבדי כמעט במשך שנה, שבה ישבתי בעוד מספר קורסים וגם שרתתי במרכז ויפאסאנה הישראלי. אחרי מספר חודשים ובעקבות השינוי הגדול שהמשיך בחיי כתוצאה מהתרגול, החלטתי להקדיש לכך זמן יותר רציני – נסעתי להודו ובמשך שנתיים אפשר לומר שנדדתי מקורס לקורס. סה"כ ישבתי ביותר מ-35 קורסים, כולל קורסים ארוכים של 20 ו-30 יום, כולם במסורת של גואנקה, המדגישה את חשיבות ההתבוננות בתחושות הגוף, וכן שרתתי במספר דומה. במהלך תקופה נפלאה זאת קראתי לא מעט כתבי חסידות והרגשתי קרבה גדולה מאוד לקב"ה בתוכי, שבאה לידי ביטוי באושר רוחני ותחושה של משמעות – מה שהיה חסר לי במשך כל חיי. בנוסף הרגשתי גם השגחה פרטית בכל אשר הלכתי, אבל עוד לא שמרתי מצוות. (נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ומילדות היחס שלי ליהדות היה של סלידה וזלזול המושרשים בבורות עמוקה, מה גם שנודע לי בגיל 13 שאינני יהודי…)

ככל שהעמקתי בתרגול, חשתי שמשהו בי נמשך יותר ויותר ליהדות, עצם הקריאה בכתבי הקודש הבהיר לי שמדובר באמת על-אנושית, וככזאת הרגשתי שהיא דורשת ממני התמסרות מלאה, אך אמרתי לעצמי – עוד חזון למועד…ההחלטה להתגייר ולשמור מצוות נפלה כרעם ביום בהיר (אבל גם כתוצאה של הרבה מאוד מחשבה שקדמה לכך): אחרי שחזרתי מהמזרח כדי להיות עם אמי בקורס ויפאסאנה הראשון שלה, החלטתי לחזור להודו, נרשמתי לקורס 30 יום וקניתי כרטיס טיסה. צעדתי לכיוון השגרירות ההודית כדי להוציא ויזה, שבוע לפני הטיסה ופתאום…(אתה בטח מכיר היטב את מוגבלות המילים בבואן לתאר חוויה רוחנית עמוקה באמת, וזה מה שקורה לי תמיד כשאני מנסה לספר מה קרה לי באותו רגע) בכל אופן ברגע אחד גמלה החלטה בליבי לוותר על הטיסה ולהתחיל ללמוד באולפן גיור. זה היה רגע של אמונה וודאות שניתנה לי כמתנה שהיהדות היא אמת מוחלטת, מתנת הבורא לברואיו, ושאני מוזמן אליה, ושאין לי מה לדאוג מכלום כי ה' אמת ותורתו אמת, והוא נמצא ועוזר וקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. אחרי לימוד של שנתיים במכון מאיר בירושלים סיימתי את תהליך הגיור ומאז (לפני כעשור) אני חי כיהודי שומר מצוות, ובמקביל מתרגל ויפאסאנה כל הזמן, כחלק בלתי נפרד מעבודת ה', כפי שאני מבין אותה.

מדוע החלטת לפתוח בקורסי מדיטציה לשומרי מצוות? מה הצורך שאתה מבקש למלא, ולאיזה מטרה אתה מבקש להגיע? מה החזון שלך?
ההחלטה לפתוח קורסים לציבור שומרי המצוות לא נולדה ביום אחד. מאז שאני חי כאדם דתי ובמיוחד מאז שהתחלתי לעבוד כמטפל ברפואה משלימה פגשתי לא מעט אנשים המגדירים את עצמם כדתיים אך מודים שקיום המצוות עבורם הוא פרי של חינוך והרגל, מצוות אנשים מלומדה, ללא תחושה של התקדמות רוחנית, כל שכן של להט דתי. כן סיפרו רבים שהם מחפשים דרך להשתחרר מתאוות ומידות שליליות, אך בדרכים המסורתיות המוכרות להם לא מצאו מזור.

הסיבה העיקרית להחלטה היתה, אם כן, לאפשר לציבור הזה לתרגל דרך מעשית שמניסיוני עונה על המצוקות הללו. סיבה נוספת היא שהתברר לי שישנם אנשים שעברו מסלול דומה לזה שלי – גם הם תרגלו ויפאסאנה במסגרות שונות, ולאחר מכן חזרו בתשובה והרגישו שהם רוצים להמשיך בתרגול, אך לא יכלו להמשיך בו במסגרות הקימות בארץ לתרגול ויפאסאנה, שם אסור לאדם להניח תפילין, להתפלל וכו' [בעמותת 'תובנה' מאפשרים לעשות כן, אם כי זה לא חלק אינהרנטי מהקורסים – ת.פ.]. וזהו הצורך שהקורסים שלנו באים למלא – פשוט לאפשר לאנשים שומרי מצוות לתרגל ויפאסאנה ולהפיק את התועלת הרבה שבתרגול זה, מבלי שהדבר יבוא על חשבון אורח חייהם הדתי, דבר שלמיטב ידיעתנו לא קיים כרגע בשום מסגרת אחרת.

המטרה והחזון היא להמשיך ולאפשר לציבור גדול ככל הניתן לתרגל ויפאסאנה, בתקווה שנוכל בקרוב להציע קורסים ארוכים יותר וגם קורסים לנשים, ואולי אף ליצור מקום קבוע לתרגול, כמו שקיים במגזר ה"חילוני". (כמובן שזה כולל מציאת דרכים להביא את הידיעה על קיומה של הטכניקה בפני הציבור הדתי – אנחנו פתוחים לרעיונות!)

בניגוד למורי מדיטציה יהודיים רבים, אתה וזוגתך מבהירים בפירוש שמדובר לא בטכניקה יהודית מסורתית, אלא בויפאסנה, שהיא מדיטציה מהמסורת הבודהיסטית. אז שאפו על הכנות, אבל אולי נשאל: למה לקחת מהעמים, אם יש לנו הכל במסורת אבותינו?
אכן לא מדובר בטכניקה "יהודית מסורתית", לפחות לא על פי הידוע לנו, (אם כי ניתן לראות רמזים על תרגול דומה גם במקורות שונים ביהדות) ועם זאת ברור שתרגול ויפאסאנה יכול לתרום רבות לכל מי שהולך בדרך היהדות, אם נניח לרגע בצד את ההבחנה בין תורה לחכמה בגוים (שאנסה להתייחס אליה בהמשך) התרגול הוא אמנם דרך רוחנית המצויה בעיקר בארצות המזרח, אך הבודהא עצמו מעולם לא לימד "דת" במובן המקובל של המילה, אלא דרך מעשית לשחרור מהסבל ולעידון המידות, וכיום מתרגלים דרך זו בכל העולם ללא שום הבחנה דתית או לאומית, וכל מי שעושה זאת מקבל את אותן תוצאות של שחרור מתאוות וחיזוק החלק הרוחני שבו.

ואמנם נכון שיש לנו הכול במסורת אבותינו, וידוע אף על מסורות של מדיטציה שונות ביהדות, ובמסגרת כך כתבו חכמים בזמנים שונים שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לתכלית האמתית של התורה – חיבור רוחני ודבקות בבורא. ואין ספק שטהרת המידות היא תנאי בל יעבור לכך, (כמו שכותב ה"נתיבות שלום": "כי טהרת המידות קודמין לתורה והם מרכבה והשראה לקבלת התורה".) ואין ספק שללא התבוננות פנימית קשה להגיע באמת לטהרת המידות ואין ספק שויפאסאנה היא כלי יעיל ומעשי להגיע לכך (אנו לא מתיימרים שיחידי, אך זהו הניסיון שלנו וממנו אנו מדברים)

הנה שתי דוגמאות שמדברות על כך – כתב ה"חובת הלבבות" בשער חשבון הנפש:

כל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלוקים ולשמור מצוותיו ולהראות חכמתו ויכולתו, מותר לנו וחייבים אנחנו לחקור עליו

וכן כותב הרמח"ל בפרק א' מסילת ישרים:

ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה…אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החמריות והתלוי בהם…וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.

מי שמתרגל ויפאסאנה לאורך זמן יכול להעיד שמה שקיבל מהתרגול קולע בדיוק להגדרות הללו.

במודעה אתה מספר על "הסכמות" מרבנים לתרגול הטכניקה. תוכל לומר מיהם, וכיצד השתכנעו לתת את הסכמתם?
הרבנים שמהם קיבלנו הסכמות עד כה הם הרב שלמה אבינר, הרב אליעזר מלמד, הרב ציון בוגנים, הרב מזוז מבני ברק, הרב דוד חי הכהן ועוד, וכן שמעתי הסכמות בעל פה מהאדמור"ים אברהם גוטליב ואברהם צבי קלוגער שליט"א. לא הייתי צריך לשכנע אותם לתת את הסכמתם, פשוט שלחתי להם שאלה הלכתית מפורטת שמסבירה, עד כמה שניתן במילים את מהות הטכניקה ואופן התרגול, והם כנראה ראו שאין כאן כל בעיה הלכתית, ורק דברים חיוביים ולכן העניקו את הסכמתם. אני שמח שהיו מספיק פתוחים כדי לראות מבעד לדעות הקדומות שיש לרבים בחברה הדתית לגבי דברים מסוג זה, את האמת והתועלת שבדבר ולתת את הסכמתם. (מצורף גם קובץ נפרד שכתבתי – "מהי ויפאסאנה…" ושם יש פירוט והרחבה לגבי הטכניקה והקשר שלה ליהדות.)

באשר להסכמות האלה, הרי הן בדרך כלל מכוונות לטכניקות שמעודדות בריאות נפשית וכו', אבל אני ואתה יודעים יפה מאוד, שהויפאסנה היא טכניקה רוחנית, שמטרתה לגלות את האמת על עצמנו ועל המציאות, ויש לא מעט שיאמרו שהיא קירבה ומקרבת אותם אל אלוהיהם. כלומר, מדובר לא בחכמה, אלא בתורה בגויים. איך זה מתיישב עם עמדתך ההלכתית?
אמנם ויפאסאנה היא טכניקה רוחנית עמוקה מאוד שבאמצעותה אדם מגלה וחווה אמת עמוקה מאוד על טבע המציאות ועל עצמו, ואני הראשון להעיד שכתוצאה מכך הוא חש התקרבות לבורא עולם (את חזרתי בתשובה אני זוקף לחלוטין לתרגול הזה, שזכיתי להכיר בחסדי ה') אבל למיטב הבנתי את האמירה "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", הכוונה היא שאל לנו להאמין לכל אמירה "גויית" המתיימרת לקבלת תורה מן השמים (כפי שמופיע במסורת שלנו בקבלת התורה בסיני), כדוגמת הנצרות והאיסלם, ואין בכך לפסול טכניקות או חכמות המצויות גם בעמים אחרים, אם התוצאה שלהם היא קרבת ה'.

בהקשר זה מעניין לראות את דברי הרמב"ם:

אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו…לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג…

נשים לב שלא כתב הרמב"ם 'לפיכך צריך האדם ללמוד תורה', אלא 'להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו'. ניתן לשער שכוונתו הייתה על חכמת הרפואה אותה למד וכן על מדעי הטבע השונים אשר מלימודם בא אדם בסוד החכמה המופלאה המפעימה כל תא בטבע, ונוכח במורכבות הבריאה ויכולתו של הבורא בה. ולעניות דעתי אפשר לומר שקל וחומר כאשר הדברים נוגעים להתבוננות פנימית בו עצמו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוק" – המביאה גם לטיהור המידות. וכמו שדרשו את הפתגם שבו אנו עוסקים – חכמה בגוים תאמין – באיזה חכמה בגוים תאמין? רק בזו המביאה אותך לאמונה, וכזאת היא הויפאסאנה.

האם אתה עצמך מוצא קשר בין הויפאסנה לשמירת המצוות? האם בקורס יהיה נסיון לבסס קשר כזה, או שמא מדובר פשוט בקורס ויפאסנה שחבריו נדרשים להתפלל שלוש פעמים סיום ולברך לפני שהם אוכלים?
אני מוצא קשר מיוחד מאוד בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי חוץ מהקשר המאוד ברור שאדם מרגיש כתוצאה מתרגול ויפאסאנה בשחרור מתאוות, והתקדמות בעבודת המידות ומצוות שבין אדם לחברו, ישנו לדעתי גם שינוי באופן ההתייחסות למצוות שבין אדם למקום כתוצאה מתרגול ויפאסאנה: בעוד שבאופן ממוצע אדם דתי מקבל את המצוות כציווים מה', והוא חש צורך לקיימם לרוב או מתוך חשש לעונש, או מתוך הרגל, או במקרים טובים יותר מתוך אמונה אמתית והסכמה שכלית עם האמת שבתורה, מעטים הם המקרים בהם אדם ניגש למצוות מתוך המקום העמוק ביותר, אשר מתואר בספרי קבלה ומוסבר היטב בכתבי בעל הסולם [הרב יהודה לייב אשלג – ת.פ.], שבו הוא חש אסירות תודה כה עמוקה על עצם קיומו, המלווה בתחושה של "לחם-חסד", שהדרך היחידה שלו לצאת מאותה תחושה היא בקיום המצוות.

במילים פשוטות: החוויה שלי – ולדעתי כל מי שיתמיד לתרגל בצורה נכונה יכול להגיע לחוויה זאת – היא של אושר רוחני עמוק מאוד על עצם הקיום, על הזכות לנשום, להיות בעל גוף וחושים אנושיים, באמת רק מי שמתרגל יכול להבין מה רב המרחק בין ידיעה שכלית של "אין עוד מלבדו" לבין חוויה מוחשית של כך, הנולדת באופן טבעי מהתרגול הזה והכרת טבע המציאות בתוך מסגרת הגוף. החוויה היא חוויה אמתית של ביטול האגו, ושל הכרת תודה על החיים, שאם אדם זוכה ומנצנצת בליבו גם אמונה בבורא העולם ובתורתו, הרי שהוא בא לקיימה ממקום אחר לגמרי מאשר מי שלא זכה לחוויה הזאת.

בגלל שכך הוא הדבר, אין בקורס כל ניסיון לבסס קשר שכלי בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי הקורס כולו מהווה ביסוס של קשר חוויתי וישיר זה, הקיים ממילא, ובקורס יש לנו את הזכות לחוות זאת ולהעמיק את החוויה והחיבור הפנימי לה' ולתורתו בדרך שתוארה.

כאן המקום להעיר שהקורס פונה לציבור הדתי, והוא מתקיים על מנת למלא את הצורך בכך, כפי שדיברנו בתחילת הדברים, אך הוא פתוח בפני כל מי שרוצה, גם אם אינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות, ואין שום חובה להתפלל או לברך בקורס, אלא שכמובן מי שאינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות ורוצה ללמוד ויפאסאנה, טוב יעשה אם יצטרף לקורס במסגרות הקיימות, שם יקבל תנאים נאותים יותר לתרגול. בקורס הזה אנשים מתפללים ומברכים כזכות ולא כחובה.

זה אינו הקורס הראשון בסגנון זה שאתה מציע. תוכל לספר על תגובות מצד המתרגלים שכבר עברו קורס כזה, לא רק אחרי הקורס, אלא כמה חודשים לאחריו? מעניין במיוחד: האם הם מרגישים שינוי לטובה בחייהם הרוחניים או הדתיים?
ברוך ה' שזהו הקורס השני שיוצא לדרך. דרך אגב בקורס יש עוד מספר מקומות פנויים ומי שרוצה יכול עוד להירשם. התאריכים שלו: 30 בדצמבר עד 3 בינואר. (קורס זה לגברים בלבד) אני חייב לציין שהופתעתי מהתגובות הנלהבות שהיו לקורס הראשון, בו השתתפו 18 אנשים בקיץ. רק לשם דוגמא אצטט מספר מילים שכתבו בדף שביקשנו בו הערות ופידבקים:

וואו! מה כבר אפשר לכתוב אחרי ימים כאלו, נראה שצריכים כמה שנים בכדי לעכל את כל התוכן והחוויות שראינו פה…אין לי מילים לתאר את מה שעברתי פה, מי ייתן ואזכה לקביעות בדבר הזה, אני כ"כ שמח להיות שותף להתחלה של הדבר הגדול הזה…

תודה מקרב לב על הימים המעירים והמאירים. התנסיתי ולמדתי על עצמי ועל יכולותיי, למדתי להרחיב את גבולותיי הפיזיים והנפשיים ועוד הבנות ותובנות…

ונכון ש"החכמה" היא לשמוע דיבורים מהסוג הזה לא מיד אחרי הקורס, אלא כמה חודשים אחר כך. כיום אני נמצא בקשר עם חלק ממשתתפי הקורס הקודם, חלק מהם אף ממשיכים להגיע לישיבה הקבוצתית אצלנו בישוב חשמונאים, שאנו מקיימים מזה שנה. לשמחתי והפתעתי חלקם ממשיכים לתרגל עד היום באופן קבוע, וסיפרו לי על השפעה מאוד ניכרת שהקורס הביא לחייהם, בין אם בשחרור מתאוות ועיסוקים שליליים שונים וכן ביכולת ריכוז גדולה, או פשוט תחושה טובה של מיקוד פנימי גדול יותר. ומצד שני לא הופתעתי מכך – כי זאת אכן הברכה שהטכניקה הזאת מביאה לחייו של כל מי שזוכה להכירה ולתרגל אותה כראוי. ואין חכם כבעל ניסיון.

סתם

ביום חמישי הקרוב (27.12) יתקיים דיון פומבי ביני ובין משה פייגלין,להבהרת עמדותיו לגבי אופי המשטר הדמוקרטי בישראל. הדיון יתקיים בבית 'מנהיגות יהודית', מרכז שטנר 7, גבעת שאול, ירושלים, בשעה 19:00. בציבור הרחב מוזמן, יהיה זמן לשאלות מהקהל.

מ'התבודדות' ברסלבית ל"מדיטציה יהודית"

חסיד מתבודד בבית הקברות היהודי במז'יבוז'לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

על מדיטציה בבית הספר ומעין פנימי נסתר

ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

פרט מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]