מדיטציה

מ'התבודדות' ברסלבית ל"מדיטציה יהודית"

חסיד מתבודד בבית הקברות היהודי במז'יבוז'לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

על מדיטציה בבית הספר ומעין פנימי נסתר

ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

פרט מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

רשמים מהכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית

קוראים יקרים, שלשום התקיים הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית באונ' חיפה.

כעת בידכם הבחירה:

  1. לעבור לקרוא סיכום תמציתי ומשויף של מאורעות הכנס שכתבתי עבור אתר מעריב
  2. להמשיך לקרוא את הרשימה הבאה, המסכמת סטנוגרמה-סטייל את הכנס
  3. לקרוא קודם את הרשימה ממעריב ואחר כך להרחיב דעתכם ברשימה כאן
  4. לקרוא קודם את חומר הגלם כאן ואחר כך לראות מה עשיתי איתו במעריב
  5. לא לקרוא כלום (קשה לי להבין למה מישהו יבחר בזה, אבל, כמו שאומרים, זו (עדיין) דמוקרטיה)

הרשימה מביאה דברים מפי האנשים ששמעתי אותם, אבל אלא אם הדברים במרכאות כפולות, לא מדובר בציטוטים מדוייקים, אלא בציטוטים לא מדוייקים או בתקציר דבריהם. הערות בסוגריים מרובעות הן שלי.

כדאי לשים לב:

  • למאפיינים שמשה אידל נותן ברוחניות הניו-אייג'
  • לציטוט מהמכתב הנדיר מהרב קוק אל בנו בנוגע לכתבי ר' נחמן שמביאה סמדר שרלו
  • להקבלה שעורכת ציפי קויפמן בין שיטת ימימה לתיאולוגיה פמיניסטית מודרנית
  • לתובנות המעניינות שמביא יורם בילו על הפופולריות של חב"ד וברסלב בקרב עדות המזרח

הקדמה

הכנס הישראלי לחקר הרוחניות נפתח בשלישית, ועצם זה הופך אותו למסורת. אולי זו גם הסיבה שהגיעו הפעם פחות אנשים – לפחות כך נדמה לי – ניו-אייג'יסטים לא ממש מתרשמים ממסורות. פרופ' עופרה מייזלס, יו"ר הכנס (יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר): ההכרה האקדמית הולכת וגדלה בקשר לנושאים האלה. בחזוני פתיחת פקולטה ללימוד ומחקר של רוחניות בליבת העולם האקדמי. נשמח לקבל סיוע למטרה זו ממי שיושב כאן בגופו וברוחו, וגם מהקהל שאיננו כאן ברוחו ובגופו. מייזלס גם מבקשת לשקול לעצור ב-11 את כל הפעילות ולהתכוונן לגלעד שליט, אבל דרכו גם אל כל הישויות שנמצאות בסבל.

פרופ' משה אידל במליאת הפתיחה

פרופ' משה אידל במליאת הפתיחה אני אדבר על אנשים שמהמגע איתם הוארו לי תובנות על תופעות שאני לא בקשר איתן. בנסיבות הזמן הגעתי לקשר עם שני אישים שמקומם מרכזי בחקר הרוחניות. ראדשון: פרופ' יוריט קאזנס, שהיה ההוגה של שתי הסדרות החשובות ביותר על רוחניות מודרנית. האחת Western Spirituality ב-Paulist Press, והשנייה סדרה אחרת על ג'ווייש ספיריטואליטי, מוסלם ספיריטואליטי. הוא העביר את השרביט בסדרה השניה לעורך ברנרד מק'גין. שניהם ישועים לשעבר.

שניהם פרופסורים באוניברסיטה בעלי רקע ישועי, שעזבו את העולם הזה אבל נשארים איתו בקשר, והם כאמור עומדים מאחורי המפעלים הגדולים האלה. צומת מרכזי. למרות אי הנחת הקונספטואלית שלהם מהקבלה, היו לנו שנים של הוראה יחד בכל מני מקומות. אי הנחת שלהם לימדה אותי משהו על הקבלה ואולי על רוחניות. הראשון שהעלה את חוסר הנחת הזה באשר לקבלה היה לא אחר מאשר מרטין בובר (שבלי ספק תרם תרומה נכבדה גם לתופעת ה"רוחניות" המודרנית). הקבלה בעיניו היא מאגיה, היא סכמאטית. רק החסידות הצליחה "להתגבר" על זה, והיא תופעה מיסטית אמיתית.

כלומר חוסר הנחת הזה אינו רק עניין נוצרי. והוןא משותף לרבים. ממה הוא נובע? מסוג של רוחניות "בובריינית" ורוחניות עכשווית, שאני לא יודע עוד כמה זמן היא תימשך. השלטון של הטקסט בעולם המיסטי לא אופייני לתופעות שתיאר אותן בובר, אלא לתופעות מוקדמות יותר, שאפשר למצוא בראשית הנצרות ["האות ממיתה" וכו']. העולם היהודי קיבל את ההנחה שהאותיות הכתובות הן הדבר המרכזי, ואילו העולם הנוצרי קיבל את ההנחה שהרוח היא המרכז. כלומר השאלה היא איפה רואים את העיקר של המיסטיקה. גם בסופיות אפשר למצוא סוג כזה של פקפוק, בו הרוח היא מעל השורות, ולא בתוכן, [כמו ביהדות]. אז יש תהליך של דה-טקסטואליזציה. אפשר להגיע אל האל לא דרך לימוד, אלא דרך חיים פנימיים.

זה מזכיר לנו מיד את הבעש"ט, שהעביר את היהדות לסוג כזה של רוחניות. חיי הרוח שהוא תיאר הם חיים שעומדים יותר במימד של התפילה מאשר במימד של לימוד תורה. משום כך אולי לא כתב דבר (לבד משניים שלושה מכתבים קטנים). ההנחה שחיי הרוח יכולים להתנהל בעולם שאינו טקסטואלי, מתוך תרבות שהיתה עסוקה מאוד בטקסט, מאפיינת לא רק את החסידות, אלא גם את הרוחניות החדשה, שבה מבוססת הרוחניות על פניה פנימה. זה בא על חשבון הטקסט. [הקדשתי מאמר לאופי הנוצרי של הניו-אייג']

מימד נוסף שלמדתי אותו מאותן שיחות הוא שההסתכלות את התופעות המיסטיות צריכה להיות פחות היסטורית. דהיסטוריזציה. הגישה ההיסטורית שקיבלנו מהאקדמיה הגרמנית נעלמה. גם בעולם החסידי הצד ההסיוטרי היה הרבה פחות חשוב. הידע ההיסטורי אינו מקנה את המשמעות. המשמעות באה ממקום אחר. הדהיסטוריזציה היא תופעה חשובה מאוד ברוחניות החדשה. הטקסטים נשאבים מתוך הקונטקסט שלהם ונשתלים בהקשר שונה, בתוך קהילות של אנשים שאין להם מושג מה ההקשר המקורי.

למשל: ביקור של אידל בברזיל, שם קבוצה שהיתה לומדת את הרצאותיו של אידל, ומתעניינת באבולעפיה. אבל ללא ספרים. שאלתי אותם מה העניין, והם אמרו שרוצים להזמין אותי למרכז שלהם. המרכז מפואר, וזו קהילה של נוצרים, שחיים את תורתו של אבו' הלכה למעשה. הכל מלא שמות קודש ותרגול תרגיליו. חשבתי שאני חולם. אלה אנשים שלא יודעים עברית, לא מתעניינים ביהדות, ותלשו שיטה מתוך ההקשר החברתי-דתי שלה ונטעו אותה בריו דה ז'נרו, וחיים את הדברים האלה באינטנסיביות בלתי-נתפסת, כולל ללמד ילדים וללמד את משטרת ריו דה ז'נרו. זו תוצאה של יכולת לשלוף את השיטה תוך התעלמות מהרקע.

כלומר: דהיסטוריזציה. וכאן גם עם יבוא החומר ההודי. ואנשים מאמינים שהדבר הזה יכול להפריח חיים רוחניים עשירים. המודעות של האנשים היא א-היסטורית. כל זה נובע מאמונה שיש חיים פנימיים, שאין להם קשר לחוץ. אפשר להכניס לכאן גם את הפסיכואנליזה.

תהליך שלישי: הרכבה. אז יש לנו 1. דטקסטואליזציה 2. דהיסטוריזציה. 3. הרכבה: סינקרטיזם, סינטזה. דבר אופייני לתרבויות אוראליות. התרבות של העידן החדש היא תרבות אוראלית מפני שהיא לא נטועה בטקסט. אז יש סינקרטיזם. תמיד היה סינקרטיזם, אבל הוא היה נסתר. הוסתר. לעיתים נדירות מקובלים, שבהחלט לקחו מכל מני מקומות, אמרו מאיפה הם לקחו. היום לגלות מאיפה לקחת זה יופי. רב ממאה שערים סיפר ששלח אנשים להודו כדי ללמוד את הטכניקות ההודיות. הצד הסינקרטי היום הוא יותר גלוי ומאפשר סוג של משחקים עם תמות וטכניקות שלא היה קיים לפני זה.

תהליך נוסף: הסינקרטיזם אין לו סוף. כל דבר חדש שנראה בעל משמעות מוכנס למשחק. מצב של פלואידיות עצומה. בטכניקות המיסטיות בשלוש הדתות המונו' יש יציבות רבה. השינויים הם מאורעות יוצאי דופן, ולא הנורמה.

אז מה הבעיה? סוג כזה של ספרות מעלה בעיות גדולות בפני חוקרים. חוקרים האמונים על סוג המחקר בו היסטוריה, פילולוגיה – עומדים בפני שוקת שבורה. שיטות שהאמנו שהן טובות, והיו טובות במידה זו או אחרת לגבי סוגים של ספרות מסויימת (עם יציבות חברתית וכו'), נמצאים מול עולם שהוא, כמו ביפן, זז כל הזמן. יש קושי לטפל בסוג כזה של תופעה. חייבים לנסות למצוא שיטות אחרות. צריך לחשוב מחדש איך חוקרים את המיסטיקה היהודית כיום. ובמהירות, לפני שגם השיטות החדשות כבר לא רלוונטיות…

שאלה מהקהל: מה הקו המפריד בין חוקר מיסטיקה למיסטיקן. האם אפשר להיות חוקר בלי להיות מיסטיקן? אידל: אני לא מיסטיקן. השאלה הזאת מוכרת. אני אומר: לא ניסיתי אף אחת מהטכניקות שתיארתי. שלום ניסה. אני חושב שלא חייבים. מדוע אני לא מנסה. אין לי סוג ידע שאיננו טקסטואלי. אז התשובה היא שאני עצמי משתנה כל הזמן והחוויות שלי משתנות. ממילא אני אשליך חוויות שלי אישיות על התופעות הכלליות. טבע האדם משתנה. אני חלק מהשינוי הזה. כל ניסיון לשחזר חוויה מלפני 80 שנה כאשר הכל היום שונה יביא לידי אנכרוניזם גמור. אני חוקר על כן טקטסים, ולא חוויות.

הלכתי לבקר אנשים שלומדים "עץ החיים" בישיבה בירושלים. נכנסתי ולא ידעתי על מה הם מדברים. הם אמרו "קָלָי". מה זה קלי? לא הבנתי. הסתבר שהם התכוונו ל"קליפות", אבל לא רצו לומר את כל המילה, כי זה מסוכן, ולא היו יכולים לומר "קְלִי'", כי זה מזכיר "כלי", מילה שגורה בקבלה. בקיצור, הם חיים בתוך עולם דימיוני שמוכר להם מאוד. הם לומדים כל הזמן את אותו טקסט. מכירים אותו טוב ממני, ויש להם את ההיכרות ההביטואלית, כי הם חיים בתוך זה. לי יש עוד כמה עולמות שאני חי בהם, ואני מוכן לשלם את המחיר של הבנה פחותה של העניין הזה, תמורת הבנה טובה בעוד הרבה עניינים. פחות אינטנסיבי, יותר רחב…

אלי אשד שואל מהקהל: הרי אלה שבברזיל לומדים אותך, לא את אבולעפיה!

אידל: נכון. כל מה שהם יודעים על אבו' לקוח המתרגום לצרפתית של הספר שלי. זאת דוגמא של השפעה בלי שום ספק. יש דוגמאות אחרות. גם במאה שערים, היו באים אלי רבנים אלי הביתה לדבר בענייני קבלה. נתתי להם כתבי יד. היום יש כבר הוצאות בדפוס של אבו'. פעם היה אסור אפילו לבטא את שמו. הוא היה מוחרם.

מושב ניאו-חסידות

נפתח במדיטציה למען שלום גלעד שליט, ושלום האנשים ביפן, בהנחיית ד"ר נתן אופיר (ספונטנית), כאשר בקהל יודשבים פרופ' יעקב רז, ד"ר מיכה נאנקורי, ד"ר ראובן גרבר, פרופ' יורם בילו, פרופ' יורם קירש ועל הבמה יו"ר המושב פרופ' חביבה פדיה, ד"ר שלי גולדברג, ד"ר סמדר שרלו, ד"ר ציפי קויפמן.

ד"ר סמדר שרלו – האם קסם הסוד של הרב קוק יכול להתחרות בסוד הקסם של ר' נחמן?

במאמר על הרב קוק בשנת תש"ח חתם יעקב ארגוס שהוא מצפה שמתוך כתביו תצמח תנועה מיסטית מודרנית שתחייה את יהדות זמננו. אבל האירועים היטו את תורת הרב מהמימד הרוחני למימד הלאומי. בשנים האחרונות מתגבר כיוון חדש בחקר הרב קוק. בדקטורט שלי הצעתי קריאה חדשה ברב. אין ספק שההיסט המחקרי הוא ביטוי של היסט בתרבות, כפי שהכנס הזה מעיד.

אז מה קרה לתורתו של הר בקוק במשך השנים? ההשוואה לר' נחמן מתבקשת לאור ההקבלה בין העולמות ה"סודיים" שלהם. הרב הדרי: לכשיתפרסמו יומניו האישיים [של הרב קוק] דבריו של ר' נחמן על עצמו יחווירו לעומת מה שהרב קוק אומר על עצמו…. ואכן ניתן למצוא גם בכתביו הגלויים דברים שניתן להחשיב כמגלומניים. אז מדוע הצליחה תורתו של ר"ח לחולל מעגלים רחבים, ולרב קוק לא?

את תחילת השפעתו של הרב קוק ניתן לסנן החל משנות השבעים. כמו ב"תנועות דתיות חדשות" היתה שם תודעה של התחדשות דתית והסתופפות סביב מנהיג כריזמטי. ניתן למצוא מאפיינים כיתתיים בחוגי מרכז הרב של שנות השבעים. ראייה מאין זו באה לידי ביטוי ברומן של אמונה אלון, "שמחה גדולה בשמיים".

מה אירע למיסטיקה של הרב קוק אז? בשלב זה נראה שהאקסטטיות והמיסטיות תועלו לעניין הלאומי. הרב שג"ר "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".

ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב השלישי של קבלת תורתו. התפרקותו של האתוס הלאומי הביאה לזניחת הפן הלאומי גם בתורתו.

אבל האם אנחנו עומדים בפני התפרצות של הפן המיסטי של קוק לציבור הרחב? לא. למרות שניתן לחלץ פרקטיקות מדיטטיביות ולבנות גם סדנאות פסיכולוגיות. אבל הרב נחמן עדיף, וזאת מפני הפער האישיותי וההגותי בין השניים. מה העניין? סוד קסמו של הרב נחמן היטיב לנסח את הקיום השבור שאנחנו עומדים לפניו. השיגעון, הפרדוקס, האבסורד – הם שבונים את הגותו. העולם שרירותי ולא ברור. כמובן שכל זה היה גם התרסה כנגד עולם ההשכלה שבזמנו, וגם המוצא הד בהלך הרוח של ימינו – הלך הרוח הפוסט מודרני, שמוצא אצל ר"נ תשובה. כבר עמדו על זה חוקרים ואף רבנים (שג"ר, דרייפוס).

ומה אצל הרב קוק? אין משבר ותהומות? יש ויש. אולם לעולם הם עוברים סובלימציה, ביות ואילוף, ואי הסדר נכפף לסדר שמעליו. הם מתיישבים בתוך משמעות-על ושדה-כולל ואז פנינו אל השחר העולה. הכל בסוף עובר הרמוניזציה. [היגל, בכ"ז.] יש מבנה על של סדר. ואין טומאה אצל הרב קוק. החוויה של הרב קוק עליונה וטהורה. אי אפשר לגשר, כי התפיסה שלו הולמת את המאה ה-19. ר"נ מציע אנטי-מבנה, כלים שבורים.

וסקופ: מכתב שלא נדפס בריש גלי. מעשה שהיה כך היה: אי אפשר היה להשיג בנוה צדק את "שיחות הר"ן", אז הרב קוק ביקש מבנו, צבי יהודה, לקנות לו את הספר. כשהגיע אליהם, הברסלבים שיכנעו את הרצי"ה ללמוד איתם, והרב קוק כתב לו (תרס"ז):

הנני לך מלא תודה על ספר שיחות הר"ן ששלחת לי. כבר עברתי עליו ב"ה. התכונה הפנימית של זה האיש הגדול צריכה לימוד הרבה, אבל צריך לזה גם לב בריא ונפש בריאה, והנהגה הגיינית במובן הפסיכי ובמובן הפיזיולוגי, לחיבור הגון ומיושר עם שאר עיונים שהם בעד ונגד השקפות כאלה, ואז יאירו הדברים כראוי.

מי שהשבר נוגע בו, יושב אצל ר"נ.

ד"ר ציפי קויפמן – 'שיטת ימימה' כחסידות נשית עכשווית בעלת קווים פמיניסטיים

שיטת ימימה, "חשיבה הכרתית". היא משערת: עשרות אלפים תלמידים. מציעה לראות בתופעה חסידות נשית עכשווית.

אביטל נולדה בקזבלנקה למשפחה של דיינים ידועים. עברה לבאר שבע, ומשם לתל-אביב לאחר פטירת בעלה. התחילה לטפל באופן דמוי-הילינג, עד ש"קיבלה הוראה מלמעלה להתחיל ללמד". נפטרה בשנת 99. במקביל ללימוד המשיכה בריפוי. עד מותה הקצתה יומיים בשבוע לריפוי.

משנתה נסובה סיבב איך להיכנס למצב של קשב רגוע כדי לרכוש איזון רגשי. בעיקר נשים מלמדות נשים, המורה מכתיבה טקסט שעוסק בדרכי עבודה. כותבים, אח"כ מדברים על הטקסט ועל מה שעושים עם הטקסט. הכל דורש תרגול ותיעוד כתוב.

ימימה מדברת על מצב של "עומס" ולעומתו מצב של מודעות נקייה שמסוגלת לבחון את הדברים בצורה טובה. עומס הוא סחיבת העבר או העתיד אל תוך ההווה. לכן אי אפשר "לדייק" בהווה. "הדיוק משמח" אומרת ימימה. תגובה באופן נקייה בזמן הווה היא המטרה. זו עבודת מידות שכוללת שמחה מרוממת בזמן הדיוק. יש כאן גם חוויה רוחנית. מי שמצליח לחיות חיים "מדוייקים" מעיד על פתיחות למימד אחר של הממשות. בהיותם על מקומם הם פוגשים "במקום". בהקשבה לעצמם ולזולת הם פוגשים במה שמעבר לעצמם וזולתם.

למה ימימה היא חסידות נשית? הסמכות היא צדיקה. כך היא נתפסת. זו מיסטיקה שמכוננת קהילה. מצד אחד יש כאן גם הפנמה דתית. המודל המיסטי-מאגי גם פועל כאן. הצדיק עולה למעלה ועקב כך זוכה ליכולת להשפיע במישור הקהילתי והקוסמי. ימימה הציע למי שדבקו בה מה שהציע הצדיק החסידי: סעד רוחני ונפשי. הידגע שזרם אליה "מלמעלה", אבל הלימוד שלה נוגע לעולם, ודרכו הלומדות שלה מגיעות ליחס נכון אל העולם.

ופמיניזם? אז קודם כל ההנהגה הרוחנית היא נשית. זו לא "אשתו של". יש כאן גם העצמה נשית, בתכנים הנלמדים, המובילים לביסוס גרעין פנימי עוצמתי. יש כאן הדגשה על הקשבה לעצמי וניתוק ממזיקים זרים. ההפך מהחינוך לפאסיביות ותלות בגבר.

יש לה גם הקבלות עם תיאולוגיות פמיניסיטיות. למשל דפנה המפסון הקתולית. היא בנתה תיאולוגיה חלופית אחרי שהתייאשה מהכנסייה. בסיכום ספרה עוסקת המפסון בפרקטיקה – האם יש אופנים רוחניים שתואמים את התכנים שהיא מתארת? היא לא רוצה רק תיאולוגיה. היא בוחרת שלוש פרקטיקות: attention, ordering ועוד משהו.

המושג של תשומת הלב מפותח הכי הרבה אצלה. זו עמדה אתית עבורה: ראיית האחר והעצמי. דאגה ואי-היבלעות בנסיבות. המפסון מדגישה כי זה שילוב של מודעות עם ניתוק. על פיה זו פרקטיקה דתית, שמשנה את האדם שמתרגל אותה. זו אתיקה שהיא הקשרית. שימת לב זו כרוכה גם בנתינת מקום לעצמנו. הנוכחות גם פתוחה למה שמעבר לעצמי.

לסיכום, לצד היחודיות שבהנהגה רוחנית נשית, אפשר לראות שהרבה מושגים של ימימה תואמים מושגים משמעותיים, ובכללם ניסוח של פרקטיקות דתיות, בכתבי תיאולוגיות פמיניסטיות: מיקוד בפרט, יציאה אל הזולת, דרכו אל האלוהות. אצל ימימה, ברם, זה אינו תחליף לנומוס הדתי הנורמטיבי – מצוות. אז צריך לסייג את הקשר לפמיניזם. מבחינת ימימה עצמה כמובן גם לא מדובר בפמיניזם. המסרים הישירים ביחס לנשי הם מהותניים ונגזרים מהסימבוליזם הקבלי. ואעפ"כ, לא מקרי הוא שתנועה רוחנית המובלת על ידי אשה מובילה להעצמה ואתיקה של איכפתיות, ולדעת בכל כך הרבה אנשים.

מושב אחר: פרופ' ג'יימס לואיס – How religions really begin

שמואל שאול מנחה "מדיטציצה יהודית" הכוללת הגיית שם ה' בניקוד מתגוון ודמיון אותיותיו בעיניים עצומות מספר על "התכנסויות גלידה" של כנסייה מסויימת, שעם בוא החורף נכנסו אל תוך הכנסייה, פשוט כדי שיהיה אפשר להמשיך להתכנס. בגלל שאחרים לא הסכימו שיכנסו עם גלידה, הם התפצלו מהם והקימו כנסייה משלהם. והפכו ל-

The icecream in the sanctuary Baptists
The no-icecream in the sanctuary Baptists

כלומר, חלוקות בכנסייה, שהן אחת הסיבות העיקריות ליצירת דתות חדשות, יכולות להתחיל מעניין שטותי (למרות שודאי היו שם ספציפית משקעים אחרים וכו').

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אנשים הפסיקו לדבר על מקורות הדת. התקווה לפענח את זה ודרך זה את טבע הדת, נמוגו. זה היה מרד נגד המורשת של איליאדה, שחשב שחוויה דתית היא מקור הדת. איליאדה נזנח. רק רנה ז'ראר המשיך להתעסק בזה. אבל היום יש גישה שמחפשת את מקורות הדת במוח, המקור הנוירולוגי של הדת.

אבל לואיס רוצה להבין את מקורן של דתות ספציפיות, לא של "הדת". סטארק וביימבריץ' הציעו שלושה מקורות:

  1. היזם: מישהו שהיה חבר בדת אחרת, עזב ויצר מוצר חדש, דת חדשה.
  2. הפסיכופתולוג: למישהו היה חוויה דתית, של התגלות, או פשוט קריסה נפשית.
  3. החבורתי: אוסף של אנשים התאספו והתגבש משהו.

דתות חדשות קונות לגיטימציה דרך שלושה דרכים:

  1. מדע, רציונליות – (קבלת לייטמן, קבלת ברג, סינטולוגיה)
  2. התגלות, כריזמה – היתה לי התגלות, הארה.
  3. מסורת – מצאתי ספר עתיק, אני הממשיך האמיתי של…

מליאת סיום – הגבולות המשתנים של דתיות ורוחניות בישראל

ד"ר מריאנה רוח-מדבר מספרת על חברה ניו-אייג'ית שלה, שמתפללת, עורכת טקסים, אבל "חילונית".

אז מה הגבולות בין דתי, רוחני, חילוני? במדינות המערב מתחוללת "מהפכה רוחנית". קו הגבול בין דתי ורוחני השתנה ומשתנה. אנחנו בשיאו של תהליך, שלא ברור אם מכאן הוא ידעך, או ימשיך ויעלה.

פרופ' יורם בילו

חקר את פולחני הקדושים בשנות השמונים. הפרשנות שנתן אז מדגישה מאוד את החשיבות של יוצאי דרום-אפריקה בעיצוב הגיאוגרפיה הקדושה במדינת ישראל. גילה מרוקניזציה של ההילולה. לבוש, אוכל, מוזיקה, אוהלים – הכל מרוקאי. התופעה הזאת מייצגת את הנוזליות של השדה, בעיקר מפני שהיא איננה נכונה היום. הדור ההוא הולך ונעלם. מצד שני, התופעה עצמה, למשל במירון, לא משתנה. היא גדלה, ומאפייניה משתנים. הקהל הוא אחר.

הטריגר לחקירת ברסלב הוא ביקור שלי ושל צבי מרק בנתיבות, בהילולה של הבאבא סאלי. מה שהפתיע אותנו הוא שבשוק מוצרי הקודש היו הרבה יותר דוכנים של חב"ד וברסלב מאדשר של קדושים מרוקאים. כלומר הצדיקים החסידיים מחליפים את הצדיקים המזרחיים. [גם על זה האשכנזים משתלטים.] הפופולאריות של חב"ד וברסלב היא אנומליה, שהרי מדובר בחסידויות ללא צדיק. הפך מהחסידות כפי שהתגבשה. השאלה ששאלתי היא האם זה מקרה ששתי החסידויות הפופולאריות ביותר חסרות אדמו"ר מכהן? האם זה עוזר(!) להצלחה שלהם? אני ומרק חושבים שכן.

אין להם אדמו"ר בגלל האוריינטציה המשיחית שלהם. שני הצדיקים קיבלו מעמד משיחי, ולכן מודל ההורשה לא עבד. בצורה מעניינת לשניהם גם לא היו בנים זכרים כשמתו. אז טענה שלנו היא שבאופן פרדוקסלי היעדר הצדיק מאפשר בתקופה שבה השרביט עוברת מהצדיקים לחסידים, ללא היררכיה ממצעת וממדרת, קשר אישי עם האל, המציאות הזאת מאפשרת להפוך את הצדיק לנראה מצד אחד (באמצעים טכנולוגיים, ועל ידי איגרות קודש) (ברסלב נוסדה לפני המצלמה, וזה מייצר אפיסטמולוגיה פולחנית אחרת – אבל יש את אומן) ויש כאן פריצת גבולות מכל מני סוגים. המשיחיות תמיד פורצת גבולות.

גיל קופטש

קודם אצא מהארון: אני יהודי. אני אוהב יהודים. אוהב כל מני סוגים שונים של יהדויות. גיליתי את זה לראשונה לפני 15 שנה. הייתי במשבר נפשי – בחורות גורמות לכאלה. והגיתי בכל מני טקסטים. למשל שיר השירים, וראיתי שזה טקסט מצויין. ברמה האסתטית הוא מדהים. התחלתי לבכות. יותר מאוחר התחלתי ללמוד ולקרוא. היה לי חוויה מיסטית בסיני (יש שם חומר טוב), וחזרתי משם עם תובנה שאת הכישורים היצירתיים שלי אני אקדיש לדבר הזה. חזרתי לישראל ויזמתי איזו פינה בטלוויזיה שנקראה "פרשת השבוע". החרדים כמובן מאוד כעסו. הוציאו עלי דין רודף, והלכתי עם שומר ראש כמה שבועות. כל זה קיבע בציבור את דמותי: חוזר בתשובה בשביל החילונים, כופר בעיקר בשביל החרדים.

הכיפה מרגיעה אותי. את השחצנות שלי. זה גם טוב נגד קור בחורף ושמש בקיץ. אבל זה מתייג אותך. אז אני ברסלבי וגם חב"דניק וגם ליטאי. אין "היהדות". יש הרבה תפיסות. אני לא רוצה שיתייגו אותי. רוצה את החופש לזרום. זו האלוהות בסופו של דבר. קיבעון זה עגל הזהב. מסכה. הזרם שלי ביהדות הוא קופטשי. הבלבול הוא חלק מהאידיאולוגיה. אני מעדיף לא לנסוע בשבת. אבל לנסוע להורים אוכל את האיסור לנסוע.

מליאת הסיום. משמאל: מריאנה רוח-מדבר, יורם בילו וגיל קופטש

מילים אחרונות

מריאנה: מחקר של אדם קלין-אורן ושלי התפרסם ובו טענו שהולכת ונוצרת בציבור קבוצה גדולה של "חילוניות רליגיוזית". אז יש כמה סתירות מובנות בחיי החילונים הישראלים, שהניו-אייג' הביא אותם לקיצוניות. הם יכולים להתפלל וכו', ולחשוב שהם חילוניים. אז האם מה שאנחנו רואים זה מצב בו האופציות שהיו בשדה איבדו את האטרקטיביות שלהן, ולכן ממציאים חדושות?

קופטש: דת כמו שאני מבין אותה היא חיבור פרטי ביני לבין הקב"ה. אפילו הדיבר הראדשון הוא "אנכי".

בילו: אין ספק שהדיכוטומיה החריפה דתי-חילוני מתגוונת. יאיר שלג מתאר את זה יפה בספרו האחרון.

שחר הפגאנית מדברת מהקהל: צריך לפתוח האפשרות שהאמונה היא עניין פרטי וכל אחד צריך לבחור לעצמו. אני אישה דתיה אבל לא יהודיה!

עפרה מייזלס במילות סיכום: היה לנו כנס קצת אחר, עם יותר דיונים ושיחות ארוכות. גם הגיגים וגם תפיסות עולם. רוצה לברך את כולם שהשכינה תמשיך ללכת איתנו ולעזור לנו לפתוח את הלב והדעת שלנו.

שירת השורש – מדיטציה טקסטואלית מפיו של נאגארג'ונה

החודש ראה אור בעברית ספר שהוא מאורע ספרותי ורוחני מהמעלה הראשונה: שירת השורש של דרך האמצע (ה- Mūla-madhyamaka-kārikā), חיבורו המרכזי של נאגארג'ונה, שתורגם על ידי ד"ר אביתר שולמן (שמרצה באונ' העברית ובאונ' תל-אביב), ויצא לאור בהוצאת כרמל. יש כמעט קונצנזוס בודהיסטי כללי שנאגארג'ונה הוא גדול הפילוסופים הבודהיסטים (אחרי הבודהא עצמו), ובחיבורו זה הוא מציג לראווה את פועלו.

נאגארג'ונה, שחי כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, מביא בחיבורו זה ניתוח ניתוח חודר וחד על טבעה של המציאות, ניתוח שבסופו הקורא הנבון מובל אל ההכרה שכל מה שידע על המציאות אינו נכון, שהעולם בו הוא חי נתפס בצורה שגויה, ואף שהוא עצמו לא קיים בשום צורה שהוא היה יכול לדמיין. נאגארג'ונה משתמש בטיעונים לוגיים כדי לגרום לקורא להבין כי אין דבר בעולם שעומד בפני עצמו, ולכן, למעשה, אין דבר בעולם. היקום הוא רשת של מצבים המותנים האחד בשני, כזו שבה אין לנו כל אפשרות לאחוז או לייצב כל מקום או זמן מתוכה כך שנוכל באמת "לתפוס" אותו. עלינו לשחרר.

פני הספר מדובר אם כן בטקסט שמתיימר לא לעדכן אותנו במידע, אלא לשנות את תודעתנו בצורה רדיקלית. חשבו על אותו ספר אריסטוטלי ב"שם הורד" של אומברטו אקו שכל הקורא אותו מת. כאן הספר ממשי, והמוות הוא טרנספורמטיבי. הנה דוגמא למהלך טיעוני קצר שנוקט בו נאגארג'ונה (פרק 3):

4. כאשר אין כל ראייה שאינה רואה,
כיצד הגיוני לומר "הראייה רואה"?

5. ראייה אינה רואה
חוסר-ראייה אינו רואה
יש להבין גם את הרואה באופן דומה להסבר לגבי הראייה

בחיבורו מפרק נאגארג'ונה, צעד אחרי צעד, את התנועה, החושים, החומר, הזמן, העצמי ואף את הנירוונה. דבר לא חומק מאיזמל המנתחים. הכל נחתך, מופשט מעורו, מעורטל ומוצג – כאין, כריק מעצמיות, כתלוי בכל. בכך למעשה מספק נאגארג'ונה, כפי שכותב שולמן בהקדמה המעמיקה לספר, "ניסוח אנליטי ושיטתי לאינטואיציות הפילוסופיות החדשות שהולידה המהאיאנה", כלומר האסכולה הבודהיסטית הגדולה שצמחה כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה. אסכולה זו ביטאה מהלך של כניסה מחודשת אל העולם, של נתינת לגיטימציה גם לחיי בעל-בית (כלומר לא נזיר), ושל תפיסת ההתעוררות לא כ"הכחדה" (כפי שנתפסה פעמים רבות בבודהיזם המוקדם) אלא, בסופו של דבר, כחיים משוחררים מאשלייה בעולם היומיום.*

הטקסט תורגם מסנסקריט, ושולמן השתמש בתרגומו גם בתרגום הטיבטי העתיק של הטקסט. ישנן מעט שפות, ודאי מאלו שאינן קשורות מבחינה היסטורית לבודהיזם, שיכולות להתגאות בתרגום של היצירה הזו. לרגל הופעתה שאלתי את אביתר שולמן כמה שאלות.

1. בחיבורו מנסה נאגארג'ונה – תקן אותי אם אני טועה – לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא. האם לדעתך מתודה כזו עשויה באופן היפותטי להצליח? אם כן, תוכל להסביר כיצד? ועוד: האם תיתכן הצלחה גם כאשר הקורא מרוחק בעולמו המחשבתי מנאגארג'ונה כפי שאנו מרוחקים ממנו כיום?

לא רק שהמתודה עשויה להצליח, היא בהכרח מצליחה, ביחס ישיר למידת ההשקעה בטקסט. צריך להבין שבבודהיזם באופן מסורתי צורה כזו של חקירה ולימוד היא היא המדיטציה פר-אקסלנס. המדיטציה האנאליטית חוקרת את טבע התפיסה, או טבע הדברים (זה מתברר כאותו הדבר בעצם), ונאגארג'ונה נחשב כבעל מבט חודר במיוחד.

טקסט כמו זה של נאגארג'ונה אינו "ספר" במובן הרגיל של המילה. זה לא משהו שקוראים בו להנאתנו, (אם כי אין בכך כל פסול). נאגארג'ונה מבקש לבחון באופן עמוק ויסודי כיצד אנו תופסים את מציאותנו. יש לקחת את דבריו כהצעה להתבוננות ולבחון באופן מגויס, נחוש וכנה האם הצעתו משכנעת. דרך הכניסה לבחינה זו של הדברים, לאור המבט הכה-מפוקח שלו, אני חושב שלמרות שמשהו בהכרח מתקומם נגדו, קשה שלא להסכים איתו. כלומר, שתוך כדי החקירה, העין לומדת לראות, כמו מגלה את טעותה, ומתאפשרת לה מידה של הבראה וגילוי של צורת ראייה חדשה. העין, הלב, השכל – כיצד שנרצה לכנות זאת.

כאן יש לומר דבר חשוב: לא מדובר בתהליך שחור-לבן של כעת אני בוּר וטועה ופתאום אני מואר, מרוקן ומאושר. מדובר בתהליך התוודעות אינסופי, עשיר עד אין קץ, אל טבע הדברים, שאין לו קצה ומציאות. לכן התפיסה הרגילה של שחור-לבן יש לי-אין לי לא עובדת. זהו גם הביטוי העקרוני של העדר ההפרדה בין הסמסארה והנירוואנה.

אני רק לא לגמרי מסכים עם האמירה שנאגארג'ונה מנסה "לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא". אלף, לאחר הפירוק (שזה עתה אמרנו שהוא אולי לעולם לא מסתיים) יוכל התלמיד או הקורא להשתמש באותם המושגים והרעיונות, ולא תהיה בכך טעות. הוא רק ישתמש בהם בצורה אחרת (בע"ה…). בית, כאשר את מפרק מילה או רעיון – מה נותר מהרעיון או המילה שפורקו? באיזו מידה אפשר להמשיך להאמין במציאות (כן, זו האובייקטיבית, החומרית, ה"אובייקטיבית") כאשר הכלים שבהם השתמשנו לתפוס אותה, הכלים באמצעותם ידענו אותה, התבררו כשגויים?

2. אם אכן הטקסט של נאגארג'ונה הוא בעל יכולות משחררות, האם לדעת נאגארג'ונה כל שאנו זקוקים לו היא אותה "יוגה של הלוגיקה" שלו (כפי שמכנה אותה יוחנן גרינשפון בפתח הדבר של הספר)? האם יש טעם בהגבלות או הכְוונות מוסריות לאדם על הדרך לשחרור על פי נאגארגו'נה? האם יש טעם במדיטציה פורמלית? (כמובן שתורת "שתי האמיתות", כלומר עמדתו של נאגארג'ונה על כך שיש להבדיל בין האמת המוחלטת לאמת היחסית, קשורה לתשובה כאן, אבל השאלה שלי היא באופן ספציפי על הדרך לשחרור – האם עבור ההיחלצות מעולם האמת היחסית יש צורך לשחק את משחק האמת היחסית?)

לא רק שיש טעם, יש הכרח. המדיטציה היא כלי חשוב להפנמת הדברים, ואל לנו לחשוב שהעיקר הדברים ברמת המחשבה. יש לעבד אותם ולבחון אותם בתוך המרחב המדיטטיבי, מה שמאפשר להם להכות שורש. ובוודאי ובוודאי שיש חשיבות למוסר ולהתנהגות, והוא אפילו מקבל משנה תוקף. בהעדר ההפרדה בין הסמסארה לנירוואנה, לעולם לא נצא מהמציאות בה אנו נמצאים, ותמיד נחווה את הבשלת הקארמה שלנו. יתירה מזו, כאשר המציאות מתגלה כריקה, המעשים שלנו והתפיסה שלנו הם המציאות עצמה. למעשה זו מערכת מחשבתית שמתקפת את המוסר האנושי באופן רדיקלי. זהו בעצם אחד הנושאים העדינים והרגישים ביותר בצורת המחשבה הזו.

3. תוכל לומר כמה מילים על ההשפעה שהיתה לתורתו של נגארג'ונה על התפתחות האדוויטה ההינדואיסטית (גאודפדה, שאנקרה וכו')?

גאודפאדה מצטט את נאגארג'ונה מילה במילה ומסיק מכך שיש אטמן. לא פעם ולא פעמיים. הא-דוואיטה והגישות הרוחניות שהיא מייצגת תמיד ינקו מהבודהיזם. למעשה הם למדו מהבודהיזם את המושג "אשלייה" (māyā), וקיבלו מהבודהיזם, בדגש על נאגארג'ונה וחבריו למהאיאנה ההודית המוקדמת, את ההוכחה הלוגית המחייבת את האשלייה. גאודפאדה במיוחד עושה שימוש נרחב בטקסט של נאגארג'ונה, רק שהוא מבין אותו כפי שה"הינדואיזם" מבין את הבודהא – ההצבעה על מה שריק, לא-אני, וכו', מלמדת למעשה על המהות הפנימית שהיא האטמן, הסובייקט הטהור. כלומר שנאגארג'ונה, כמו הבודהא חוקר את האובייקטים ומגלה את ריקותם, העדר ממשותם, וכן הלאה, רק שהוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העצמי.

4. בהצגתך את יסודות הבודהיזם (בהקדמה) אתה מודה שהם רחוקים ממה שכיום נחשב במערב לתורת הבודהא. בעוד כיום תופסים את הדהרמה כדרך שחרור פסיכולוגית בעיקרה, אתה מציג את הבסיס המאוד מטאפיזי שלה ואף את הנטיות שוללות העולם שלה. מה דעתך על העיבוד המערבי של הבודהיזם? עד כמה אנחנו מפספסים או מפסידים משהו? או שאולי יש כאן רק שיפור?

שאלה עמוקה (לא שהאחרות פחות, אכן כאן אני נדרש לקחת נשימה). תראה, מה שעובד עובד. אם זה טוב לאנשים, מי אני שאדבר. אני מכבד את הדרך שאנשים בוחרים לפסוע בה. אני גם חושב שיש, או יכול להיות, הרבה עומק בעיבוד המערבי של הבודהיזם. אבל זה נכון שבהרבה מקרים הבודהיזם מקבל רידוד קצת מקומם, ונתפס יותר מדי כמין “let go”, קח את החיים באיזי אחי, אל תיאחז לא נורא. או גם המושג של המיינדופלנס שמוצא מאוד מהקשרו המדיטטיבי.

לגבי שלילת העולם אני בהחלט מעדיף את השיפור המערבי, כפי שאתה קורא לו. אבל במקומות אחרים אני בהחלט חושב שיש לנו הרבה מה להיפתח וללמוד. מדובר, אפשר לומר, בהבאה של יותר רבדים פנימיים אל תוך הדרך.

בקיצור, לשאלתך, אני חושב שיש לבודהיזם דברים הרבה יותר עמוקים להציע. השינוי של הפרספקטיבה המטאפיזית הוא בעל השלכות כה עמוקות, שיכולות להביא לשינויים אמיתיים, אבל הם מפוספסים בגישת הבודהיזם-לייט. כאשר מבינים שתודעה יוצרת מציאות, או יותר נכון שאין מציאות ואמת מוחלטת, העולם אחר. באמת אחר – איזה מקום יש לכעס, למשל? מה המשמעות של המושג "אנחנו"? האמת, שוב, כולם "מבינים" את זה, או יודעים לנופף בסיסמאות האלה, אבל השימוש אינו מספיק כנה לטעמי.

נאגארג'ונה מלמד אותך לראות כך, לא רק לחשוב, להניח או להאמין כך. ואני מוכן אפילו להמשיך ולומר שכך אתה מגלה גם, בהפוך על הפוך, את ה"רוחניות" של המציאות ("רוחניות" זו מילה מאוד מטעה), שהמציאות טעונה משמעות עמוקה. העולם מגיב לאדם, אינו שונה כלל מהאדם. יש רמות מאוד שונות שאפשר לדעת את התובנה הזו. (בעברית אפשר היה אף לומר שהמציאות רוויה באמת "אלוקית", שהכל עשיר ב-אמת. אבל כאן כבר מגיעים לבעיה אחרת, כי האלוהים העברי ההיסטורי המונותיאיסטי מנותק מהמציאות, וגם הוא היה יכול להיעזר בתורת הריקות של נאגארג'ונה כדי להבין שהוא אינו הוא כלל, ובטח לא אחד, אלא בנבכי ההוויה העכשווית ביותר ממש.)

זה מחבר לנקודה נוספת, שהבודהיזם מחייב התגייסות עמוקה ומלאה, ובעולמנו יש לו נטייה להתקשר דווקא לאסקפיזם כזה או אחר.

5. בהמשך לכך, לאיזה כיוון היית אתה רוצה לראות את הבודהיזם המערבי מתקדם? האם יש נטיות שאתה לא מחבב או לא חושב שהן מועילות?

אני בעד לצלול לתהומות המטאפיזיקה והקרמה. מהפכה רוחנית במודל הסוציאליסטי…

6. ולסיום, האם יש לך השערה על סיבת מידת הפופולריות הרבה שיש לדהרמה בקרב יהודים?

לא הייתי לוקח את הדברים האלה כתשובה מלאה, ובאמת יש מה לחשוב על השאלה הזו, אבל באופן ראשוני:

עם הספר הנבון חוקר מיסודו. אפילו על המנגל יש תיאוריות, ואנשים בוחרים את דרכם בעוז ובאומץ. הגישה האנאליטית הבודהיסטית, הנעשית למעשה בתנאים של אמונה, מאוד מתאימה לספקנות היהודית, לביקורתיות שלה. אף אחד לא חוקר את נבכי התודעה והממשות בנחישות ובגיוס הפנימי שהבודהיזם מאמץ, והאמיתות שהוא מגלה מפתות את הרוחניות היהודית. היהודי איש של בית, של משפחה, הוא לא נזיר, אבל הוא לא יכול שלא להגיב לאמירה הבודהיסטית שהחקירה שלו את עצמו תוביל אותו לידיעה עמוקה יותר.

* אגב, על פי המסורת הבודהיסטית תורתו של נאגארג'ונה היתה, כמובן, ידועה כבר לבודהא, אולם הוא לא גילה אותה – מפני שהדור שבו חי לא היה בשל לכך. רק 600 שנה לאחר חייו הבשילו בני האדם, ונגארג'ונה היה יכול לקבל את התורה ולגלות אותה לעולם. נשמע מוכר? חשבו ועל ההסבר של המסורת היהודית להופעתו של הזוהר יותר מאלף שנה אחרי חיי רשב"י.

2010-11-02_222319

אין נביא מלבדי אברהם אבולעפיה, ואמנון גרוס הוא שליחו

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

חלק מהעמוד הראשון בכתב היד של ספר "שומר מצווה" לאבולעפיה

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

היקום כמערכת של כדורים קונצנטריים, רוחניים וחומריים. מתוך Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.