מוג'י

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

ראייה מסויימת לקיומן של "אנרגיות"

אחת המילים הניו-אייג'יות השנואות עלי ביותר היא "אנרגיות", מילה שמשתמשים בה כדי להסביר הכל, ועל כן אי אפשר בעצם להסביר איתה דבר. למעשה נראה לי שאפשר לומר שהמילה הזאת מציינת יותר זיקה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית, ועל כן כאשר מישהו מספר לך ש"בקבר רבי נחמן באומן יש אנרגיות סוף-סופיות-סופניות" אתה יכול להבין מזה שהיתה לאותו אדם חוויה יוצאת דופן באותו קבר, לא יותר. המילה האובר-פופולרית ואובר-משומשת הזאת מהווה אם כן כמקבילה בתחום הרוחְניוּת למילים כמו "קָרִיא" בתחום הספרותי או "ראוי" בתחום החברתי: מילים שמציגות עצמן כאילו הן מצביעות על תכונה מסויימת של האובייקט, אך למעשה אינן אומרות דבר לבד מזה שיש לדובר עמדה סובייקטיבית חיובית כלפי אותו העניין.

אני מנחש שראשיתה של המילה "אנרגיות" היה בניסיון לקבץ תחת שם אחד מני כוחות המוזכרים בתורות הרוחניות המזרחיות: "צ'י" של הסינים, "פראנה" ו"שאקטי" של ההודים – מני זרמים פוטנטיים שנמצאים הן מחוץ והן בתוך הגוף, ואשר זרימתם הנכונה והמאוזנת מבטיחה בריאות (ולעיתים אף הארה). את הכוחות הללו לא ניתן בעצם למדוד במכשירים (האם מישהו מכיר מחקר רציני על זה?), ועל כן הם הופכים בעל כורחם לתיאוריות מטאפיזיות יותר מאשר מציאות מוחשית, ובסופו של דבר אנחנו משתמשים בהם, תחת השם הקיבוצי "אנרגיות", כדי לדבר בצורה מטאפורית על כל חוויה רוחנית מגניבה שהיתה לנו (למשל כאן).

ולא שאני לא מאמין בקיומם של כוחות שכאלה. דווקא מאמין. אלא שאני חושב שעקירתם מהקונטקסט המקורי שלהם (כלומר אותן תורות מזרחיות) והכנסתם תחת אותה כותרת כללית (שהיא מעין תיאולוגיה-בשקל של הניו-אייג') עושה להם עוול. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על מקרה שקרה לי, ושבעקבותיו אני קצת יותר מאמין באותן "אנרגיות" שזורמות בגוף מאשר הייתי לפניו.

מוג'י

זה קרה בטיולי השלישי להודו, כשהייתי בטירוונאמאלאי עיר הקודש, בתקופה שנחשבת "העונה" במקום, כלומר דצמבר-ינואר, אז באים מורים ומחפשים מכל העולם ובכל יום אתה יכול לבחור לעצמך אל מי ללכת כדי לשמוע קצת דברי תורה (כתבתי על זה אז כאן). על פי היומן שכתבתי אז זה קרה ב- 28.12.05. הלכתי בבוקר לסאטסאנג ("מפגש עם האמת") עם מוג'י, מורה בריטי ממוצא ג'מייקני שלימד שם (אח"כ ראיינתי אותו). את מוג'י חיבבתי, אבל הוא היה קצת יותר מדי רגשני, פחות מדי מדוייק בדבריו לטעמי. הוא גם קידם את שיטת החקירה העצמית של רמאנה מהארישי ("מי אני?"), שהיא חביבה אבל אני מעולם לא הבנתי מה כל כך גאוני בה. אבל המפגשים איתו היו נעימים והוא עצמו מרשים מכמה בחינות.

כל זמן השיחה שהוא נתן ישבתי לידו (הגעתי מוקדם ותפסתי מקום) במדיטציה, במצב תודעתי די מכונס לתוך עצמו, יציב ושקט, ונוגע בתחושת החיוּת הבסיסית של הגוף וההכרה. אחרי השיחה והמענה לשאלות מהקהל, מוג'י תמיד היה מחבק את כל מי שרצה, וכולם רצו. כך תיארתי את זה בהקדמה לראיון שלעיל:

עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים – לפחות עד ליום שלאחר מכן [אז יש עוד סאטסאנג]. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות.

מוג'י בפעולה. מאחוריו ההר הקדוש כל ימות השנה, ארונצ'לה

אחרי שזמן הדיבורים נגמר, אם כן, בהיותי קרוב למוג'י, קמתי (כמעט מתוך המדיטציה) ראשון וניגשתי לחבקו. ואז זה קרה: אחרי חיבוק של שנייה או שתיים הרגשתי זרם של… אנרגיה (סליחה) עולה במעלה יד ימין שלי, מכף היד שמאחורי גבו של מוג'י ועד לכתף, ואז לראש. הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי בחיקו, מתעורר מעילפון. הייתי out כחמש-עשרה שניות, כך סיפרו לי, וכשהתעוררתי הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת: תחילה לא ידעתי איפה אני, אחרי שהבנתי איפה רציתי לבקש סליחה, אבל לא הצלחתי לדבר אנגלית – יצאו לי רק מילים בעברית! אחרי עוד כמה שניות הכל חזר אלי, הרגשתי מאוד לא נעים (אף שמוג'י צחק על כל העניין בביטול) וזחלתי לפינה להתאושש.

זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי, והאחרונה עד כה. למחרת אמרה לי אחת התלמידות הותיקות של מוג'י שאנשים לפעמים מתעלפים כשהם מחבקים אותו, אבל רק בטירוונאמאלאי, בגלל האנרגיות (נו מה?) הרציניות שיש במקום. התוצאות: יד ימין המשיכה לכאוב כשבועיים אחרי המקרה. מבחינה תודעתית לא הרגשתי שום שינוי (אדרבא: מיד אחרי שהתעוררתי מהעילפון הרגשתי דווקא שהאגו מנסה לבסס את עצמו מחדש ביתר עוז, כאילו שהוא נבהל מאותן חמש-עשרה שניות בהן הוא היה מנוטרל לחלוטין). במפגשים הבאים עם מוג'י חיבקתי אותו ולא קרה שום דבר יוצא דופן. ככל הידוע לי באותו "עונה" רק אני התעלפתי אצל מוג'י.

אז מה? האם למישהו יש הסבר למקרה הזה? אני פוסל מראש עניין של התרגשות, כי זה היה אולי החיבוק השביעי או השמיני שלי עם מוג'י, ובכלל: לא במיוחד התלהבתי ממנו, למרות שחיבבתי אותו מאוד. לבד מזה, התרגשות לא נעה במעלה יד ימין אל הראש. חשבתי אולי על חשמל סטטי, אבל האם זה הגיוני שחשמל סטטי גורם לשוק שכזה? ולמה רק לי זה קרה, ורק באותה הפעם? אני פשוט לא יודע, והייתי שמח (באמת) אם מישהו היה יכול לחשוב על הסבר "טבעי" לעניין. כרגע נראה לי שסביר להניח שאנרגיות, כן, כן, אנרגיות כלשהן שנמצאות בגוף, הגיעו אצלי, או אצל מוג'י, או אצל שנינו לסף מסויים של טעינה, או עוצמה, או משהו, ושכשהתחבקנו הן השתחררו, נעו בצורה של זרם במעלה ידי ועילפו אותי כשהגיעו לראש. היד, כאמור, כאבה גם הרבה אחרי זה. הראש לא: אחרי שעה של התאוששות הוא שוב התחיל לנסות להבין הכל.

סתם

[אני אומר לכם, משהו קרה לאחרונה לממסד הרבני החרדי, לפחות לחלק מגווניו ושלוחותיו. הוא מרגיש על הסוס וכמו קוזאק שיכור הוא מצליף בכל מי שעומד בדרכו. תראו מה זה: בית הדין הרבני הגדול בי"ם קבע כי אלפי גיורים שנעשו בעשור האחרון תחת מערך הגיור של הרב דרוקמן (מטעם המדינה!) אינם תקפים, כי הוא גילה איזה גיורת שהפסיקה לשמור מצוות. זה אומר קודם כל שמבחינתם היהדות של אלפי אנשים שעברו תהליך ארוך ומתיש של גיור אורתודוקסי "מבוטלת", אבל מה שזה בעצם אומר זה שהחרדים אומרים למזרוחניקים (הכיפות-הסרוגות) שהם מזלזלים בהם ובדתיותם. וזה גם בעצם אומר שלרבנים החרדיים (האלו לפחות) לא איכפת מיצירת אנרכיה במערך הגיור. וזה בעצם אומר שהם שמים קצוץ על הציבור, על הקהילתיות, אולי אפילו על העם. וזה בעצם אומר שהם מנהיגים של כת קטנה וחשוכה.]