מודרנה

שיחה עם הרב יונתן זקס

sacksבתחילת החודש נפגשתי לשיחה פומבית עם הרב פרופ' לורד יונתן זקס. הרב יונתן זקס היה רבה הראשי של בריטניה מ-1991 ועד 2013. הוא כתב עשרים וחמישה ספרים העוסקים ביהדות, בחברה המודרנית, במוסר ובדת. מאז קיבל את הדוקטורט שלו ב-1981 הוא זכה לעוד 16 תארי דוקטור לשם כבוד, וכיום הוא מרצה כפרופסור למחשבה יהודית בניו-יורק יוניברסיטי וכפרופסור למחשבה יהודית בישיבה יוניברסיטי. ב-2005 הוא קיבל תואר אצולה בידי מלכת אנגליה ומאז 2009 שמור לו מושב בבית הלורדים הבריטי.

הרב זקס נחשב לאחד ההוגים היהודיים החשובים כיום, ולקול מוסרי משמעותי. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר כינה אותו "ענק אינטלקטואלי", והוא משתתף באופן תדיר בדיונים טלוויזיוניים ופובליציסטים על ענייני השעה.

אני יכול לומר שאכן היה תענוג להיפגש זקס. בשיחה אישית (לפני האירוע) הוא היה צנוע ומלא הומור. בכלל, עצם היכולת לשוחח עם רב חשוב על עולם ומלואו – מהפוליטיקה המקומית ועד לספרו האחרון של מייקל וולצר – היתה חוויה נעימה ומרעננת. זכתה יהדות בריטניה שהיה לה רב ראשי שכזה. אנחנו טרם זכינו.

בשיחה הפומבית להלן אני שואל את זקס כמה שאלות שנוגעות למעמד הדת בעולם המודרני ולאתגרים בפניהם היא עומדת. אני חייב לומר שלא הרגשתי שהוא סיפק תשובות מלאות לכל השאלות. זקס הוא דובר ותיק מאוד, ולמד לדבר בצורה דיפלומטית על נקודות שהוא לא רוצה לבטא את דעתו בפומבי עליהן. יש לומר עם זאת, שהוא הגיע לכך אחרי מאבקים רבים וקשים על כל מני דברים שאמר או כתב. הוא שבע מהם.

השיחה, שהתקיימה בעברית מצידי ובאנגלית מצידו, נערכה בחסות החוג למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב, כחלק מאפשרויות ההעשרה שהוא נותן לסטודנטים שלו, ובמקרה זה גם לקהל הרחב. יחד עם האוניברסיטה ארגנה את האירוע הוצאת מגיד, שמוציאה את ספריו של זקס בעברית. הדיונים נסובו לרוב על שעולה מספרו האחרון שיצא בהוצאה, "השותפות הגדולה".

על הדמיון בין החסידות לנצרות – ספר, וכנס

Shaul Magid, Hasidism Incarnate: Hasidism, Christianity and the Construction of Modern Judaism, Stanford University Press, Stanford, 2015, 271 pages

לקראת חג הפסח תשע"א פורסם ב'שיחת השבוע', עלון פרשת השבוע הותיק של חסידות חב"ד, הסבר על מה שמכונה "סעודת משיח", מנהג חסידי שעיקרו קיום סעודה חגיגית לקראת צאת היום האחרון של חג הפסח. על פי הכתוב

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

הדמיון למיסה הקתולית מובהק. הסעודה המקודשת, הצפייה לגאולה, השימוש בלחם וביין כדי להפנים גופנית את המשיח – כל אלה הם יסודות שמזוהים באופן מובהק עם הנצרות. נכון עם זאת שאין צורך דווקא בהם כדי למצוא דמיון בין חסידות חב"ד לנצרות, ודאי כאשר חסידיה מאמינים במשיח שמת וישוב.

לא נכון יהיה להגביל את המשותף בין חסידים לנוצרים רק לחב"ד. תנועת החסידות כולה מפגינה מאפיינים שעד עלייתה היו שמורים לכנסייה. תפיסת הצדיק, הגאולה הפרטית והדגשת החוויה הפנימית יוצרות דמיון בלתי ניתן להכחשה בין החסידיות השונות לנצרות. נדמה כאילו החסידות סוגרת מעגל שנפתח במאות הראשונות לספירה, בהן הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, הצעירה מאוד גם היא, נפרדו ופנו לדרכים שונות ומנוגדות.

ספרו החדש של שאול מגיד, חוקר מחשבת ישראל והיהדות המודרנית מאוניברסיטת אינדיאנה, מהווה תחנה נוספת במסע המחבר את נקודות הדמיון בין החסידות לנצרות. בספרו מתמקד מגיד ברעיון האינקרנציה – התגלמותו והתגשמותו של האל בבשר – ומביא דוגמאות לפיתוחו של הרעיון הזה בכתבי צדיקים חסידיים. על פי מגיד קו הגבול בין האלוהי לאנושי, שהודגש מתוך פולמוס עם הנצרות במאות הראשונות לספירה, החל להיות מאותגר מתוך היהדות פנימה בימי הביניים. עלייתה של הקבלה היא ראייה לכך שהניסיון הרבני להסתפק בתורה או בהלכה כביטוי לנוכחות האל בעולם לא סיפקה את העולם היהודי. על פי מגיד האליטה האינטלקטואלית שלו דרשה יותר מאלוהים, ויותר קרוב.

בעוד הקבלה הביאה שיח מטאפיזי ער ומגוון על האלוהות עצמה ועל כניסתה לעולם החומר (בצורות של "שפע", "מוחין", "אור" וכו'), החסידות הלכה צעד אחד מעבר לכך והתרכזה באדם, ובין השאר הכניסה למסורת היהודית רעיונות של התגשמות האלוהות בבשר. מגיד סוקר סדרה של טקסטים חסידיים שמפתחים תיאולוגיה של "אינקרנציה".

כך למשל, הוא מביא מכתביהם של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809) ור' מנחם מנדל מוויטבסק (1730-1788), ומראה כיצד כל אחד מהם הציע רעיון של אתיקה שאינה תלויה בהלכה. שני הצדיקים פיתחו דרך מוסרית-רוחנית הרואה בטרנספורמציה פנימית הכרח על מנת להגיע לחיים הראויים. עבורם המוסריות האמיתית יכולה להגיע רק על ידי כניסתה של אלוהות אל תוך הפרט, והיא מתפתחת בתהליך רוחני שכולל את ההלכה כבסיס, אולם מתקדם הרבה מעבר לציות פשוט לחוק. מגיד מתעכב גם על דמות ידועה פחות, יעקב קופיל ליפשיץ (נפטר 1787). על פי מגיד ראייתו של ליפשיץ את ספירת המלכות כמרוקנת מאלוהים מתפתחת בראשית החסידות לתפיסה קנוטית (מלשון kenosis) של הצדיק, דהיינו לתפיסה על פיה על הצדיק לרוקן את עצמו על מנת להתמלא באלוהים.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במרטין בובר וביחסו החיובי אל ישו. בובר ראה במייסד הנצרות דמות שביקשה להחזיר את היהדות אל "הטוהר המקורי של ההתגלות", דהיינו אל הקשר האישי והאינטימי עם האל, לפני שזה הפך מסורבל ומתווך על ידי המערכת ההלכתית. עבור בובר לא רק היהדות, אלא גם הנצרות בפרשנותו של פאולוס, לא הבינה נכונה את המסר של ישו. שתי הדתות עיוותו את דמותו של הנביא היהודי, כל אחת לכיוון אחר, כאשר היהדות מתרכזת בהתגלות קולקטיבית ומשפטית (של העם והחוק), ואילו הנצרות הופכת את ישו לאלוה, וממילא מחמיצה את הבשורה האמיתית שלו עבור כל אדם. לדידו של בובר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הוא דמות השקולה לזו של ישו, שכן גם הוא מבקש לחדש מתוך היהדות את הקשר האישי והפנימי עם האלוהות.

מתוך תפיסתו של בובר אפשר להבין את העניין הנוכחי בחסידות, כלומר את עלייתה של תופעת הנאו-חסידות. כאשר מפגש אישי ובלתי-אמצעי עם הקדושה הוא נקודת המוצא והדרישה הבסיסית עבור מחפשים רוחניים רבים, החסידות היא שמספקת חומר גלם בדמות רעיונות ופרקטיקות הדרושות למסע רוחני פרטי, פנימי ויהודי. בובר, שהיה בעצמו מראשוני וראשי הנאו-חסידים, הכיר לעולם הרחב את תנועת החסידות, ואם נמשיך את ההקבלה לנצרות ניתן לומר שהוא היה הפאולוס של הבעל שם טוב. בזכותו הנאו-חסידות הפכה לתופעה כלל-מערבית.

איך אפשר להסביר את הדמיון בין החסידות לנצרות? מה איפשר לתנועה היהודית לפתח תיאולוגיה הקרובה כל כך ליריבתה ההיסטורית? מספר פעמים בספר מסביר מגיד שהעניין נעוץ בהיותה של החסידות "מחוץ למבט הנוצרי", כלומר עובדת התפתחותה במזרח אירופה, ללא צורך להשוות את עצמה ועל כן גם להנגיד את עצמה לנצרות, כפי שהיו צריכים לעשות היהודים במערב אירופה. על פי מגיד החסידים "היו חופשיים יותר מקודמיהם בימי הביניים או בראשית העת החדשה מהשפעתם של מבטים נוצריים". אולם למה שכך יהיה? האם בפודוליה, מקום פעילותו של הבעל שם טוב, לא היו נוצרים? האם סביב מזריטש ובה עצמה לא היו נוצרים? לחילופין, אם זו הסיבה, מדוע לא התפתחה תנועת החסידות בין יהודי צפון אפריקה, שם בוודאי לא היה צורך להנגיד את היהדות לנצרות?

נדמה לי ששורש התשובה לדמיון בין החסידות לנצרות נעוץ עמוק הרבה יותר, ומגיע עד לשותפות של יהודי מזרח אירופה בתהליכי המודרניזציה שעברו על המערב החל מהמאה השש עשרה. הרפורמציה הביאה איתה תפיסה דתית אישית יותר ופנימית יותר, כאשר הנוצרים באירופה נדרשו באופן מודגש לכונן קשר אישי עם האל, בין אם על ידי קריאה אישית של הברית החדשה בתרגום לשפת המקום, ובין אם כתוצאה מהדגשת מימד האמונה בתפיסה הפרוטסטנטית. לראשונה גם הלכה והתגברה האפשרות לבחור בין סוגים שונים של נצרות, בין כנסיות שונות, ובחירה ממילא מעצימה את האוטונומיה של הפרט.

יותר מאשר תנועה יהודית שהתפתחה מחוץ למבט הנוצרי, החסידות התפתחה כחלק אורגני מהעולם הנוצרי המודרני. התהווּתה במזרח אירופה אולי חסכה עבורה חיכוך חריף עם החילון ההמוני של מערב אירופה, אבל עיצבה אותה בהתאם להתפתחותו של הסובייקט המודרני, וזרקה בה קווים של אינדיבידואליזם, אוטונומיה והפנמה של החוויה הדתית. מתוך שההיגיון המודרני נשען על התבנית הפרוטסטנטית, הפכה החסידות, כתופעה מודרנית מובהקת, למקבילה בצורות רבות אל הנצרות. באופן כזה החסידות היא אחת התוצאות של תחילת הגדרתה של היהדות את עצמה כ"דת" – וגם זה בהתאם ובהמשך לעולם הנוצרי.

ספרו של מגיד הוא חלק מפרוייקט רחב יותר של בחינה מחדש של הדמיון העקרוני בין היהדות לנצרות, ומציאת הקבלות עתיקות וחדשות בין שתי הדתות האחיות. בעוד חיבורים שונים, כמו ספריהם האחרונים של דניאל בויארין ופטר שפר, עומדים על יסודות תיאולוגיים משותפים בעת העתיקה, תקופת התפתחותן של הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, ומחקריהם של משה אידל ואליוט וולפסון בוחנים את נקודות הדמיון והמתח בין המערכות התיאולוגיות השונות בעיקר בקבלה, ספרו של מגיד בונה על מחקרים קודמים אלה ומיישם את הגישה המחקרית הזאת לגבי החסידות. כמו ב"סעודת המשיח" של חב"ד, ממצאיו מאששים את האמת הישנה בדבר חזרתו ההכרחית של הדחוי, ואולי יש לומר: ביאתו השנייה של המושיע.

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ.

שאול מגיד יהיה אחד מאורחי הכבוד בכנס לחקר דת ורוחניות עכשווית, שייערך באוניברסיטת תל אביב בימים ראשון ושני הבאים, 3-4 למאי, בין השעות 9:00-20:00.

השנה הכנס ייערך בסימן חמישים שנה למותו של מרטין בובר, תחת הכותרת חסידות, נאו-חסידות ומושג הטבע בדת וברוחניות העכשווית.

מושבי הכנס יעסקו במגוון רחב של נושאים, כגון מיסטיקה יהודית, קבלה ורוחניות עכשווית, בריאה וטבע בדתות המזרח, תורת הנסתר ואזוטריקה מערבית, דת עכשווית בישראל, הציונות הדתית, אנימיזם ופגאניזם מודרני, מרטין בובר והרוחניות העכשווית, ריטואלים מאגיה ואינטרנט, חסידות וניאו-חסידות, טיפול רוחני, היבטים רוחניים של זקנה ומוות, יהדות רפורמית, רוחניות בחינוך, ועוד… כאן בתוכנית הכנס.

הציבור מוזמן! הכניסה לקהל הרחב בסך 50 ש”ח לשני ימי הכנס (30 ש”ח לאחד מן הימים), ולסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הכניסה בחינם, בהצגת תעודת סטודנט בתוקף. התשלום יתבצע במזומן בדוכני ההרשמה ביום הכנס. מספר המקומות מוגבל. למידע נוסף ניתן לפנות למרכז הכנס, מר שי פררו, במייל spirituality.tel.aviv@gmail.com ובטל' 050-6980735.

ופרופ' רון מרגולין וד"ר תומר פרסיקו – יו"רי הוועדה המדעית.

חשיבותה של השכרות בפורים

ניגודים משלימיםמיחייב איניש לבשומי בפורייא, אבל נראה שכולם רק מנסים להתחמק מזה. כי למרות שבמסכת מגילה (ז:) כתוב שחייב אדם להתבסם בפורים, ואפילו מוסיפים וכותבים שם שמדובר בהתבסמות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – התבסמות רצינית ביותר, ללא ספק – החל מהמאה ה-12 אנחנו שומעים קולות שממעיטים באופי ההתבסמות הנ"ל, ומנסים להקטינה עד כמה שאפשר. ר' זרחיה הלוי, בעל המאור, טוען שאולי בכלל לא נפסק ככה להלכה. הרמב"ם מצווה לשתות פשוט כדי להירדם, וכך גם מציע ה'שולחן ערוך'. המאירי כותב שודאי שאין הכוונה ל"שמחה של הוללות ושל שטות", ואילו הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר 'ערוך השולחן', קובע ש"השכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו". קבוצה של פרטי-פופרס אם אי פעם היתה כזו.

בימינו המצב לא מראה סימנים של שיפור. קחו למשל את הרב אשר סבג, חבר 'בית הלל' והגרעין התורני של רשל"צ. לדעתו "חבל מאוד שמסיבות הפורים […] משמשות לפורקן יצרי ולא לעורר שמחה אמיתית רוחנית וטהורה שאינה תלויה במשקה כזה או אחר […] השכרות מביאה להשחתת צלם האדם וביזויו." (מוצש, 7.3.14). הרב חיים נבון בתורו מקדיש שלוש דקות של יו-טיוב כדי למנות את הפוסקים המתנגדים לשכרות ולבסוף מצטט את הילקוט שמעוני שמסביר שאדם השותה יותר מדי דומה לחזיר, ומתריע שיש לשתות מעט ולהיזהר שלא להגיע לכזאת חלילה. גם בקרב החרדים המצב עדין: הנהלת ישיבת 'חברון' המפורסמת החליטה השנה לבטל את מופע ה'פורים רב' המסורתי, וממילא שפכה מים קרים על החגיגות.

ניגודים משלימים

כמובן, לא קשה פשוט להאשים את כל הנ"ל בבורגנות ממארת, למשוך כתפיים ולהרים לחיים. אבל ייתכן שהסיפור עמוק מזה. הייתי רוצה לנסות להאיר אותו בעזרת בחינת המוסד התרבותי של הקרנבל או הפסטיבל. נסו להשתחרר לרגע מדימויי הסמבה בברזיל או ציפי שביט בחנוכה; הכוונה היא לאותו קרע בזמן שבו תרבויות קדומות היו פורקות עול ומתהוללות. במועד מסויים וקבוע היו בזמני קדם מתבטלות ההיררכיות והנורמות המסורתיות ובני האדם יוצאים לחופש כאוטי אשר איפשר התנהגות טיפשית, מינית, כופרנית ולעיתים גם מסוכנת. בסוף הקרנבל חזרו כולם למקומותיהם השגרתיים, לפחות עד לשנה הבאה כמובן. חשוב להבין: הקרנבל מעולם לא הציב אלטרנטיבה לסדר הקיים. למעשה, אפשר לומר שעל ידי היציאה מהכלל הוא אישר ואף ביצר את הכלל.

ההסבר המתבקש לתופעה הוא מה שמכונה "שחרור קיטור", שלכאורה נצרך כדי שלא להגיע לפיצוץ. ייתכן. אנתרופולוגים וחוקרי דתות נתנו לתופעה הסברים מורכבים יותר. ויקטור טרנר, מהמפורסמים שבהם, טען שמטרת הקרנבל היא להדגיש את הקהילה שמעבר לסדר החברתי הקבוע, את האחווה שמעבר להיררכיה, מארג בסיסי שיש לטפל בו מדי פעם כדי שלא ייקרע בין הכוחות המושכים לכיוונים שונים.

להלן הייתי רוצה להתמקד בהסבר שנותן הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור. בספרו המרשים A Secular Age מנסה טיילור לארוג נרטיב רחב היקף, ובמידה רבה אלטרנטיבי למקובל, להיותנו בעידן חילוני, שפירושו מבחינתו הוא עידן שבו היות העולם נטול-אלוהים והיות האדם נטול מטרות שמעבר לחייו הפרטיים הם רעיונות שעולים על הדעת ואף יכולים להיות ברירת המחדל עבור רבים. הקרנבל משמש עבורו סממן של חיים במציאות רוויה דת ומיתוס, מציאות שעברה מהעולם.

על פי טיילור הקרנבל נועד לתת מקום לכאוס, מתוך הכרה כי בעולמנו כוחות שונים נצרכים, ולמעשה שללא ניגודים משלמים (מה שהוא מכנה complementarities) לא תוכל המציאות שלנו לתפקד. האדם בעולם הפרה-מודרני הבין, אולי מתוך מודעות לעניין, אולי בצורה אינטואיטיבית, שהמציאות שזורה מכוחות שונים, ושאין כוח אחד שיכול לכפות את עצמו על כולה. למעשה, אין כוח אחד יכול להתקיים ללא ניגודו. החזק זקוק לחלש. הגבוה זקוק לנמוך. הטוב זקוק לרע. הקדוש זקוק לטמא. הסדר זקוק לאי-סדר.

מתוך כך עולה על פי טיילור התפיסה שהסדר עצמו, חיוני ומקודש ככל שיהיה, מסתיר מאיתנו משהו גדול יותר, משהו שהסדר המקובל לעולם לא יגשים פשוט מפני שאותו המשהו כולל גם את ניגודו של אותו הסדר. השלם הכולל את הניגודים כולם הוא מה שהאדם הפרה-מודרני רצה לגעת בו, או לפחות לתת לו מקום, על ידי החריגה מהשגרה, על ידי ההרס הזמני של הנורמלי. החריגה הזאת ממילא איפשרה גם חידוש כוחות ויצירתיות, והזינה את החיים והחברה ממקורות שהיו נסתרים להם כרגיל.

טיילור רואה באבדן הקרנבל את אחד הסממנים של החילון. העידן המודרני מביא איתו שאיפות לנראטיב טוטלי, לפתרון אחיד ומאורגן שיכסה הכל, להגשמתו של הסדר האולטימטיבי, שיימשך לנצח ושאין בו אפשרות, ודאי לא צורך, באי-סדר. אנחנו רואים את הנטייה הזאת כמובן במיני אידיאולוגיות מודרניות שניסו לכפות על האדם לוגוס מושלם, חוק מקיף-כל והתנהגות אחידה, שניבאו גן עדן עלי אדמות (והביאו גהינום). הרעיון שעל ידי הרציונליות, או המדע, או הגזע העליון, או שלטון הפרולטריון, או הטכנולוגיה אנחנו יכולים להעמיד חברת מופת שתפתור את כל הבעיות ושלעולם לא תזדקק לאלטרנטיבה הוא רעיון מודרני, ומסמן את אבדן ההנחה המיתית (והאינטואיציה האנושית) שהחזיקה בנצרכותם של ניגודים משלימים, של כאוס ולא רק של סדר.

אינטואיציה אבודה

האם נוכל לחזור אל אותה אינטואיציה? קשה לומר. ודאי שלא נוכל לעשות זאת בצורה שעשה זאת האדם הפרה-מודרני, פשוט מפני שאנחנו לא פרה-מודרניים. מאידך, כל מי שאי פעם השתכר או התמסטל בצורה חריפה יודע שזו חוויה שיכולה להיות מאירת עיניים. אנחנו לומדים על עצמנו ועל עולמנו לא מעט מתוך היציאה מהשגרה, מתוך שינוי מצב התודעה. אחד החסרונות של מצבנו היום הוא התפרקותם של אותם מוסדות חברתיים שמסגרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיבים ונתנו הדרכה להדיוטות בשימוש בהם (כתבתי על כך כאן וכאן וכאן ב-pdf). החומרים האלה כיום זמינים יותר משהיו אי פעם, ומצד שני הבורות לגביהם גדולה יותר משהיתה אי פעם. זו טרגדיה נוראה, ובמצב כזה יש צדק מסויים באזהרותיהם של המתנגדים למצוות בשומי בפוריא כפשוטה.

ועם זאת, במסגרת שלל ההתחדשויות היהודיות אולי יש טעם גם לחדש את המסורת הזאת, את מסורת הקרנבל הפורימי. לא במובן של שתייה אנארכית עד כדי טמטום חושים (למרות שאולי יש גם בזה תועלת מסויימת) אלא במובן של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים על מנת ללמוד על עצמנו. על מנת לדעת את המקום בו הניגודים משלימים זה את זה. את האחדות שמעבר לניגודים.

נספח – מספר חכמים יהודיים שדווקא תמכו בהשתכרות בפורים (שימו לב להדהוד ההגיון הקרנבלי בדבריהם).

  • האר"י קבע שיש להשתכר בפורים כדי להזין ב"הארה גדולה" את הניצוץ האלוהי המחייה גם את הקליפה של הרוע (פרי עץ חיים, שער חנוכה ופורים פ"ו). ר' נתן כותב בשם ר' נחמן שיש "לשתות ולהשתכר כדי שיעלה על ידי השתיה לשכל עליון וגבוה מאד, כי אז יש כח להמתיק כל הדינים שבעולם" (ליקוטי הלכות, הלכות תענית ד, כו). ר' אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מקרלין, כתב ש "וביום הפורים עצמו שכל העובדות הגשמיות שבכל השנה צריכים להתרחק מהם, דהיינו שכרות, חייב איניש לקיים בזה היום עד מס״נ [=מסירות נפש]" (מצוטט בספר 'דברי אהרן', עמ' קמה). ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר (הקודם) מסלונים קבע שי שלשתות לשוכרה "כיון שרצונו ית' שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עוה"ב [=עולם הבא(!)] ובלבד לעשות רצונו ית'" ('פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע', מט-נ). והרב שמואל טל, בן זמננו, קבע שיש להשתכר משום ש"אדם שחי רק עפ"י המציאות, שוכח לפעמים מאיפה הוא הגיע ומה באמת עיקר נקודת הרצון שלו" ('וּתְחַזֵק התקשרותנו באהבה', עמ' 24).

ראיון עם הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו (מקור: דף הפייסבוק שלו)הרב שרלו בסך הכל מוכר לציבור הרחב, אולם נדמה לי שבאופן שטחי למדי. נכון, הוא אחד הרבנים ה"נורמלים", כאלה שמקימיים עם החברה הכללית דיאלוג, והוא כותב לא מעט פה ושם. עם זאת, הסיבה שביקשתי ממנו להתראיין (כחלק מסדרת הראיונות על מותו של הסטטוס קוו) היא שמדובר באדם שניחן ביכולת להביט במציאות במבט רחב, וביושר. שרלו אינו רק רב, אלא גם אינטלקטואל. הוא חבר בועדת הלסינקי לאישור ניסויים בבני אדם, חבר בועדת סל הבריאות וחבר מועצת העיתונות. הוא גם מעביר שיעור בנושא "מחלוקות רבניות בציונות הדתית" (במדרשת מגדל עוז), כותרת שמדגימה את יכולתו להיות בפנים ולהביט מבחוץ בו זמנית. (אציין גם כגילוי נאות ששרלו הוא דודה של אשתי.)

בנוסף לכך, לשרלו גישה מקורית מבחינה הלכתית, או נכון יותר, מטא-הלכתית. הוא מעוניין לקדם את מה שהוא מכנה, בעקבות הרב קוק, "ההלכה הנבואית". שרלו מבקש לחזק את המאפיינים ה"נבואיים" בהלכה, ובכך לענות על חלק מהמצוקות אליה היא נקלעה בעידן הנוכחי. על פי דרך זו יש לחזק את לימוד האגדה והנבואה, להגביר את השימוש בכללים מטא-הלכתיים (למשל, 'מפני השלום' או 'כבוד הבריות'), לעודד התייחסות לשאלות כלליות-ציבוריות ובעיקר להביא תשומת לב לכוונה, למצב פנימיותו של הרב הפוסק ושל היהודי המקיים את ההלכה. 'הלכה נבואית' שכזו תוכל להתמודד טוב יותר, לדעת שרלו, עם מצב האדם בתקופה המודרנית (ראו מאמר של שרלו על כך כאן ב-pdf).

בראיון להלן מדבר הרב שרלו על מעמדו של הרב בזמן של "התמוטטות האוטוריטות במבנה הישן שלהן", על הצורך של הרב לבחון מחדש (אבל לאו דווקא לשנות) עמדה הלכתית שלא מקובלת על ציבור שומרי המצוות, על חשיבות ההבנה שגם הרבנים וגם הרבנות הראשית צריכים לפעול בתוך שוק חופשי (דהיינו, לא כמונופול), וכי זו אשלייה להאמין שהישועה תבוא מכפייה על פי חוק. הוא טוען שדמותה של המדינה צריכה להתעצב על פי הזרם ההלכתי, אולם שבכל הנוגע להקצאת משאבים גם לזרמים יהודיים לא-הלכתיים יש לחתור לשוויון. ועוד: על פי שרלו היחסים בין הרבנות הראשית לרבני 'צהר' מתקרבים "לנקודה שבה זה לא יעבוד יותר" . הנה הראיון.

לפני יותר מעשור כתבת מאמר ב'אקדמות' (יב, תשס"ב) שבו הצבעת על מתח מובנה שקיים בין אופי החברה המודרנית המערבית לבין מסורת ההלכה. כתבת כי

עם עליית קרנה של התפישה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט מודרני מביא אופיה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות הפנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה.

כך בפירוש: בסתירה לדמותה של ההלכה. כיצד לדעתך העובדה שכולנו חיים באותו עולם בו ניתנת חשיבות גדולה לאותנטיות, חירות פנימית ובחירה, משנה את ההלכה בפרט, ואת העולם הדתי של שומרי המצוות בימינו בכלל?

יש בהלכה יסוד קבוע ורציף. כל הלומד תורה רואה כי ביסודו של דבר – תודעת הרציפות, הדינמיקה ההלכתית, הכפיפות לדורות קודמים וכדו' – נוכחים מאוד מאוד בעולמה של פסיקת ההלכה. יש במציאות תנועה גדולה של שינוי, של סובייקטיביות, של נרטיב ומבט אישי, של התחדשות. שתי התרבויות האלה עומדות לכאורה בסתירה.

במקום בו יש סתירה – ובנושא בו אנו דנים מתקיימת כאמור סתירה בין הסביבה התרבותית ובין אופייה השכיח של ההלכה – עומדות שתי תנועות עקרוניות אפשריות. ראשונה בהן היא דווקא להעצים את הסתירה, לקרוא כאליהו הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ולחייב בחירה בין שתי התנועות: או נאמנות מוחלטת לתדמיתה של ההלכה או נאמנות מוחלטת לחרות ולבחירה.

תנועה שניה, שאני קרוב לה הרבה יותר, היא תנועה רכה. היא פותחת בבחינה של נקודות ההנחה של שני הקודקודים שיצרו את הסתירה, ואז היא מגלה שהפערים רכים הרבה יותר. הדבר נכון ביחס לשני הקודקודים. מחד גיסא, תנועת הבחינה המחודשת חושפת את הכשלים והבעייתיות הקיימת בהעמדת הכל על האותנטיות והעצמיות, חרות ובחירה. היא חושפת את הבעיה המוסרית בעולם שיוצרות תבניות המבוססת על נרטיב בלבד, את "המרד השפוף" בעולם של מות האידיאולוגיות, ולומדת כי גם לעולם כזה נחוצה שפה שמדברת גם בשיח אובייקטיבי, בעקרונות מוסריים וביציבות של מסורת. לא זו בלבד, אלא שיש חיפוש אחר האניגמטי והמיסטי לא פחות מאשר הסובייקטיבי. מאידך גיסא, תנועת בחינת הקטבים חושפת שהרבה דברים שנאמרים בשם ההלכה – אינם הלכה כלל ועיקר. היא חושפת את המבנה של ההלכה, שיש בו הרבה יותר מקום לבחירה ולחירות (כתבתי על כך מעט במאמר זיכרון לרב שג"ר), היא מעצימה תחומים נוספים בהופעתה של תורה, ובעיקר מה שאני מכנה ההלכה הנבואית, ויש עוד דרכים לרכך את המתח הזה. זוהי התנועה העיקרית הקיימת היום, ויש בה בשורה גדולה לעולמה של הנאמנות להלכה. לא זו בלבד, אלא שאנו למדים כי לא הכל הלכה, ויש עוד אין ספור עולמות יצירתיים אמוניים פנימיים באדם, והקשב הפנימי אליהם מוביל למקומות מתחדשים ומתקדשים.

אציין דוגמה אחת בלבד: עצם הטיעון, ההולך ונעשה שכיח יותר, כי אין הלכה אחת לכל המקומות, וכי יש צורך בפסיקה המותאמת לכל מקום, היא עצמה עדות לשינוי במבנה של ההלכה, שדיברה בשפה הרבה הרבה יותר אובייקטיבית בתודעה הדתית. אנו מוצאים את השפה הרכה יותר אפילו בדילמות הלכתיות הנוגעות לפיקוח נפש, כגון דיני הפלות או החולה הנוטה למות.

איך היית מנתח את השנויים האלה על רקע ההתפלגות לזרמים בציונות הדתית (מחרד"ל ועד דתל"ש), ואיך הם משפיעים לדעתך על מעמדו של הרב?

הציונות הדתית מבוססת על שילוב של תנועות רוחניות, ובעיקר המזרחי הקלאסי ובית המדרש של הרב קוק. חלק בלתי נפרד מהמחלוקת בתוך התנועות הרוחניות היא שאלת מקומו העקרוני של הרב בהנהגה. בבית המדרש של הרב קוק עומד הרב בראש הפירמידה, והוא המופקד על התחומים כולם – למן פסיקת ההלכה הפרטית, ועד להנהגה הכללית ולהכרעה בשאלות הפוליטיות רחבות ההיקף. בבית המדרש של המזרחי הקלאסי, קודם מפגשו במשנת הרב קוק, נמצא הרב כחלק בלתי נפרד מההנהגה, כשותף בכיר, כמשפיע, כקובע גבולות, אך לא הופקדה בידיו ההנהגה הבלעדית של הציבור.

מטבע הדברים, במקום בו עומד הרב כגורם יחיד – שאלת התרבות הכללית הסובבת אותו היא משמעותית פחות. את הדיונים הרוחניים העמוקים מתארים בצורה בנאלית: "לא התורה צריכה להתכופף אל הציבור, כי אם הציבור צריך להתרומם אל התורה". כואב כי סוגיות כל כך יסודיות נידונות בצורת סיסמאות, והתייחסתי לכך מעט כאן.

לעומת זאת, בתנועה השניה, דווקא בשל היות הרב חלק ממערכת ההנהגה, ונמצא במשא ומתן מתמיד עם גורמי הנהגה נוספים וכדו' – הוא רואה את עצמו כמי שנועד לחולל שינוי, להביא את דבר האלוקים וההלכה לציבור, אך לא כמי שעומד בראשו, ולא כמי שקובע לציבור מה נכון ומה לא נכון. התהליך הוא הרבה יותר דיאלוגי (אני רוצה להדגיש כי המילה דיאלוגי אינה מקבילה למילה שוויוני). במקום הזה נוצר מפגש בין התורה העליונה והמציאות הקיימת, שזו המהות המשמעותית ביותר של התורה.

הדבר הוא לא רק חלק מתפישת הרב את עצמו, אלא גם חלק ממה שהציבור מצפה מהרב. הציבור שנמצא בתנועה הראשונה מצפה מהרב לקבוע ולחתוך, להורות ולממש, ועצם העובדה שזו מחשבתו של הרב ודעותיו מהווה גורם מחייב. לעומת זאת, הציבור מהתנועה השניה מצפה מהרב לשכנע ולהתסיס, להעצים, לסחוף, ולא פחות מכך: להאזין ולהקשיב; להתייחס אל עצמו בענווה ובצמצום מקומו; ולראות את עיקר תפקידו כמנחה ולא כמפקד, כמעצים ולא ככופה.

דוגמא למרחק ההולך וגדל בין הרבנים לציבור שומר המצוות אפשר למצוא בצרור ההתבטאויות האחרונות כנגד גיוס בנות לצה"ל. רבנים שונים ומשונים פסקו שהדבר אסור, ואחרים, דוגמתך, פסקו שאין מדובר באיסור מוחלט, אם כי יש לנטות להימנע. כך או כך, מדובר בעמדות שיוצאות כנגד מה שנראה כגל הולך ומתגבר של נערות שומרות מצוות שמתגייסות. האם לדעתך יש מקום במקרה כזה, שבו שומרי מצוות אינם מקיימים את ההלכה, להתחשב בדעת הציבור? האם על רבנים לנסות ולמצוא היתר למה שנראה שממילא יקרה, או שעליהם לשמור על גדרות ההלכה לדעתם, גם במחיר שיישארו ללא ציבור הנשמע להם.

יחסי הרב והציבור הם יחסים מורכבים מאוד. יש הטוענים כי הרב עומד בראש הציבור ומחייב את הציבור לציית להוראותיו. אפשר שאכן זה מתקיים בתנועות חרדיות מסוימות, אך למיטב הבנתי הדבר לא היה נכון אף פעם, ובוודאי שהוא לא נכון היום, בעידן של התמוטטות האוטוריטות במבנה הישן שלהן. היחסים דומים הרבה יותר לריקוד משותף. הרב נבחר על ידי הציבור, ובכך הציבור קובע יותר מכל דבר אחר את האופי ההלכתי; הרב מתחשב במעמד הציבור כאשר הוא פוסק את ההלכה; הציבור עצמו הוא הכתובת לקיום ההלכה, וממילא אם הרב פסק דבר מה והציבור אינו מקיים אותו – ההלכה כפי שהיא נתפשת בעיני הרב אינה מתממשת ועוד ועוד. כל אחד מעקרונות אלה מחייב דיון מפורט, וקשה למנות את מספר המאמרים שנכתבו על נושאים אלה.

מבין מכלול התנועות האלה אני מבקש להפנות תשומת לב לנושא שהעליתי לאחרונה גם במאמרים וגם בפורומים רבניים, העוסק בעוד תפקיד של הקהילה בפסיקת ההלכה של הרב. האם הקהילה היא חלק מהמשא ומתן על ההלכה ? האם העובדה שפסקי הרב אינם נראים בעיניי הקהילה צריכים להניע את הרב לשנות את פסקיו, או שהוא חייב להתכתש עם הקהילה ו"לרומם את הקהילה אל התורה". בדבריי טענתי כי הביקורת הקהילתית אינה מהווה סיבה לשינוי פסק הלכה. ההלכה לא אמורה למצוא חן בעיני הציבור. אולם הביקורת הקהילתית חייבת להיות סימן לרב, שהוא צריך לבחון מחדש את עמדתו. אם קהילה, שבאופן עקרוני נאמנת להלכה והולכת בדרכיה, מבקרת את הפסק, הוא חייב לשוב ולבחון את הפסקים שלו מחדש. והיה אם ימשיך לטעון כי כך הם פני הדברים מבחינה הלכתית – הוא חייב להמשיך ולדבוק בעמדתו. אולם, אם יתייחס לציבור ולקהילה בכובד ראש, לא בזלזול ולא מתוך תפישה עקרונית שהקהילה תמיד מחפשת את המפלט, הוא ימצא בציבור ובקהילה בני ברית אמיתיים, וכך יכוון יותר את עמדתו.

אם נתבונן בחברה הישראלית כולה, נראה שהיא מתגוונת והולכת מבחינת יחסה ליהדות. מבתי מדרש פלורליסטים, דרך גדילתם של הזרמים הלא-אורתודוקסים בישראל, דרך ביטויים שונים של פמיניזם דתי, ועד לתופעות של רוחניות ניו-אייג'ית יהודית. איזה תפקיד יכול להיות בעידן כזה למיסוד מרכזי של שירותי הדת כגון הרבנות הראשית? עד כמה הרבנות מתפקדת כאן כגורם מאחד, ועד כמה כממסד שמזמין מרידה? האם יש כאן לדעתך מאבק חשוב, או קרב אבוד מראש כנגד דרישתו העולה של הפרט להתחשבות ברגשותיו הדתיים האידיוסינקרטים? כך או כך, האם זה קרב שצריך לדעתך לנהל אותו בכל מקרה?

מוקדם מידי להעריך את עולמו של הרנסנס היהודי הרוחני שאינו מגדיר את עצמו כמחוייב להלכה במובנה המקובל. אני מתבונן מהצד, שותף, משתאה, תמהה, ונתון בתוך זרם גדול של מחשבות והתבוננויות המתוארות במילים מעין אלו. יש לי מחשבות שונות בנושא, ולעתים אני מבטא אותן. לפיכך, אופי ההתייחסות הרבנית לכל זה הוא חלק ממגע עם הלא-נודע, עם הערפל האופף את התופעות שמנית, ועם עומק היסטורי כבד של היעלמות תנועות לא-הלכתיות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, ו"חכם עדיף מנביא".

נכון להיום, נכון יהיה מצדנו בעולם הרבנות להטמיע את ההכרה כי אנו פועלים ב Free market , ולפעול בתוך התרבות הפתוחה, הבוחרת, המפרקת ובונה כרצונה. הדבר נכון גם ביחס לרבנות הראשית. אני רואה חשיבות גדולה בקיומה העקרוני ואף רואה את עצמי חלק ממנה, ובד בבד אני מבין היטב את השינוי התרבותי הגדול, שככל שירצה עולם הרבנות לפעול בתוכו כך הוא יהיה חייב לסגל לעצמו את אורחות התרבות הזו.

הרבנות הראשית לישראל מופקדת (ברמה העקרונית) הן על האחריות ההלכתית והן על היותה גורם מאחד. שני הדברים האלה עומדים כיום בסתירה די משמעותית. במקום בו יש סתירה – התנועה הבראשיתית לפעול בתוכה היא לרכך אותה. זה מחייב להבין כי החוק והכוח הפוליטי לא יוכלו לגבות את עולם הרבנות לאורך ימים ושנים; זה מחייב להבין כי בתוך העולם ההלכתי עצמו ישנו מרחב יותר גדול מאשר מצטייר לעתים על ידי נושאי דברו; זה מחייב רמה מסוימת של הערכה ושיתוף פעולה עם תנועות לא-הלכתיות, בד בבד עם שמירת זהות הלכתית נאמנה; זה מחייב מוסריות והתנהגות אתית, שהיא המפתח לעוצמתו הרוחנית של כל גוף וכדו'. לצערי, אנחנו לא מפנימים דיינו את העובדות האלה, וממילא הופכים לפחות ופחות משמעותיים. אדגיש כי כבר הרב קוק זצ"ל כתב כי תנאי הכרחי לכך הוא שהרבנות תהיה מגדלור מוסרי ואתי.

לא זו בלבד שאינני חושב שזה מאבק אבוד מראש, אלא שאני חושב כי בסופו של דבר, תנועות רבות תיהפכנה להיות הלכתיות יותר ויותר, אם כי איני משלה את עצמי שההלכה שתתגבש תהיה זהה לחלוטין להלכה כפי שאני מאמין שהיא צריכה להיות. יש לרבנות אופק עצום לפעול בתוכו, יש בה את העוצמות שהיא נושאת, ואני איני מבין את הפחד המתמיד ואת חוסר האמון שלה בעצמה, הבא לידי ביטוי במאבקי פוליטיקה ובאשלייה כאילו ישועתנו תבוא מהעולם הכוחני החוקי.

חוקים רבים הכופים נורמות אחידות בשם הדת במדינת שראל הפכו עם השנים לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ, חוק עבודה בשבת). האם אתה מסיק מכך שהחקיקה הדתית, או הניסיון לשמור על "זהות" או "צביון" יהודיים על ידי חקיקה נכשלו? בהמשך לכך, האם לדעתך כדאי לממסד הדתי להמשיך להתנגד לנישואים אזרחיים?

עמדתי בנושאים רבים, לא רק בענייני דת ומדינה, היא שצריך לשנות את אופי הדיון. אמת הדבר, שתהליך השינוי מאוד רווח בעשרות השנים האחרונות. בשעה שהכנסת מזהה כי מדובר בנושא נפיץ – היא מקימה וועדה חוץ פרלמנטרית, פחות כוחנית, לניסוי לגיבוש הסכמה (ועדת שטיינברג, ועדת טרטנברג) ומקיים את הדיון בצורה חוץ פרלמנטרית. הריבון נותר הכנסת, והיא המחוקקת בסופו של דבר, אולם הדיון נעשה ברוח של אמנה והסכם, וניסיון להגיע למצב שאיתו כל אחד יכול לחיות. אני מאמין בדרך זו, ואני מאמין כי גם בסוגיות האלה ניתן להגיע לדרך מוסכמת על ידי הרוב, אם כי יהיו עדיין אלה שיתנגדו לה משני הכיוונים.

שאלת הנישואין האזרחיים היא סבוכה יותר מאשר היא נראית. לכאורה, פשוט צריך להכריע שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. גם מבחינה הלכתית "יבשה" זו לכאורה המציאות הטובה ביותר, שכן אין בה עגינות וממזרות, בתי דין וגירושין. אולם מצד שני, יש לעובדה זו שתי השלכות מרחיקות לכת. ראשונה בהן היא שהקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם והמשמעותית ביותר מכריזה כי מבחינתה נישואי תערובת הם לגיטימיים. הזו אחריות לכלל ישראל? הזו המשמעות של מדינה יהודית?

מעבר לכך, המדינה גם אומרת כי היא משחררת את עצמה לכנס את הציבור כולו סביב הקמת משפחה באופן מוסכם. יש בכך התנערות מאופייה הזהותי של מדינת ישראל. אני מאמין שניתן להגיע להסכמה, וכתבתי על כך פה ושם.

בנוגע לחקיקה הדתית, יש לה עוצמות משלה וחולשות משלה. אני חושב שאתה מציג את העוצמות שלה בצורה די מוטה. העוצמות של החקיקה הזו נובעות הן מהרמה הדקלרטיבית ההצהרתית, על החשיבות שלה; הן מהעיצוב החלקי של נורמות התנהגותיות; הן מהעובדה שהן מעצבות את המרחב לדיון ואת גבולותיו (חוק קובע גם את מרחב הפרת החוק); ולא פחות מכך – הן מעצבות מאוד את התנהגות הרוב במדינת ישראל הרואה את עצמו מחובר הן לחוקי מדינת ישראל והן למסורת, ובשעה שהן צועדות האחת עם השנייה – הוא שמח בכך. חוק העבודה בשבת, לדוגמה, עיצב את המציאות לאור היתרונות של החקיקה הדתית כפי שהבאתי לעיל.

אולם, לחקיקה הדתית יש גם חסרונות רבים, שעליהם התרעת בקיצור בשאלה. לא ברור עד כמה יש ערך דתי לקיום מצוות בחסות הכנסת ("ברוך אתה יו"ר הכנסת אשר קדשתנו בחוקיך וציוויתנו לאכול מצה?"); חקיקה בכלל במדינת ישראל היא יותר המלצה מאשר גורם מחייב; היא משניאה ומרחקת; ולא פחות מכך – היא בולמת לעתים דווקא את החיפוש העצמי. כל זה, מעבר לפגיעתה לעתים ביסוד הדמוקרטי של חופש הדת וכדו'.

בשל כך אני טוען כבר שנים רבות כי יש לצמצם את החקיקה הדתית לחלק משאלות הזהות הציבורית, ולהימנע ככל הניתן מחקיקה דתית הנוגעת לחיי הפרט. ברם, איני עוצם את העיניים מהעובדה שחוק נישואין וגירושין נמצא בתפר שבין שני הדברים, ועל כן הסוגיה יותר מסובכת.

חשוב לי להדגיש כי בעולמי הדתי ההלכתי והמוסרי – חקיקה דתית אין פירושה רק חקיקה של תחום שבין אדם למקום. אני רואה כטרגדיה את העובדה שבתודעה הציבורית התקבע כי הדת מתעניינת רק במערכת היחסים האנכית שבין אדם לאלוהיו. התורה, הנבואה, האגדה וההלכה מדברים בהיקפים עצומים על החקיקה הדתית החברתית, ואני חולם ופועל כי מדינת ישראל תחוקק חקיקה יהודית הנוגעת להתנהגות האתית של בני אדם. דוגמה לדבר הוא חוק לשון הרע הנוהג בישראל, שלדעתי הוא הפר את האיזון שבין כבוד האדם וחרותו ובין זכות הציבור לדעת וחופש הדיבור, והוא מאוד לא יהודי. זה צריך להיות חלק מהתודעה הדתית שלנו.

האם אתה חושב שראוי (מבחינת החוק, על רקע הדרישה לביטוי אישי והזכות לחופש דת) שמדינת ישראל יוכר רשמית רק זרם הלכתי אחד (לענייני גיור, נישואים, כשרות, קבורה)?

בד בבד עם עיקרון השוויון יש לזכור יש דברים נוספים המהווים חלק מהדיון הציבורי לפי תפישת עולמי. העובדה כי הזרמים האחרים מצליחים פחות לגדל את הדור הבא שלהם – צריכה גם היא להילקח בחשבון; העובדה כי המסורת ההלכתית נושאת על כתפיה את העולם היהודי כבר אלפי שנים – צריכה גם היא להילקח בחשבון; העובדה כי לא קיימת מערכת נורמטיבית מחייבת בחלק מהזרמים, ובשל כך אין למעשה דבר מה שיכול לעצב את דמותה של החברה – צריכה גם היא להילקח בחשבון. בשקלול של כל אלה – זו עמדתי: מדינת ישראל צריכה להתערב בצורה מינימאלית בנושא הדתי האישי. אולם, ראוי כי היא תאמץ את הזרם ההלכתי כזרם היסודי שיעצב את דמותה. כאשר מדובר בהקצאת משאבים – יש לחתור לשוויון.

אפרופו הרבנות הראשית, הציונות הדתית קיבלה סטירה מצלצלת, ולא בפעם הראשונה, עם הניצחון המוחץ של "הבנים של" בקרב על מינוי הרבנים הראשיים (כולל התקפות חסרות תקדים בחריפותן כנגד הרב דוד סתיו). האם לא הגיע הזמן שרבנים מובילים בציונות הדתית יקימו גוף שמייצג אותם ואת הציבור שלהם? האם לא ראוי ש'צהר', למשל, יהפוך לגוף רבני עצמאי, ולא ימשיך לקבץ נדבות על פתחה של הרבנות הראשית? או אם נשאל זאת בצורה אחרת, מה צריך לקרות, אילו צפרדעים צריכה הרבנות להגיש לצלחתכם, כדי שתגידו "עד כאן"?

זו שאלה טובה. אני לא יודע לענות עליה כ"אנחנו", ויכול לענות עליה רק מנקודת המבט שלי. נקודת המוצא שלי היא שעקרון קיומה של הרבנות הראשית הוא חשוב מאוד, ועל כן אני מוכן לאכול הרבה צפרדעים (כשרות…) ולתמוך בקיומה. ברם, אני פוחד, ואף מעריך, כי היא מקרבת אותנו אט אט לנקודה שבה זה לא יעבוד יותר. הדבר מתחיל בעובדה המחפירה על מעורבותם של רבנים ראשיים ואחרים בפלילים ובשחיתות; ממשיך בכך שהיא מאמצת עמדות ציבוריות והלכתיות שגויות גם משום שאינן רואות את הציבור שבכלל מתחשב בדעתה לנגד עיניה, בתחומים רבים ומגוונים, כגון עיגון וכגון גרות; ומסתיים בכך שהיא מחמיצה את תפקידה המרכזי באומה הישראלית. ביסודו של דבר מדובר במוסד שרוב מוחלט של הגוף הבוחר שלו אינו רואה בו סמכות כלשהי, וזה מצב א-נומאלי שלא יחזיק מעמד זמן רב.

בינתיים אני דבק בדרכה של צהר, שאינה חותרת תחת הרבנות הראשית, פועלת בצידה ופעמים רבות בשיתוף פעולה, ובד בבד לפי העקרונות שלה. מניסיוני למדתי כי למחלוקות ופילוגים מחירים כה כבדים, עד שהמחיר עצמו הוא מניע נוסף ל"אכול צפרדעים". אני מקווה שלא נגיע לגבול שבו הכל יישבר.

הנבואה ניתנה לשוטים ולכן אבקש ממך רק להעריך, למרות שמדובר בהערכה שאינה יכולה אלא להיות גסה: איך לדעתך תיראה היהדות האורתודוקסית בעוד שלושים שנה? חרדים, סרוגים, גברים, נשים, חופות, מקוואות, שבת, כשרות – כמי שנמצא בתוך התהליכים עצמם ומסוגל גם להשקיף עליהם מלמעלה, לאן אנחנו הולכים?

אני מודה שאין לי מושג, וגם זו אמירה. אני חושב שמי שטוען שהוא יודע – טועה. די לנו להתבונן היכן היינו לפני שלושים שנה בחלק מהסוגיות האלה והיכן אנו היום (ובדבריי "אנו" אני כולל את הרוב המוחלט של הזרמים האורתודוכסיים, כולל החרדים) כדי להבין שכל הערכה נעשית ללא בסיס אמיתי של יכולת. קשת השינויים יכולה לנוע מדה-קונסטרוקציה של העולם הדתית וההלכתי ועד לתנועת בומרנג הפוכה בכיוונה, לעולם פונדמנטליסטי וקיצוני מאוד מאוד, דווקא בשל השבר שהעולם הפוסט מודרני ותרבות הניו אייג' נושאים בקרבם.

אני יכול לדבר על החלומות שלי, ועל מה שאני עושה כדי לקדם אותם. חלומי הוא שההלכה תמשיך לעבור תהליך של כוונון מתמיד – לעצמה. לאמור: שהיא תעבור תהליך מתמיד של בירור, ללא פחד וללא מורא, מהם באמת יסודות ההלכה והדרך לקיים אותה, ולא תשקע בשמרנות מוסדית; חלומי הוא שההלכה תתחשב יותר במה שאני מכנה "ההלכה הנבואית"; חלומי הוא שההלכה תצליח לסחוף את עם ישראל בדרכה, בשל הבשורה הרוחנית והאמונית שיש בה, ולא רק מכוח החוק והסמכות שהמדינה מעניקה לה; חלומי הוא שנמצא את הדרך להפגיש עוד ועוד את השפה של זכויות האדם וצלם אלוקים בדרכה המיוחדת של ההלכה, עם בשורה לעולם כולו, שיהיה בה גם תנועת מרד נגד עניינים שונים הנוהגים היום (כגון בתחום פירוק "ודבק באשתו") וגם התבשמות מהיסודות החשובים האלה; ועוד ועוד. חלומי הוא שבד בבד עם שמירת הארמון שאנו בעולם ההלכתית כה מתאפיינים בו נזכה גם להזמין אורחים רבים יותר לתוך הארמון עצמו, ונעסוק לא רק בפחדים מפני מדרון חלקלק אלא גם ביצירת פסגות דתיות. נראה.

תודה רבה.

טרנספורמציות תיאוסופיות: מעט על הבדל עקרוני בין דרכים רוחניות מערביות למזרחיות

מייסדי האגודה התיאוסופית: מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט

לקח לי ארבע שעות להגיע מירושלים לבאר שבע ביום שני בבוקר, ונסעתי אך ורק בתחבורה ציבורית אחרי שעשיתי טעות נוראית ויום לפני כן ניסיתי לנהוג ברחובות החלקלקים של הבירה (כמעט התרסקתי, כמעט נתקעתי). בבאר שבע השתתפתי כסדנת מחקר שהתקיימה באוניברסיטת בן גוריון. סדנת מחקר היא מעין כנס אקדמי קטן, המיועד לחוקרים של תחום מסויים ונמשך בדרך כלל יותר מיום אחד. הסדנה הזאת, בהנהגת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס, התקיימה באוניברסיטת בן גוריון ועסקה באגודה התיאוסופית. הכותרת הרשמית: Theosophical Appropriations: Kabbalah, Western Esotericism and the Transformation of Traditions.

האגודה התיאוסופית היא אחת התנועות הדתיות החדשות המצליחות ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. היא ניסתה להגיע ל"אמת האחת" שנמצאת על פי טענותיהם של מייסדיה בבסיס כל הדתות והדרכים הרוחניות, התמקמה בהודו, והפיצה חיבורים תיאולוגים ואזוטרים לרוב. קצרה היריעה אפילו מהגדרה מצומצמת של האגודה והשפעתה (כתבתי עליה עוד קצת כאן), ולהלן אני בסך הכל רוצה להביא דברים מעניינים שנישאו בשתי ההרצאות הראשונות של הסדנה, ולפתח אותם מעט. ההרצאות נסבו על הטרנספורמציה שעברה התיאולוגיה של האגודה בשנות השמונים של המאה ה-19. בקצרה, מקור היניקה עבר מהאזוטריה המערבית (קבלה, אלכימיה, הרמטיצזם, רוזנקרוציזם, ספיריטואליזם, מיסטיקה נוצרית) לדרכים הרוחניות של המזרח (בעיקר גרסאות וזרמים של הינדואיזם ובודהיזם).

אלכימיה פנימית

סמל האגודה התיאוסופיתהנה דוגמאות מתוך ההרצאות: בתחילת דרכה של האגודה המייסדת, H.P. Blavatsky, העלתה על נס את תהליך האלכימיה הפנימית שעלינו לעבור, במסגרתו עלינו לאחד את הנפש (הפרטית, המוגבלת, הזמנית, הנחותה) עם הנשמה (האלוהית, האינסופית, הנצחית, העליונה). איחוד זה יבטיח שהנפש שלנו, שהיא היא האישיות האינדיבידואלית שלנו, תחיה לנצח. המטרה אם כן היא אל-מוות אינדיבידואלי. עלינו להספיק לאחד את הנפש והנשמה עוד בימי חיינו, עוד בהיותנו בגוף, שאם לא כן הנפש תתפרק עם הגוף במוות (ולא תתגלגל לגוף נוסף), והניצוץ הנשמתי האלוהי יעלם במרומים האינסופיים. מטרתה של בלווצקי היתה אפוא להסביר לחסידיה כיצד מתבצעת מלאכת איחוד זו, וכללה בין השאר דיבורים מוצנעים (בשל המימד המוסרי הבעייתי) של הדרכים האפשריות להשתלט על גוף של אדם אחר אם נראה שאנחנו בסוף חיינו והאיחוד הנשמתי עדיין חומק מאיתנו.

(במאמר מוסגר נאמר שמאמצים אלה של אלכימיה פנימית כללו בתנועות אזוטריות שונות, אבל לא אצל בלווצקי, תרגילים של מין מקודש, המבוססים על ההנחה שלנוזל הזרע סגולות שמימיות, והכוללים השתדלות מצד הגבר שלא להוציאו מהגוף במהלך יחסי מין, אלא להפנותו פנימה לצורך אותה אלכימיה, או להוציאו אבל להכניסו שוב בכל מיני דרכים.)

כל זה היה נכון לבלווצקי א'. לאחר המהפך הדוגמטי שעברה, שכלל אימוץ של ההגיון התיאולוגי של המזרח, הנפש האישית הפכה למכשול שעומד בדרכנו להעלמות שלמה בתוך האינסופי והפסקת גלגול הנשמות, שבאופן רגיל כולא אותנו בעולם הזה. כלומר כאן הנפש הפרטית כן מתגלגלת מגוף אל גוף, ולכן במובן מסויים נצחית, אבל לידה-מחדש מחזורית שכזו נחשבת שלילית, תוצאה של חוסר השגה רוחנית שלנו, והאידיאל הוא ההבנה שבמהותנו אנחנו לא שונים מהברהמן האינסופי, דהיינו עלינו להשיל מעלינו את האינדיבידואליות שלנו. (כל זה על פי ההרצאה של John Patrick Deveney – טעויות בהבנה על אחריותי בלבד כמובן.)

(במאמר מוסגר כדאי לשים לב לכך שברוחניות העכשווית המערבית של ימינו גלגול נשמות נחשב עניין חיובי, מעין הרפתקה מגניבה שאנחנו עוברים, ואף מקבל מימד אבולוציוני-התפתחותי, כאילו עם כל גלגול אנחנו משתפרים והולכים, עד לסוף הטוב. כל זה רחוק מרחק רב מהרעיון במקורו ההודי.)

מונותיאיזם, כן ולא

דוגמא שניה: בתחילת דרכה העלתה בלווצקי על נס את המונותיאיזם (מונח שהוטבע רק במאה ה-17), וטענה שהכנסייה הנוצרית אינה מונותאיסטית באמת, ושרק היא, בלווצקי, הממשיכה את המסורת האזוטרית המערבית שתחילתה בדת הקדומה של מצרים, מונותאיסטית. דתות המזרח כמובן היו נחותות, בתור פוליתיאיסטיות בברור. בלווצקי ב', לאחר המהפך, דווקא התנגדה למונותיאיזם, ובשלב זה גינתה את הנצרות הממוסדת על שדווקא היתה מונותאיסטית. בשלב זה היא טענה שהנוצרים עובדים אלוהות פרסונלית, תחתונה ונחותה, בעוד שמי שיודע את האמת האזוטרית עובד את האלוהות המופשטת, האינסופית והעליונה. ההינדואיזם, שמכיר באותה אלוהות מופשטת, מבין זאת, ומונותיאיזם אינו אלא אשלייה. (חלק מהפרטים על פי הרצאה של Julie Chajes – טעויות הבנה על אחריותי בלבד כמובן.)

התמונה שעולה אינה אלא אילוסטרציה בולטת למעבר של הרוחניות הניו-אייגי'ת המערבית בסוף המאה ה-19 מהשורשים הקלאסיים של האזוטריקה המערבית, אל המזרח. מדובר בהתפתחות משמעותית ביותר, שאנחנו, שחיים יותר ממאה שנים לאחר מכן, מוקפים בתוצאות שלה, הכוללות יבוא ואימוץ מקיפים של רעיונות ופרקטיקות רוחניות מהמזרח. יש להבין שלא היתה אמורה להיות כל בעיה להמשיך ולפתח את הרוחניות שמחוץ לדתות הממוסדות במערב מתוך המקורות המערביים (כפי שאכן רבים המשיכו לעשות, עד לתנועות הנאו-קבלה של ימינו כמובן). המשיכה מזרחה היא על כן שאלה שדורשת הסבר, לדעתי כזה המתבסס על שינויים בתנאים חברתיים ובתפיסות עולם במערב.

סולם העלייה לאלוהות, מנזר סנטה קתרינה בסיני, המאה ה-12

אנחנו רק עוד לבנה בחומה

אז מה קרה? קרו הרבה דברים. הנאורות, המהפכה המדעית, הרומנטיקה, החילון. כל אלה לדעתי תרמו את תרומתם בפנייה מזרחה (מעט מאוד על כך כאן). אבל כאן אני רוצה להתייחס לתהליך אחד חשוב. בקצרה, תמונת העולם האזוטרית המערבית תלויה מאוד במבנה היררכי של היקום. ראשית, מבחינה פשוטה: ישויות עליונות מושלות מאחורי הקלעים ומנווטות את האנושות ו/או ההיסטוריה. שנית וחשוב מכך, מבחינת הרצף האונטולוגי שלכאורה נמשך מעליונים לתחתונים. הכוונה היא לתפיסה שמהנקודה העליונה ביותר (האחד, האינסוף, האלוהות) ועד לתחתונה ביותר (נפש האדם ו/או מדורי הגהנום) קיים רצף מתמשך, דהיינו מדובר במדרגות עולות ויורדות של מציאות שלמה אחת.

אפשר לדמות את המציאות הזאת למכונה גדולה, בה כל חלק הוא גלגל שיניים המתואם בשלמות כמרכיב בפעולתה. בדימוי כזה, למשל, משתמש יהודה ליבס כאשר הוא מדבר על הקבלה הלוריאנית:

כל המציאות היא מכונה מרובת פרטים, שאין הבדל עקרוני בין שכבותיה, ולפיכך אין לדבר על שכבה מיתית ועל שכבה המסמלת אותה […] התחום האנושי הוא חלק מן המכונה האדירה המשתקפת בתמונה זו [תמונת המציאות הלוריאנית], ואין הוא שונה עקרונית מכל חלק אחר. לדעת האר"י, הנשמות הן 'פנימיות העולמות' העליונים. ("מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י", אשל באר שבע, ד, ירושלים, תשנ"ו, 202-203)

ליבס ממשיך וקובע שם כי חוסר תשומת לב לתפיסותיו של האר"י גרמה לשלום לקבוע בצורה לא מדוייקת שעל פי התיאוסופיה הלוריאנית האדם והאל מרוחקים ונבדלים בצורה חריפה, בעוד שלמעשה עבור האר"י האלוהות נמצאת על רצף אחד עם האדם (או לפחות הגבר היהודי המקובל), גם אם היא גבוהה ממנו בתכלית.

בדומה לכך גם תמונת העולם ההרמטית או האלכימאית היתה מבוססת על ההנחה שאנחנו כולנו חלק משולב ומוטמע מתוך שלמות אורגנית (או מכאנית) יחידה. במילים אחרות, כולנו רקמה אלוהית אחת חיה.

הקריעה הגדולה

הרקמה הזאת מתחילה להיקרע בתקופתו של האר"י, עם עלייתו של הסובייקט המודרני. זה האחרון מבדיל – ועושה מההבדלה זאת עניין גדול – בין חיי הנפש שלו מחד, ובין העולם החיצוני מאידך. האבחנה החדה הזאת משנה את הצורה שבה אנחנו תופסים את העולם. חשבו למשל על הקטגוריות "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי", או על הניגוד החריף בין "תודעה" ל"חומר". כל אלה עבורנו מובנות ומובנים מאליהן, אבל לחלוקות הטרמינולוגיות הללו יש משמעות רק בעולם שבו יש חציצה חדה בין פנים לחוץ.

בעולם המודרני המרקם האנושי-אלוהי מתפורר לשניים: סובייקט ואובייקט. הרצף האונטולוגי, המאחד בין פנים לחוץ ובין מעלה למטה, מפנה את מקומו לתפיסה מודרנית המבדילה בצורה קשוחה בין תודעה למעשה, בין העולם הסובייקטיבי לעולם האובייקטיבי. דווקא איחודם המחודש (ולא ניצול שלשלת הקיום הגדולה כדי להשפיע על המרומים ולהוריד שפע אל תחתונים) הוא האתגר הניצב כעת בפני המיסטיקן. האיחוד בין פנים לחוץ (ולא העליה למרומים) נתפש כעת כשיא ההשגה המיסטית.

הרקמה המאחדת עליונים ותחתונים קיימת גם במזרח, אבל היא פחות חיונית עבור האידיאלים הסוטריולוגים, הגאוליים, של המסורות הרוחניות המזרחיות. כדי להגיע לשחרור או להתעוררות אין צורך לתקשר עם העליונים. הטרנספורמציה הפנימית היא, ובכן, פנימית, למרות שבזמני קדם היה לה קשר עם העולמות העליונים (ראו הרקיעים השמימיים של הבודהיזם למשל).

 החוקר הסיני Choken על רפסודה, מאת האמן Maejima Soyu , שהיה פעיל באמצע המאה ה-16. אין לאיור אמנם קשר ישיר לרוחניות מזרחית, אבל הוא היחיד שמצאתי שמבטא את הרעיון.

הסולם והרפסודה

המבנה התיאולגי המערבי (הרשו לי לרגע להכליל) הוא באופן מובהק אנכי – האל נמצא "למעלה", אנחנו "למטה", עלינו להגיע אליו, ולשם כך עלינו, למשל, לזנוח את היסודות התחתונים (חומר, גוף, מין, תשוקה). המשל המתאים לתיאור התפיסה התיאולוגית הזאת הוא הסולם: המחפש הרוחני המערבי עולה בסולם עליה, מלמטה למעלה, מתחתונים לעליונים. זה ההגיון הפנימי הדתי המערבי.

לעומת זאת, המבנה התיאולוגי המזרחי הוא יותר אופקי. אין לאן לעלות, מפני שהאלוהות נמצאת בנו, וסביבנו. אין מימד טרנסצנדנטי במובן המערבי. המשל המתאים לתיאור המבנה הזה הוא חצייתו של הנהר: המחפש הרוחני משתמש בפרקטיקה הרוחנית כרפסודה כדי להגיע בעזרתה מגדה אחת, נוכחית ומוכרת, לגדה השניה, הבלתי מוכרת והמוחלטת. זה ההגיון הפנימי הדתי המזרחי (שוב, אם יסולח לי על ההכללות הנוראיות).

הרצף האונטולוגי בין תחתונים לעליונים נשבר במערב עם עליית תמונת העולם המדעית. אין יותר סולם בין עליונים לתחתונים, אלא עולם חומרי העונה לחוקים נצחיים, ולמי שעדיין מאמין, אלוהות טרנסצנדנטית ומרוחקת, מנותקת למעשה, שאינה מתערבת בעולם ושאי אפשר בעצם להגיע אליה (כך בזרמים פרוטסטנטים שונים, וביהדות ליטאית-סולובייצ'יקאית-לייבוביצ'ינית). ברצוני להציע ששבירת הרצף מקשה מאוד על המשך האימוץ והשכלול של האזוטריקה המערבית, ומזמינה את המעוניינים בדרך רוחנית לפנות מזרחה.

אני לא טוען שזה התהליך שעברה מאדאם בלווצקי. בכנות, אני לא בקיא מספיק בחייה ומחשבתה כדי לקבוע. אבל לדעתי זה חלק אחד (ודוק: רק חלק אחד) מהתשובה לעניין האזוטרי של מערביים במזרח. עדיין אפשר להתייחס ברצינות למסורות האזוטריות המערביות – רודולף שטיינר עשה את זה כשהקים את האנתרופוסופיה, וכאמור לעיל הנאו-קבלה של היום עושה את זה (אם כי היא כבר ממוזרחת למדי), אבל לחלק מהפופולריות של המזרח יש לדעתי חוב לעובדה שמלכתחילה המודל שהיא הציגה לא היה של עליה, אלא של מעבר. מודל כזה מאפשר עיבוד ותרגום זמין, קל ונוח יותר למונחים של טרנספורמציה פנימית, כלומר פנים-נפשית, תודעתית, שאינה תלויה – ומצד שני גם לא משפיעה – על העולם החיצוני, החומרי, החילוני.

מאוחר יותר הרצתי אני על הטרנספורמציה שעבר בן טיפוחיה של האגודה התיאוסופית, ג'ידו קרישנמורטי (קצת עליו כאן, כאן, וכאן), ממועמד למשיח למורה רוחני חתרני הדוחה כל אמונה ופרקטיקה דתית. חזרתי הביתה אל זוגתי ובני החולים, אבל אל בית שאחרי שאבד לו החשמל ושוב חזר ושוב אבד – שוב חזר. ובלי חשמל קשה מאוד לאחד את הנפש הזמנית לנשמה הנצחית.

:

קול קורא: שלא כמו במדינות מערביות שונות, בישראל אין מרכז מידע שמוקדש למחקר מקצועי של תנועות דתיות חדשות. כעת יש כוונה לבנות מרכז שכזה, שיציע מידע מבוסס, מפורט ואובייקטיבי ככל שניתן, הן כדי למנוע גלישה לגידופים המכנים כל דבר שלא מוצא חן בעינינו "כת", והן כדי להציע מידע חיוני עבור פרטים וקרובי משפחה שמעורבים בקבוצות שכאלה ורוצים לדעת עליהן, לטוב ולרע. מכון ון ליר מזמין תלמידי מחקר להציע פרוייקטים מחקריים בתחום. אלו שיתקבלו יזכו לתמיכה כלכלית. פרטים כאן.