שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

לכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

במרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

למעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

—

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

• מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
• מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
• שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
• חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
• ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
• ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966

• ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
• ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
• אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
• אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
• גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992