מוסיקה יהודית

כוכב נולד מחדש: מתיסיהו בלי זקן

מתיסיהו, שאני לא מכיר שיר אחד שלו, הוא כנראה כוכב גדול, וכנראה היה סוג של חרדי. כנראה עכשיו הוא קצת פחות, מפני שהוא גילח את זקנו המפורסם. זה כשלעצמו לא ממש מעניין, אלמלא היה הכוכב גם מסביר את עצמו בבלוג שלו (תרגום מאנגלית):

היום בבוקר העלתי תמונה שלי בטוויטר.

אין יותר כוכב רגיי חסידי.

סליחה חברים, כל מה שתקבלו זה אותי… ללא תחפושת. כשהתחלתי להיות דתי לפני עשר שנים זה היה תהליך מאוד אורגני וטבעי. זאת היתה הבחירה שלי. המסע שלי לגלות את השורשים שלי ולחקור את הרוחניות היהודית – לא דרך ספרים אלא דרך החיים האמיתיים. בשלב מסויים חשתי צורך להיות נאמן לשלב גבוה יותר של דתיות… לנוע הרחק מהאינטואיציה שלי ולקבל על עצמי אמת מוחלטת. הרגשתי שכדי להיות אדם טוב הייתי זקוק לחוקים – חוקים רבים – או שאיכשהו אתפרק. אני לוקח מחדש בעלות על עצמי. בוטח בטוּב שלי ובמשימה האלוהית שלי.

היכונו לשנה מופלאה מלאה במוזיקה של לידה מחדש. ולאלו המודאגים פני החשופות, אל דאגה… לא ראיתם את שיער הפנים שלי בפעם האחרונה.

– מתיסיהו

מתיסיהו בלי זקן. התמונה מתוך האתר של מתיסיהוהדגשתי חלק מדבריו של מתיסיהו כדי לנסות להצביע על העמדה שלו: מתיסיהו מעיד שבנקודה מסויימת במסעו הרוחני הוא חש "צורך להיות נאמן לשלב גבוה יותר של דתיות". ומהו אותו שלב גבוה יותר? "לנוע הרחק מהאינטואיציה שלי ולקבל על עצמי אמת מוחלטת". כלומר אמת מוחלטת לדעתו היא מנוגדת לאינטואיציה, כנראה בגלל שאמת מוחלטת לא יכולה להיות סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית, אמת נצחית ואוניברסלית שכזו. על כן זאת אמת הטרונומית, שבאה מבחוץ ונכפית עלינו.

לאחר דברים אלה נותן מתיסיהו גם סיבה פסיכולוגית למעבר מאינטואיציה לחוק הטרונומי: הוא הרגיש "שכדי להיות אדם טוב הייתי זקוק לחוקים – חוקים רבים – או שאיכשהו אתפרק." ואז מגיעה השורה החשובה ביותר לדעתי: "אני לוקח מחדש בעלות על עצמי. בוטח בטוּב שלי ובמשימה האלוהית שלי."

שימו לב: לבטוח בעצמנו, בטוּב הטבעי שלנו, לחזור לאינטואיציה, פירושו עבור מתיסיהו לחזור לעצמנו. ואכן, מתיסיהו מתכוון לכך שהוא נפרד מציות עיוור לחוק המגיע מבחוץ. הוא מתחיל שוב להקשיב למה שבא מבפנים. זו אולי כבר לא אמת מוחלטת, אובייקטיבית, אבל זו האמת שלו. לכן הוא "חוזר לעצמו".

מעניין אם הביטחון באמת הפנימית הוא עבור מתיסיהו שלב נמוך יותר של דתיות, או שמא אחרי שהתנסה בציות לחוק הוא דווקא מרגיש שעלה שלב. בכל מקרה ברור שמדובר במסע שלוקח את מתיסיהו הרחק מהאתוס היהודי-רבני הקלאסי, שלא בטח באינטואיציה או ב"טוּב" פנימי (ממילא, בפנים אפשר למצוא גם את היצר הרע) והקפיד על ציות קפדני לחוק האלוהי; מסע שמקרב אותו על הסקאלה לתפיסות מזרחיות-עתיקות כמו גם מערביות-מודרניות, שבהן אנחנו אמורים לגלות בתוך עצמנו את מקור הטוב והראוי (ולפעמים מתברר שאפילו אלוהים נמצא שם בפנים), או לחילופין, לקבל את הטבע שלנו, להשלים עם מי שאנחנו (במקרה שאין כלל אלוהים). (וראו למשל דיון מרתק על הנושא הזה בהקשר להומוסקסואליות ולהלכה אצל רון נוילד.)

התפיסה המערבית המודרנית התפתחה בתהליך ארוך מתוך הנצרות, שמתחילתה דרשה קשר אישי – לא לאומי – עם האלוהות. אפרופו נצרות, כדאי לשים לב שמתיסיהו אכן קובע מיד שצפויה ממנו מוזיקה "שנולדה מחדש", תוך שהוא משתמש באנגלית במושג rebirth, שלקוח הישר מהתיאולוגיה הנוצרית-אוונגליסטית: אצל האוונגליסטים כדי להפוך לנוצרי כשר עליך לעבור תהליך של לידה מחדש, קונברסיה, בה אתה מגלה את ישו ומקבל אותו כגואל האישי שלך.

האם מתיסיהו חזר בשאלה? קל להבין שכן, ואכן אתר "הארץ" קבע כך. אולם זה כנראה לא מה שקורה. שעות אחרי שפרסם את ההודעה ההיא הבהיר מתיסיהו בטוויטרו: "לכל מי שמבולבל, הלכתי היום למקווה ולבית הכנסת בדיוק כמו אתמול." כלומר, עדיין יהודי, עדיין שומר מצוות. ברם, אם הלך מתיסיהו למקווה ולבית הכנסת מפני שהוא הרגיש בפנים שזה מה שנכון לעשות, ולא מפני שהוא קיבל על עצמו שזה מה שהוא חייב לעשות, הוא עשה כן כלל וכלל לא "כמו אתמול". כאמור, מדובר בעמדה דתית שונה לחלוטין.

סתם

פורסם היום באתר אבי-חי

תביעת ענק הוגשה נגד תנועת "בני ברוך"

(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

טרנד המוזיקה היהודית

בגליון נקודה מרחשון תש"ע שיצא לפני שבוע, ב"עמוד הפותח", תחת הכותרת "המוזיקה והמהפכה", מנבא מוטי קרפל, עורך כתב העת, מהפכה פוליטית. מהפכה שתבוא רכובה לא על כידוני הרובים, אלא על מיתרי הגיטרות החשמליות. הנה דבריו בשלמותם:

רעיון יפה, ונדמה שמאז שנות השישים לא נתלו תקוות כה רבות במוזיקה. אבל כאן בדיוק הקוץ באליה: בעוד המוזיקה של שנות השישים היתה אמורה לשחרר את האדם, יחיד וקולקטיב, מדעות קדומות, חוקים מיותרים ובעיקר מה"ממסד", המוזיקה היהודית אמורה אליבא דקרפל לאסוף את היהודים המשוחררים יותר מדי ולהכניס אותם בדרכי נועם תחת כנפי ההלכה ושרביטו של מלך ישראל.

קרפל, חוזר בתשובה, תלמידו של הרב גינזבורג וידידו של משה פייגלין, אולי לא מכיר מספיק את אפלטון: זה ודאי לא חושב שמוזיקה יכולה לצופף אנשים תחת החוק, אלא רק לפרום את הסדר הטוב במדינה המאוד מסודרת שבחזונו. אפלטון ראה באמנות סכנה לסדר מפני שהכוח האירוטי (מלשון ארוס) שבה יכול לשלהב את התשוקות, שאמורות להישלט על ידי החלקים הגבוהים יותר של הנשמה. זה בדיוק מה שהרגיש "דור הפרחים" בשנות השישים, ובדיוק מה שהלהיב אותם.

אבל אפלטון גם לא היה פדנט לגליסטי יבש וטיפש. מעט אחרי הציטוטים שהביא קרפל – שהאחרונים בהם, אגב, מובאים מפי אדימאנטוס ותגובתו של סוקרטס עליהם היא "ניחא" (תרגום י.ג. ליבס כמובן) – ממשיך סוקרטס ומסביר שאין טעם לקבוע חוקים והלכות לכל דבר ועניין, אלא רק לחנך בצורה טובה את האדם, ולתת לו לגלותם בעצמו. שכן מי שנתחנכו כיאות

"יגלו על דעת עצמם אותם המנהגים שנחשבו לקלי ערך, והדורות הקודמים השמידום כליל"
"איזו מנהגים?"
"מנהגים דלהלן: שיהיו הצעירים מחשים כיאות במעמד המבוגרים, יושיבו אותם ויקומו לפניהם וישמשו את הוריהם; ודרך תספורתם ותלבושתם ותנעולתם וכל תופעתם הגופנית תהא כיאות. או שמא אינך סבור כך?"
"כך".
"אולם דומני כי תמימות היא לקבוע מנהגים אלו בבחינת חוק; שבוודאי אינם באים לעולם, ואף לא יתקיימו, מתוך שנקבעו כחוק, בדיבור ובכתב".
"מובן שלא".
[…] "ועוד", אמרתי, "יעזרוני האלים! כלום נרחיב עוז בנפשנו לחוקק חוקים גם על פרטי המשא-ומתן שבשווקים; בענין חוזי המקח והממכר שבהם הם מתחייבים זה לזה בשוק, ואם תרצה, אף בעניין חוזי-אומנים ועלבונות ותקיפות והגשת תביעות ומינוי שופטים, ואם יש צורך לגבות ולהטיל מכסי שווקים ומכסי נמלים, או לתקן בדרך כלל תקנות על הסדרים שינהגו בשוק או בעיר או בנמל, או כל כיוצא בזה?"
"אך אל מן-הראוי הוא," אמר, "לחייב גברים נאים וטובים בכגון אלה. שהרי את רוב הדברים, במידה שיש לקבעם בתוקף חוקים, ימצאו הם עצמם ללא קושי."
"כן, ידידי", אמרתי, "אם אלוה יקיים בידם אותם החוקים שפירשנו קודם [חוקי "החינוך והגידול", ובכללם ש"אין לחדש דבר בחינוך הגימנאסטי והמוסי" – ת.פ.]".
"ואם לאו", אמר הלה, "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר".
"לדבריך", אמרתי אני, "יחיו אנשים אלה כאותם החולים, שמחמת פריצותם הם מסרבים לפרוש מאורך החיים הקלוקל".
"אמנם כן".
(המדינה, ספר ד', סטפנוס 425)

כלומר אין שום טעם לדעת אפלטון לקבוע שלל חוקים והלכות, אלא רק לחנך כמו שצריך. אדרבא: רוב חוקים ללא חינוך נתפס אצלו כמשהו מזוייף, מעין קליפה פוריטנית חסרת ערך על חיים של פריצות. או כפי שאומר אדימאנטוס, דווקא הבלתי מחונכים מראש "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר" – נשמע מוכר, לא? 

העניין הוא שאפלטון, מה לעשות, האמין שעיקר האדם הוא הנשמה, כלומר העולם הפנימי, ולא החיצוני. המחשבה חשובה יותר מהמעשים לדידו, והוא לעולם לא היה מסכים ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". עבורו יש לפתח קודם כל ואחרי הכל את הנשמה, ולא להתעסק יותר מדי ב"חובות האיברים". אולי הוא צדק ואולי טעה, אבל ברור לי שמרבית חברי אותו טרנד יהודי במוזיקה חושבים כמוהו. המוזיקה היהודית עבורם היא מזון לנשמה, ולא שער לקבלת עול מצוות.

אוז. גנרל בכוחות "המתחזקים" במלחמת הקיום התרבותית-פוליטית (מכאן)

ואכן, האם אותם מוזיקאים "יהודיים" הופכים לאורתודוקסים? האם שלמה גרוניך, חנן יובל, ברי סחרוף או מיכה שטרית חוזרים בתשובה? האם קובי אוז בכלל מסוגל לשמור הלכה? והאם משפחת בנאי החוזרת בתשובה אכן הופכת לאורתודוקסית? זה תלוי כנראה בהגדרה שלנו לאורתודוקסיה, וזה כבר אומר דרשני. ושולי ראנד, שכולם (טוב, חוץ מכמה ליטאים) יסכימו שהוא אורתודוקס, האם המוזיקה הובילה אותו לשם, או שהיא תוצר מאוחר של נטיית לבו?

וממילא, האם מאזיניהם של כל אלה הופכים לשומרי מצוות? חד משמעית לא. נדמה לי שברור שפנים רבות ל"התחזקות" המוזיקלית הזו, ולא כולם אריאל זילבר. זה לא במקרה: לא רק, כפי שידע אפלטון, שהארוס שבמוזיקה מעודד (אם בכלל) מקוריות, יצירתיות ופריצת גבולות, אלא שעבור רבים ההלכה פשוט אינה מה שבכוחו לקשר ביניהם לבין אותם חלקים גבוהים יותר של הנשמה.

או ליהדות. אולי בשביל קרפל מי ש"לא יכול להתכחש לזהותו היהודית" נמצא בדרך לשמירת מצוות, אבל זו ראיה מאוד צרה, מאוד לא מעודכנת, של זהות יהודית. זו מגיעה היום בשלל גוונים, ואין לה כל כוונה להפוך למונוכרומטית. עינת ברזילי כתבה על כך יפה לפני שבוע, כאשר יצאה להתפלמס עם הזעקה החילונית שנשמעה מפיו של אורי משגב ("נכפתה עלי מלחמת קיום תרבותית-פוליטית"). אותה זעקה נגד הטרנד היודו-זימרי היא "גול עצמי" לדידה, שכן 

מה ההבדל המהותי בין "התשמע קולי" ל"מה לך יחידה"? מבחינתי אין הבדל. שניהם מתנדנדים בשלווה על אותו ערסל, מי שרוצה ליטול – יטול. וילחין. וישיר. 

בדיוק. מה שמשגב וקרפל לא מבינים הוא שבדיוק ההפך מחזרה לאורתודוקסיה, "המוזיקה היהודית" היא המשך הססגוניות והפוליפוניות היהודית של התלמוד בדרכים אחרות. זה במקרה הטוב, ולכל הפחות מאפשרת המוזיקה הזאת לכל מי שלבו חפץ להרגיש יהודי – דרך אוזניות האיי-פוד – בלי להתאמץ. במקום חיזוק הממסד האורתודוקסי היצירות הללו הן ברכה לפלורליזם, ברכה ליהדות המודרנית, ברכה לשבירת המונופול של האורתודוקסיה על המקורות, ברכה לגילוי מחודש של חילונים משהו מהמורשת שהם זכו להיות ממשיכיה.

כן, כי מה לעשות ולא רק קרפל וחבריו הסיקריקים הם ממשיכיה האותנטיים של היהדות, אלא כל אחד ואחת מהחיים היום בארץ. אישית אני חושב שהם ממשיכים ומושכים אותה לכיוון לא מוסרי והרה אסון, ומאידך שחילונים שמתעלמים מתרבותם לא יוצאים נשכרים מכך, אבל אלו ואלו פני היהדות כיום. ומי ייתן ונמשיך אותה כראוי לה.

אמנות יהודית או יהדות אמנותית?

בתזמון מושלם גיליון דעות שיצא השבוע (44, חשון תש"ע), שהוא כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה (שהם, בחילונית פשוטה, "הדתיים הנורמלים"), מוקדש כולו ל"מוזיקה יהודית" ולטרנד החדש שמרחיב את אופקיה. בין הכותבים רבקה מרים, רוני איש-רן (על הפיוט בעדות המזרח), אביתר בנאי ואיתמר אלדר (על הניסיון לשיר ב-אמת ועל ר' נחמן מברסלב), חנה פנחסי (על שירת נשים), עמרי שאשא (בראיון עם פרופ' אנדרה היידו) ועוד.

כמו כן בגליון דבורה קיציס, עורכת מוזיקה ב"קול ישראל", נותנת סקירה נאה על המוזיקה היהודית החדשה בעשורים האחרונים, ומחלקת את הז'אנר לכמה זרמים: המוזיקה היוצאת מההתנחלויות, שהיא בעלת אופי רוחני-ניו-אייג'י (סיני תור, שיבי קלר, אודי דוידי); המוזיקה הממשיכה את יצירתו של שלמה קרליבך (חיים דוד בן ציון ובניו, אהרן רזאל, שלמה כץ, נשמה קרליבך); המוזיקה ה"חוזרת בתשובה" (עדי רן, יוסף קרדונר, יצחק פוקס, שולי רנד); וכמובן המוזיקה של אותם אמנים שאינם אורתודוקסים, או שעדיין אינם (מיכה שטרית, ברי סחרוף, קובי אוז, עובדיה חממה, הבנאים, אתי אנקרי).

קל לראות על פי רשימה זאת שרוב המוזיקה היהודית החדשה מתחוללת דווקא בתוככי האורתודוקסיה, ועל פי קיציס מדובר בתוצאה של "הלכי רוח המתחדשים בציבור הדתי עצמו". לא החילונים הם שמוצאים את היהדות אם כן, אלא האורתודוקסים הם שמוצאים את האומנות.

קיציס מקשרת זאת לאירועים פוליטיים כמו הסכם אוסלו או רצח רבין, אבל לדעתי מתבקש יותר לקשר זאת לצורך ההולך וגובר לתת פתח ליצירתיות וביטוי אישי שניתן להבחין בו בחברה בכלל ובציבור האורתודוקסי בפרט לרוחב כל שדרת החיים: בשדות אומנותיים שונים (קולנוע, טלוויזיה, ספרות), בהתחזקות לימודי הסוד והפרקטיקות הרוחניות (התבודדות, מדיטציה), בכניסה של חובשי כיפה למקצועות שפעם היו דחויים (תקשורת) ובערבוב חופשי של זרמים רוחניים על פי הטעם האישי (חבקו"ק, ימימה).

כל זה רק אומר, שוב, שאם הולכת ונבנית מהפכה, הרי שהכיוון שלה הפוך מזה שמקווה לו קרפל. לא לכניסה למסגרת אלא לפריצת מסגרות, לא לאימוץ המסורת שהיתה אלא להמשך פיתוחה ויצירתה, לא לחיפוש האמת הכללית אלא לבקשת האותנטיות הפרטית, לא לכינון אומה אחידה אלא לחגיגת הביטוי האישי, הסובייקטיבי.

ונסיים בבדיחה

לא רק קרפל מחכה למהפכה. הנה התוכנית של הרב שמעון אור, "ראש התנועה לתורה מנהיגה וראש גרעיון יובלים שבשכונת קרית יובל בירושלים", בפסקה המסכמת ממאמרו מאותו גליון נקודה: