מוסלמים

פסוקי השטן – היסטוריה, מסורת, אמת ורומן

סלמן רושדי נדקר לפני חודש בעוון כתיבה.

לא מיותר לומר: זהו מעשה נבלה ברברי. חלקים מהאסלאם מתייחסים באופן בלתי ניתן להגנה למה שהם תופסים כעלבון כלפי הערכים או המסורת שלהם. המקרה הזה, כמו אחרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות, מהווים בריונות אנטי-אנושית, שמבקשת לסגור את התודעה, לצמצם את היכולת שלנו לחשוב וליצור. אסור לעולם לקבל או "להבין" אלימות מנוולת שכזאת.

ביום שרושדי נדקר קניתי את 'פסוקי השטן' והתחלתי לקרוא את הספר. מדובר ברומן מבריק ומופלא היוצר עולם פנטסטי שבו שני ניצולים מהתרסקות מטוס – מוסלמים הודים בשם ג'יבריל פרישטה וסלאדין צ'מצ'ה – הופכים ליצורים מיתולוגיים: אחד למלאך גבריאל והשני לשד (או שטן). זהו ספר שנע בין "ריאליזם מאגי" (הז'אנר שהרומן בדרך כלל משויך אליו) לפנטזיה, שכן הוא בורא עולם בעל חוקיות משלו.

בין החוקים בעולם המקביל שהספר מציג נמצא המעבר של ג'בריל, דרך חלומותיו, אל אנשים שקוראים לו, ויחסיו עם אחד מהם, נביא שבספר נקרא מהונד. אל מהונד הוא מתגלה בתור המלאך גבריאל ושם בפיו את פסוקי השטן.

פסוקי השטן, גרסת המסורת

אבל מהם אותם פסוקי שטן? מדובר במשפטים שעל פי חלק ממסורות החדית' – סיפורים אודות חייו של הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום – אמר הנביא לבני השבט שלו, שבט קורייש. מעשה שהיה כך היה(?):

בסורה מספר 53, סורת הכוכב (אלנג'ם), מוחמד פונה אל בני השבט שלו, שבט קורייש, ומפציר בהם לקבל על עצמם את האל היחיד, את אללה.

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת… אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. (תרגום אורי רובין)

מוחמד מתייחס כאן לשלוש אלות שהיו מאוד פופולריות בפגאניזם הקדם מוסלמי בחצי האי ערב. אללַאת היא הצורה הנקבית הקדומה של אללה, כלומר היא האלה בה' הידיעה. אלעֻזא, או אל-עוזה, היא "החזקה" (מלשון "עוז"). מנאת, כנראה האלה הקדומה ביותר מבין השלוש, היא הגורל.

במרכז האלה אללאת. מצדדיה כנראה אלעזא ומנאת

אלות אלה היו האלות המרכזיות שעבדו באזור, ומוחמד כאן אומר בפירוש לאנשי שבטו: "אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". יענו, מספיק עם זה.

אף פעם לא היה קל להיות נביא

אלא שכאן נכנסים, מעשה שטן, פסוקי השטן. כמו לכל נביא או מהפכן, למוחמד לא היו חיים קלים. הבאת מונותאיזם לפגאנים היא תמיד מלאכה כפוית טובה, ולרוב גם מסוכנת.

ואכן, מוחמד נרדף רבות. מעטים תמכו בו בתחילה, ואלה היו בעיקר עבדים ואנשים חסרי מעמד. כמה מהם מוצאים להורג, בחייו שלו עצמו מנסים להתנקש פעמיים, והוא בורח לגלות. הוא כמעט גווע ברעב. הוא אוסף צבא ונלחם בבני שבטו, שכמעט מביסים אותו. הוא פונה לקהילה האחת שאמורה להבין אותו – אנשי ספר, מונותאיסטים כמוהו – אבל גם הם דוחים אותו ולא מוכנים לקבל את נבואותיו. רק אחרי תלאות רבות הוא מצליח במשימתו – ומכונן אימפריה מונותאיסטית עצומה.

אבל זה לקח זמן. ובינתיים? ובכן, בחלק ממסרות החדית' מסופר לנו שהיה למוחמד רגע של שבירה. נמאס לו להיות נרדף, בטח על ידי בני משפחתו וחמולתו. על פי גרסה אחת,

כאשר שליח האל ראה אותם מפנים לו את גבם והיה מוטרד מאוד מהניכור שלהם למסרים שהוא הביא להם מאת האל, הוא רצה בתוך נפשו שיבוא אליו משהו מאת האל שיקרב בינו ובין השבט שלו.

הנביא מבקש מסר שיפייס את שבטו. השטן קולט שמוחמד נמצא ברגע של חולשה, נכנס לרווח שנוצר מחוסר הנחישות שלו ושם על פיו את המילים הבאות:

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת, אלו עגורות/עלמות גבוהות. אכן, התיווך שלהן מאושר.

כלומר השטן שם בפיו של הנביא לא את ביטול האלות, אלא את אשרורן. הנביא אומר לבני שבטו שהאלות שלהם הן מתווכות בינם לבין אללה, שיש אסמכתא לאמיתותן. (יש חוסר ודאות לגבי תרגום המילה הערבית שהוא משתמש בה, gharāniq, غرانيق. עגורות = cranes, כלומר הציפור, אבל גם עלמה יפה ואצילית)

בני קורייש שמחים ועליזים, אבל המלאך גבריאל מיד מגיע ונוזף במוחמד. לא אני נתתי לך את המסר הזה, הוא אומר לו, מה קורה איתך. המסר הוא לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה, שכחת? ומוחמד מבין שהוא הביא לבני שבטו לא פסוקי אל עליון, אלא פסוקי שטן.

על פי המסורת הזאת מוחמד נכנס לצער עצום, וגם לפחד לא קטן, מפני שכעת, אחרי שכבר הכשיר את האלות, לחזור בו ממה שאמר מולם יהפוך את בני קורייש לזועמים עוד יותר. בהיותו אדם אמיץ ונביא אמת הוא כמובן מתגבר על חששותיו, חוזר ומתקן את המסר. אללַאת, אלעֻזא ומַנאת אינן אלא "שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". וזאת הגרסה שאנחנו מוצאים בקוראן.

פסוקי השטן, גרסת המחקר והספר

המחקר המודרני מקבל את קיום הפרשה כאירוע היסטורי (לא בהשתתפות השטן כמובן, אלא פשוט שמוחמד חשב לרגע להכשיר את האלות). הסיבה פשוטה: למה שהמוסלמים ימציאו דבר כזה? הרי זה מבייש את הנביא. מאותה סיבה אפשר לקבל כאמיתי, לשם דוגמא, את הדיווח בבשורות שבעודו על הצלב קרא ישו: "אלי אלי למה עזבתני", או את תמיכת ר' עקיבא בבר כוכבא. ישו מתלונן שאבא שלו זנח אותו? ר' עקיבא תומך במשיח כושל? למה שימציאו דבר כזה?

בתקופתו של מוחמד היו מקובלים שני טיפוסים של בני אדם בעלי השראה: כאהין (kāhin, كاهن – מאותו שורש של המילה כהן), שהיה מגיד עתידות ונסתרות, ושאעיר (shā‘ir, شَاعِر), המשורר. שניהם היו מקבלים את השראתם משטן (שייטאן, šayṭān, شَيْطَان‎ – במשמעות של שד) או מג'יני, שהוא גם סוג של שד (jinniyy, جِنِّيّ‎ – ממנו אגב באה גם המילה מג'נון, כלומר אחוז שד).

האנשים סביבו תפסו את מוחמד כאחד מהטיפוסים האלה, ולמעשה גם הוא עצמו חשב כך כשלראשונה קיבל את ההשראה האלוהית – על פי הקוראן המלאך גבריאל מבהיר למוחמד: "הודות לחסד ריבּונךָ, אינךָ כאהין ואינךָ אחוז שֵד [=ג'יני]" (סורה 52). מוחמד מבין שהוא מקבל את המסרים שלו ממלאך, ולא משטן או מג'יני, אבל המרחק בין כל אלה, לפחות בתודעה של התקופה, לא היה רב. כוחות שונים היו יכולים לפלוש לתודעתו של אדם, ואינדיבידואל בעל השראה היה יכול להביא מסרים ממקורות שונים ומשונים.

אין זה מוזר אפוא שגם המוסלמים האמינו באמיתות מקרה פסוקי השטן במאות השנים הראשונות לקיום האסלאם. הקונצנזוס היה שהשטן אכן הצליח ללחוש לנביא כמה מילים ולהחדיר מסר נוראי שכזה אל פיו, אבל שהנביא הבין שטעה, תיקן את המסר, ושהמסר הנכון, האלוהי, הוא שנכנס לקוראן. לאורך הדורות, עם השתנותה של התפיסה בדבר ייתכנות ההשראה האלהית או השטנית, פחתה האמונה בתקפותה של המסורת הזאת, ובמאה ה-18 הקונצנזוס כבר היה הפוך: להד"ם. המסורת הזו היא שקר, פיו של הנביא נשאר טהור ממסרים שטניים, ולא היה אף רגע אחד שבו השטן הצליח להטעותו.

אולם צריך לסייג זאת. האסלאם הוא מסורת ענפה ורבה. גם היום נמשך הפולמוס התיאולוגי על שלמות המסר (infallibility) של הנביא. למעשה, אפילו בקוראן עצמו הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום קובע כי "מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר עת קרא בקול (את דבר האל) הגניב השׂטן דברים אל קריאתו; ואולם אללה ימחה את אשר יגניב השׂטן" (סורת אל-חג', תרגום רובין) – כלומר הנביא עצמו מזהיר שאין נביא שהשטן לא שם בפיו דברים!

מה אפוא בדיוק שערורייתי בסיפור 'פסוקי השטן'? לא הרבה. האירוע כאמור כבר אינו נחשב לאמת היסטורית על ידי המאמינים, אבל הוא נמצא במסורת פה ושם ועד שרושדי הוציא את ספרו לא עשו ממנו עניין. למעשה, הוא אפילו מוזכר בספר של מוחמד אבן עבד אל-והאב, מיסד הזרם הווהאבי.

הטיפול של רושדי בכל זה הוא כמובן לא מחקרי וגם לא "רציני". הספר כולו, כאמור, גובל בפנטזיה, הוא שנון, יצירתי, עשיר בהומור והדבר האחרון שהוא מתיימר לספר הוא היסטוריה (לא שהחדית' ממש מתעקשת לספר היסטוריה).

הבעיה היא שלבד מתיאור פרשת פסוקי השטן, רושדי מתאר את כל חייו של הנביא באופן מבודח, ועבור מאמינים, פוגעני. הוא הופך את הנביא לא רק לאדם, אלא לאדם מעט נלעג. הוא מכנה יצאניות בשמותיהן של נשות הנביא, וכיוצא באלה. אין כאן, מעבר לגאונותו של רושדי, הומור ששונה מאוד מזה של 'היהודים באים'. אולם מבלי לתת כל הצדקה שהיא לכל סוג של אלימות, אפשר להבין למה מוסלמים מן המניין נפגעים ממנו.

מה מכונן סיפור "אמיתי"

הבא נחזור לגלגוליו של הסיפור במסורת. למה השתנה הקונצנזוס המוסלמי ביחס אל אמיתות האירוע? למה מה שנחשב היסטוריה במאה השמינית נחשב כפירה במאה ה-18? ניתן לומר שזו, בין שאר, שאלה של מניע.

סאהב אחמד כתב את אחד המחקרים המעמיקים ביותר בפרשה הזאת. ספרו Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam (2017), שאני מסתמך עליו, בין השאר, לצורך כתיבת רשימה זו, מציע את ההסבר הבא לשינויים ביחס אל הפרשה בעולם המוסלמי.

אחמד מזכיר לנו שאנשי השריעה המוסלמים (או לפחות חלק משמעותי מהם) מעוניינים ליצור מערכת חוקים שלמה ומושלמת, נצחית וטהורה. לשם כך הם זקוקים לנביא מושלם שלעולם אינו טועה. מובן מכך שהם מחוייבים לא לקבל את אירוע פסוקי השטן כאמיתי, שכן הוא מטיל ספק בכושרו של הנביא להעביר באופן אמין את המסר האלוהי.

מנגד, אנשי הסירה (אל-סירה אל-נבוויה = הביוגרפיה הנבואית) מעונינים לתאר את חייו של הנביא כחייו של גיבור. גיבור, כידוע, מתנסה במכשולים, עובר עליות ומורדות, נע בתחנות השונות של "מסע הגיבור", ולבסוף מתעלה על אויביו – ולא פחות חשוב, על עצמו – ומוכתר כמנצח.

הענין הוא שמסע גיבורי שכזה אפשרי רק עם אדם שאינו מושלם. מי שמושלם לא זקוק למסע וממילא לא יוצא למסע. סיפורו של האדם המושלם גם אינו מעניין. אנשי הסירה ביקשו לכונן אפוס. לצורך כך לא היתה להם שום בעיה – ואף להפך – עם מפלתו הזמנית של מוחמד בפרשת פסוקי השטן. האירוע שימש להם משבר שממנו הנביא למד, צמח, התגבר והתבגר, התעלה ולבסוף – ניצח. בפשטות, זה חומר טוב.

במילים אחרות, הסיבה לקבלת הסיפור הזה כאמיתי על ידי המוסלמים במאות הראשונות לקיום האסלאם (בין אם אכן התרחש במציאות או לא) היתה מפני שהם עצמם היו, באופן מרכזי, גיבורים-לוחמים והם חיפשו אפוסים של התגברות על קשיים, אומץ והתעלות עצמית. הסיבה לשלילתו ככל שעבר הזמן היא ששעת הגבורה והכיבושים הגדולים הגיעה לאיטה לקיצה, והגיעה עת ההתמסדות והחוק. ובשביל חוק, כאמור, צריך נביא מושלם.

חשבו על המקבילה היהודית עם חטאו של דוד המלך בסיפור בת שבע: לעורכי המקרא ולחז"ל לא היתה כל בעיה עם מלך חוטא. אדרבא, היתה להם בעיה עם דמויות מושלמות שאפשר לטעות ולעבוד כאלים. דוד עשה הרע בעיני ה', נתן הנביא מוכיח אותו, דוד נענש, עושה תשובה, ומוליד יחד עם בת שבע את שלמה. סיפור שאפשר ללמוד ממנו על תשובה, כפרה ועל דמות שאינה יכולה להיות אל.

כיום המצב הפוך: רבני החרד"ל, למשל, מבקשים לכונן חברה פוריטנית הנענית לחוקיה הנצחיים והמושלמים של התורה, ובטח שאינה חוטאת בעריות. כדמויות חיקוי הם זקוקים לקדושי עליון מושלמים וטהורים. התוצאה? כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

המוסלמים הראשונים לא חששו מנביא לא-מושלם. אדרבא, הם ביקשו להזדהות עם גיבור שמתגבר על מכשולים. כפי שכותב אחמד, באופן אירוני, מהבחינה הזאת יש כאן דווקא מניע שיכול להסביר את המצאת הסיפור הזה על ידם. לנו הוא נראה שלילי, אבל להם דווקא היתה סיבה מצויינת לרצות לספר אותו.