מחאה

היהדות כתנועת מחאה

kol hamon2 המחאה היהודית כוונה לא פעם – מצד נביאים, שופטים, רבנים – כנגד העם הסורר, שזנח את הדרך הישרה בעיני האל או פשוט פסק מלהתקדם לאורכה. ואולם, קריאה יסודית במקורות תעלה שלא פחות ממחאה כנגד העם, היתה המחאה היהודית מכוונת באופן עמוק כלפי האלוהים. לא רק שלאורך ההיסטוריה היהודית נוכל למצוא מקרים לא מעטים של טרוניה וכעס כלפי האל, אלא שאף ההיסטוריה היהודית עצמה היא מחאה נוקבת כלפי האל. שכן את אלוהים ניתן לתפוש בשתי צורות, וכנגד שתיהן היהדות היא תנועת מחאה.

האל היהודי מעולם לא היה ישות מופשטת וערטילאית המנותקת מעולמה. המניע-הבלתי-מונע האריסטוטלי, למרות הנפשות שהרמב"ם ניסה לעשות לו, לא נגע ללבו של עם ישראל, וזאת בניגוד גמור לדמות האבהית-מלכותית שאותה ניתן לפגוש החל מהמקרא ועד לחסידות. זו, אם כן, הצורה הראשונה שנתפוש בה את האל: כבורא ומנהל, כקודקוד פרמורדיאלי הקודם לעולם, כמי שמחזיק את היקום בכף ידו, ומשום כך אחראי לעשות בו סדר. אלא שבאופן נורא הסדר שהוא עושה בו אינו תמיד מוצלח, וכנגדו קם האדם ופותח במחאה.

ההוגה היהודי בן זמננו הרב פרופ' דוד הרטמן הצביע על כך שבעוד שלרוב אברהם, כאב היהודי הקדמון, נטוע בתודעה הקולקטיבית כמי שציית ללא עוררין כאשר ציווה עליו האל להקריב לו את בנו יחידו, הרי שבאותה מידה ניתן לתפוש את אברהם כמי שהתקומם כנגד האל כאשר זה התכוון להשמיד את סדום על יושביה. בניגוד לדמותו הצייתנית בסיפור העקידה, בסיפור הרס סדום מתגלה אברהם המוחה על כוונתו של האל להשמיד "צַדִּיק עִם רָשָׁע", דהיינו, להיות עיוור למורכבות המצב שלפניו.

לגבי סדום מנהל אברהם פולמוס נוקב עם האל, וכמעט גוער בו כאשר הוא זועק לעומתו, "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". במקרה זה מעורערת סמכותו של האל לקבוע את המטריצה המוסרית, ואברהם מבהיר לו שהתנקשות בצדיקים שיושבים בין רשעים היא רשע בפני עצמה. "נזק היקפי" כזה, כמו שנהוג לכנות אותו בימינו, לא מקובל על אבי האומה, והוא לא מוכן להשלים עם פעולה בלתי מוסרית מצדו של האל.

בשם איזה מוסר זועק אברהם אל האל? האם לא האלוהים הוא זה שקובע מראש ולנצח מה טוב ומה רע? המחאה כנגד האל בעייתית מבחינה עקרונית, שכן ניתן לפקפק בקיומה של נקודת משען מוסרית ממנה אפשר לצאת כדי למחות על החלטותיו. נראה שאברהם מזהה בתוכו מצפון, מוסר טבעי, שניתן לו על ידי בורא העולם, אולם לא מתוכנת על ידו. בשם אותו מצפון הוא זועק כנגד השמים, שכן אותו מצפון הוא זה שישפוט את מעשיו של האל לא רק על ידי אברהם בעתיד, אלא גם על ידי כל בני האדם האחרים, אלה שנמצאים ב"כל הארץ" ויבחינו היטב אם אלוהים "לא יעשה משפט". אל שיחטא כנגד המוסר האנושי יהפוך ללא-רלוונטי, או גרוע מכך, לדמון. אברהם מוחה כנגד האל בשם כל האנושות.

בשם הצדק, נגד האלוהים

מחאתו של אברהם, היהודי הראשון, היא סימן לבאות. אחרי גיבוש "העם", כלומר, בני ישראל, יוצאים אלה מדי פעם לא רק כנגד המוסר האלוהי המופשט, אלא אפילו כנגד חוקיו המפורשים, כלומר, כנגד ההלכה שקבע. כך קורה, לדוגמה, עם מותו של צלפחד במדבר, בדרך לכנען, שנה אחת בלבד לפני הכניסה לארץ. משום שלא היו לו בנים שירשו אותו, משפחתו אינה אמורה לזכות לנחלה בארץ-ישראל. בנים אין לו, אבל בנות דווקא יש, חמש, ובנותיו מוחות לפני משה, שמעביר את מחאתן אל האל: הן קובלות על כך שאינן יכולות, על פי החוק הקיים, לרשת את אביהן. הן מבקשות לקבל את נחלתו, וכך להמשיך את שמו.

האל נאלץ להסכים לצדק שבדבריהן, ומורה לשנות את החוק. "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", אומר האל אל משה. "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". שלא כאברהם, כאן אין מדובר במחאה של יחיד, אלא של קבוצה, ואף כזו הבאה בשם נשות ישראל כולן. ואולם, כמו במקרה אברהם, גם כאן מדובר באמת שצומחת מארץ וזועקת כנגד השמים, באתערותא דלתתא שמעירה גם את העליונים, שמעוררת תפישה ראויה יותר של צדק.

זמן התגבשותם של עבדים משוחררים לעם הוא זמן טוב למחאה. במדבר מוחים כלפי שמיא גם בני ישראל שבדיוק בפסח היו טמאים ולא היו יכולים להביא קרבן ולחגוג את החג. "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה כאן, כמו במקרה בנות צלפחד, היא "לָמָּה נִגָּרַע". זה השורש שהמקרא משתמש בו בשתי הפרשות, ובשתיהן המסר זהה: היחיד אינו מוכן להיגרע מהכלל, וזאת לא רק מהבחינה הפרקטית, אלא בעיקר מהבחינה העקרונית. לא בשל היותו אשה ולא בשל היותו טמא. גם כאן המחאה מצליחה, והחוק מתעדכן.

לא תמיד המחאה מצליחה – ובני עדת קרח יעידו – אבל תמיד היא היתה שם, עולה מתוך פיות הנדכאים כנגד האל הלא-הוגן. כך הנביאים השונים שניסו לפייס את לבו של אלוהים לבלתי השמד את העם, כך התנָּאים שמפקפקים בגדולתו אחרי החורבן, כך המקובלים שמנסים להבין על מה ומדוע השתבש תהליך בריאת העולם. בכל דור ודור הוציאה מתוכה המסורת היהודית מוחים ואנשי מעשה, פרטים וקבוצות שזעקו כנגד האל, כנגד שרירות לבו או חדלות מעשיו.

המחאה היהודית כלפי האלוהים עתיקה כימי היהדות עצמה, ומכוננת יחסים של דיאלוג ופולמוס בין התחתונים לעליונים. אלוהים אמנם ברא את העולם, אבל מרגע שעשה זאת עליו להתחשב בבריאתו. האדם אמנם קיבל את קיומו מאלוהים, אולם מרגע שנברא הוא יצור שבוחר בטוב, ששואף לשלמות – ועל כן, שמוחה.

המחאה כנגד האל האימננטי

כל זאת בהתייחס אל אותה תפישה של האל הרואה בו את מנהל העולם, הבוס הגדול, הבורא, המחוקק והמתחזק. כנגדו אפשר לפנות בצעקה ובטרוניה, לצפות גם לתשובה ולדרוש אותה. אולם זו לא הצורה היחידה שניתן לתפוש בה את האל, וכנגד הצורה השנייה היהדות – ולא פרטים בתוכה – היא כולה תנועת מחאה. האופן השני שבו ניתן לתפוש את האל הוא כאלוהות, כלומר, כשכינה אימננטית במציאות. כאן האל הוא העולם עצמו, הטבע, הקיום ו/או מהותו.

תפישה כזאת רווחת ביותר בצדו המזרחי של כדור הארץ, בין תרבויות הודו וסין. על פיה האלוהות היא שלשלת הסיבתיות המתגלגלת, המציאות האורגנית המולידה את עצמה מתוך עצמה, "הדרך" שסוללת את עצמה ומסתלסלת במעגליות אינסופית. אברהם העברי ניצב מן העבר השני לתפישה זו. היהדות היא שהציגה לראשונה את רעיון האלוהות הטרנסצנדנטית, דהיינו, התפישה שהאלוהות היא משהו שנבדל ואחר לחלוטין מהעולם הזה. בתמונת העולם הזו האל מציג עבורנו אופק אינסופי שאליו עלינו לשאוף: כאן האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבכמיהה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף. צדק ארתור שופנהאוור כשהאשים את היהדות ב"אופטימיזם ממאיר" ובהתנגדות להבלעות באלוהות האימננטית, באיִן המנחם.

על פי תפישה זו, חורגת היהדות מתוך המציאות. היא מורדת בעולם האלוהי ומכריזה עליו כאלילות. המצב הנוכחי – ההווה, ההוויה כשלעצמה – לא מקובל עליה. היהדות מציגה תנועה אסימפטוטית שפורצת מתוך הקיים וחותרת אל מה שאינו, ולמעשה, אל מה שלעולם לא יהיה. הפילוסוף של החינוך אילן גור-זאב דיבר על היהדות כמי שיצאה תמיד כנגד "נורמליות שדי לה בעצמה, ושמפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת," דהיינו, כנגד החיים למען עצמם, ותוך שלהובם ההדוניסטי. היהדות מתנגדת לקריאתו של העולם האלוהי לשקוע בתוכו, להתמזג איתו, לשמוח בו, ומציבה מלפניה אוטופיה עתידית שאותה היא יוצאת להגשים.

ההתעקשות להישאר אחרים

לכל מי שאינו בן-עשרה ברור כי אוטופיות אינן ניתנות להגשמה. אולם הכמיהה אל המושלם היא מה שמשכלל ומשפר את העולם. הקריאה התמידית לנסות להשלים את הפער בין המצוי הריאלי לרצוי האופטימלי היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקדמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי נתפש היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפישת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי מתפשרת להתעלות.

תנועתה של היהדות במקרה זה, אם כן, היא אל עבר האופק המשיחי, אל עבר הגאולה שלעולם לא תגיע. כאן היהדות מציגה פריצה חצופה מתוך הוויה, ומתנגדת בכל לבבה ובכל מאודה לפיתוי התמידי לשקיעה נוחה בהווה. תנועה זו ברורה מתוך המיתוסים הקדומים: עקירתו של אברהם מכור מחצבתו הנעים; כיבוש הארץ על ידי השבטים למרות הנוחות שבמדבר ואזהרות המרגלים; חוסר הנכונות, בניגוד לעמי הסביבה, לראות את המלך היהודי כאלוהים (ובכך לסגור את הפער בין שמים לארץ).

היא ברורה גם מתוך חוסר הרצון היהודי להשתלב בארצות הגלות, להתפוגג מתוך שקיעה נעימה בין העמים, וההתעקשות להישאר "אחרים", תמיד אחרים, גם תוך תשלום מחיר אדיר. היהדות היא תמיד מנגד, תמיד הלאה, תמיד מוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה, של אתנוצנטריות – לטוב ולרע. המלאך שנלחם עם יעקב הוא האל שעל האדמה, ומולו מתייצבת המסורת היהודית כשואפת מעלה. ישראל, במהותו, שורה עם האל.

כל משיח שהגיע אינו משיח יהודי

ודוק: המרד באלוהי ההווה יוצא בקריאה משיחית אל האינסוף, אבל אין לבלבל אותו עם הרעיון שהמשיח כבר הגיע או בכל רגע עומד להגיע. למעשה, לפעמים הרעיון שהגאולה קרובה הוא פשוט גרסה נוספת, מתוחכמת ומסוכנת יותר, של רעיון אלוהי העולם וטבע. זאת מכיוון שיש והרצון לגאולה קרובה מבטא את הרצון לסופה של הפריצה אל הנצח, לסופה של התנועה, לסופו של המסע המפרך אל האוטופיה הבלתי מושגת. במקרים אלו מדובר באותה קריאה של דור המדבר לחזור למצרים – קריאה המפגינה ייאוש עמוק, המתחזה לתקווה.

"משיח טרם בא," קבע פעם בן גוריון, "ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר." השאלה כאן אינה זהותו של המשיח. כל משיח שיבוא לא יהיה המשיח, וניתן להוסיף: כל משיח שיבוא לא יהיה יהודי. זאת משום שהמשיח מסמן את סופו של המרד, את סוף המחאה כנגד המצב הקיים. המשיח מספר לך שהגעת, שהרווחת, שאתה, כפי שאתה כבר עכשיו, מושלם. על כן המשיח המתממש הוא הייאוש מן הדרך, הוא חוסר הסבלנות, הוא הרצון לנוח, להתמזג, לשקוע. המשיח המתממש הוא סופה של היהדות.

השאיפה לימות המשיח, וחוסר הנכונות לקבל כל משיח שבא, הם מה שמגדיר את היהדות כתנועת המחאה העתיקה והעקשנית בעולם. המרידה בהווה ובאלוהי ההוויה, השאיפה התמידית הלאה ומעלה – זו קשות עורפה של היהדות. השאיפה הזאת, על הטוב והרע שבה, היא שמגשימה את האנושי שבנו, שכן היא החריגה מהמובן מאליו אל המסתורי, מה"שיטה" אל המרחב נטול השבילים.

סתם

המאמר המדרשי לעיל נכלל (בעריכה קלה) בקטלוג התערוכה 'קול המון' בבית אבי חי (אוצרת: מורן שוב), והיה הבסיס לדברים שנשאתי בערב הפתיחה, אתמול. תרגום לאנגלית של המאמר נמצא כאן. (בלי כל קשר, אתמול פורסם מאמר קצר שלי באתר קומפרס על התרגיל המלוכלך שביצע אובמה בשבוע שעבר.)

קו שבר עיקרי במלחמת התרבות בישראל

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה

מפגינים נוכחות – ראיון עם חוקר תנועת הקבלה "בני ברוך", שי בן טל

אחד הדברים המרגשים במחאה החברתית האחרונה הוא לידתה מחדש, כך לפחות עושה רושם, של הערבות ההדדית, או למצער של שיח שדורש ערבות הדדית. אני לא חושב שאפשר להקל ראש במאות אלפי ישראלים שצועקים יחד "העם דורש צדק חברתי", גם אם בהכירנו את טבע האדם ברור לנו שאותו "עם" בהחלט מורכב מהרבה פרטים שדורשים גם סיפוק לצרכיהם האישיים. לדעתי אנחנו עוד רחוקים מלראות את קצה טווח ההשפעה של הזעקה הזאת.

סמל תנועת בני ברוך כפי שכתבתי מעט כאן, מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית תהיתי ביני לבין עצמי מה חושבים לעצמם אנשי בני ברוך, אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת הרב יהודה לייב אשלג (אותה עיצב הארגון לכדי תורה רוחנית פופולרית עטופה בנראטיב משיחי אפוקליפטי) היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם. על פי תפיסת העולם האשלגית יבוא יום ובהתאם לחוקי הקבלה תאוחד האנושות כולה בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה קומץ צעירים תל-אביבים מולידים מקרבם את הדרישה ההמונית הבוערת והמלהיבה ביותר לערבות הדדית מזה עשורים, בלי בני ברוך, וגרוע מזה – בלי חכמת הקבלה!

ובכן, כתגובה להתעוררות הציבורית הזאת הקימה בני ברוך את תנועת ערבות, שבמסגרתה יצאו חברי בני ברוך להפגנות עם שלטים שקוראים ל"ערבות הדדית", ונטולי כל סממן קבלי. כפי שהסביר הרב לייטמן בבלוגו:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כלומר התהליך, שהתחיל בנטיעת אוהלים בשדרות רוטשילד, אמור להוביל לאחדות עולמית. הנה תמונת העולם הגאול, כפי שצייר אותה לייטמן שוב לפני כחודש (תיאור דומה מופיע כבר בספר הדור האחרון, שיצא בשנת 2006):

למה יוביל בסופו של דבר כל התהליך הגלובלי הזה? – לממשלה עולמית. יישארו הבדלים מקומיים, שיתבטאו באופי, בדת האוכלוסייה, אך הגבולות יימחקו סופית. כבר עכשיו הם חסרי משמעות. הממשלה הכללית תהיה ממשלת החכמים, והיא תהיה אחידה, ללא חלוקה לגדולים ולקטנים. כולם ייכללו בברית הכללית וידאגו לחיבור בלבד.

הרי יותר מזה לא צריך שום דבר: אם אנחנו מחוברים, אנחנו מתאימים לכוח העליון. חיבור פירושו שוויון והדדיות, ערבות. לכן, התזוזות הללו שקורות בכל העולם הן תחילתו של שלב חדש בהתפתחות, במציאות החדשה, במבנה החברתי החדש.

כאמור, כתבתי מעט על העניין כשגיליתי את הקשר בין תנועת ערבות לבני ברוך, וראו שם את הדיון הלוהט ורב היצרים בתגובות (מסתבר שבני ברוך מעוררים רגשות עזים בקרב חבריהם, ולא פחות מכך, בקרב אנשים שהיו פעם חבריהם ואינם עוד). ראוי לציין שבני ברוך היום היא התנועה הדתית החדשה הגדולה ביותר בישראל, ובין שורותיה נמנים כפי הנראה לא פחות מחמישים אלף איש, וזאת רק כאן בארץ. כך שללא קשר לדעות שלנו על טיבה, מדובר בתופעה משמעותית ומרשימה.

צילומסך מתוך אתר תנועת ערבות

כדי להבין טוב יותר את כל סיפור הקשר בין תנועת בני ברוך לבין המחאה האחרונה פניתי אל המומחה הגדול ביותר לענייני בני ברוך, שי בן טל, שחוקר את התנועה מקרוב כבר כמה שנים (בן טל גם כתב מאמר על התנועה: "'בני ברוך' – סיפורה של קבוצה דתית חדשה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע). שאלתי אותו כמה שאלות:

תוכל ראשית לומר כמה מילים על בני ברוך, ועל מצבה כיום?
בני ברוך היא תנועת קבלה מודרנית המשתייכת לקבוצה של מגוון תנועות הרואות עצמן כממשיכי דרכו של הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם". בבני ברוך דוגלים בתיקון עצמי, לאומי, ואוניברסאלי, ופועלים להפצה מאסיבית של חוכמת הקבלה. לצורך כך מפעילה התנועה ערוץ טלוויזיה (ערוץ הקבלה 66), אתר אינטרנט המתורגם סימולטנית לשפות רבות, הוצאת ספרים, ורשת ארצית של מכללות בשם 'קבלה קמפוס'. מאז הקמתה שמה בני ברוך דגש רב על הפצה, לצד לימוד נרחב של כתבי הרב אשלג. אם בתחילת דרכה היו רוב חברי התנועה מקרב יוצאי חבר העמים, הרי שבחצי העשור האחרון זכתה התנועה להצטרפות מאסיבית של צברים. יחד עם זאת, לאחר קפיצת דרך וצמיחה מדהימה של התנועה ראו מנהיגיה שהצמיחה נעצרה ויש דריכה במקום בהיבטים רבים.

לפני כחצי שנה, בהנהגת הרב לייטמן, החל ניסיון לפנות אל "ה- 99 אחוז". מה שעומד מאחורי מושג זה היא תפיסתו של בעל הסולם, שרק אחוז אחד (לעת זו) מסוגל להבין ולהתחבר אל חוכמת הקבלה (לדוגמא אחת מני רבות ראה ראה מיכאל לייטמן הדור האחרון עמ' 91-94). אל ה-99 האחוז הנוספים יש לגשת באופן עקיף, כמה שפחות מאיים, ומבלי להזכיר את המילים "תיקון" "בורא" "קבלה" וכו' – כלומר יש לדבר במושגים תועלתנים פשוטים ויום-יומיים, מה יש בה בתורת הקבלה אשר יכול להביא תועלת לפרט. בשעה שבני ברוך נערכו, הכינו אנשים ואמצעים והתחילו בכוון הפצה זה – פרצה אל המרחב הציבורי מחאת האוהלים.

נראה שגל הסולידריות והתביעה לצדק חברתי ששותף את המדינה הוא בדיוק מה שבני ברוך תמיד קיוו לו, ומצד שני הוא התחיל לחלוטין בלעדיהם, בלי כל קשר לקבלה האשלגית, וגם לא נראה שאנשי האוהלים ששים מי יודע מה לשמוע על אורות וכלים. מה עבר בשבועות האחרונים על בני ברוך?
אכן מחאת האוהלים תפסה את הנהגת בני ברוך לא ערוכה. כך למשל, בשיעור בוקר של יום שישי ה 29/7, לאור שאלות של התלמידים ענה הרב לייטמן שאין לו מושג מה לעשות, והוא מצפה מהתלמידים לתת את התשובה. והשטח אכן נתן את התשובה – ההתארגנות הראשונית להגיע אל המאהלים ולקרוא ל"ערבות הדדית" באה מתוך התלמידים.

אולם לאחר מכן נוצר תהליך הדדי בו פעילי השטח ביקשו הנחיות והנהגת בני ברוך החלה לגבש ולהעביר מסרים ברורים יותר ולפעול כארגון בעל מטרה אמצעים וכוח מאורגן. כדוגמא אספר על מעורבות תנועת הערבות בעצרת הגדולה של מוצאי שבת ה 6/8. יומיים שלושה לפני כן החלו מאמצי גיוס קדחתניים. בכל בתי קבלה לעם ישבו טלפנים והתקשרו לחברים ולהאיץ בהם לבוא ולהצטרף לעצרת הגדולה המתוכננת המחרת במצאי שבת. ביום שישי סניף באר שבע הצטרף לקבלת שבת במאהל המחאה, ואף הביא מגשי אוכל לטובת היושבים במאהל. הם גם הכינו שירונים משירי התנועה (אם כי בסופו של דבר אלו נגנזו).

ביום שבת ה- 6/8 התנהלו במרכז בפתח תקווה דיונים קדחתניים, ובעקבותיהם ניתנו הנחיות לגבי ההתנהגות המצופה, ולגבי הסיסמא אשר תלווה את המפגינים מטעם תנועת הערבות. הפור נפל על הסיסמא "לא ימין ולא שמאל, הערבות מעל הכול", סיסמא שמבטאת גישה א-פוליטית ואשר באה להציג את הצורך בערבות הדדית. ואכן עצרת זו הייתה מפגן כוח מרשים של אחדות והתלהבות של תנועת בני ברוך. בהמשך הוחלט על הורדת פרופיל ופעולה סולידית יותר עם אנשי מחאת האוהלים

אז כך בעצם הוקמה תנועת "ערבות"?
כן. יש שיטענו שבני ברוך זיהו אפיק טוב לגיוס חברים חדשים ואפיק נוסף דרכו הם יכולים להסתער על החברה הישראלית ולשכנע עוד אנשים להצטרף אליהם (בהקשר זה חשוב לציין כי בני ברוך מאמינים בעקרון "המסה הקריטית", עקרון לפיו כאשר מספיק אנשים יקיימו את דרך הקבלה ויתקנו את נשמתם, יבוא בעקבות כך התיקון האוניברסאלי).

יחד עם זאת, משיחות עם לא מעט חברים בבני ברוך אני מקבל את הרושם שבני ברוך באמת ובתמים מאמינים שיש כאב אמיתי וצורך ממשי בחברה הישראלית, שהם יכולים לתת להם מענה – כמובן, דרך חוכמת הקבלה. הם מרגישים כחיילים שנקראו לדגל, משום שלשיטתם ערבות היא תנאי הכרחי לפתרון האישי והלאומי.

בנוסף לכך, במישור האישי של המאמין קיימת התפיסה שדרך התחברות למצוקת האחר ולחיסרון של האחר, המאמין מקבל יותר "אור מחזיר למוטב" ובכך מרחיב את ה"כלי" שלו ומחיש את גאולתו האישית.

איך בני ברוך רואים את ההתפתחויות האחרונות במישור הגלובלי? האם זו ראשית צמיחת גאולתנו, כלומר האם לאירועים יש משמעות משיחית, או שמע מדובר רק בפרכוס אחרון של החברה החילונית הריקנית, שלא יוכלה ממילא להחזיק מעמד, משום שהיא לא מבוססת על חכמת הקבלה?
ראשית, אני סבור שאתה טועה בהבנת המושג "קבוצה משיחית". מבחינת בני ברוך משיח הוא יותר "מצב" או "דרגה נפשית" מאשר מציאות פיזית. לכן כל הדיבורים על קבוצה משיחית מסוכנת או לא [בן טל מתייחס כאן לרשימה קודמת שלי – ת.פ.] הם לא לעניין.

לגבי החלק השני של השאלה – יתכן שאתה צודק, שהרי ממילא על פי בני ברוך (כמו גם על פי קבוצות קבליות נוספות) אנו מצויים בפיתחה של הגאולה. ולטענת בני ברוך אם נרצה או לא המציאות תבהיר לנו שללא ערבות הדדית וללא קיום עקרונות הקבלה לא ניתן לקיים חברה שתתפקד בצורה ראויה. לכן ההתרחשויות האחרונות מחזקות את העמדה הבני ברוכית הגורסת שאם לא נאמץ את דרך הקבלה "בטוב" נאלץ לקבל אותה ביסורים ובחוסר שקט חברתי.

אך מבחינתי בתנועת הערבות יש מרכיב חדש שאני מזהה ואני רוצה לשים עליו את הדגש. תנועת הערבות היא תנועה דיאלוגית המקשיבה באמת אל מצוקות העם ומנסה לתת להם במה ומענה. זה חשוב, וזה שונה כי תנועת בני ברוך, תנועת האם אינה דיאלוגית כלל, זו תנועה שברורה לה דרך האמת והיא באה להנחיל אותה בצורה די ברורה ואחידה למי שמוכן לקבל או למי ש"התעוררה אצלו הנקודה שבלב". כמו כן מבחינת בני ברוך התיקון הוא לא במתן צדקה לעניים ולא במעורבות לשינוי סדר פוליטי, כי אם בהתמקדות בהפצה (ולכך מופנה גם המעשר).

לכן תנועה כמו תנועת הערבות שיורדת אל העם, מקיימת דיאלוג ומנסה לשנות מציאות חברתית היא כיוון מעניין, חדש, מפתיע, שמאוד מסקרן לראות לאן הוא יוביל. יחד עם זאת אציין שבני ברוך מורגלים בשינוי כיוון ופעולה בדרך שונה מעת לעת. אסיים באנקדוטה כדי לסבר את האוזן: בדיוק כאשר התקיים קונגרס של התנועה ב- 2009 היה פיגוע בדימונה בו מחבל ירה והרג כמה אזרחים. בקונגרס לא נאמר על כך מאום והדבר לא נזכר, והטעם לכךהוא שחוכמת הקבלה היא מעל מקום וזמן לכן אין היא מתייחסת לפוליטיקה רגעית. לעומת זאת בעקבות הפיגוע האחרון באילת בוטל המשדר של "השולחן העגול" המופיע באתר האינטרנט של תנועת הערבות. כלומר הקשב והיחס למציאות היום-יום עבר שינוי הבא לידי ביטוי בתנועת הערבות.

מחאה גנדהיאנית בהודו, נוצרים שלטנים לנשיאות ארה"ב

א.

אם מישהו מתעקש לחפש עדויות לכך שאנחנו בתקופה של מחאה גלובלית הוא יכול למצוא אותן בימים האחרונים בהודו. אנה הזארה, שלפני כמה חודשים כתבתי על מאבקו למען הקשחת החוקים נגד שחיתות בהודו (האמירה שבהודו קיימת שחיתות דומה לאמירה שבג'ונגל קיימת צמחייה), נעצר שלשום ושוחרר טכנית אתמול אחרי לילה במעצר. טכנית, כי הזארה לא היה מוכן לצאת מהכלא עד שלא יובטח לו שיוכל לשבות רעב כאוות נפשו. אחרי שקיבל הבטחה נאות לצאת (מרגול עדיין בפנים).

ואכן, הזארה נעצר כדי למנוע ממנו (ומתומכיו) לשבות רעב במחאה על החוקים כפי שהם. שביתת רעב, בעיקר מאז גנדהי, נחשבת בהודו לשיטת מחאה נאצלת ובלתי-אלימה, אולם ראש הממשלה שם החליט שאין לו כוח לעוד שביתת רעב של הזארה (כן, היו רבות), והוא כאמור נעצר.

נקודת המחלוקת העיקרית, על פי הדיווח ב-BBC, היא שעל פי החוק המוצע כיום ראש הממשלה ושופטים בכירים יהיו חסינים מפני חקירה של הגוף האנטי-שחיתותי שאמור לקום, אולם המגזין ההודי המצויין טהלקה מביא פירוט רציני יותר של המחלוקת ושל דרישות המוחים, למעוניינים.

ראש ממשלת הודו, מנמוהן סינג, אמר אתמול שהחוק כפי שהזארה מציע אותו הוא "שגוי לחלוטין", שהוא יגרור השלכות שליליות ביותר על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בהודו, ושרק בדיאלוג ניתן ליישב את המחלוקת, ולא בנסיון לכפיית דעה על הממשלה הנבחרת. האופוזיציה, בראשות מפלגת ה-BJP הלאומנית, ביקרה קשות את המעצר, הזכירה – איך לא – ש"אפילו הבריטים" נתנו לגנדהי לשבות רעב מתי שהתחשק לו (והתחשק לו לא מעט), וטענה שמדובר בצעד אנטי-דמוקרטי חמור. בתגובה הקואליציה טוענת שהמעצר היה רק מפני שהזארה ותומכיו לא קיבלו על עצמם את הגבלות המשטרה באשר למספר המפגינים ומספר ימי הרעב (מכמה זוויות זה אירוני שבהודו כדי לרעוב צריך רשיון?).

באבא ראמדב נישא על ידי הקהל בהפגנה מחוץ לכלא בו נעצר הזארה

בינתיים תומכיו של הזארה נאספו וחסמו את הכניסה לירושלים – סליחה, הפגינו מחוץ לבית הכלא בו הוא עצור, וכן צעדו ברבבותיהם במוקדים שונים ברחבי הודו. אליהם הצטרפו שניים מהגורואים הבולטים בהודו כיום, שרי שרי ראווי שאנקר ובאבא ראמדב. הראשון הוא שיעתוק עכשיווי של המהארישי מהש יוגי, ומלמד את ההמונים טכניקה קלה להארה. השני יוגי רב מעריצים וכוח, כנראה בעל שאיפות פוליטיות (1, 2). שניהם מנסים עתה להיבנות מעט מתמיכתם בהזארה, שמבחינת מדד כריזמת ה'אותנטיות' שלו עולה עליהם כמה מונים.

למה? קודם כל כי הוא אותנטי והם לא ממש. אבל ודאי עוזרת לרושם הזה העובדה שהוא חי חיים של צניעות כמעט סגפנית ותורם כל פרס שהוא מקבל על פעילותו החברתית במלואו, ואילו הם חיים בארמונות ומפעליהם הציבוריים מריחים מתכנון ומאמץ מודע. העובדה שגדולי המורים הרוחניים ההודים חיים כיום – בניגוד חריף לעבר – בפאר עצום לא נעלמה מעיני הציבור שם.

כשכתבתי על הזארה בפעם שעברה, באפריל, ניסיתי להשוות אותו, כפעיל חברתי בעל השקפה דתית, למצב אצלנו:

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים.

בינתיים קרה מה שקרה, והקריאה לצדק חברתי (נכון, גם תוך דאגה רבה לכיסים הפרטיים) פרצה דווקא ברוטשילד, מגרונותיהם של חילונים. ויש לנו אפילו מועמד מעודכן לנביא בודד המוכיח בשער: הרב בני לאו, שלא עשה יותר מדי כדי להכחיש את התפקיד שנטל על עצמו בראיון במעריב בסופ"ש האחרון. הזמן יאמר אם מי מאלו הגשים את התקוות שעורר.

ב.

מאמר מעניין ביותר פורסם לפני כמה ימים באתר The Daily Beast. הכותבת, Michelle Goldberg, מסקרת כבר שנים את הימין הנוצרי בארה"ב (ואף כתבה על העניין רב מכר). במאמרה היא קושרת בין שניים מהמתמודדים הבולטים למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב לזרם אידיאולוגי נוצרי שנקרא Dominionism (נאמר, "שלטנות"). נוצרים אלה, היא מבהירה, מרגישים שמחובתם כיודעי האמת וכמחולים על ידי ישו, להגיע אל ולהשתלט על עמדות הכוח בעולם.

מישל בקמן מקורות הזרם, מסביר גולדברג, הם בפלג שנקרא Christian Reconstructionism, שנוסד בשנות השישים על ידי תיאולוג קלוויניסטי בשם R. J. Rushdoony. אולם הדומיניוניזם מזמן המשיך ממנו הלאה כרעיון עצמאי, ועל פי גולדברג הוא מצא בית בנפשם של מישל בקמן וריק פרי, שהם, כאמור, מהמתמודדים הבולטים וכו'. וזה אומר שמירוצם לנשיאות ארה"ב מתבצע במסגרת תוכנית תיאולוגית לשליטה עולמית נוצרית.

על פי התיאולוגיה הפוליטית של הדומיניוניסטים, כאשר האדם הראשון חטא הוא איבד את הבטחתו של האל לכבוש את הארץ ולרדות בחיה ובדגת הים. אולם נוצרים אמיתיים כמוהם (ולא כמו אובמה, או רוב הנוצרים למעשה) הרי היטהרו מהחטא הקדמון על ידי האמונה בישו והטבילה במי הקודש. על כן להם ההבטחה, ולהם השלטון.

ריק פריבקיצור, יש כאן תיקון של החטא הקדמון על ידי האמונה והטבילה (עד כאן נצרות סטנדרטית) ומימוש מחודש של ההבטחה האלוהית לשלטון על העולם (חידוש מגניב). בהפשטה מסויימת אפשר לומר שבניגוד לרוח הנוצרית הקתולית שנותנת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים, אבל בהתאם לכל מני זרמים פרוטסטנטים שרצו להגשים את הגאולה באמצעים פוליטיים, יש כאן בקשה להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה בזכות הטבילה המטהרת מראש והעלייה לשלטון מוחלט בהמשך.

עבור הדומיניוניסטים שלטון של מי שאינו נוצרי הוא חילול הקודש, ומי שאינו נוצרי הוא גם מי שהוא נוצרי לא אמיתי מבחינתם, כמו אובמה למשל (שמציג נצרות מאוד נזילה, פלורליסטית ונטורליסטית (למשל, ישו כמורה רוחני, ולא ישות אלוהית)). באופן לא מפתיע, גולדברג משווה את הדומיניוניסטים לאיסלמיסטים כמו הווהאבים הסונים או השיעים האיראניים. אותו ראש. למי אפשר להשוות אותם אצלנו? יש כמה רבנים שרוצים להחזיר את המלוכה ולכונן מדינת הלכה, אבל הם רחוקים שנות אור מלהיות מועמדים רציניים לראשות הממשלה.

בינתיים פרי מכנס אירועי תפילה בעוד יועציו לוחשים לו שטקסס, מדינתו, היא "מדינת נביאים" ממנה יוצאים המאורות ש"יחזירו" את ארה"ב אל הנצרות; ובקמן (כתבה טובה עליה מהניו-יורקר) מארגנת שידוכים הטרוסקסואלים להומוסקסואלים, כי הומוסקסואליות זה לדעתה "שטני", וגם חושבת, בקשר לכלל האוכלוסיה, שאולי יהיה צורך להקים "מחנות חינוך-מחדש לצעירים" (כן, במילים האלה). בקיצור, יש סיכוי שעוד נתגעגע לבוש.

ג.

ברשימה האחרונה התפתח דיון מעניין בתגובות, בעקבות דברים שנכתבו באשר לנטייה של דתות המזרח לדחוף לניתוק מסויים מהחיים, ובכללן הבודהיזם. אביב ידידי חלק עלי, ואני התעקשתי וכו'. אתמול דיברתי בטלפון עם עמיתתי מאונ' תל-אביב קרן ארבל, שחוקרת את הבודהיזם, וקיבלתי ממנה קצת על הראש (בצורה אי-אלימה כמובן). אחרי שיחתנו היא כתבה רשימה על הנושא, שאני מאוד ממליץ למי שמעוניין בנושא לקרוא.

ואני גם רוצה לדייק את דברי: אני עומד מאחורי טענתי שהבודהיזם המוקדם מבוסס על ראייה דואליסטית של הקיום (הנירוונה היא משהו שונה מהחיים) והוא בסך הכל דוחף להתרחקות ואף ניתוק מהחיים. הבודהה הקים מסדר נזירים ולא ממלכה, נירוונה מושגת על ידי בחינה מרוחקת של הקיום, לא על ידי השתתפות עמלנית בתוכו. אולם חשוב לציין שכל השוואה בין הבודהיזם לבין זרמים הינדואיסטים מסויימים בתקופתו, ובוודאי שבינו לבין בג'ייניזם, תעלה שהבודהיזם הרבה פחות "מנותק מהחיים" מהם.

כל חידושה ויתרונה של המדיטציה הבודהיסטית, הויפאסנה, היא שהיא מחברת את האדם לחייו, ולא מנתקת אותו מהם (מודעות, ולא ריכוז עומדים בבסיסה, להבדיל משיטות מדיטטיביות אחרות דאז), והאידיאל הבודהיסטי הוא שיחרור מלא בתוך החיים האלה, ולא אחרי המוות (כמו בזרמים אחרים – כולל, אם נגלוש למערב, הנצרות). המנזרים הבודהיסטים, כפי שכותבת קרן, היו תמיד ליד מקומות ישוב, ולא מרוחקים (כמו בזרמים אחרים), ובכתבים הבודהיסטים, גם העתיקים, מופיעים לא מעט בעלי בתים שהגיעו לנירוונה. ובכל מקרה, אחרי מאות שנים בודדות הופיעה המהאיאנה, וגם העניין הדואליסטי תוקן.

ד.

הערב יתקיים במאהל המחאה בגן הסוס בירושלים דיון מעניין לדעתי על מקומה של היהדות, מבחינה עקרונית, במחאה החרבתית כעת ובכלל. ידברו של רון מרגולין, מנחם לורברבוים ודב אלבוים. הנה דף הפיסבוק. לדעתי כדאי.