מחזה

פולחן מלכיטוס – בשירה, תנועה ועל גבי כתב-עת

לפני כשנתיים הייתי בקהל של מה שהסתבר כהצגת התיאטרון הטובה ביותר שראיתי. מדובר היה מחזה בשלוש מערכות שהעלתה כיתה יב2 בבית הספר האנתרופוסופי, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי ונקראה קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר. ומופע פולחן זה אכן היה: שתי מערכות המחזה האחרונות הציגו מחוות מפורשנות לשתיים מהדמויות המיתיות החשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, ואילו המערכה הראשונה, המרהיבה ביותר לדעתי, היתה כולה פולחן מילולי וויזואלי למַלְכִּיטַוָּס, אלוה לא מוכר, גאון ונדיב ואכזר.

הנה חלק מעדותי כפי שכתבתיה זמן מועט לאחר החוויה:

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מלכיטוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

"המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי", המשכתי וכתבתי שם, "התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים". המחזה, כתבתי, עשה אותי לרגע פגאני, וזה היה מפחיד ומעורר.

מתוך המחזה  "קרבן". הבתולה, במרכז, עומדת להיות מוקרבת למלכיטוס, שניתן לראות את צלליתו מאחוריה

מהראפ המשיחי של יונתן לוי התבסמתי פעם אחת מאוחר יותר בפסטיבל עכו, שם הוא עצמו להטט בלהג האלוהי. כעת, אני שמח לומר, ניתן לטעום מיצירתו של לוי בגיליון האחרון של מטעם – גליון 25 מגיש את הפואמה מַלְכִּיטַוָּס, גרסה כתובה של יצירתו של לוי על (ולכבוד) האל ההוא.

דַּבֵּר, טַוָּס שָׁחֹר
אֶת מְנִיפַת הַזֹּהַר הָאָפֵל

נְשֹׁף, טַוָּס, מָנִיפֶסְט
הָאָרֶץ הִיא גַּחֶלֶת
וְהַנְּשָׁמוֹת – זְרָדִים.

ברם ייתכן ולא שמעתם עדיין על מלכיטוס. בספרו Meetings with Remarkable Men מספר המיסטיקן הארמני ג'.א. גרודייף על כת היזידים, אותה הוא פגש פה ושם במסעותיו בתחילת המאה העשרים. גורדייף מכנה אותם "עובדי שטן", כפי שמכנים אותם האנשים שסביבו, ומתרשם מהרצינות בה הם מתייחסים למאגיה. היזידים אכן אוחזים בתורה איזוטרית צבעונית ואכן עובדים את הדמות שתופשת את אותו מקום מיתולוגי כשטן במסורות דתיות אחרות: מלכּ טאווס, או מלכיטווס, הוא עבורם מלאך בכיר שסירב לפקודתו של האל להשתחוות בפני האדם. בנצרות ובאיסלאם אותו מלאך נזרק מגן-עדן והפך למלך הגיהנום. אצל היזידים הוא קיבל מהאל את כדור הארץ לשלוט עליו, ואין לאיש רשות לערער על סמכותו.

היזידים הם דת "מזרחית" מהבחינה הזאת ששורשיהם כפי הנראה בשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול.

הפסוק הראשון של ספר ההתגלות, אחד מספרי הקודש שלהם, הוא "הייתי, אני הווה, ולעולם לא יהיה לי קץ" – לא הכי יצירתי בעולם. אבל לטובתם ניתן לומר שהם לא באמת עובדי שטן. עבורם מלכיטווס הוא מלאך רב-עוצמה, הראשי מבין שבעה מלאכים שנשמעים כולם לאל. ישויות אלוהיות אלה יכולות להתגלם בבני אדם, והיזידים רואים במייסדי דתות למיניהם התגלמויות שלהן, מה שמאפשר להם לשלב מסורות זרות בתוך זו שלהם. יש כנראה בין מאתיים לשלוש-מאות אלף יזידים בעולם, הגרים באזורים הכורדים של טורקיה, עירק וסוריה, ואיבתם של שכניהם מקשה עליהם מאוד. מה שכן, תאמרו משהו נגד מלכיטווס, והיזידי מחוייב להרוג אתכם במקום.

(עוד על היזידים: אינצקלופדיה אירניקה, ויקיפדיה, מאמר של רונן שפרון באתר מעריב, מאמר של אילן פפה בגליון 7 של אדם-עולם)

זֹהַר הַטַוָּס מַגִּיעַ,
זֹהַר הָרָקִיעַ. יֹפִי
בָּא אֶל הָאָדָם, מוֹפִיעַ,
בָּא אֶל הָאָדָם
וּמוֹשִׁיעוֹ.

בִּשְׁמֵי הָאַרְגָּמָן הָאָנַגְרָם אֵינוֹ נִגְמָר
הָאֲמַרְגָּן הַמְכֻנָּף בּוֹנֶה מִשְׁכַּן טַוָּס
בֵּין שְׂפָתַי.
יֵשׁ כָּאן טַוָּס בֵּין שְׂפָתַי.

מה מיוחד בכתיבתו של לוי? הענין הוא כזה: מילותיו של לוי הן כישוף. זאת כוונתן המודעת ולדעתי היא מתגשמת. מטרת השיר שכתב לוי היא מאגית במובהק, וספציפית הפואמה מבקשת לעורר את האל מלכיטוס, כמים תחתונים לעליונים, לקבל את המנחה שמביאים לו (בתולת אדם, אלא מה?). בעצם היצירה של לוי מבקשת להחיות את השימוש המאגי-תיאורגי של השפה, וכל האלמנטים הספרותיים בה – הדימוי, החרוז, המצלול – מגויסים למטרה זו. בכך אין כאן "אמנות לשם אמנות", שהיא פיתוח מודרני למדי, אלא חזרה מכוונת לזמן בו האומנות היתה חלק אינטגרלי מהדת.

"על ידי הניגונים שאתה משורר, אתה מעורר את הקדוש ברוך הוא", כתב ר' נחמן (ספר המידות, ערך ישועה, כח), וכידוע הניגון ממלא אצלו תפקיד דתי ומשיחי ראשון במעלה. אבל בכך כאמור בסך הכל ממשיך ר' נחמן מסורת קדומה מאוד, על פיה השירה והמוזיקה היא מהכלים העיקריים שיש לאדם על מנת לפנות – ולהגיע – אל האל. בתקופה שאסתטיקה ומיסטיקה עדיין לא הופרדו, שהיופי, כמו אצל אפלטון, היה עניין דתי, העניין הדתי, בתקופה שהשירה היתה צורת הפולחן המקובלת, וכל פואמה נחשבה למתת אלוה ובהשראתו, ולמנחה כלפיו ולמענו.

משירת הלויים ועד מזמורי התהילים, הרעיון שדברי שיר הם כשלעצמם מנחה מצוי כמובן במקורותינו. חיזוקים נוספים אפשר למצוא גם במסורות אחרות – פירוש המילה "ריג" בריג-ודה הוא גם "הלל" וגם "שיר". לוי טען באזני שלדעתו בכל מעשה שירה, ולו החילוני ביותר, יש אלמנט של הלל, גם אם כיום רוב ההלל הוא בלתי-מודע ומופנה להוויות חומרניות וחילוניות. במובן הזה הרבה שירה מודרנית היא, על פי לוי, עבודת אלילים בלתי-מודעת. אצלו עבודת האלילים היא מודעת.

חביבה פדיה כותבת בספרה המראה והדיבור (הוצ' כרוב) על המיתוס הקבלי כמצב תודעתי. על פיה

במרכז כתבי הקדש כמה מילים קשות מאוד להבנה – בגלל שלמעשה הן לא רק מלים במובן הצר אלא מקפלות סיפור […] והן מהוות ציר של התגלות. המילה היא למעשה תמונה (עמ' 20)

כאלה הן גם מילותיו של לוי: תמונות, סרטי מבע, צלמיות עשויות אותיות המעוררות חזיונות – והנה כאן המאגיה כבר גולשת למיסטיקה, כאשר התעוררותו של מלכיטוס היא התעוררותה של תודעה אלילית-מלאכית גם בתוכנו. השירה נעה על ציר של התגלות, ותמונות המילים שבה מעוררות בנו חזיונות, פוקחות בנו עינים אלוהיות – דומות אולי לשלל העיניים הצבעוניות-ססגוניות שעל מניפת נוצות זנבו של הטווס.

אני מביא לסיום את הפרק השלישי מתוך היצירה: "כאצבעות לנר, הספינה מתקרבת ליעדה".

כְּאֶצְבָּעוֹת לְנֵר: הַסְּפִינָה מִתְקָרֶבֶת לְיַעֲדָהּ

חֹשֶׁךְ מִתַּחַת לַהִינוּמָה
הַקְּרֵבָה לְאַסְדַּת קֹדֶשׁ
אִי-אִי שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ.
שָׁם, עַצְמוֹת נֶצַח שֶׁל חֲלוּדָה וָמֶלַח
עוֹרְגוֹת לִבְשַׂר צִפֳּרִים כְּשֵׁרוֹת.

אַל תִּטְעוּ בַּמַּרְאֶה הַסָּחוּף וְהַשָּׁכוּחַ
מוֹשֵׁל כָּאן מֶזֶג שֶׁל נֶהֶנְתָן אָפֵל.

מִבַּעַד לַטַּבַּעַת
בִּיאַת הַטַוָּס שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

סוֹכֵן זָר מְבַעְבֵּעַ אוֹכֵל צֵל עוֹפוֹת.
צֶלֶם כָּנָף וְכָנָף עַד הַסּוֹף.
מַלְכִּיטַוָּס אוֹכֵל אֶת שְׁמוֹת הַצִּפֳּרִים.

בְּעַמּוּד הַמֵּתָאן מְלַבֶּה עַצְמוֹ אַנְטִי-פֶנִיקְס.
דּוֹלֵק צֵל: לִבְשַׂר הַקּוֹרְמוֹרָן חוֹדֵר מִין פּוֹלֵשׁ.
עַל אוֹקְיָנוֹס הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּא לִמְלֹךְ שָׁחֹר.

הַצִּילוּ, צוֹצֶלֶת נִסְחֶפֶת
בְּתוּלַת זֶפֶת עוֹלָה בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר
שֶׁל אַנְטִי-אַטְלַנְטִיס.

אַל תִּבְכּוּ עַל מַקּוֹר הַקּוֹרְמוֹרָן, בָּנוֹת.
צַחֲקוּ עִמִּי.

זֵר סִרְפָּד אָנִיחָה לְרֹאשְׁךָ.
סִמְפַּטְתִיךָ שַׁחַץ, גֶּבֶר, טַוָּס,
נָחָשׁ, מֶלֶךְ, כּוֹכָב.

זְרִיחָה בְּמַבּוּעַ הַטֻּמְאָה.
שַׁחַר כָּמוֹךָ לֹא נִרְאֶה עוֹד.

מלכ טאווס, האל היזידי

עוד קצת מפולחן מלכיטוס של יונתן לוי באתר מטעם

איך גרמו לי להיות פגאני

במוצ"ש האחרונים הייתי עד לטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים חזיתי בטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים השתתפתי בטקס פגאני. הכל קרה בחורשה ליד הרדוף, המושב האנתרופוסופי שבגליל התחתון. היו שם אולי מאתיים איש, שהתאספו כולם לחזות במופע הסיום של כיתה י"ב 2 של ביה"ס "ולדורף" של המושב, כלומר ביה"ס המחנך על פי תורתו של רודולף שטיינר. כפי שהיה אפשר לצפות, המופע היה כל דבר חוץ ממופע סיום סטנדרטי של שירים תוצרת בית וחיקויי מורים. אבל אני לא חושב שמישהו מהצופים ידע עד כמה חיזיון שהוא יראה יהיה שונה מכל מה שראה.

י"ב 2 העלתה מחזה שלם בשלוש מערכות, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי (אדם מקורי, יצירתי ומבריק בעל ייחוס אנתרופוסופי נכבד) ונקראה "קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר". ואכן מופע פולחן זה היה. אני רוצה לספר כאן איך המופע הזה הפך למעשה לפולחן, ואיך לוי, בתחכום רב, בעצם שיעבד את הקהל למחזה שיצר וגרם לו להשתתף, בבעל כורחו, בטקס העלאת קרבן אדם.

כמה מילים על השחקנים: כיתה י"ב 2, כך נודע לי מהתוכניה, היא כיתה מיוחדת אף בתוך בית הספר המקומי, בכך שהיא משלבת את "מדע הרוח" של שטיינר עם "ניסיון להתחשב בגורמי הזמן והמקום בו אנו חיים". מתוך כך הם למדו לבגרות בדרמה במשותף עם תלמידי מקיף ג' משפרעם, למדו ערבית מדוברת, טיילו בכל הארץ ופגשו יהודים, פלסטינאים, דרוזים ועוד, לנו לילה בשבוע בצוותא בחורשה, ולבסוף הפיקו והשתתפו באותו מחזה, יחד עם חבריהם משפרעם. הכיתה הזאת ייחודית בבית הספר בהרדוף ומדובר, אם כן, במעין אוונגרד שבתוך האוונגרד.

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מָלְכִּיטָוָוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי. התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים (צר לי שלא אוכל להביא טקסטים נבחרים). בסוף המערכה מתברר גם המסומל שמאחורי המסמל: "חה חה חה חה חה חה חה – אני הטווס שבך!" שר מלכיטווס ושרים אחריו כולם (חוץ מהכלה שהוקרבה כמובן), ומתברר שהטווס הגאה הוא האגו שבנו, כאשר הקהל, בעל כורחו, משמש עיניים שמנפחות את גאוותו. אבל זה לא הסוף. זאת רק המערכה הראשונה. השיא מגיע בשלישית. בינתיים הפסקה לתמונות:

תחילת המופע, מערכה ראשונה: המקהלה, צוות הספינה, בדרכם למלכיטווס (סילחו לי על איכות התמונות – כדי שהתמונות יהיו נאמנות למקור צילמתי ללא פלאש, אבל לכן גם ללא זום)

 

הכלה מופיעה ועולה על המזבח

 

כאן ניתן לראות מאחור את מלכיטווס, שצופה על העלאת הקורבן (מלכיטווס שוחק על ידי מועאד ג'נדאווי, שכאילו נולד לתפקיד והיה יוצא מהכלל)

 

הכלה מועלית לעולה על המזבח במרכז הבמה

המערכה השנייה (שהתחילה, אגב, רק ב- 22:30) התרחשה במקום אחר, במגרש שמעל לחורשה. על במה שהתפאורה הקנתה לה צביון של סלון בית פרטי, עלו השחקנים וביצעו ללא דיבורים פעולות יומיומיות כגון קריאת עיתון, שתיית קפה, אוננות או מריחת לק. הכוראוגרפיה איפשרה לכעשרים איש לנוע בתוך החלל תוך ביצוע המשימות שלהם בתיאום מירבי. היה נחמד. אחרי זה הגיעה המערכה השלישית.

במערכה השלישית פנתה אחת הדמויות, נערה צעירה לבושה לבן, והלכה לעבר אתר חדש בחורשה. הקהל הלך אחריה והסתדר סביב מעגל של אבנים שסודר מראש. הנערה עמדה במרכז המעגל. ואז הגיע הדחפור. שופל גדול התניע בפתאומיות במרחק שלושים מטר מהאתר ונסע לעברו. הקהל פתח לו נתיב והוא נכנס אל המעגל, חג בתוכו עם הכף הגדולה שלו מונפת אל על, שיניה נדמות בחשכה כשורת קרניים שטניות.

הדחפור הסתובב ומיקם את עצמו כאשר עכוזו אל הנערה. לאחר מכן בוצע מעין טקס בו הנערה הוקרבה לדחפור. לפנים פירטתי ברשימה זו את מה שקרה אך מסיבות שונות וחשובות (trust me on this one) אוכל רק לציין שלקהל היה נדמה שהנערה בסכנה מסויימת, למרות שבשום רגע היא בעצם לא היתה בסכנה.

אספר מה עבר לי בראש. זה קצת פסיכי חשבתי לעצמי, ודאגתי לנערה, תוך שעברו בראשי תרחישים שונים בהן היא עלולה להיפגע. האם אכן איך יכולים להיות בטוחים שהיא בסדר? האם שווה בכלל להסתכן כך עבור מחזה? האם לא יכולים להשתבש דברים מדברים שונים ולגרום לפציעה? ואולי היא סתם תיכנס להיסטריה ותסבול מנזק נפשי?

בקיצור, אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל, קרוב לחצות, חשש מאוד לגורל הנערה, ואף על פי שיונתן אמר בתחילת הערב שבכל עת אין סכנה לאף שחקן, אני די בטוח שהצופים, המקיפים במעגל את אתר הטקס, היו צריכים להתמודד, כמו שאני התמודדתי, עם התשוקה העזה לרוץ למרכז המעגל ולהציל את הנערה במו ידיהם.

וכאן נגלית הגאוניות של הסצנה הזאת: המופע בעצם גרם לקהל כולו, לכולנו, "אנשים נורמטיבים" שכמונו, להדחיק בכוח את הרגש הטבעי, הפשוט, הבריא שציווה עלינו לרוץ ולהציל נערה שנמצאת בסכנה (סכנת חינם, כי מהי הצגה טיפשית של סיום לימודים. ואם כבר פתחתי סוגריים אז אומר שזה גם לא הזיק לעניין שהיא היתה יפה), גרם לנו לעצור מבעדנו לבצע את מה שמצפוננו והגיונינו אמר – זעק – לנו שיש לעשות, ולמעשה בכך לאפשר את טקס העלאתה של אותה נערה לעולה.

בשם ההצגה, הפרוייקט, האמנות, הלאנעים, איפשרנו לסכן אדם, עמדנו סביבו במעגל, בחושך, ביער, בלילה, והרשנו לעצמנו רק להביט איך מקריבים אותו. אברהם גם הוא הדחיק את רגשות האבהות והאהבה שלו בשם משהו שהיה עבורו גבוה יותר. והנה זה קורה גם לי: אני הופך לפגאני. אני משתתף בטקס בו השבט מעלה מנחה לאלים, למוזות, לקהילה.

המחזה הוצג פעמיים. בפעם הראשונה, ביום שישי, בעת העלעת הקורבן מורה לשעבר בבית הספר המקומי התחילה לצעוק שיש לעצור את ההצגה. אחריה פרצו מהקהל אנשים ו"הצילו" את הנערה. הם לא הסכימו להשתתף בטקס. ההצגה הופסקה. כנראה שמשום כך היה לחץ גדול יותר על הקהל הפעם לתת לעניין לעבור. מה עוד שיונתן אמר ששום דבר לא יקרה. הוא אמר. אבל אני יודע מה הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שיש כאן אדם שנמצא לחינם בסכנה, וזה דבילי וזה צריך להיפסק. אבל קולות אחרים שהיו בי מנעו ממני לעשות משהו.

וכך הצליח המחזה להפוך אותי לפגאני לרגע. היה שם מעגל של מאתיים פגאנים, שעמדו סביב קורבן אחד. נכון שהנערה בסופו של דבר מתנערת מהעניין ו"קמה לתחייה", אבל מי ידע שכך זה ייגמר? אף אחד מהקהל (ולקטע התחייה גם לא הגיעו ביום שלפני זה). וטוב שכך: רק מוות אמיתי, הרפייה מוחלטת, מאפשרים לידה מחדש. יש למות על מנת לחיות, כדברי ישו (החביב כל כך על שטיינר). והנה עוד נקודה מבריקה שהמחזה הזה העניק לנו.

אציין שנית שבדיעבד ברור שהנערה לא היתה בסכנה כלשהי. אך המסר עבר גם עבר.

הצגות משנה

המחזה כולו היווה למעשה פרשנות להתייחסות האנושית ללוציפר ואהרימן, שני הכוחות השטניים שעל פי שטיינר על האנושות להתמודד עמם. גם לבד מהדרמה שמתוארת לעיל הביצוע היה מרשים ביותר, החל מהשירה ועד לתלבושות, והמסרים הועברו בצורה חודרת ומעוררת השראה. אין לי ספק שהתלמידים עברו תהליך משמעותי מאוד, ושיצאו ממנו בוגרים ושלמים יותר.

אבל לא כולם מרוצים. מיד עם תום המחזה התחיל פולמוס עירני, שלא לומר מריבה, בין מחנות שונים בתוך הקהילה האנתרופוסופית, כאשר הריאקציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים ימניים") מוחים על ההתעללות בנערים והנערות התמימים שלא מסוגלים לעכל את אשר הם המחיזו, ובין הרבולוציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים שמאליים") שמרגישים שכך אמור להיראות מחזה אנתרופוסופי אמיתי. הרוחות התלהטו וביומיים האחרונים הופצו דברי דוא"ל, חלקם אנונימים, היוצאים כנגד מחנך הכיתה והכיוון אליו לקח אותה.

כמה מילות רקע: ישראל היא אחת המדינות בה חינוך ולדורף זוכה, יחסית לאוכלוסייה, לתפוצה ולחיות הגדולה ביותר. בשונה מתורות רוחניות אחרות (הסיינטולוגיה, הקבלה הניו-אייג'ית), האנתרופוסופיה בישראל מפגינה דפוסי פעילות של תנועה שורשית (grassroots), הבנויה "מלמטה למעלה", כלומר קודם כל מאנשים שאיכפת להם, ולא "מלמעלה למטה", על ידי גורו כריזמטי או ארגון ממוסד. אולי כמו הפעילויות הבודהיסטיות השונות, מדובר בתורה שכוללת לא רק אמונות אלא פרקטיקה והשקפת עולם כוללת, ודבר נוסף חשוב: תוצאות בשטח. כלומר האנתרופוסופיה, כך יעידו חסידיה, כפי הנראה פשוט עובדת.

הגליון האחרון של "אדם עולם"

היום התפרסם באתר מעריב ראיון שלי עם נועם שרון, עורך כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון "לטיפוח תרבות האדם, אמנות החינוך וההתחדשות החברתית לאור האנתרופוסופיה". בראיון מביע שרון דעה (ושמא תקווה) שיש לקחת את האנתרופוסופיה עוד מעבר לרעיונותיו של שטיינר, לפתחה, לשכללה ולהעמיקה:

אם היינו מסתפקים בניסיון לממש את תורתו של שטיינר כפי שניתנה לפני מאה שנים אז האנתרופוסופיה הייתה הופכת לדוֹגמה, מתייבשת ומתה. […] ההתפתחות היא מאוד אינהרנטית לאנתרופוסופיה, ומימוש תורתו של שטיינר פירושו לקחת אותה לתחומים חדשים או להעמיק ולפתח תחומים קיימים.

כך שרון, ונראה לי שהפולמוס בקהילת האנתרופוסופיה נוגע בדיוק בשאלה הזאת: האם להסתפק במה שהשאיר שטיינר, ולמעשה להפוך לעוד תנועה דתית צפודה ושמרנית, או להעז ולקחת את עקרונותיו אל תחומים נוספים (ושמא אף לחרוג מדי פעם מעקרונותיו?), ליצור תנועה אנתרופוסופית שהיא אכן תנועה, קהילה שמשתנה ומתפתחת, שחוקרת את עצמה ללא הפסק, שמבינה שהדרך היחידה להתפתח היא בחינה מתמדת ויצירה מתמדת. מעניין מה שטיינר היה אומר על זה.