בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:
הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.
בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.
המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".
המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.
מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").
למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*
שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.
יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.
אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק.
זה שיש להם כיפות לא אומר שהם מבינים משהו בהלכה
אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).
מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.
משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"
כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.
היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.
—
* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."
לולאת האל 
){kind=link}