מין

ההומוסקסואליות האפשרית של הרב אלון

כפרשת אלון התפוצצה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי רשימה ראשונית על העניין ובה טענתי שהפרשה תתרום רבות להצפת סוגיית ההומוסקסואליות בציבור הסרוג בארץ. אלו היו הימים בהם פרסם פורום תקנה את התלונות שהגיעו אליו לגבי אלון, אשר מעשיו על פיו לא היו פליליים, אלא רק "מנוגדים לערכי קדושה ומוסר". אחר כך כבר דיברו על "קשר בעל אופי מיני ברור לאורך זמן", ומכל אלה אפשר היה להסיק שלאלון היה פשוט רומן הומוסקסואלי עם גבר צעיר.

אחר כך כבר הגיע הפירוט הבא:

בחודש סיון תשס"ו (יוני 2006), הגיעה אל הפורום תלונה חמורה הרבה יותר על הרב אלון, הנוגעת לקיום מערכת יחסים פיסית, בעלת אופי מיני ברור, עם אדם שהיה בעבר תלמידו. מערכת היחסים הזאת, שנמשכה לפי התלונה שנים אחדות, התרחשה גם בזמן שבו הרב אלון הצהיר בפני ההרכב הנ"ל כי נגמל ממעשים כגון אלה, ואף אחרי שחתם על כתב ההתחייבות הנ"ל. המעשים אירעו במקומות שונים, כולל מוסדות חינוכיים שבהם לימד הרב אלון, בתי מלון ועוד. (כל הציטוטים מאתר פורום תקנה).

חשיפת הפרשה, אם כן, נראתה לי הזדמנות מצויינת לבירור חברתי-הלכתי רציני בנושא.

והנה, כתב האישום נגד הרב אלון הולך עוד צעד לכיוון הזה. שימו לב שההאשמות נגד הרב אלון הן בסך הכל מתונות (חיכוך עם בגדים וכו'). משום כך ייתכן מאוד שההגנה תטען שכל שהיה הם אך ורק חיבוקים אבהיים. מה שיקרה אז הוא שייתכן שלצורך שכנוע השופטים שהרב אכן הפיק הנאה מינית מהעניין, הקטגורים יהיו חייבים לזמן עדים שיעידו שהרב אלון קיים איתם יחסי מין. אותם עדים – שיכולים להיות גם אנשי פורום תקנה, כעדי שמיעה, דבר שבהחלט יהיה מעניין – יהיו אלו ששכבו עם אלון מרצון וכאשר הם היו בגירים (גם אם צעירים), ולכן המעשים לא מהווים עברה פלילית, אבל כן מאפשרים לתביעה לבסס את הדעה שהרב אלון הוא הומו, ולכן חיבק והתחכך בתלמידיו כדי להפיק הנאה מינית.

והנה מה שכתבתי בפברואר 2010:

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי. עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט.

[…] מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

דבר אחרון: חשוב לומר שמה שאלון עשה, אם עשה, הוא פשע וחטא מחליא ומכוער במיוחד, והנזק הנפשי שנגרם לצעירים שבאו להיוועץ עמו, אם אכן כתב האישום נכון, הוא נורא. לניצול מיני אין שום קשר הכרחי להומוסקסואליות, כידוע לכולנו. על אלון, אם הוא אשם, להישלח לכלא ולהיות מוקע ומנודה. כאן כתבתי רק על ההשפעות העקיפות החיוביות שתיתכנה למקרה.

סתם

עוד על הרב אלון בבלוג:
הערות ראשוניות על פרשת אלון
פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה
המהפכה שמנהיג מוטי אלון

גילויים חדשים על חייו, תשוקותיו ושאיפותיו של ר' נחמן מברסלב

141025b אפשר רק לקנא בעמדה שתפס לעצמו צבי מרק בשדה מחקר היהדות של ימינו. בתקופה שחסידות ברסלב פורצת למרכז הבמה (תרבותית, טקסטואלית, רוחנית, מוזיקלית), הוא היום המומחה לתורתו וחייו של ר' נחמן. ספרו הראשון, מיסטיקה ושיגעון ביצירתו של ר' נחמן מברסלב (עם עובד ומכון הרטמן, תשס"ד), שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פרץ דרכים בחקר היסוד המיסטי בתורת ר' נחמן (מרק הראה שלר' נחמן צד מיסטי מובהק, ולא אקזיסטנציאליסטי בעיקרו, כפי שהראו מחקרים קודמים) והראה את אופניה השונים (דמיון, ניגון, סיפור, בכי) ואופייה האקסטטי. ספרו השני, מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב (בר אילן, תשס"ו) חשף לראשונה טקסט ברסלבי סודי שמתאר את חזונו המשיחי של ר' נחמן, חזון שבמרכזו משיח אוניברסלי ואוהב-גויים (כתבתי על הספר אז להארץ).

לפני כחודש יצא ספרו השלישי של מרק על ר' נחמן: התגלות ותיקון: בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב (מאגנס), ואפשר לומר שהוא מכנס בין עמודיו מרכיבים משני ספריו הקודמים, שכן מרק מתאר כאן עוד נדבכים מהעולם המיסטי של ר' נחמן, וכן חושף טקסט מסתורי שהיה נצור עד כה בכתב-יד. הספר עצמו, שארבעה מתוך תשעת הפרקים שלו הופיעו כמאמרים בעבר, נע בין שני קטבים, כפי שניתן להבין משמו: ההתגלויות המיסטיות של ר' נחמן מחד גיסא, ויוזמות התיקון הקבליות שלו מאידך. ברשימה הזאת אני רוצה לסרטט כיוון מעניין שעולה מתוך הספר בקשר למיסטיקה של ר' נחמן.*

התיקון למקרה לילה והתיקון הכללי – ילכו שניים ממש יחדיו

לאורך הספר מסרטט מרק את דמותו המיסטית-משיחית של ר' נחמן. מה שאני רוצה להתעקב עליו תחילה הוא אחד הדברים שר' נחמן נודע בהם ביותר, והוא עניין ה"תיקונים" השונים שהוא פיתח (או גילה). מרק כותב על ריטואלים שונים שר' נחמן חידש ולעיתים לאחר מכן ביטל. כך למשל, אמירת וידויי בפני הצדיק, או צומות ותעניות אישיות לחסידים, ננהגו בתחילת דרכו של ר' נחמן כצדיק, ואחר כך בוטלו. מנהגים אחרים, כתיקון לקרי לילה, התיקון הכללי, והעלייה לקברו באומן נשארו איתנו עד היום, ואף הפכו פופולריים ביותר, הרבה מעבר לגבולות חסידות ברסלב.

לאלו האחרונים מקדיש מרק עמודים רבים בספרו. הוא מסביר איך שלושת התיקונים הנבדלים האלו, אותם פיתח ר' נחמן בצורה נפרדת, הפכו אחרי מותו של ר' נחמן לתיקון אחד כולל ומעורבב, כפי שמכיר אותו כל מי שהיה באומן בראש השנה.

למעשה הדברים אפילו מורכבים יותר: בתורה "בקרוב עלי מרעים" (ליקוטי מוהר"ן קמא לו), שנאמרה לפני שר' נחמן הורה לעלות לקברו וגם לפני הוראת התיקון למקרה לילה, אנו מוצאים לראשונה את המונח "התיקון הכללי". שם העניין מתייחס לתיקון "תאוות הניאוף", שהיא על פי ר' נחמן (על פי מרק) "התאווה האירוטית בכללה", ומוסבר בתורה זו ש"מי שמשבר התאווה הזאת, אזי יכול בקל לשבר כל התאוות." התיקון כאן בכלל קשור לעצימת העיניים בעת קריאת שמע.

התיקון להוצאת זרע לבטלה בעת שינה הגיע בכלל מאוחר יותר. ר' נחמן חולק בו חד משמעית על מה שכתוב בזוהר, כאילו על חטא זה אי אפשר לעשות תשובה, ומציע אמצעי לאותה תשובה. מרק מסביר כיצד התיקון הזה עצמו התגבש בשלבים שונים, ובתחילה כלל טבילה במקווה, ואמירת עשרה פרקי תהילים בכוונה מסויימת – כל זה ביום שבו אירע המקרה. בראשית היה גם מדובר באמירת עשרה פרקי תהילים כלשהם (בשנת תקס"ה), עד שלבסוף (בשנת תק"ע) נתן ר' נחמן את הרשימה המדוייקת של הפרקים.

ואז,

כחמש שנים לאחר ייסוד התיקון למקרה לילה, וכחצי שנה לפני פטירתו, עיצב ר' נחמן ריטואל חדש עבור חסידיו, ריטואל המיועד לתקופה שלאחר הסתלקותו. עיקרו של הריטואל הוא העלייה לקברו של ר' נחמן, ומרכיביו הנוספים הם אמירת עשרה פרקי תהילים ומתן פרוטה לצדקה. לאלו צריכה להתלוות קבלה שמקבל האדם על עצמו שלא ישוב עוד לעולם לאיוולתו. על תיקון זה, העלייה על קברו, אמר ר' נחמן שאף הוא יכול לשמש כתיקון כללי שיתקן את כלל עוונותיו של האדם. (עמ' 117)

כלומר יש לנו כאן (1) דיבורים על תיקון "תאוות הניאוף" שהוא מעין תיקון כללי, כי זו התאווה השורשית והכללית, אחרי זה (2) תיקון ספציפי למקרה לילה, ולבסוף (3) תיקון כללי שכולל עליה לציון הקדוש באומן, תהילים, צדקה ותשובה.

מרק מלווה את תהליך התגבשותם והתערבבותם של התיקונים בתורות שונות שנאמרו מפי ר' נחמן, ולא אכנס לפרטים. העניין המשמעותי הוא ש"חוסר הבהירות הקיים בנוסח הדברים, יצר הבנה מוטעית שדברי ר' נחמן כאן [שיחות הר"ן, קמא, קפ] מבטאים זהות בין התיקון למקרה לילה לבין התיקון הכללי." (עמ' 144)

כלומר דבריו של ר' נחמן לא הובנו נכונה, ומאז נחשב התיקון למקרה לילה (כלומר קריאת העשרה פרקי תהילים) לתיקון הכללי (זה עם העלייה לאומן), זאת למרות שניתן לקבוע בבירור, קובע מרק, שרק על העלייה לקברו, ורק על זה, הכריז ר' נחמן ש"הוא התיקון הכללי" (עמ' 148). עד כדי כך הגיע הדבר, שכיום גם רבנים ברסלבים גדולים (מרק מביא משיחותיו עם הרב אליעזר ברלנד והרב אליעזר קעניג) מתעקשים שאמירת עשר פרקי התהילים "יעליה ותקפה גם לעוונות ופגמים אחרים, ולא רק למקרה לילה." (עמ' 261).

לא זאת אף זאת: כיום חוברות המכילות את הפרקים הללו, תחת הכותרת "התיקון הכללי" כמובן, משמשות כקמעות שלהן "השפעה סגולית העוזרת ומועילה לאלו הנושאים אותן אף אם אין אומרים את עשרת פרקי התהלים" (עמ' 263). התיקונים, בין אם כטקסים ובין אם כקמעות, הפכו פופולרים ביותר, ועל פי מרק למעשה "לא ניתן להפריד בין ההתפתחויות האחרונות בתחום התיקונים לבין הפריחה הגדולה שחסידות ברסלב שרויה בה בעשרות השנים האחרונות." (עמ' 253)

נסכם: תיקון לפליטת זרע תוך כדי שינה, הפך, תוך בלבול עם תיקון אחר (וייתכן, אני מעריך, תחת ההנחה שהתשוקה המינית היא הגדולה והבסיסית ביותר, הנחה שבאה לידי ביטוי בתיקון "תאוות ניאוף" לעיל) לתיקון כללי לכל העוונות והחטאים. התיקון המיני הפך ליסוד, וממנו נמשך הכל. השלב הבא הוא כאשר התיקון הכללי הפך מטקס לטליסמן, מפרפורמנס לפטיש.

ר' נחמן כצדיק יסוד עולם – התיקון הכללי כמפעל חייו

כל מי שאי פעם קרא בספרי ר' נחמן היה יכול לראות בנקל את ההתעסקות התכופה שלו בעיניני מין (ותשוקה בכלל). ואכן, כפי שמרק ממשיך ומגלה בספרו, היה לר' נחמן עניין מיוחד במין ובתיקון מיני, עניין שהקיף את כל מסלול חייו, מצעירותו ועד מותו.

באחד הפרקים המרתקים ביותר בספר חושף מרק טקסט לא מוכר שמספר על פיתוי מיני שר' נחמן עמד בו. לא אביא את כל הטקסט כמובן, אולם הרי עיקריו: הדבר קרה בצעירותו, אחרי חתונתו, כלומר כשהיה לפחות בן 14 ולפני שמלאו לו 18. בעת שביקר בבית הוריו במז'יבוז', הגיעה לארוחה שם אשה אחת, שכל כך נפעמה מיופיו וכל כך "הבעיר יצר הרע תאוותה בקרבה עד שהעיזה פניה ותאמר לו לכה ונתעלסה באהבים". ר' נחמן הצעיר נבהל מאוד ומיד יצא מהבית, שכר עגלה והתחיל לנסוע חזרה אל ביתו, תוך שאותה אישה רצה אחרי העגלה ומנסה לתפתותו.

העמידה בפיתוי הזה היוותה עבור ר' נחמן מעין טקס חניכה. על פי מרק "יש מקום להניח, שלהתנסות זאת היה מקום חשוב בעיצוב תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק, ובמיוחד כצדיק בחינת משיח בן יוסף, שכן אף הוא כיוסף הצדיק התגבר על הפיתוי והתאווה המינית." (עמ' 168). אולם ר' נחמן התעלה אף יותר מיוסף, שכן על פי המדרש יוסף, למרות שלא קיים יחסי מין עם אשת פוטיפר, פלט את זרעו, ואילו ר' נחמן אף בזה לא חטא. על כן

הטענה בדבר ההתאמה והזיקה בין תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק שעמד בכל הניסיונות והפיתויים המיניים לבין התיקונים הנוגעים לתיקון הברית והתאווה הכללית שייסד, וכן הטענה שישנה זיקה בין שבירת התאווה המינית באופן שלא היה כמוהו לבין ההישגים של ר' נחמן בהתגלות התורה באופן חסר תקדים, עלו ופותחו בקרב חסידי ברסלב להשקפה כוללת על מעמדו של ר' נחמן כצדיק כל הדורות, ועל חשיבותם הקריטית של התיקונים שתיקן לגאולת ישראל ולגאולת העולם כולו. (עמ' 173)

כלומר ר' נחמן מצטייר כאן כדמות משיחית מובהקת, המסוגלת לתקן את כל העולם כולו, וזאת על ידי כך שעמד בפיתויים מיניים שונים, ועל כן זכה להתגלויות אלוהיות שחשפו בפניו צדדים לא מוכרים לפנים של התורה. ועוד: מרק מסביר איך ר' נחמן למעשה דאג בכוונה להעמיד עצמו בניסיונות מפני שהיה בטוח שאין דרך אחרת להגיע להישגים רוחניים ומשיחיים עליונים. על פי מרק

הניסיון בעיני ר' נחמן אינו הכרח אשר לא יגונה אלא דרך שמחוייב אדם לעבור אם ברצונו להגיע אל הקדושה ואל התגלות התורה. […] גם דרכו שלו עברה בקליפת הניסיונות כשלב הכרחי על מנת שיוכל להגיע ליעד של התגלות התורה, יעד שר' נחמן אכן חש שזכה לו באופן המלא ביותר והגבוה ביותר האפשרי. […] בשל כך הוא ראה את עצמו ראוי לייסד ולגלות את תיקוני הברית באופן מלא ומושלם שטרם היה כמותו מאז ומעולם. (עמ' 278)

ר' נחמן, אם כן, מתעלה על המין כדי להשקיף עליו מלמעלה – ומנקודת מבט (אלוהית) זו לייסד תיקונים לשאר בני האדם.**

וכאן אנחנו מגיעים לשיא שיאה של הדרמה הברסלבית: ר' נחמן, כצדיק האמת, מבקש לתקן את חטאו של יוסף הצדיק, חטא השחתת הזרע בסיפור אשת פוטיפר, חטא שכידוע גרם למותם על קידוש השם של "עשרת הרוגי מלכות":

שאיפתו של ר' נחמן למות על קידוש השם מובנת עתה על רקע תודעתו העצמית כצדיק שמוטל עליו לתקן את פגם הברית בשלמות, פגם שנוצר מעשר טיפות יוסף שרק מיתה על קידוש השם יכול לתקנו. (שם)

ולכן על פי מרק הגיע ר' נחמן כדי למות באומן, שם נטבחו אלפים רבים של יהודים, כלומר מתו על קידוש השם, שנים בודדות לפני לידתו של ר' נחמן. זהו הפיתוי האחרון של ר' נחמן.

דמותו של ר' נחמן מצטיירת כבעלת שיעור קומה מיתולוגי העולה במעלתו על יוסף הצדיק. מוטל עליו לתקן את הפגמים הקוסמיים שיוסף פגם בשכינה. כמשיח בן יוסף ר' נחמן צריך למסור את נפשו למען תיקון פגמי השכינה, תיקון כללי שיסלול את הדרך למשיח בן דוד ולגאולה שלמה שתבוא תחת מלכותו. (עמ' 279)

מי שעמד בפיתוי כנער ותיקן תיקונים כרבי צעיר, מי שהעמיד עצמו בנסיונות כצדיק חסידי וגילה בעקבותיהם סודות ותורות, מתעלה עכשיו למדרגת צדיק יסוד עולם, המתקן לא רק את חטאיהם המיניים של חסידיו אלא אף את חטאו של יוסף הצדיק ואת קליפת החטא המיני בכלל, זאת כדי לפתוח לרווחה את השער למשיח ולגאולה שלמה. מה עוד נותר לומר?

השפע האלוהי יורד למטה – התיקון הברסלבי עולה למעלה

נותר רק לדרוש מדרש קטן, מדרש מאוייר. נדמה לי שחייו של ר' נחמן, חייו בעלי המימדים המיתולוגים, נשזרים בצורה מעניינת בעץ הספירות הקבלי הידוע – רק במהופך. כי אם נתבונן בתחנות חייו של ר' נחמן שסקרנו כאן, לידה, עמידה בפיתוי בעודו צעיר, תחילת דרכו כצדיק וייסוד תיקון מקרה לילה, ייסוד התיקון הכללי, העירבוב בין השניים, התגברות על פיתויים נוספים וחידוש תורות נוספות, ולבסוף מוות (כמעט) על קידוש השם באומן – נדמה לי שאפשר להתאים את הדברים על פי ההגיון הפנימי של המסורת הקבלית בתבנית עץ הספירות.

נצייר את הדברים כך: ר' נחמן נכנס לעולם בספירת מלכות כמובן; עומד בפיתוי המיני בספירת יסוד כמובן; מתקן תיקונים בנצח והוד, ומאחדם בתפארת כמובן; מחדש חידושים בחסד ובגבורה; מלמד תורות בחכמה ובבינה, ולבסוף עוזב את העולם בכתר, בתיקון העליון שיביא את הגאולה. כלומר מסלול חייו הוא כאור השופע מהאלוהות מטה, רק במהופך, כחץ גאולי ותיקוני מלמטה למעלה.*** הנה, הכנתי גיף קטן שממחיש את העניין:

כך יאה לצדיק האמת, לא?
טוב, כמובן שזה רק מדרש מצוייר שעלה בראשי. לא צריך לקחת ברצינות.

כככככ

* אני בכל זאת חייב לומר שתי מילים על הפרק הראשון, שלא אעסוק בו, ובו מנתח מרק טקסט שנראה כטקס חניכה שעבר ר' נחמן, כפי הנראה בעולמות העליונים. בטקס הוא התבקש לבצע צירופי אותיות למיניהן, וכל העניין על פי פרשנותו של מרק מסמן אותו כדמות בעלת פוטנציאל משיחי. מאותה חוויה גם יצאו מאוחר יותר "תורות" שהוא לימד (ליקוטי מוהר"ן קמא פט, צ). העניין מרתק ואני כמובן ממליץ לקרוא עליו בספר.

** מעניין להשוות את התנהגותו של ר' נחמן לזו של מהאטמה גנדהי, שכפי שכתבתי כאן העמיד עצמו בניסיונות מיניים כדי להפיק "טָפָּס", ומתוך כך כוח לעמוד מול הבריטים ולגאול את הודו משיעבודה. אצל גנדהי הפקת טפס שורפת את התשוקה המינית ומתמירה אותה לעוצמה, ועל כן העמידה בניסיון המיני מעצימה כוח פנימי שלאחר מכן יכול להיות מופנה החוצה כדי לשנות את העולם. עבור ר' נחמן העמידה בניסיון המיני משדרגת אותו לכדי "צדיק" ומזכה אותו בהתגלויות אלוהיות, שמתוכן הוא יכול לחדש תיקונים למען הכלל, תיקונים שמקרבים את ביאת המשיח. הבדל אחד ברור לעין: המהאטמה מקבל את עוצמתו מתוך עצמו; ר' נחמן מקבל התגלות ממקור חיצוני.

*** כך באופן כרונולוגי, באופן טכני ממילא הא בהא תליא: השפע האלוהי מאפשר את התורות שחידש ר' נחמן, אלו מאפשרות את התיקונים החדשים שתיקן, ואלו בתורם מאפשרים את זרימתו המקסימלית של השפע האלוהי, עד לגאולה.

אוהד אזרחי מקים את האקדמיה העברית של הרוח

אוהד אזרחי הוא מהמנהיגים הבולטים ביותר בהתעוררות הרוחנית היהודית בישראל כיום. […] החזון שלו לתחייה היהודית הפך למודל עבור קהילות והוגים אחרים […] לאזרחי ידע מעמיק בטקסטים הקנונים והמיסטיים של היהדות. דבר זה ממקם אותו בעמדה ייחודית בהשוואה לחסידיו: הוא סוכן תרבות שמתווך בין הטקסטים היהודיים וקוראיו ותלמידיו הניו-אייג'יסטים. *

על אוהד אזרחי שמעתי כשחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, לפני כארבע-עשרה שנה. חיפשתי מקורות ומקומות לרוחניות בישראל, ושמעתי על "המקום" במצוקי דרגות, קהילה רוחנית שבמסגרתה הפעיל אזרחי את ה"ישיבה-אשראם", מעין מדרשה ללימודי רוחניות יהודיים. לכאורה מקום אידיאלי עבור מחפש רוחני טרי שכמוני, אלא שאז (למעשה, עד פסח תש"ע) נמנעתי מתוך עקרון מיציאה מתחומי הקו הירוק (שלא לצורך פעילות אנטי-כיבושית), ולכן לא הייתי יכול להגיע לשם.

מאז עברו שנים רבות. אזרחי, כמוני, עבר גלגולים שונים. בשלוש השנים האחרונות אני מכיר אותו יותר מקרוב, בפעיליות שונות וגם מתוך ידידות אישית, ולמדתי להעריך אותו מאוד. לבד מהיותו אדם טוב, ולבד מכך שהוא מקדיש את חייו לחיפוש ולימוד רוחני, אזרחי הוא תלמיד חכם גדול בתורת הסוד היהודית, ומקובל. בשנים האחרונות מתארגנת סביבו קבוצה לא מגובשת אבל כן מכוונת, וכעת הוא והם מקימים יחד מעין בית ספר גבוה לרוחניות יהודית תחת השם נביעה. במוסד החדש ישתדלו אזרחי ועמיתיו לקדם חזון יהודי מעניין ביותר (ג"נ: יש סיכוי שגם אני אלמד שם).

ברשימת התפוצה שלו כתב אזרחי כי

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים. כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר.

ובמסמך אחר הוא מסביר את העניין בשפה יותר פשוטה:

בית הספר מציע תהליכים שכרוכים בלימוד עמוק של תורת הרוח העברית (קבלה, חסידות, תורת הנבואה וכדומה) תוך מפגש עם תורות אחרות (בודהיזם, סופיזם, שמאניזם ועוד). מפגש עמוק עם הטבע ועם הרוח הגדולה המנשבת דרכו, כולל שיטות שונות של עבודה מדיטטיבית ושמאנית. טקסים וריטואלים המשלבים תהליכים אומנותיים, ותהליכי יצירה שהם עצמם טקס טרנספורמטיבי המעורר השראה. וכן, עבודה מעמיקה בתחומי האהבה, המיניות ומערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. והכל, כאמור, קשור בהכל.

מזה זמן רב מטיף אזרחי על הצורך למצוא נתיבים לתיקון שלושה מימדים שונים ביהדות: המפגש עם האישה, עם הגוי ועם הטבע (ובכלל זה הגוף). על פי אזרחי במהלך הגלות הארוכה התעוותה היהדות לכדי ניכור משלושת תחומים אלה, וכעת הגיע הזמן לתקן מצב זה. מתוך עמדה זו הוא מעוניין לקדם "תיקון עולם" חברתי ואקולוגי, תוך "לקיחת אחריות כוללת, על כל החיים על פני אדמות, ושאיפה לשלום שלם".

החזון של אזרחי, אם לדבר לרגע מחקרית, משלב געגועים ל"תור זהב" שלכאורה היה נחלתה של היהדות בעבר הרחוק עם שאיפה לחדש ימינו כקדם (קדם ממש). אולם זאת (בהתאם להיגיון של הרוחניות העכשווית) לא על ידי חזרה להקרבת קורבנות במקדש מרכזי בתיווך קאסטת כוהנים, אלא דווקא על ידי חקירת מעמקי נפשנו והתגייסות למסע רוחני טרנספורמטיבי לפרט ולכלל, תוך שילוב תובנות וטכניקות ממסורות רוחניות אחרות, וכל זאת תוך דגש שמאני, ניאו-פגאני. (ועל כל זאת גם כתבה רחל ורצברגר, מחוקרות התחום בארץ, במאמרה המצוטט לעיל).

כדי לברר על מה ולמה שאלתי את אזרחי על מה ולמה:

בצעירותך חזרת בתשובה, הפכת לחסיד בעלז, למדת כתלמוד בכולל, אחר כך כיוונת כוונות וייחדת ייחודים בישיבת המקובלים "שער השמיים" בירושלים, מאוחר יותר היית תלמידו של הרב שג"ר, ולבסוף, לפני שפרקת עול מצוות, היית מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג. ראשית אשאל, אם יותר לי, מה גרם לך, אחרי כל העושר שודאי קיבלת במסע המרתק הזה, לנטוש את הדרך ההלכתית-אורתודוקסית ולפתוח בדרך יהודית-עצמאית? מה היה חסר? מה לא התאים?
ראשית הרשה לי לתקן אותך: מעולם לא "פרקתי עול מצוות". פרקתי את עולו של הממסד הרבני ואת עולו של ה"שולחן ערוך" כמי שבסמכותו להגדיר את המצוות. הרבי מקוצק צחק פעם על מישהו שיש לו "יראת השולחן ערוך" במקום יראת שמים. אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב"ה. והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות "בסדר" מבחינת העולם הדתי. בחרתי ללכת אחרי אותו קול פנימי שהביא אותי מתחילה אל היהדות. כי אותו קול עשה לי סיור מכובד בפנים ואמר לי – עכשיו צריך להמשיך הלאה. לא עזבתי. המשכתי הלאה, למחוזות שהיהדות עדיין לא הגיעה אליהם, ועם הזמן יש להניח שתגיע, בדרך זו או אחרת.

קצת פחות בצעירותך היית ממקימי וראשי קהילת "המקום", שהיתה ניסיון ליצור קהילה רוחנית במצוקי דרגות. האם היית מגדיר את הניסיון ההוא ככישלון? מה תביא מהניסיון שצברת שם לפרויקט החדש?
לא כל מה שמגיע לסופו הוא "כישלון". אני מונע כבר הרבה שנים על ידי הצורך ליצור סוג של מרכז לימודי רוחני יהודי אחר. זה הביא אותי להקים בשנת אלפיים את ה"ישיבה-אשראם" במצוקי דרגות, וכשעשיתי זאת אמרתי "זו טיוטא". אחד מרבותי אמר לי פעם: אנחנו כל החיים כותבים טיוטות. וקבלתי. אני אדם יוצר: כותב טיוטות, מנסה, מתנסה, מוחק וכותב מחדש. מנגן את אותה המנגינה שוב ושוב רק בסגנון חדש.

וחוצמזה המון דברים טובים הושגו בקהילת המקום. פרוייקטים נהדרים שרבים בציבור לא יודעים שהתחילו אצלנו. פרוייקטים שנהגו בבית המדרש שלנו או סביב שולחן השבת, והיום הם חלק מהנוף הרוחני בארץ. כמו למשל ליווי רוחני לחולים סופניים, שאת צעדיו הראשונים בארץ, כשזה עוד נחשב למשהו בלתי מובן לחלוטין – עשה דרכנו, ויש הרבה מה לספר על זה. או כמו פרוייקט המפגש היהודי-ערבי ביום העצמאות-יום הנכבה. מפגש שמנסה לראות יחד את שני הפנים של המטבע ולהביא לכך שאנשים, ערבים ויהודים, יראו את אלו שיש להם נארטיב שונה משלהם ויקשיבו לו רוב קשב. או בכלל הנושא של מעגלי הקשבה, שהגיע מאוהאי בקליפורניה ארצה דרך קהילת המקום. ועוד ועוד. כך שהרבה דברים ב"המקום" הצליחו מאד, וקיימים עד היום.

יחד עם זה – אם אתה שואל מה הולך להיות אחרת עכשיו אז התשובה היא פשוטה: אנחנו לא מקימים קהילה, אלא מכללה. בית ספר גבוה. וחוצמזה אני לא עושה את זה לבד אלא בשיתוף גמור עם עמיתי שמואל שאול, שהוא מורה חכם ועמוק, ומיוחד במינו, העומד יחד אתי בראש היוזמה של הקמת "נביעה", ועם עוד צוות מכובד של מורים שילמדו אספקטים שונים שכולם קשורים לעבריות בתפיסה שלנו, מפסיכולוגיה ועד אקולוגיה, משמאניזם ועד מדיטציה. מורים כמו השופט בדימוס שלמה שוהם, או הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי, כמו השחקן והליצן הרפואי ירון סנצ'ו גושן, או ד"ר מריאנה רוח מדבר, ועוד. יש צוות מרשים של מורים ומורות שכל אחד קליבר בתחומו.

אני חושב שלא קשה להבחין שמתחוללת בשנים האחרונות תחייה והתרעננות של התרבות היהודית בארץ, ואפילו הייתי אומר, של הרוחניות היהודית בארץ. האם נביעה היא חלק מזה? במה היא דומה ובמה היא שונה?
אוהד אזרחי בודאי שנביעה היא חלק מההתעוררות הרוחנית בארץ, ומהעניין שיש לחלק נכבד מהמתעוררים רוחנית להכיר טוב יותר את המקורות היהודיים. אבל היא יחודית בכמה אספקטים מאד משמעותיים מכל מה שקיים בשטח. א. היא לא נמצאת תחת איזו תפיסה יהודית. לא יהדות דתית ולא יהדות תרבותית. אנחנו לא מנסים "לקרב לבבות לדת" וגם לא מעוניינים להעשיר את התרבות היהודית. זה ממש לא מעניין אותי. אדבר בשם עצמי: אני מורה רוחני. אותי מענינת ההתפתחות הרוחנית של עצמי ושל תלמידי. אני משתמש בכלים שבאים מהמסורת העברית, שכוללת את דרכם של הנביאים והמקובלים, החכמים, החסידים והכופרים, כדי לעזור להתפתחות הזו.

אני סבור שיש במכמני המסתורין העברי כלים טובים להתפתחות האדם באשר הוא, אבל במקומות אחרים לומדים את החומר היהודי ולא נוגעים בכלים הללו, או כי יש להם אינטרס דתי אפולוגטי, ולנו אין, או כי יש להם אינטרס אקדמי מנותק, ואנחנו שלא חייבים להגיש דין וחשבון לממסד האקדמי, חופשיים להיות גם אקדמיים במידה טובה וגם למרות זאת כן "מחוברים". יש מקומות שמפחדים מה"ניו-אייג'" ומרוחניות ומסתפקים לכן בתרבות יהודית, וזה ממש לא מוקד העניין שלנו.

לנו יש עניין להביא את הגישה העברית אל הרוח האוניברסאלית. לעזור לאנשים להתפתח, מבחינת התודעה והתפיסה והחיים, ולקחת אחריות טובה יותר על שלום כדור הארץ. זה לא רק לשחות בביצה היהודית המקומית. אנחנו חלק מאנושות שנמצאת במשבר, ומכדור ארץ שנמצא במשבר, וכולם צריכים להתעורר ולהשתנות כדי שנחיה טוב יותר כיחידים וכחברה וכאנושות. אנחנו בנביעה לוקחים את חלקנו ברשת הרבה יותר גדולה של התעוררות גלובלית. אנחנו עושים את שלנו פה, ולוקחים אחריות על המורשת העברית.

על פי הכתוב באתר נביעה, זו מקדמת דרך רוחנית "בהשראת מקורות הרוח העברית והיהודית". ראשית אשאל – למה בכלל להתעסק במקורות הרוח העברית והיהודית? אם מה שחשוב הוא הרוחניות, למה לא להתעסק במקורות הרוח הסנסקריטית וההינדואיסטית (יש שם יופי של דברים, תאמין לי)?
תאמין לי שאני יודע… דרכי המזרח הן חלק אינטגראלי ממני, והיו עוד לפני שהכרתי את היהדות. אני אפילו נושא הסמכות מסוימות הן במסדר זן והן בעבודה שמאנית אינדיאנית על ידי מורים גדולים מהעולם שאני קשור אליהם במשך שנים רבות. שמואל שאול שותפי בילה גם הוא שנים במנזרים במזרח בעבודה עמוקה על התודעה שלו, וכך רבים מאנשי "נביעה". המפגש החי בין העבריות והמרחב הרוחני הכללי יהיה בנביעה מפגש חי, מרתק, ובלתי מתנצל. אין לנו צורך להיות "עם נבחר" או צורך להגיד ש"הכל כבר נמצא ביהדות" ועוד מיני אמירות כאלו.

אבל יש לנו צורך עמוק באותנטיות, ועבור רבים מאתנו סנסקריט, הינדואיזם, בודהיזם ושאר "שפות" נהדרות של עולם הרוח אינן ולא יהיו נמל הבית. הם מקומות נפלאים לבקר בהם, אפילו לעשות בהם בית-שני. אבל אני מרגיש שבגלגול הזה נשמתי בחרה לרדת כחלק מהעם העברי היושב בישראל, או בכנען 2000, עם התרבות הזו והתסביכים האלו, ועד שלא אקח על זה אחריות ואלמד כיצד להאיר אור רוחני עם זה ודרך זה לא אעשה את תפקיד נשמתי כראוי.

חוצמזה, כפי שאמרתי קודם – יש במסורת הזו כמה פנינים נהדרות שחבל לזנוח. זה שהן לפעמים מטונפות לא אומר שאי אפשר לנקות אותן מהבלים דתיים נמוכים, או מהבלים מסחריים שקשרו בימינו ל"קבלה", ולעשות בהן שימוש אותנטי וטוב. יש כלים רוחניים מיוחדים במסורת העברית שאנחנו אוהבים לחלוק עם העולם.

בהמשך לכך, האם נביעה, על אף ההתמקדות שלה ביהדות, תהיה פתוחה להשראה ממקורות רוח אחרים? האם היא תהיה מוכנה להודות שיש גם מה ללמוד מהם בתחומי הרוח?
ברור לחלוטין וזה גם כתוב באתר שלנו. נביעה לומדת יחד עם התרבויות האחרות של הרוח. יש מה ללמוד מהאינדיאנים ומהסופים, מהבודהיסטים ומחסידי שיווה ושאקטי. וגם – מתרבויות קדומות שנעלמו, כמו תרבות מצריים וכנען. העבריים תמיד חשבו כך, אני מתכוון לעם העברי הקונקרטי, שתמיד עמד בהפריה תרבותית עם תרבויות רוח אחרות, כולל איש חכם כמו שלמה המלך. ותמיד, לאורך כל הדורות, היו במקביל גם מנהיגים דתיים פונדמנטליסטים, שחשבו שזה נורא ואיום וצווחו כנגד הקשר הפתוח עם האומות. הצרה היא שכיום מכירים יותר את קולם של השמרנים, שנכתב והתקדש במסורת, בעוד את החיים בפועל של העבריים והיהודים, שתמיד, מימי המקרא ועד ימינו, ניהלו בפועל שיח פורה עם סביבתם הכללית, הציבור מכיר פחות.

כשמדברים על "השראה", מן הסתם לא מדברים על ציות עיוור. למעשה, אתה מדגיש כבר שנים שיש לדעתך כמה תחומים ספציפים שבהם סטתה היהדות מדרך המלך, ושעלינו להחזירה אליה, כלומר לתקן את היהדות. מה לדעתך נותן לאנשי נביעה את היכולת להבחין באותם קלקולים, ועוד יותר מכך – מה נותן להם את היכולת לתקנם?
שום דבר לא מבטיח ש"אנשי נביעה יוכלו להבחין בקלקולים ולתקנם". אנחנו בני אדם ובני אדם עושים טעויות. לכן כל מה שנעשה זה תמיד רק סוג של "כתיבת טיוטות". זה מאד אנושי וגם מאד יפה בעיני. אבל אם לחזור לשאלתך אז כן – כבר שנים מספר שאני מלמד מעל כל במה אפשרית שהיהדות חלתה לעניות דעתי בשלוש מחלות אקוטיות: נתק מהרוח שבטבע, נתק מהאלמנט הנשי ונתק מהאומות. על פי חכמת הקבלה ניתן להראות בקלות שכל אלו הם סימפטומים של מחלה שורשית אחת בעולם הרוח, ובלימודי ההיסטוריה ההתפתחותית של התיאולוגיה היהודית ניתן לשים את האצבע על איפה זה התחיל.

נביעה קמה מתוך רצון ברור לקשר מחדש את דרכי הרוח העברית אל האנרגיה הנשית בכל גדלותה ועוצמתה, אל האומות ואל ממד הרוח שבטבע. פחד, חרדות ותופעות פוסט-טראומטיות אחרות של הקולקטיב היהודי גרמו להעמקת הנתקים הללו בתפיסה הרוחנית היהודית (כולל בקבלה). אבל אנחנו לא באים מפחד, אלא מאמונה עמוקה בקדושה הטבעית שקיימת בכל. ומכירים גם את היופי והכלים העמוקים והמיוחדים שיש למסורת העברית של הרוח להציע, ולהבריא מתוך המקום הזה.

העבודה הרוחנית שלך, ואני מתאר לעצמי שהעניין יבוא לידי ביטוי גם בנביעה, מדגישה מאוד את התחום המיני. ראשית – למה?
אחד התחומים הכי פחות מטופלים בעולם הרוח הוא התחום של הארוס, תחום האנרגיה הויטאלית של האהבה והתשוקה שכל כך חשובה לכולנו. זה מפליא שבכל שנות החינוך והלימוד של האדם כיום מעט כל כך מידע רציני ותשומת לב מעמיקה ניתנים לתחום הזה, שעושה אנשים שמחים או אומללים. בנביעה אנחנו מקדישים מסלול יחודי שמתמקד בהעמקה בתחומי האהבה והמיניות המקודשת, מסלול שייועד למי שרוצה גם לשפר את חייו שלו ולעשות אותם מאושרים יותר, וגם לדעת לסייע לאחרים שמתחבטים בתחומי מערכות היחסים, האהבה והמיניות. אני מאד שמח על כך.

אולי עוד כמה מילים על מין. נדמה לי שקל לראות שאחד ממישורי החיים שיצאו בימינו מאיזון בריא הוא התחום המיני, כאשר מצד אחד בחברה החילונית-ליברלית-צרכנית המיניות נחגגת בראש חוצות, ויחד עם זאת היא מנותקת לחלוטין מכל מימד של עומק או רוח; ואילו מצד שני פעמים רבות הניסיונות להכניס לתחום הזה עומק ורוח מובילים (וכאן אתייחס ליהדות בזמננו) לדקדוקי "צניעות" אובססיבים וילדותיים דוגמת הרב אבינר, לחוקי-חנק אנטי-אנושיים דוגמת חסידות גור, או להזיות קבליות החורגות מכל פרופורציה כגון החרדות מאוננות. מה אתה מציע ששונה בגישה ובמהות (את הפרקטיקה נשאיר לפעם אחרת)?
אנחנו מציעים מסלול שלא מפחד לגעת בתחום הזה, לפתוח אותו, ללמוד אותו, לערער מוסכמות, ולהציב גבולות חדשים המשרתים את התפתחות האדם ואושרו, כיחיד, כמשפחה (מהי "משפחה"?) וכחברה. לאחר לימוד במסלול הזה לא תשאר אבן שלא הפכת והתבוננת מה יש מתחתיה, ואני מבטיח לך שחייך רק ישתנו לטובה מזה. כל כך הרבה "שדים" ופחדים מתחבאים מתחת לשרוולי הצניעות כביכול של העולם הדתי החרד, וגם מתחת לשלטי הפרסומת הפרוצים של החברה שכביכול מיניות זה לחם חוקה, אבל בעצם יש בה בורות עצומה ביחס למיניות עמוקה ואין בה רוח. באף אחד מהם אין לא הבנה מעמיקה ולא חגיגה אמיתית של רוח האדם הגבוהה הקשורה למניות האדם. והאדם הוא יצור מיני ללא הרף, מינקות ועד שיבה!

אנחנו משלבים ידע טנטרי מן המזרח עם תורות קבליות שעסקו ב"סודי עריות" ובתורת הזיווג הקדוש, עם מידע פסיכולוגי ומדעי מתחום הטיפול המיני, ועם גישה אומנותית החוקרת את עצמנו דרך יצירה. השילוב הזה מאפשר סוף סוף יצירה של מסלול עם עומק, עם רוח, עם פתיחות ועם עוצמה שיכשיר מטפלים מיניים ברמה אחרת בכלל ממה שקיים עד כה. זו תפילתי כמובן.

למעשה לראשונה נתפתחת כאן מגמה רצינית למתענינים בתחום האהבה והמיניות שלא באה ממקום רפואי, קליני, אלא ממקום של העמקה במיניות כקשורה לרוח האדם ואושרו. אחד הדברים היחודיים לתפיסה העברית של הרוח זה שהמין לא נחשב בה מעולם לחטא (אפילו ביהדות הדתית, שלא כמו בנצרות), ולהיפך – הזיווג נתפס בתורות המסתורין כאירוע מקודש, סודי ומכונן. יחד עם זה – העובדה שהקדשנו לכך מסלול מיוחד אומרת גם שמי שלא מעוניין להתעמק כרגע בתחום האהבה והמיניות זה אכן לא יהיה מרכיב מרכזי בתכנית הלימודים שלו.

היחס המסוייג (נקרא לזה כך) של היהדות המסורתית מהמימד הנשי ומהטבע הוא לדעתך עוול ואיוולת. אם נעזוב לרגע את המישורים החברתיים והמוסריים של העניין, מה לדעתך מחמיצה היהדות כדרך רוחנית כשהיא לא מקבלת במלואם את הנשיות ואת הטבע?
הו! כבר כתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין שברגע שהיהדות בחרה (מתוך פחד) להנתק מהרוח שבטבע היא אבדה אחוז גדול מההשראה שלה, ובפועל – את הנבואה. לא לחינם קראנו לאקדמ>יה שלנו נביעה גם בעין וגם באלף. אנחנו מבקשים לעזור לכל אחד להתחבר לנביעת נשמתו, ולנבוע. המפגש עם האלהי אפשרי ואף הכרחי. כבר כתב הרב קוק שחסרון הנבואה בישראל איננו סתם חסרון אלא סוג של מום. הנפש שלנו בריאה רק כשהמעיין יכול לנבוע – וזו משמעותה של נבואה.

קראנו לאקדמ>יה שלנו נביאה גם באלף, כי הממד הנשי של הנבואה ושל הרוח גם הוא חסר לנו כמו אבר שחסר לגוף. אם תהרהר בזה רגע תראה שכל ארון הספרים היהודי לא מכיל ולו ספר אחד שכתבה אישה! חצי מהעם הושתק לאורך אלפי שנים. היש עוולה גדולה מזו? ואני לא בא מתוך מקום פמיניסטי פשטני אלא באמת מבכה על זה שכאדם אין לי יכולת ללמוד חכמה נשית מהסבתות של הסבתות שלי, כי הן לא הונצחו בכתב והמסורת שלהן לא הועברה אלינו.

התרבות הנשית היתה תמיד יותר אוראלית, ועברה בעל פה. היא היתה קשורה פעמים רבות גם לתחומים שנראו מסוכנים להגמוניה הרבנית הגברית של היהדות. לכן שמעון בן שטח, מחשובי חכמי הפרושים בימי בית שני, תלה ורצח באשקלון 70 נשים שהוא החשיב כ"מכשפות". היום ה"מכשפות" הללו היו מעבירות סדנאות נפלאות בתרבות הניו-אייג' הישראלי. אני שב ומלמד כבר שנים שהיהדות לא דכאה נשים אלא את הנשיות של הנשים. היהדות קבלה נשים שדיכאו את נשיותן והסכימו להצטרף כחברות בתרבות הפטריארכאלית הרבנית. אבל העידן שלנו מבקש כבר אופק חדש ובריא יותר.

מה החזון שלך? בחלומותיך הורודים הפרועים ביותר, מה אתה רואה נובע מנביעה?
תודה על השאלה. איזה כיף לענות עליה. דבר ראשון אני רואה את נביעה מסייעת לרוח הגדולה ליצור כאן תרבות רוחנית אחרת. תרבות רוחנית עתיקה-חדשה. אני רואה גברים ונשים חכמים וחכמות בכל מיני סוגים של חכמה, ובעיקר בחכמת הלב, שיוצאים ממספר שנות לימוד בנביעה עם הכרה מעמיקה של מקורות הרוח של אבותיהם ואמותיהם, ומסוגלים ליצור דיאלוג מעניין ופורה בין הנביעה הספונטאנית והרעננה של נפשם בהווה החי, ובין המקורות העבריים. אני רואה מקובלים ומקובלות מסוג חדש, שמתחילים ליצור קבלה חדשה, מתוך כבוד לעבר ומתוך כבוד גדול לעתיד כדור הארץ, פיתוח קבלה תומכת שלום בין כל האומות ובין כל הברואים על פני כדור הארץ.

אני רואה את התחום של השמאניזם העברי שב בגדול אל זירת עולם הרוח העולמי. נשים וגברים שמכירים באופן אינטימי נקודות של עוצמה בארץ כנען, שיודעים לערוך טקסים בעלי משמעות, לפעמים להביא ריפוי לאדם ולפעמים ליצור עבורו חניכה לדרך חדשה. אני רואה גברים ונשים שחיים באינטגרציה של הגוף והנשמה, שיודעים לעשות אהבה כשער אל הרוח, שיודעים לאכול מתוך מודעות אקולוגית רחבה וגם "להעלות ניצוצות", כמו שקוראים לזה בחסידות. אני רואה מנהיגים קהילתיים שעוברים את מסלול מתקני עולם בנביעה ומתוך החכמה העברית מתחילים ליצור פרוייקטים שונים של תיקון עולם, צדק חברתי, שלום, פיתוח של כלכלה חומלת ועוד ועוד.

בכלל – ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס זה ישפיע על המאזן שקיים בארץ בין דת וחופש, כי הרי אנחנו מציעים דתיות יותר עמוקה במובן הרליגיוזי ממה שמציעים לרוב בעולם הדתי וחופש יותר עמוק ממה שמורגלים לו בעולם החילוני. ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס – תהיה לזה השלכה במעגלים רחבים מאד, בארץ ובעולם הרחב. אתה יודע, העם שלנו צריך כבר לתת משהו חדש ומרענן לעולם. לתרום את חלקנו להארת המציאות. עם כל הענווה – זהו החלק שאני הייתי רוצה לשחק במהפכה החיובית שהאנושות חייבת לעבור בקרוב.

מה עכשיו? האם כבר נפתחה ההרשמה? ואם כן, למי? למי אתה קורא?
ההרשמה לשנת הלימודים הראשונה נפתחת ממש עכשיו. יש לנו מיקום נהדר באזור המרכז, יפה, מכובד ונח מאד לגישה. מערכת השעות שגיבשנו מציעה לימוד עשיר עם צוות משובח של מורים ומורות. ניתן להתרשם מכל זה באתר שלנו www.neviah.co.il

למי אני קורא? לכל מי שמרגיש קרוא להתקרב לנביעת נשמתו בדרך זו. לצעירים ולמבוגרים, לבעלי ידע נרחב או לטירונים גמורים, לאומנים מסוגים שונים שמחפשים השראה עברית מקורית, לאנשי רוח ולמחפשים רוחניים שהגיעו כבר לבשלות מספקת, כזו שמאפשרת להם כבר לגלות מחדש את שפת הרוח העתיקה של אבותיהם ואמותיהם, ולהביא מתוכה מתנה נפלאה לעצמם ולעולם כולו.

לא ממש

* Wertczberger, Rachel, "Memory, Land, and Identity: Visions of the Past and the Land in the Jewish Spiritual Renewal in Israel", Journal of Contemporary Religion, Vol. 26, No. 2, May 2011, 269–289

האימפוטנציה המבישה של הרבנים (וגם על הטרדה מינית ופלפול הלכתי של נזירים בודהיסטים)

חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

אתמול, בירושלים, מול בית ראש הממשלה

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

יעקב פראנק והפראנקיזם: ספר חדש וראיון עם המחבר

טו בי פרפקטלי פראנק

יעקב פראנק. מתוך Alexander Kraushar, Frank i frankiści polscy, 1726-1816 Vol. 2. הקליקו על התמונה לתמונות נוספות כשיש חוק, יש חטא – בזה לפחות צדק פאולוס. כשיש חטא, יהיה מי שיתרגש במיוחד מלחטוא – בזה לפחות צדקו הוגי הטנטרה. והתרגשות אינה דבר שראוי להתייחס אליו ברוגע – היא מלהיבה אנשים, ואנשים יהיו מוכנים לעשות הרבה בשביל להתלהב. לחטוא למשל.

יעקב פראנק הלהיב אנשים רבים. הוא גם הכעיס מאוד אנשים רבים אחרים. חלק לא קטן ממנעד הרגשות הזה התעורר מכיוון שיעקב פראנק עבר, במכוון ובשמחה, על החוק היהודי. ובמאה ה-18 זה היה עוד הרבה יותר מלהיב ומכעיס מכיום.

רבים נטשו את חוקי הדת באותם ימים של חירות אזרחית בתולית. מי מפני שאימץ תפיסה דאיסטית, על פיה יש אלוהים, אבל לא באמת איכפת לו אם כן או לא אוכלים כשר; ומי מפני שסתם נמאס לו, וכבר אי אפשר היה לכפות עליו את המצוות כבעבר. גם לאפשרות להתענג על מעשים שהיו בעבר אסורים היה תפקיד לא קטן בתהליך החילון.

בכלל, הרעיון שיש לדחות את התשוקות "התחתונות" כדי להעפיל אל העולמות העליונים הלך ואיבד אהדה בעידן הנאורות. תמונת העולם החדשה, שהציגה את התאוות שלנו כעניין טבעי ונורמלי, גרמה לאמונה שמדובר בכוחות דמוניים שיש להזהר מהם להיראות מגוחכת, והותירה את חוקי הנידה, שמירת הברית ושמירת הנגיעה ללא גב תיאולוגי שנתן מוטיבציה לשימורם. אבותינו תמיד חטאו, אולם עכשיו הם היו יכולים לעשות כן ללא פחד או יסורי מצפון.

אבל למי שלא הספיקו חטאים פשוטים, או למי שהאמונה הדאיסטית נראתה, איך לומר, קצת פרווה, סיפק יעקב פראנק (1726-1791) מסגרת סמכותנית בתוספת נימוק תיאולוגי מפתה שהתבסס על ההגיון המשיחי של השבתאות. אצלו החטאים היו לא לתיאבון, אלא להכעיס. פראנק היה מורד מטבעו, והסמכות הרבנית נראתה לו כממסד רודני שיש לשבור. נדמה שהשבתאות שלו היתה יותר התרסה כנגד ההלכה מאשר ניסיון כן להביא את הגאולה. הנה משפט שתמצת את קריאת המרד שלו:

כל הדתות, כל החוקים, כל הספרים שהיו עד עכשיו ומי שקורא בהם, נמשל למי שהופך את פניו אחורנית ומביט בדברים שמזמן מתו. כל זה יצא מצד המות, אך החכם, תמיד עיניו בראשו, ועליו להביט רק במה שלפניו. (ספר דברי האדון, pdf, סעיף 70).

והוא היה החכם שאחריו ציווה ללכת – היום היינו קוראים לו "מנהיג כת". פראנק גם בהחלט השתדל להיות יצירתי בצורות שביזה את המסורת ממנה הגיע:

כשבאתי פעם לבית הכנסת בסלוניקי נמצאו שם כ1200 בעלי בתים. כשהגיע זמן קריאת התורה ואחד הגבאים צריך היה להתחיל להזמין את פלוני בן פלוני לתורה. קראתי בקול חזק: אל יעיז שום איש לעלות על הבמה הזאת כי אמוטט אותו כאן במקום! כולם התפלאו התחילו לצעוק […] תפסתי את הדוכן וצעקתי את הראשון שיעיז לעלות בזה ארצח. אחר כך לקחתי את ספר התורה ושמתי על האדמה הערומה הורדתי את המכנסיים וישבתי באחוריים חשופות עליה, וכל היהודים כשראו כי לא יועילו הלכו. (ספר דברי האדון, סעיף 19).

בנוסף, פראנק אהב מאוד נשים, בכל מני צורות. הוא ראה את הנשי ככוח אלוהי בעל פוטנציאל גאולי, ובהמשך לכך נהג לארגן אורגיות. בליל ה-27 לינואר 1756 הוא נעצר יחד עם עוד שבעה מחסידיו לאחר שקולות רמים עלו מבית שבו עסקו בפעילות גואלת מבחינתם. "האנשים והנשים ערומים מרקדים ביניהם ומזמרים בקולות", סיפר עד לאירוע.

כפי שכתבתי בקצרה כאן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש ומקיף על התנועה הפראנקיסטית, מאת פאבל מצייקו, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816 ("הערב הרב: יעקב פראנק והתנועה הפראנקיסטית, 1755-1816), יצא בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. לרגל האירוע המרגש שאלתי אותו כמה שאלות, שנאספו לכדי הראיון הבלעדי הבא.

פראנקלי מיי דיר

הספר שלך על יעקב פראנק הוא בעצם המונוגרפיה האקדמית הראשונה בנושא –
הספר שלי אינו המונוגרפיה האקדמית הראשונה על פראנק. מונוגרפיות כאלו נכתבו, בין היתר, על ידי אלכסנדר קרויזר ומאיר בלבן. האמת היא שהספר שלי הוא הראשון בו נעשה שימוש בכל המקורות המצויים, כולל אלו שטרם נחקרו (למשל מקורות מהארכיון הסודי של הוותיקן). מעבר לכך, במחקרי אני עושה דבר שלא נעשה לפני כן, דהינו, אני קורא ספרות קבלית ורבנית בעברית, ארמית ויידיש בתוך ההקשר של דוחות נוצריים בפולנית, לטינית, איטלקית וגרמנית. חוקרים יהודים חקרו מקורות יהודיים, חוקרים נוצרים חקרו מקורות נוצריים אך אף אחד מהם לא ניסה לעשות בחינה משולבת של כל המקורות.

אה, תודה. אם כן, הייתי רוצה לשאול אותך, אחרי ש"בילית" זמן כה רב עם פראנק וחסידיו, מהי דמותו כפי שנחשפה לעיניך? איזה סוג של אדם הוא? האם הוא מורה רוחני ששאף לטוב? האם הוא סוטה מין וסאדיסט? האם הוא אדם דתי ביסודו, או דווקא חילוני, או אנארכיסט? אם היית פוגש אותו, האם היית רוצה להיות חבר שלו, או להמליץ לו על פסיכיאטר טוב?
באשר לפראנק, בעיני הדבר שהכי מעניין בו הוא העובדה שהוא אינו נופל באף קטגוריה קיימת. הוא לא משתלב בדיכוטומיות כמו "דתי" או "חילוני": במובן מסוים הוא גם דתי וגם חילוני אך בו בזמן לא זה ולא זה. אם ישנו דבר שכדאי ללמוד מפראנק הוא שההבחנות הפשטניות המודרניות בהן אנו משתמשים, פשוט אינן חלות על המציאות הקדם מודרנית. הוא פשוט אינו משתייך לאף קבוצה, שאליה היינו רוצים לשייכו.

השם שלו מסמל את חוסר השייכות שלו: בשפות מזרחיות כמו תורכית, ערבית או פרסית, המילה פרנק, איפראנדי או פראנגי, משמעותה תייר שמוצאו מהמערב, נוצרי אירופאי (או יהודי אשכנזי) ואילו ביידיש משמעותה יהודי מזרחי. כפי שכתבתי בספר:

בכל מקום אליו הגיע הוא נשאר זר, אאוטסיידר, בעודו שובר גבולות ומעורר מחלוקות… הוא היה יהודי אשכנזי בקרב ספרדים, ספרדי בקרב אשכנזים, פולני בקרב תורכים, תורכי בקרב פולנים, בור ונבער בקרב למדנים, למדן בקרב כסילים, מאמין בקרב ספקנים, מופקר בקרב אדוקים. לאחר המרתו ב-1759, הוא עדיין נתפס יהודי בעיני הנוצרים ובו בזמן נחשב נוצרי בקרב היהודים.

ולגבי החלק האחרון של השאלה- אינני עוסק בפסיכולוגיה בגרוש.

בהחלט. אז מה לדעתך היה סוד הקסם שלו? האם פראנק היה כריזמטי במיוחד? או אולי היה בעל כוחות מאגיים? או שחסידיו באו אליו בעיקר משנאת הרבנות (ואהבת מין), ולאו דווקא מפני שהוא היה אישיות יוצאת דופן?
ללא ספק פראנק היה בעל אישיות יוצאת דופן עם הרבה כריזמה. אולם זה מאד פשטני לחשוב על אירוע היסטורי כלשהו ככזה הנובע מפעולות ומחשבות של יחיד, כריזמטי ככל שיהיה. פראנק חי בתקופה מרתקת ומורכבת: במחצית השנייה של המאה הי"ח העולם השתנה במהירות רבה יותר מאשר 300 השנים שקדמו לתקופה זו. ה"סוד" של פראנק היה יכולתו להסתגל לשינוי הזה ובמידה מסוימת לחזות אותו. הוא היה מבין אותם מעטים אשר הבחינו שאינם חיים באותו עולם בו חיו אבותיהם והציעו פתרונות יצירתיים משלהם בהתאם לרוח התקופה.

טרם קראתי את הספר, אולם ממה שעולה מהביקורות שסקרו עד כה את הספר, נראה שלפראנק היתה בראש ובראשונה בעיה עם הסמכות הרבנית. האם לדעתך הוא ביקש בעיקר לרסק את סמכותם של הרבנים, או שהיתה לו אולי סלידה מההלכה? ולמה? מה אתה חושב שהיה לו נגד הרבנים או ההלכה?
זוהי אי- הבנה. באמצע המאה הי"ח כמעט לכולם, חוץ מיחידים בודדים שהשתייכו לממסד הרבני והפיקו רווח כלשהו ממנו, היתה בעיה עם הסמכות הרבנית (או במילים אחרות, סמכותם של הרבנים היתה מצומצמת ביותר). לפראנק היתה בעיה עם הרבנים, כמוהו גם לבעש"ט ולאלפי מאמינים אנונימיים של שניהם. הפראנקיזם לא התפרץ בגלל שלפראנק היתה בעיה עם הרבנים אלא בגלל שהרבנים לא יכלו להכיל את פראנק עד כדי כך שהם פנו לדת ממוסדת אחרת, הכנסייה הקתולית, כדי שזו תעלה אותו על המוקד. למעשה הסיפור מתחיל כשהרבנים ניסו ליצור ברית עם הכמרים על מנת לייצר חזית יהודית- נוצרית נגד ה"מינים".

מה היה העניין המיוחד שהיה לפראנק עם המין הנשי? האם אתה חושב שהוא אכן האמין בגאולה רוחנית על ידי העצמת האישה, או החלק הנשי באלוהות? או האם היה מדובר יותר בעניין מיני? האם היית מכנה אותו פמיניסט?
האם אתה מכיר גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי? לי ברור שאם ישנה בכלל גאולה, היא באה דרך נשים. כך גם, אם יש בכלל אלוהים, היא אישה. אין כאן חידוש. המושג "פמיניסט" הוא אנרכרוניסטי ולא אלגנטי (וגם נשמע רע בעברית).

פאבל מצייקו, מתוך הדף שלו באתר האוניברסיטה העברית אילו אמצעים או תרגילים שימשו את פראנק כדי לפתח מבחינה רוחנית את חסידיו? האם הוא המליץ על טקסים מיוחדים? מדיטציה כלשהי? שימוש בחומרים משכרים? או שכל תורתו היתה פריקת עול מצוות?
זו שאלה קשה. אנחנו יודעים הרבה על התורות של פראנק אבל יחסית מעט על הפולחנים שלו. פשוט אין הרבה מקורות המתייחסים לכך. הפולחן המועט עליו אנו יודעים הוא פראי למדי. אבל יכול להיות שלפראנקיסטים היו גם ריטואלים הרבה יותר "נורמליים", אנחנו פשוט לא יודעים עליהם. האספקט המעניין ביותר בפולחן הפראנקיסטים הוא שילוב האלמנטים מדתות שונות. כך, למשל, יש פולחן המשלב בין שמחת תורה ומיסה קתולית.

בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?

בסקירה שלו את הספר, מעלה פרופ' שאול מגיד את ההשערה (כמובן, בעקבותך) שאם לא היתה מתרחשת אותה אורגיה ידועה בינואר 1756, שהעלתה את חמתם של הרבנים, ייתכן שהשבתאים היו מצליחים להתקיים לצד היהדות האורתודוקסית עד היום. האם אתה אכן חושב כך?
מעולם לא אמרתי זאת. פרופ' שאול מגיד הוא זה שהעלה את ההשערה. אני חושב שכתיבה היסטורית המתעסקת בשאלה "מה אם?", היא מהסוג הגרוע ביותר. אולי לא ניתן לכנותה כתיבה היסטורית כלל. אני לא יודע מה היה קורה אם… מה שאני כן יודע זה שה"אורגיה" לא היתה יוצאת דופן בזמנו אלא שבמקרים קודמים הרבנים העדיפו להשתיק את הפרשה. במקרה המסוים הזה, הם החליטו להפוך אותו לעניין ציבורי ולדווח על פראנק לרשויות הנוצריות. הדבר שהיה יוצא דופן הוא לא התנהגות הפראנקיסטים, אלא זו של המתנגדים. אני מקדיש שני פרקים בספר לניסיון לענות על השאלה למה.

לסיום: שבתאים יש עד היום, גם אם מעטים. יש כיום גם ניאו-שבתאים, כחלק מתרבות הניו-אייג' היהודית. האם ידוע לך על קבוצות פראנקיסטיות בימינו?
לא שאני יודע. ישנם אנשים שהם צאצאי פראנקיסטים אבל יודעים מעט מאד על ההיסטוריה של פראנק והתורות שלו. ישנם גם כאלה שמקבלים "השראה" מפראנק, ללא קשר משפחתי לתנועה הפראנקיסטית. הרצף המשפחתי נגמר במאה הי"ט.

תודה רבה.

ככככ

בארץ נמכר הספר בחנות הולצר ספרים, רח' יפו 91 (פינת רח' משיח), ירושלים.