מלחמה

עם בפוסט-טראומה

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

מלכודת קופים: מיועדת לתפוס קופים שלא מצליחים להבין שהם חייבים להרפות מהאוכל שבתוכה כדי להוציא את ידם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]

הקדמה לכל פילוסופיה של המוסר

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים על זה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, חפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק!!! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפטיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

[הנה הקטע של בורשטיין. דבר אחר: ביום חמישי הזה אני נותן הרצאה פתוחה לקהל במרכז שורשים בירושלים (רח' שמאי 13, 21:30) על יואכים מפיורה, הנביא הנוצרי מהמאה ה-12 שחיבב מאוד יהודים ושרעיונותיו משפיעים עד ימינו, בעיקר בחוגי הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי. עוד דבר: יוסי גורביץ, שאוהב לכתוב בבלוגו בתקיפות דמגוגית, כותב הפעם לעניין על "המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית". נכון, יש גם יופי שם, ויש עומק, אבל על הכיעור והרדידות צריך גם צריך להצביע.]

על מורי דהרמה שנכשלו בשיעור

 

ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?

הנה מה טוב ומה, צאת יחדיו למלחמה

מה יש בה במלחמה שכל כך מלהיב? למה כאשר שני צבאות מתרסקים זה אל תוך זה אנחנו כל כך מתרגשים? זה לא רק האקשן שמבשר על סוף עונת המלפפונים, זה לא רק הסיכוי לראות דם (ופיצוצים) וזה אפילו לא הפגישה מקרוב עם המוות. זה הרבה יותר מזה. זו ההרגשה שגואה בנו פנימה ומציפה אותנו אט אט, התקווה שהנה, הנה, הנה סופסוף, הפעם זה יקרה, הפעם נעשה סדר. הפעם נגמור את המלאכה. הפעם ימותו כל הרעים וישארו רק הטובים. הפעם נכניס להם אחת קטלנית וננקה את כל הטינופת מעל פני האדמה, וממחר בבוקר כבר נוכל ללכת זקופים ולדעת שזהו, שלא יהיה יותר, שגמרנו ושאפשר להתחיל לחיות. התשוקה המשיחית הזו, לנצחון בני האור על בני החושך, היא שמפעמת בנו וגורמת לנו לאהוב (בסתר לבנו, הרי אי אפשר לומר את זה בקול רם) את המלחמה. כל כך אנחנו רוצים, וזה מובן, שהכל הכל יהיה כבר רק טוב טוב טוב.
כתבתי על זה פעם את הקטע הבא:

הקדמה לכל תורת מוסר בעתיד

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים לזה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, כפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפתיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

זהו. כמעט נסעתי לסיני ובסוף שוכנעתי (בגלל התראות "מאוד מאוד חמות וקונקרטיות" שבישר לי האדון מהמטה ללוחמה בטרור) לחזור הביתה. חזרתי אל קריית אתא ובבואי ציפה לי גשם של קטיושות.