ממסד

תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב


[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

על הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל ועל הצורך העמוק במיינד-קונטרול

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

גורו נאנק, מייסק הדת הסיקית, נפגש עם אנשי דת הינדים, לצורך המרה. ציור מתחילת המאה ה-19

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

חלון אחורי של מונית ממוזגת, בומבי, 2005

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.

מה אנחנו למדים מתמיכת הרבנים בקצב

חלק מרבנינו היקרים הוכיחו אתמול שוב שהתבונה והאמת רחוקות מהם, כנראה כמעט כפי שהן רחוקות ממועמר קדאפי. מכתב התמיכה בקצב (שודאי יבוא אחריו מכתב תמיכה במוטי אלון, אם וכאשר יורשע, והרב דרוקמן כחלוץ לפני המחנה), מוכיח, למי שהיה צריך עוד הוכחה, שמדובר באוסף אומלל במיוחד של אסטרונאוטים, מלומדים המרחפים בחלל ההלכתי כאשר צינור החמצן ביניהם ובין ספינת האם – המציאות – ניתק מזמן.  המצב מביך וטיפשי כמעט עד כדי כך שמפתה פשוט להרים גבה ולעבור הלאה, כפי שעושה אדם ממוצע הנתקל ברחוב במבוגר שיכור שעושה מעצמו צחוק, ובכל זאת, ננסה להעלות מספר קטן של דברים שניתן אולי ללמוד מהפרשה האחרונה. אז מה למדנו מכל זה?

1. שההלכה אינה מסוגלת כנראה להתמודד עם שררה, עם ריבונות. אפרת שפירא-רוזנברג כותבת טור מצויין (כדאי לקרוא את כולו) על כך שמדובר למעשה בסיום הקשר האידיאולוגי בין הציונות הדתית עם מדינת ישראל. קץ הממלכתיות:

מכתב הרבנים הנוכחי מסמן את מותה של הגישה הממלכתית בקרב הגרעין הקשה של הציונות הדתית, ואולי את השלב המשמעותי ביותר בהיטמעותה בתוך הגישה החרדית, ששוללת כל אפשרות לקיומה של מדינה יהודית שאיננה מדינת הלכה שפועלת על פי חוקי התורה. כמה ישמחו תלמידי ישראל לשמוע שמהיום נשארו להם רק חמש גישות ללמוד בספר האזרחות.

אכן, כאשר הרב טאו אינו מכיר בכך שדינא דמלכותא דינא, מה יאמרו אזובי הקיר החרדים? ידידיה שטרן כותב בצורה יפה (שוב, כדאי לקרוא) שמדובר למעשה בחוסר יכולת מוחלט להתמודד עם האתגר הגדול שמציב בפניהם השינוי היסודי שחל בעם היהודי במאה האחרונה, והוא הקמתה של מדינה ריבונית. הנה:

רבני הדור הנוכחי רוצים להמשיך בשושלת ההנהגה. ואולם פועלם לנוכח האתגר שהמדינה היהודית מציבה לפניהם מעורר ספק על התאמתם למשימה. לראשונה יש לקבוצה היהודית סמכות ואחריות להפעיל מכשירי שלטון, על כל ההשלכות שיש לכך. אך הרבנים, תחת שיירתמו לעול מצוות הריבונות, שומטים אותו מעליהם. זרמי העומק של עמדותיהם מלמדים על חוסר הפנמת חשיבות התופעה היהודית המרכזית בדורנו: המדינה היהודית.

בקיצור, השינוי גדול מדי. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שלוש-מאות שנות השכלה וחילון, אין יכולת להתאים את ההלכה למציאות (יותר נכון: לשנות את הגישה להלכה), אין אומץ להכיר בכך שהעולם – ואיתו העם היהודי – השתנה, ואין מספיק עומק וחוכמה להבין שכאשר אתה ריבון, כאשר מופקד בידיך כוח, אתה צריך לנהוג בצורה אחרת, אחראית, ושכאשר מכוננים דמוקרטיה אין אפשרות שלא להתייחס לעובדות. ציונות דתית – פרוייקט שטרם נכשל?

2. מה שמביא אותנו להסיק שרבנים גדולים אכן לרוב מנותקים מהרחוב, מהשטח, מהעם, מהעובדות, מהמציאות. סגורים בתוך ד' אמות של הלכה, בתוך בתי המדרש שלהם, מעל תלמידיהם ובמעגלים הכיתתיים שבנו לעצמם, הם פשוט אטומים, עיוורים וחרשים, נטולי מצפן וחסרי יכולת להבין את החלש, את הגר, את היתום והאלמנה, ובוודאי את הזר, הגוי. בצורות רבות ושונות, פשוט אין להם מגע עם המציאות. בוודאי שהם לא מבינים נושא עדין ומורכב כמו יחסי כוח בין גבר בעל שררה לנשים שעובדות תחתיו.

3.מה שמביא אותנו להסיק שהדרת נשים, חוסר שיוויון ואובססיית "צניעות", למרות כל האפולוגטיקה החלקלקה, אינה רק מתוך כבוד לאשה, אלא, כפי שברור לכל בר דעת, מתוך אדנות עליה, מתוך רצון להעלימה, להשתיקה, לדכאה. ההלכות האלה הן שמנפיקות רבנים שהינם חסרי רגישות ועיוורים לדינמיקה רבת הרבדים של המיניות בחברה המודרנית.

מדובר ברבנים שרגילים לאשה כמשרתת, שלא לומר שפחה, כפי שאכן היה לפני כמה מאות שנים, וממילא לא ברורה להם מציאות בה יש לה זכויות משלה. הם יודעים שאישה שנאנסת בעיר, ולא צעקה לעזרה, אשמה גם היא באונס, וממילא לא מובן להם כיצד מרשיעים אדם שניצל את מעמדו כגבר, כבוס, כנשיא, ועשה מה שעשה בלשכתו המהודרת. ובעיקר: הם חסרי יכולת להזדהות עם נשים, מפני שהם תופסים אותן כשונות מהותית מהם, כאחרות, כ"אחר" המוחלט, שלא לומר כמקור לטומאה וחטא ופיתוי תמידי. אבל נשים הם קצת יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה.

4. מה שמביא אותנו למסקנה שלא לעולם חוסן. אטימות וניתוק כאלה יביאו לניתוק מהצד השני. כאן אין צורך במהפכה אלימה ואפילו לא בהפגנות. ה"נתינים" פשוט ינטשו, משום שרודנות סהרורית כזאת לא יכולה להחזיק מעמד. בטח שלא בחברה הציונית דתית (כלומר, בחברה החרדית עוד יש מעט מקום לדיקטטורים מעופפים – אבל גם זה עניין של זמן). השבר בוא יבוא. אולי הוא כבר כאן.

5. מה שמביא אותנו להכיר בסימני השבר. כי כשרבנים גדולים מגלים סימני טירלול הרב שרלו נקרא אל הדגל והולך ופניו אחורנית כדי לכסות את ערוות עמיתיו המלומדים. כמו בניזרי שמפרשן את מרן, תמיד צריך את "הקול השפוי" הזה שיבהיר שההלכה "דווקא בסדר", שעוד לא איבדנו כל צלם אנוש. כך גם במכתב הרבנים הגזעני, כך גם עם "תורת המלך", כך גם עם משבר הגיור.

זה לא יכול להספיק לאורך זמן. תבוא גם התנערות כללית מרבנים שכאלה ויבוא גם פיצול. השבר יהפוך לחלוקה בין מחנות, אולטרה-אורתודוקסיה ומודרן-אורתודוקסיה, אם נלך על המודל האמריקאי. מדובר בחלוקה בין הנותנים לרציונליות ולשכל הישר מקום, ובין העושים מהויתור עליהם קודש ומצווה. הפיצול בדרך, ויפה שעה אחת קודם.

המיסטיקן, אל מול החוק

רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.

ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).

ארהט, כלומר אדם שהתעורר אל האמת - סין, שושלת Yuan, המאה ה-14 יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.

בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).

מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.

על החוויה המיסטית והחוק

אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?

אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.

ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):

היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני

תרזה מאבילה ברגע של אקסטזה מיסטית. פסל של Bernini, המאה ה-17 כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.

ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.

היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל

ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי

תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]

[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.

[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.

מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.

למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):

עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)

עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)

ומה עם הנצרות? הרי בנצרות החוק מגיע מלמעלה, והאל נבדל מהעולם – למה אם כן במסורת הנוצרית מיסטיקנים היוו תמיד איום על הממסד? כאן העניין נוגע לכיוון מודגש מאוד בנצרות מתחילתה, והוא הכיוון פנימה. האמונה והחוויה מאוד חשובות בנצרות, ולכן למרות שאצלה לא נמצא, על פי רוב, פנתאיזם מוניסטי, בכל זאת יסכנו מיסטיקנים את הממסד, שכן בנצרות החוויה באה – בהגדרה, עוד מימי ישו ולעגו לפרושים ולצדוקים – כנגדו ואף כתוצאה (לפחות בעיני המיסטיקן הנוצרי) מהתרחקות ממנו, מהתפרקות מצלו. מרטין בובר הוא יהודי שהחוויה שימשה אצלו תפקיד דומה.

כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.

אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).

ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.

* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"

** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002

חינוך בעידן השיח הפוסטמוזני

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת.  ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל".

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

 

[נכתב, כאמור, עבור הבלוג, שהוא כמובן מגזין תרבות, "הסיפור האמיתי והמזעזע של…"]