במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

 

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.

החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך". מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]