משה קצב

הימין הדתי: שנאת "התקשורת" והאמונה בשדים

תכננתי להעלות את הרשימה הזאת ביום ראשון, אבל כל עם כל המוות שמסביב החלטתי לא להוסיף דין, לחכות קצת. אולם מצדדים אחרים גם הפיגוע המפלצתי באיתמר לא הסיט לרגע את האש שבזמן האחרון מכוונת כלפי השמאל. כבר בבוקר יום ראשון יצא אסף וול במאמר מתלהם שפורסם בעמוד הראשי של וואי-נט – לא נגד הטרוריסטים, אלא נגד השמאל (ה"אידיוטים או אנטישמים"). באותו יום פרסם במעריב הרב חיים נבון התקפה נוספת כנגד "דוברי השמאל". ואלה לא היו ההתקפות היחידות. כלומר איכשהו רצח מתנחלים מעלה זעם דווקא נגד השמאל. אני רוצה ברשימה להתעכב מעט על המסע האנטי-שמאלני הזה, אם כי לא בכללותו, אלא בעיקר בחלק בו שמופנה ספציפית כנגד התקשורת.

אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים

ראשית כמה מילות הקדמה. באופן כללי, עם גסיסתו (הארוכה, אני מודה) של מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון הימין מאבד את אחד מנכסי הזהות העיקריים שלו, את אחד מעמודי התווך של ה- raison d'etreשמזין אותו. לדעתי זו אחת הסיבות לריבוי התופעות ההיפר-לאומיות שאנו עדים להן בשנתיים-שלוש האחרונות (בשיפוט, בחקיקה, בפובליציסטיקה ובאווירה כללית), לאמור: ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שהסוף קרב מולידה ריאקציה כעוסה כנגד הצד השני; אלא שמכיוון ש"לתקוע" לארה"ב ואירופה אנחנו לא ממש יכולים, נסתפק בתקיפת השמאל המקומי.

אבל איזה שמאל מקומי? מי כאן שמאל, כאשר אהוד ברק הוא חברו הטוב ביותר של בנימין נתניהו, ולמרצ יש 3 מנדטים? העובדה שהשמאל לא רק שאינו בשלטון, לא רק שאינו חלק מהממשלה, אלא שאינו אפילו מיוצג בצורה ממשית בכנסת מחייבת למצוא שמאלנים בקרב האזרחים, ולכן הכעס של הימין הקיצוני יותר יוצא על אמנים, "משתמטים" (שאינם חרדים), מערכת המשפט ובעיקר – על "התקשורת".

ובעניין זה ברצוני כאמור לגעת כאן. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג הזה נחשפים למקורות בהם השיח האנטי-תקשורתי הזה הוא בוטה במיוחד. אביא כדוגמא זמינה את עלון בית-הכנסת הפופולרי עולם קטן, שבשבוע שעבר (כ"ח אדר א') הציג מאמרים מאת מוטי קרפל ואביאל אליצור. הראשון קבע כי "השאלה היא כיצד מונעים מהמיעוט הקטן של השמאל הישראלי להמשיך לשלוט במחשבותיה של אומה שלמה". השני התלונן על "השיח השמאלני הקיצוני שהשתלט על מדינת ישראל". הידעתם שבמדינת ישראל ובמחשבות אזרחיה שולט מיעוט שמאלני קיצוני?

אני חושב שמרחק כזה מהמציאות הפשוטה מחייב הסבר. בפסקאות הקודמות דיברתי על הימין באופן כללי. לימין הדתי, לפחות בחלקו הקוקיסטי, יש בעיה חמורה פי כמה עם מציאות בה מדינת ישראל נסוגה מארץ ישראל, שכן על פי השקפתם זו הראשונה אמורה להיות הביטוי הפוליטי והמעשי של קדושתה התיאורטית של האחרונה. ככזו, היא אמורה לכבוש עוד ועוד משטחיה, ובוודאי לא לוותר על כאלו שכבר נכבשו (סיכמתי את העניין פעם). האמונה שכך אמור להיות היא במקורה חסרת פשרות. ראו הדברים הבאים של הרב אבינר מתשמ"ג:

כל דבריהם וניסיונותיהם של הגויים לעצור את מהלך גאולתנו הם ריק, אפס ותוהו. כל תוכניותיהם, פיטפוטיהם, לקצץ בנחלת אבותינו, לבתר את אדמת קדשינו […] הם הבלי הבלים, כל זה לא יקום ולא יהיה.

או דבריו אלה של חנן פורת מתשל"ו:

צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם.

מכאן ברור גודל השבר שמולידות נסיגות כגון אלו מסיני, לבנון, עזה ובעיקר משטחים מסויימים ביו"ש. ההתמודדות עם המשבר אליה נכנסה תמונת העולם הזאת היא שמולידה, בין השאר, את האשמת התקשורת בכל רע אפשרי.

הרב יוסף קלנר מיואש מהעם המטומטם

אולי תזכרו שבמכתב הרבנים למשה קצב התקשורת הואשמה בעוול שנעשה לו: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו, ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים" – כך הרבנים כותבי המכתב. אני רוצה להביא דברים מפי רב נוסף ממחנה כותבי המכתב ההוא, שמתייחס גם הוא למשפט קצב ותוקף את התקשורת כמקור הרע.

מדובר בדברים שנשא הרב יוסף קלנר (כתבתי עליו כאן) לפני כשבועיים בפני תלמידיו, תחת הכותרת "שו"ת [20] בעניין מכתב הרבנים לגבי הנשיא קצב" (ראו הקלטה כאן, או כאן – ותודה לקורא שהפנה אותי אליו). קלנר הוא מהרבנים המרכזיים של ישיבות "הקו" (כלומר אלו ההולכות בעקבות הרב טאו ומציגות היפר-ממלכתיות כיתתית, המקדשת את המדינה ובזה למצב העם), אדם כלל לא טיפש שמשמש מעין גורו כריזמטי עבור תלמידיו.

בכל אופן, קלנר דידן, למרות שהוא "נגד המכתב הזה" (המבטא את תמיכת רבותיו בקצב), חושב שהרבנים שכתבו אותו הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד" "זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים". כל זה, בכל אופן, על פי הרב קלנר "הדבר ראשון שאפשר ללמוד מהפרשייה"

הדבר השני: "בימינו צריך להיזהר לא רק לומר דברים נכונים […] הם לא היו מספיק זהירים" והעניין התפרסם.

הדבר השלישי: "החברה הדתית לאומית […] אין לה זכות להתקומם נגד מי שחושב שבית המשפט לא בסדר", וזה כי בית המשפט באמת לא בסדר. הנה:

כתוצאה משלטונו ורשעותו [של השופט אהרן ברק …] נבנתה כאן תודעה ציבורית רחבה שהולכת ומואסת בבית המשפט העליון יותר ויותר. […] אהרון ברק הזה הוא נכס לנו. […] מערכת המשפט הזאת צריכה לעבור מהפכה מוחלטת, והרמת היד הזו שלה כנגד התורה היא דבר שצריך בנייה מן הראשית […] כיום כשאתה מדבר עם נהגי מוניות… ודאי [שהם יסכימו שבית המשפט] הם 'מושחתים ושמאלנים'

כלומר, אם הבנתי נכון, עם ישראל מבין שבית המשפט הוא מושחת ושמאלני, בגלל שהוא פוסק בניגוד להלכה ("מבפנים", הרי, כל היהודים הם אורתודוקסים). הבעיה, על פי קלנר, היא ש

מעשה השטן הצליח […] על ידי התקשורת המניפולטיבית הזאת. […] קרנו של בית המשפט השתפרה בשנה האחרונה […] הרבה בזכות פרשיית קצב

כלומר (שוב, אם הבנתי נכון) פרשיית קצב היא תרגיל לשיפור מעמדו של בית המשפט. והכל – וזהו העיקר – בניצוחה של התקשורת:

הרעיון הוא בערך שצריכה לבוא מחאה על זה שיש פה… סומנה על ידי התקשורת לשעשוע של ציד האדם שלה, ובמסע הציד הזה, שמנוהל בצורה אינטנסיבית על ידי התקשורת, נשטף מוחו של הציבור הרחב [… מי ש]משתפת פעולה עם כל המציאות הזאת [היא] מערכת המשפט [… וכך,] ציבוריות רחבה מנוהלת על ידי התקשורת […] והשמחה רבה.

קלנר ממשיך וטוען שקצב למעשה זכאי, ולהרשעתו "אין ראיות […] זו קביעה משפטית. […] מעולם לא היתה בהיסטוריה של מדינת ישראל תופעה משפטית כזו: חורצים דינו של אדם ללא ראיות". לכן, עם כל הביקורת על הרבנים, "הם היו בצד של האמת בסופו של דבר".

ולמה זה מגיע לקצב? על פי קלנר קצב הוא הצדיק מבין אלה שתמכו בהתנתקות, ולכן הוא מתנקה מחטאו בעולם הזה, וכל השאר ישלמו בעולם הבא. אבל האשמה העיקרית היא התקשורת. קלנר ממש מתעב את התקשורת: "אין לך דבר יותר… אין לך התגלמות ורשעות וטפשות ונבזות – בקיצור, מה יכול להיות יותר גרוע מהמילה 'תקשורת'?"

כשתלמיד שואל משהו על זה שעם ישראל בכל זאת אמור להיות צדיק, וקלנר משיב ש"העם לא רוצה שום דבר. טימטמו לו את המוח, שטפו לו את המוח." ומאוחר יותר קובע ש"העם שלנו הוא משוגע […] זה פוסט-טראומטיות של מה שעשתה לנו השואה. העם הזה דפוק." ולסיכום: "מדינת ישראל לא היתה במצב כזה […] תהום כזאת כמו בפרשה הזאת".

הרב קלנר נואש מהעם הדפוק שלנו, מה לעשות. יחד עם זאת, על פי קלנר

התוכנית [של הגאולה] לא משתנה. […] אין בחירה לעם ישראל להיות או לא להיות. לעזוב את התורה או לא. אבל בתוך זה יש בחירה. סוף דבר אין בחירה, אבל על הפרטים יש בחירה. נצח ישראל לא ישקר, והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. אבל זה לא אומר מה יקרה לא לאדם זה ולא לדור זה.

לסיכום, מסתבר שעל פי הרב קלנר, כנראה כמו גם על פי הרבנים שכתבו את אותו מכתב, מתישהו בין התלהבותו ושל הרב קוק מהחלוצים "פורצי הגדרות" ובין משפט קצב קמה קבוצה מרושעת של אנשי תקשורת והצליחה לבנות מערך מדיה רב-זרועי, אשר באמצעותו עלה בידה לשטוף את מוחו של העם כולו. עד כדי כך הוא "משוגע", שכיום הוא מעדיף את השקר (עמדת בית המשפט), על האמת (עמדת הרבנים טאו ואבינר). אולי מצבו הפוסט-טראומטי של העם הוא זה שמסביר את העובדה שהוא מאפשר, במו כספו ואהדתו, לתקשורת להמשיך ולטמטם אותו, ולא נוהר, מסיבה בלתי-מובנת, בהמוניו לקנות ולקרוא עיתונים טובים וכשרים כגון מקור ראשון ובשבע. כך או כך, העם "דפוק", ומתדרדר משפל לשפל.

ולכן הגאולה מתעכבת. היא תגיע כמובן, אבל אולי לא בדור שלנו. קלנר כבר לא בטוח בכלום. כך שהרב צבי יהודה טעה: יש קץ מגולה מזה, ואנחנו לא בעיצומה של הגאולה. אולי לא הכיר הרצי"ה את נבזותה של התקשורת.

העם הדפוק קדוש, ולהפך

בשפה תיאולוגית קלנר מציג כאן השקפה שהיא על סף הגנוסטיקה, לאמור: כולם עיוורים, ורק אני והחבורה שלי יודעים את האמת. כוחות השחור השתלטו על מוחותיהם של ההמונים, ואלו מובלים ככבשים. הדבר היחיד שמבדיל בינו לבין הגנוסיטיקה הוא שעל פיו יש בכל זאת לכל יהודי ניצוץ אלוהי, שלכאורה יעלה ויתגלה ביום מן הימים.

אבל איבתו של קלנר כלפי העם, הזלזול שלו בתבונה הפשוטה של האנשים (בניגוד גמור לרב קוק, שהעריך אותה), העמדה הקונספירטיבית כלפי "התקשורת" ו"מערכת המשפט" – כל אלה נותנים את ההרגשה שעוד מעט קט והרב קלנר מכריז על חבורתו כ"בני אור" הניצבים מעטים מול בני החושך הרבים. זה מה שנשאר לעשות כשהמציאות לא מוכנה להיכנס לתוך התבניות התיאולוגיות בהן אנחנו מחזיקים. בניגוד לרוב ההוגים מהמחנה הדתי-לאומני, הרב קלנר לא רק נמצא על סף יאוש, אלא גם נותן לזה ביטוי בדבריו.

בסופו של דבר הרב קלנר מציג כאן עמדה שבירה ולא לגמרי קוהרנטית, ובוודאי העניין גם נובע שבשיחה עם תלמידיו הקרובים הוא מוכן לגלות יותר מרגשותיו ומקפיד פחות על רציפות רעיונית. אבל למרות היאוש העולה ממילותיו במקרה הזה, במבט רחב יותר ניתן לומר שעל פי רוב במאמרים פובליציסטים שונים מתוך המחנה הקוקיסטי-cum-גינזבורגי האשמת התקשורת בחטאי העם משמשת לצורך תפקיד כפול, במהלך דו-שלבי:

ראשית, מודיעים לנו שבעצם הכל בסדר. אין מה לדאוג (לעתיד ההתנחלויות, התורה, העם), כי בעצם, באמת, בפנים בפנים, עמישראל הוא ממש אחלה, שכן הוא מבין היטב שהתורה היא אמת לאמיתה (אגב, דעו שבפנים בפנים גם הגויים ימ"ש מבינים שהתורה היא אמת). זו רק השכבה החיצונית, של האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת בתמיכת האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת, שמהווה את הבעיה. התקשורת היא זו שאיכשהו הצליחה להטעות, זמנית, את כל העם הצדיק, ולכן כיום הוא מטומטם.

שנית, מודיעים לנו שאם רק. אם רק נצליח לשכנע את העולם שהם טרוריסטים, אם רק נגן בתקיפות על זכותנו האלוקית להתיישב בשטחים, אם רק יהיה בראשות הליכוד מועמד "אמוני", אם רק נשנה את השיח התבוסתני, אם רק נחדור אל שורות המטכ"ל / הפריפריה / מערכת החינוך / התקשורת – אז האמת, כלומר זה שהעם והעולם ממש ממש רוצים אותנו ואת ההתנחלויות, תהיה גלויה לכולם גם בפועל, ולא רק בכוח.

אמונה בקיומם של שדים

מה יוצא מכל זה? אם בתחילת הרשימה הבאתי ציטוט בו חנן פורת מכחיש שתיתכן נסיגה כפי שהוא מכחיש שיתכנו שדים בעולם, נדמה שכיום, כאשר יש נסיגות, יש גם שדים. אצל קלנר, כמו רבים אחרים בימין הדתי כיום, התקשורת היא שממלאת את התפקיד אותו מילאו השדים עד העת החדשה: היא מסבירה איך ייתכן שאדם טוב יתנהג רע. לשאלה איך ייתכן שיהודים קדושים יהיו בעד חלוקת הארץ יש תשובה פשוטה: נכנס בהם שד. לאמור, הם עצמם ממש ממש בסדר, אלא שמשהו חיצוני להם נדבק בהם, משפיע עליהם, וגורם להם לסטות מדרכם ההגונה והישרה. הם נגועים בדיבוק שמאלני, פרי לחשיה של מכשפת הצפון, התקשורת. התקשורת הופכת לשטן רב עוצמה, לרועת-שדים הסרים לפקודתה ומשתלטים על נשמות ההמונים התמימים. התקשורת הופכת לאליבי לכשלון התיאולוגיה.

למה כוכי כן וגילה לא

כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.

ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).

לאון והדיסוננס

מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.

לאון פסטינגר

כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."

אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).

אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.

שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת

הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.

התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.

חברים

על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?

פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.

אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?

חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.

לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.