בימים אלה אני קורא את ספרו של גדעון ארן בעל הכותרת המגניבה קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו (הוצאת כרמל). מדובר בהוצאה לאור של הדוקרטורט של ארן שנכתב בשנות השמונים, ועוסק בכלל במחקרו מאמצע שנות השבעים, עת התלווה לאנשי 'גוש אמונים' במבצעיהם הראשוניים. באופן אישי את הדוקטורט המרתק צילמתי מזמן והוא שוכב על המדף כבר כמה שנים, ובהחלט משמח לראות אותו בפורמט שימושי הרבה יותר, וגם ערוך ומקוצר (העורך: עמית שהם). עוד אכתוב, בעזר ה', על הספר, ובינתיים ציטוט קצר, לא על הרב קוק והגותו, גם לא על בנו ופועלו, גם לא על מפעל ההתנחלויות ואנשיו, אלא על מימד ומקרה פוליטי אחד, שרלוונטי ואקטואלי לנו דווקא בשונותו מהמתרחש בעצם ימים אלה. אחד הדברים המעניינים בספר הוא שלבד מההקדמה ואחרית הדבר, הדברים הם ככתבם וכלשונם במהדורה הראשונה, כלומר מראשית שנות השמונים. הנה אם כן המצב כפי שהשתקף אז לעיני ארן, ביחס לאותו עניין מסויים.
המדובר בימי מהפך 77'. ממשלה חדשה מוקמת, וסוף סוף אנשי גוש אמונים מרגישים שלא רק "העם", אלא גם השלטון איתם. אולם לא כל העם ולא כל השלטון, ולאו דווקא בנוגע לנושאים הבוערים בלבם:
קוקיסטים נזעקו לנוכח גורמים פוליטיים מסוימים להסיט ממוקד הוויכוח הציבורי את מה שקרוי "השאלות הלאומיות", שעיקרן "שלמות הארץ", ולהמירן בבעיות תוכנה של מסגרת החברה והמשטר בישראל. מאמיני הגוש יצאו למלחמת חורמה באותה מגמה שנראתה להם "מופרכת", "מסוכנת", ו"סותרת את רצון העם". את תמצית השלילה מצאו בנוסחה שקנטה לה מהלכים באותם ימים, על פיה חשיבות נושאי פנים עולה על חשיבות נושאי חוץ וביטחון. לטענת קוקיסטים העיד הדבר על התכחשות לעקרון היסוד ש"נושאי העם והארץ הם נושאי הפנים האמיתיים".
[…] את התקפתם כיוונו קוקיסטים כלפי אותם גורמים ציבוריים שביקשו להעמיד ענייני פנים בראש סדר היום הישראלי. האשימו אותם ב"אי הבנה לעומק". […] את המגמות הללו גילמו, לדעת קוקיסטים, אישים ומוסדות הנוטים לאידיאולוגיה ופעילות "אזרחית", ובהם עיתון "הארץ", "יֶקים", פרופסורים למדעי הרוח והחברה ועוד. […] השלילה כולה [התגלמה] במפלגה החדשה שהתפרצה לזירה, ד"ש, שמיד הוכרזה כ"טומאה".
במסגרת ההיערכות כנגד הופעתה המוחצת של ד"ש, עלו בפורומים סגורים הצעות מהצעות שונות, ביניהן "כיבוש מבפנים" של ד"ש על ידי הצפתה במאות אוהדים שינצלו את זכות ההצבעה למוסדות המפלגה בכדי להטותה לכיוון א"י השלמה. […] בסופו של דבר לא עשו הקוקיסטים כמעט דבר בעניין ד"ש. ההתקפלות היתה כרוכה בתהליך קבליזציה; בסיום הטיפול המדיני-רוחני [על פי הדיאלקטיקה הקוקיסטית המוצאת את יד ה' וניצוצות האור האלוקי בכל עניין חילוני] בד"ש נמצא בה אך טוב.
[…] הרב לוינגר וכמה בני תורה השתעשעו בהגיגים אודות ה"גדלות" הטמונה בד"ש, שחובה לגלותה לחברי המפלגה עצמם ולעולם כולו. משנתפשו קוקיסטים בכירים לאימוץ לוהט של עיקרי ד"ש והצגתם כניצוצות טוהרה, הם כונו על ידי חבריהם בלצון מסויים "האידיאולוגים האמיתיים של ד"ש". בשלב מתקדם יותר הגיעה הפנטזיה הזאת לגבול מתיחתה, וממילא בא הקץ לכוונות האקטיביסטיות המקוריות: התנופה המדינית הרוחנית מיצתה את עצמה ובאה לסופה המסקני משנקבע שאין לחבל במאמצי ד"ש אלא לתרום לזיקוק רעיונותיה והפצתם כי מהם תצא הישועה. סוף ההרפתקאה. (עמ' 435-437)
יפיפה. כמה הערות קטנות:
- כמה דברים השתנו, כמה דברים לא השתנו: 'הארץ' וכל מני פרופסורים הם עדיין בעיה. מנגד, ראו כיצד דיבורים על החברה בישראל, על המשטר, על יחסי המגזרים השונים, על נושאים "אזרחיים" תופסים כרגע את מירב תשומת הלב. לא של מתנגדי הציונות הדתית – אלא של הציונות הדתית עצמה, לפחות על פי מייצגיה בכנסת. לא רק שלא מדברים על נושאי התנחלויות וגבולות, אלא שבמפורש מספרים לנו שזה משני והעיקר הוא לתקן את החברה. האם זה מצביע על הצלחתו הטוטלית של פרוייקט ההתנחלות ביו"ש או על כשלונו?
- עם מי מתקנים את החברה? עם בת דמותה הנוכחית של ד"ש. זו רחוקה מלהיות "טומאה", וגם לא צריך אקרובטיקה קבלית כדי לחלץ ממנה את ניצוצות האור. להפך: לכתחילה כורתים עמה ברית, ועושים נא באוזן לליכוד. ושוב: האם החבירה אל המרכז הפוליטי הנזיל היא התפרקות מאידיאולוגיה, או קוקיזציה של עמישראל כפי שהוא, במלוא יומיומיותו הבנאלית, התקדשות ה"מה זה ישראלי בשבילך", ידיעות אחרונות וערוץ 2?
- פייגלין לא חידש דבר. אם כבר, התגלה שהקוקיזם אצלו אינו נטוע עמוק מספיק, בכך שלא היה יכול לגלות את הניצוצות שבליכוד והיה צריך לעמול ולשנותו בפועל ממש.
- וכמובן, הדיאלקטיקה הקוקיסטית בפעולה. איזה יופי. ולו רק היו נאמנים לה עד הסוף, ומוצאים גם אורות בנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. יום אחד עוד ימצאו.
נסיים עם חיוך
ועוד ציטוט אחד נאה, לא קשור למקרה לעיל. הרב משה לוינגר מסביר לארן כי:
בוויתור לערבים ולגויי העולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו. (עמ' 391)
סתם
—
השבוע יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. ביום רביעי אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. התוכניה כולה כאן.