בימים אלה אני קורא את ספרו של גדעון ארן בעל הכותרת המגניבה קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו (הוצאת כרמל). מדובר בהוצאה לאור של הדוקרטורט של ארן שנכתב בשנות השמונים, ועוסק בכלל במחקרו מאמצע שנות השבעים, עת התלווה לאנשי 'גוש אמונים' במבצעיהם הראשוניים. באופן אישי את הדוקטורט המרתק צילמתי מזמן והוא שוכב על המדף כבר כמה שנים, ובהחלט משמח לראות אותו בפורמט שימושי הרבה יותר, וגם ערוך ומקוצר (העורך: עמית שהם). עוד אכתוב, בעזר ה', על הספר, ובינתיים ציטוט קצר, לא על הרב קוק והגותו, גם לא על בנו ופועלו, גם לא על מפעל ההתנחלויות ואנשיו, אלא על מימד ומקרה פוליטי אחד, שרלוונטי ואקטואלי לנו דווקא בשונותו מהמתרחש בעצם ימים אלה. אחד הדברים המעניינים בספר הוא שלבד מההקדמה ואחרית הדבר, הדברים הם ככתבם וכלשונם במהדורה הראשונה, כלומר מראשית שנות השמונים. הנה אם כן המצב כפי שהשתקף אז לעיני ארן, ביחס לאותו עניין מסויים.

המדובר בימי מהפך 77'. ממשלה חדשה מוקמת, וסוף סוף אנשי גוש אמונים מרגישים שלא רק "העם", אלא גם השלטון איתם. אולם לא כל העם ולא כל השלטון, ולאו דווקא בנוגע לנושאים הבוערים בלבם:

קוקיסטים נזעקו לנוכח גורמים פוליטיים מסוימים להסיט ממוקד הוויכוח הציבורי את מה שקרוי "השאלות הלאומיות", שעיקרן "שלמות הארץ", ולהמירן בבעיות תוכנה של מסגרת החברה והמשטר בישראל. מאמיני הגוש יצאו למלחמת חורמה באותה מגמה שנראתה להם "מופרכת", "מסוכנת", ו"סותרת את רצון העם". את תמצית השלילה מצאו בנוסחה שקנטה לה מהלכים באותם ימים, על פיה חשיבות נושאי פנים עולה על חשיבות נושאי חוץ וביטחון. לטענת קוקיסטים העיד הדבר על התכחשות לעקרון היסוד ש"נושאי העם והארץ הם נושאי הפנים האמיתיים".

[…] את התקפתם כיוונו קוקיסטים כלפי אותם גורמים ציבוריים שביקשו להעמיד ענייני פנים בראש סדר היום הישראלי. האשימו אותם ב"אי הבנה לעומק". […] את המגמות הללו גילמו, לדעת קוקיסטים, אישים ומוסדות הנוטים לאידיאולוגיה ופעילות "אזרחית", ובהם עיתון "הארץ", "יֶקים", פרופסורים למדעי הרוח והחברה ועוד. […] השלילה כולה [התגלמה] במפלגה החדשה שהתפרצה לזירה, ד"ש, שמיד הוכרזה כ"טומאה".

במסגרת ההיערכות כנגד הופעתה המוחצת של ד"ש, עלו בפורומים סגורים הצעות מהצעות שונות, ביניהן "כיבוש מבפנים" של ד"ש על ידי הצפתה במאות אוהדים שינצלו את זכות ההצבעה למוסדות המפלגה בכדי להטותה לכיוון א"י השלמה. […] בסופו של דבר לא עשו הקוקיסטים כמעט דבר בעניין ד"ש. ההתקפלות היתה כרוכה בתהליך קבליזציה; בסיום הטיפול המדיני-רוחני [על פי הדיאלקטיקה הקוקיסטית המוצאת את יד ה' וניצוצות האור האלוקי בכל עניין חילוני] בד"ש נמצא בה אך טוב.

[…] הרב לוינגר וכמה בני תורה השתעשעו בהגיגים אודות ה"גדלות" הטמונה בד"ש, שחובה לגלותה לחברי המפלגה עצמם ולעולם כולו. משנתפשו קוקיסטים בכירים לאימוץ לוהט של עיקרי ד"ש והצגתם כניצוצות טוהרה, הם כונו על ידי חבריהם בלצון מסויים "האידיאולוגים האמיתיים של ד"ש". בשלב מתקדם יותר הגיעה הפנטזיה הזאת לגבול מתיחתה, וממילא בא הקץ לכוונות האקטיביסטיות המקוריות: התנופה המדינית הרוחנית מיצתה את עצמה ובאה לסופה המסקני משנקבע שאין לחבל במאמצי ד"ש אלא לתרום לזיקוק רעיונותיה והפצתם כי מהם תצא הישועה. סוף ההרפתקאה. (עמ' 435-437)

יפיפה. כמה הערות קטנות:

• כמה דברים השתנו, כמה דברים לא השתנו: 'הארץ' וכל מני פרופסורים הם עדיין בעיה. מנגד, ראו כיצד דיבורים על החברה בישראל, על המשטר, על יחסי המגזרים השונים, על נושאים "אזרחיים" תופסים כרגע את מירב תשומת הלב. לא של מתנגדי הציונות הדתית – אלא של הציונות הדתית עצמה, לפחות על פי מייצגיה בכנסת. לא רק שלא מדברים על נושאי התנחלויות וגבולות, אלא שבמפורש מספרים לנו שזה משני והעיקר הוא לתקן את החברה. האם זה מצביע על הצלחתו הטוטלית של פרוייקט ההתנחלות ביו"ש או על כשלונו?
• עם מי מתקנים את החברה? עם בת דמותה הנוכחית של ד"ש. זו רחוקה מלהיות "טומאה", וגם לא צריך אקרובטיקה קבלית כדי לחלץ ממנה את ניצוצות האור. להפך: לכתחילה כורתים עמה ברית, ועושים נא באוזן לליכוד. ושוב: האם החבירה אל המרכז הפוליטי הנזיל היא התפרקות מאידיאולוגיה, או קוקיזציה של עמישראל כפי שהוא, במלוא יומיומיותו הבנאלית, התקדשות ה"מה זה ישראלי בשבילך", ידיעות אחרונות וערוץ 2?
• פייגלין לא חידש דבר. אם כבר, התגלה שהקוקיזם אצלו אינו נטוע עמוק מספיק, בכך שלא היה יכול לגלות את הניצוצות שבליכוד והיה צריך לעמול ולשנותו בפועל ממש.
• וכמובן, הדיאלקטיקה הקוקיסטית בפעולה. איזה יופי. ולו רק היו נאמנים לה עד הסוף, ומוצאים גם אורות בנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. יום אחד עוד ימצאו.

נסיים עם חיוך

ועוד ציטוט אחד נאה, לא קשור למקרה לעיל. הרב משה לוינגר מסביר לארן כי:

בוויתור לערבים ולגויי העולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו. (עמ' 391)

סתם

—

השבוע יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. ביום רביעי אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. התוכניה כולה כאן.

1. ראשית, אני שמח מאוד להביא כאן סרט תיעודי שהופק על אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים, ניסרגדטה מהאראג'. מהאראג' (כתבתי עליו מאמר בזמנו) חי כל חייו בשכונת עוני בבומביי, שם מכר סיגריות בידי לפרנסתו. הוא מת ב- 1981 אחרי שבילה את השליש האחרון של חייו בשיחות יומיומיות עם מחפשים רוחניים מכל העולם. הטובות מהן ראו אור בספר "I AM THAT", שהפך במהירות ל"קלאסיקה מודרנית" של הניו-אייג' בזכות הניסוחים הבהירים שבו והעוצמה הרבה של המילים. מהאראג' היה בין העמוקים ביותר של גל הניאו-אדוויטה, ואני עצמי למדתי רבות מתלמידו רמש בלסקר.

את הסרט הבא מנחה יוסטון סמית, חוקר דתות מוערך ומפורסם, ויש בו גם ראיונות מעניינים, בין השאר עם ג'ק קורנפילד, אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בעולם. הנה הלינק, למקרה שהמסך לא פועל:

2. הנה כתבת מגזין מצויינת על הסיינטולוגיה שהתפרסמה לפני כשנה ברולינג סטון. ג'נט רייטמן חדרה לתוככי הכת המתוחכמת (מבחינה אירגונית, לא תיאולוגית) והמאיימת הזאת, ודיברה הן עם בכירים בהיררכיה התוך-כיתתית, הן עם פורשים ממורמרים והן עם חברים מסכנים בכת שהיו מאוד רוצים לצאת, אבל שכל משפחתם בפנים והם יודעים שאם הם יגלו חוסר נאמנות ינותק עמם כל קשר. הכתבה היתה מועמדת השנה לפרס National Magazine Awards (בדקו לינק לכתבות טובות אחרות במגוון נושאים) בקטגוריית התחקירים. היא אמנם לא זכתה, אבל עדיין.

3. משהו על המתנחלים. כלומר לא על כולם כמובן: אותי מעניינים בעיקר אנשי הימין הדתי, הפונדמנטליסטי, המשיחי, התיאו-פשיסטי. השבוע התבשרנו שמועצת יש"(ע) לובשת פנים חדשות ומרעננת את שורותיה, בניסיון לאיחוד כל הזרמים, הכתות, הרבנים, האסכולות, הסקציות והפקציות בתוך ארבע אמות של מנגנון אופרטיבי אחד. שאיפה ראוייה כמובן, שלעניות דעתי אין לה הרבה סיכוי להחזיק מעמד והיא תתפורר במבחן הראשון הבא שבו שוב יצוץ הקונפליקט בין נאמנות לחוקי המדינה (ולדידם, לקדושתה) לבין תכנית הגאולה (כלומר איסור הנסיגה משום שטח כבוש).

ועוד זה מדבר, והנה מתברר שעוד ועוד רבנים קוראים לעלייה להר הבית, דבר שהיה טאבו עד לא מזמן, ומסיבות הלכתיות: לא ברור איפה בדיוק קודש הקודשים, ולכן חל איסור על יהודים (שאינם הכהן הגדול, ושגם אינם יכולים להטהר כראוי) להגיע לשם כי הם עלולים לטמא את המקום. כך לפחות חשבו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, וכמובן רוב מוחלט ומכריע של הרבנים עד לפני כמה שנים. אבל היי, לא אנשי אמונה כרבני יש"(ע) יתנו להלכה להפריע למאוויהם האידיאולוגים (שלא לומר, הפטישיסטים). אז משנים את ההלכה, דבר שכאמור אפילו שוחרי מקדש רגשנים כרבנים קוק לא העזו לעשות.

[הפסקה הבאה נכתבה כמה שעות לאחר עליית הרשימה – פשוט שכחתי] בגליון נקודה האחרון (מאי) מתפרסם ראיון עם ישראל הראל, המייסד והעורך הראשון של הבטאון. הוא מדבר בצורה כנה וברורה על הכשלון הגדול של תנועת ההתנחלויות "להפוך למובילה את המדינה, לפחות מבחינת המופת והדוגמה האישית", כל זאת משום הקיצוניות והפרגמנטציה שמאפיינים כל כך הרבה את החברה הדתיית ימנית משיחית. הנה:

אלה שמדברים על 'כלל ישראל' מקימים את הישובים הסגרגטיביים ביותר ומסתגרים בהם; הספרות שהם מוציאים היא רובה ככולה אסופות תורניות; העיתונות היא בעיקרה עיתונות של בית כנסת. רמתה של האחרת – "המקצועית" – ידועה, ועל כן לא משפיעה על איש. בקיצור, ליומרה לרשת את אלה שכביכול פשטו את הרגל אין כיסוי כמותי, ארגוני, ועדיין לא – אם כי בתחום זה המצב טוב יותר – איכותי. […] אנשי דור ההמשך, במיוחד אלה באגף הרבני, אימצו לעצמם, למרות הרטוריקה הכלל ישראלית, התנהלות של כת.

לאחרונה עלה בבלוג של גדי טאוב סרט שצולם בכנס באוניברסיטה העברית שנערך לכבוד ספרו האחרון על המתנחלים. למי שלא מעניין הסרט כולו, אני ממליץ מאוד לשמוע את פרופ' משה הלברטל מדבר. הלברטל, חובש כיפה, הוא היום אחד האנשים המבריקים והעמוקים באקדמיה, בודאי בכל הקשור למה שנקרא "מחשבת ישראל". הוא מצליח לעשות בדיוק מה שאינטלקטואל ראוי אמור: לקחת את העובדות שמולו (ומולנו) ולהתאים אותן, מתוך רוחב מבט, ידע גדול והבנה עמוקה, למקומן המדוייק בפאזל המשתנה של המציאות – וגם לנסח את זה יפה. הנה הוידאו – כשהוא עולה פשוט לכו לדקה ה- 28, וצפויות לכם 12 דקות של תובנות על התנועה היהודית המשיחית-לאומית. בכמה מילים: גוש אמונים כוורייציה של תנועת נוער למבוגרים, או לחילופין, כ"צינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי [כלומר כל הרפש הרגשני, הברוטלי והאתנוצנטרי של הפאשיזם הניאו-רומנטי] לתוך היהדות"

4. כל מדינה והפונדמנטליסטים שלה: בארה"ב הם הקימו את מוזיאון הבריאתנות, שאמור להראות שה"תיאוריה" שהעולם נברא בששה ימים תקפה, ואילו האבולוציוניסטים הכופרים טועים ומטעים. מליונים הושקעו בקשקוש הזה. מה שנורא הוא שאין לי ספק שהם יחזירו את ההשקעה תוך זמן קצר.

ובאותה רוח רעה, הנה מאמר, Jesus Christ's Superstars,  ובו סקירה של כמה חברי קונגרס פונדמנטליסטים ודעותיהם המעניינות. הם אלה שחושבים שניוט גינגריץ הוא ליבררלי מדי, ומציעים לנסות לנצר את העירקים כאמצעי להפסקת האלימות שם (כן: הפסקת האלימות), ולאיים להעלות את מכּה בפטרייה גרעינית השמיימה אם תתרחש עוד התקפת טרור בארה"ב. כמו שהיוונים היו אומרים, "הכל במתינות".

5. מאמר מעניין על "המצאת ההינדו", כלומר התזה, ההגיונית למדי, שהינדואיזם אינו דת כפי שאנחנו אוהבים להגדיר אותן, כלומר מערכת בעלת מרכז (תיאולוגי) קבוע וגבולות ברורים, והניסיון לראות אותו ככזו מקורו בתהליכים אוריינטליסטים שבאו עם הכיבוש הבריטי של הודו.

6. אתר "FORA" מביא שלל הרצאות מצולמות על נושאי דת, מריצ'רד דוקינס, דרך ג'ייקוב נידלמן ועד קרן ארמסטרונג.

7. המגזין המכוון "Slate" מקדיש זמן למוח, ומביא מאמרים על השפעת גינקו על המוח, הפער המצטמצם בין דת למדע והאזורים ש"נדלקים" לנו במוח כאשר אנחנו חווים חוויה רוחנית.

[לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]