כמעט היה אפשר לשמוע את קול הזעקה הקולקטיבית של תושבי תל אביב באותו רגע גורלי, הרגע בו דחה שר הפנים את התיקון לחוק העזר העירוני ובחר שלא לאפשר פתיחת מינימרקטים בעיר בשבת. פיותיהם הפעורים של מאות אלפי תושבים הופנו אל על בקריאה אילמת ובעיניהם הקרועות לרווחה רשומה אך ורק התחינה "למה???". כל שהם רצו הוא להמשיך לרכוש חלב במחיר מופקע שבעה ימים בשבוע, והנה, גם זאת לא ניתנה להם. בתוך שעה קלה כבר מילאו את הרשת סטטוסים זועמים, ואחריהם הגיעו רשימות ומאמרים באתרים שונים, כולם קוצפים על "הכפייה הדתית" ונשבעים נקמה. הגדיל לעשות מאמר המערכת של 'הארץ' אתמול שקבע כי "ישראל הולכת ונהפכת למדינה הכפופה לתכתיבי הדת וההלכה", לא פחות.

נתחיל אפוא בהתבוננות קרה וחילונית בעובדות עצמן, שכן אלו מציגות בפנינו בצורה ברורה את התרופפות שליטת הדת על המרחב הציבורי בישראל. לדוגמא: במחצית שנות השמונים התנהל בפתח תקווה מאבק איתנים לאחר שראש העיר ניסה להעביר חוק עזר שיאפשר פתיחתו של בית קולנוע בשבת. כיום בתי קולנוע פתוחים בשבת בכל מקום, כולל בירושלים. "חוק איסור גידול חזיר" שחוקק ב-1962 זוכה להתעלמות מופגנת וחזירים מגודלים ונסחרים בארץ ללא מפריע. גם החוק לאיסור מכירה והצגה של חמץ (1986) אינו נאכף, וכמובן גם החוק האוסר על זוגות להתחתן מחוץ לרבנות אינו יותר מאות מתה.

נו טוב, ודאי תאמרו, הרי אלה חוקים נוראיים של כפייה דתית, ומוטב היה להם שכלל לא היו באים לעולם. זה יכול להיות נכון, אם כי ראוי לשים לב שמה מחליף את אותה כפייה דתית אינו הומניזם אצילי שמקדם חופש, שיווין ואחווה, אלא קפיטליזם גלובלי שמקדם עושק, ניצול וצריכה. במילים אחרות, אם מחוקקי אותם חוקים ניסו בדרכם (הגמלונית משהו, אין ספק) לעצב צביון יהודי לפרהסיה הישראלית, התחלנותה הגוברת של אותה פרהסיה לא העמידה מערך ערכי אלטרנטיבי, אלא נשכבה על הגב ואיפשרה לכוחות השוק להשתלט ולהפוך את השבת לעוד יום של שופינג.

ושופינג, אגב, הוא תופעה מעניינת: קניותיו של האחד מחייבות את עבודתו של השני. כאשר אנחנו קונים זוג מכנסיים או שקית שוקו בשבת יש מי שעובד ומוכר לנו אותם. פעמים רבות אלה אנשים שהיו מעדיפים בהחלט לנוח יחד עם משפחתם ביום המנוחה הכללי, אולם לא יכולים שכן קשיי הפרנסה מחייבים אותם לעבוד. באופן ספציפי בתל-אביב מצב בו רשתות המרכולים פועלות בשבת מעמיד את המכולות הקטנות בסכנת סגירה בגלל התחרות, או מחייב את בעליהם הפרטיים לעבוד שבעה ימים בשבוע.

מכאן גם צריך להבין שבין הגורמים לחילונו של המרחב הציבורי בעשורים האחרונים היו לא רק קריאות מוצדקות לחירות אישית, אלא גם מאמץ מרוכז של טייקוני ארצנו לאפשר להם ולחבריהם להציע לנו את מרכולתם עוד יום בשבוע. מי שמרוויח הון בשישה ימים יחפוץ לעשות זאת גם בשביעי, וזאת לא פעם על חשבון עובדיו. הנה לכם ערמומיותו של הנאו-ליברליזם בתמצית: מימוש חירותו האישית של הפרט אינו נפרד ממנגנון הגדלת אי-השוויון.

סקרים שונים שנערכו בשני העשורים האחרונים הראו באופן עקבי שרוב ברור בציבור (מעל 60%) תומך בפתיחת מרכזי קניות מחוץ לערים, קיום אירועי תרבות וספורט והפעלת תחבורה ציבורית בשבת. קשה אפוא לדמיין הצדקה או אפשרות ממשית לביטולם של הראשונים, ויש חשיבות רבה להתחיל לאפשר את האחרונה. עם זאת, כ-60% מהציבור טוענים בנוסף שהם מעוניינים שהחיים הציבוריים בישראל ישאבו ערכים מהמסורת ויעוצבו לאורה. על המדינה אפוא לשמור על איזון שיאפשר לרוצים בכך לצאת ולבלות כדרכם (למשל, במרכזים מתוחמים), ועם זאת יגן על הסוחרים הקטנים שבתוך הערים ויאפשר גוון תרבותי מיוחד ליום המנוחה השבועי.

בסופו של דבר התרבות היהודית בישראל אינה שונה מאותם שבטים אמזוניים שמאויימים השכם והערב בידי תאגידי ענק. גם הם וגם אנחנו עקודים לפתחה של המגרסה הקפיטליסטית, גם שם וגם כאן ההגיון התועלתני והנאו-ליברלי מאיים להפוך אותנו מבני אדם לצרכנים. בשונה מתחום הפרט, בו חובת המדינה להגן על זכויותינו (למשל, להתחתן או לבנות משפחה כדרכנו), המרחב הציבורי נתון, במגוון דרכים, לעיצוב ממלכתי. מותר למדינה לשמור על תרבותה אל מול הכוחות העצומים הללו. האיזון כאן עדין, אולם ההתעקשות עליו היא מחוייבת המציאות.

:

—

התפרסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של 'הארץ'.