שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

לכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

במרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

למעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

—

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

• מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
• מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
• שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
• חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
• ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
• ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966

• ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
• ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
• אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
• אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
• גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008