"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123