נועה ירון

חזרה בתשובה כתרפיה, ר' נחמן כפסיכולוג – על סדנאות 'שקוף' של גידי דבוש כביטוי (בעייתי) לתמורה דתית

לפני כשבועיים כתבה גילי איצקוביץ ב'הארץ', על סדרת הטלוויזיה החדשה המבוססת על ספרה של נועה ירון-דיין, מקימי (שעליו כתבתי בעבר). בכתבה היא מראיינת את יובל דיין, בעלה של ירון-דיין, שמנסה להסביר לה את הגרסה המאוד משוחררת שלו לפעילות קירוב רחוקים. אצלו, כמסתבר, התשובה באה מאהבה. "כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא מצוטט אצל איצקוביץ,

איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שמי?

אני לא ממש קונה את תדמית הוואלק-שכל-אחד-יעשה-מה-שמגניב-לו-את-האף שמנסה לשדר דיין, אבל למרות שהוא פחות משוחרר ממה שהוא מציג, הוא ודאי שונה לחלוטין מטיפוסי המחזירים בתשובה אליהם שייכים אמנון יצחק או אורי זוהר. המילה "סובייקטיבי" לא במקרה נשזרת בדבריו. באותה כתבה אני מצוטט תוך ניסיון להבחין בתמצית בין גלים שונים של חזרה בתשובה:

משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות.

במילים אחרות, לו אורי זוהר היה חוזר בתשובה בשנות התשעים היינו רואים ממנו עוד כמה סרטים. ללא ספק, דומים יותר ל'אושפיזין' מאשר ל'מציצים', אבל את מפעל תרומתו לתרבות הישראלית הוא לא היה קוטע. יש כמה תהליכים שמביאים יחד לשינוי הזה (מסמוס הגבולות החדים בין מעגלים ציבוריים שונים בחברה הישראלית, עליית חשיבות הרגש בחיינו כמקור למשמעות, ועוד) ומדובר בהחלט בתמורה משמעותית במרחב הדתי הישראלי.

פסיכולוגיה יהודית, יהדות פסיכולוגית

עדות נוספת לתמורה הזאת, שמציגה גם מאפיין נוסף שלה, היה ניתן למצוא בתחקיר המרשים של יפעת ארליך שהתפרסם בשישי האחרון במעריב/מקור ראשון (הכתבה הוסרה מהרשת). התחקיר עסק בסדנאות 'שקוף' של גידי דבוש, ועולה ממנו תמונה מורכבת של דינמיקה קבוצתית בהנהגתו של דבוש. מה שצד את עיני היתה דווקא תגובתו לתחקיר של צביקה יחזקאלי, שלבד מהיותו הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, גם יזם את הסדנאות האלה אחרי שחזר בתשובה, יחד עם רבו, הרב ארז משה דורון (על דורון כתבתי מעט כאן).

יחזקאלי אומר דברים מרתקים שמלמדים אותנו רבות על מעמד התשובה בפרט והדת בכלל בזמננו.

לפני חמש שנים ישבנו לשיחה כמה חברים, כולם אבות בתחילת דרכם ובעלי תשובה. בחדר היו רופא, עיתונאי, טייס, רב תלמיד חכם, אמנים ומוזיקאים, ששאלו את עצמם – איך זה שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין כועסים? למה אין קשר אמיתי עם האישה והילדים? למה אני מפחד כמו ילד? גידי, אחרי אלפי שעות של הקשבה ליהודים, הסביר שלכולנו חסרה הקשבה שבאה מלב פתוח ונקי. אין לנו מי שיקשיב לנו. פשוט אין לנו לב.

יחזקאלי, גלוי וכן, מספר לנו על מצוקותיו ומצוקות אחיו לתשובה: כעס, סגירות, פחד. ומעל לכל, הוא מספר על האכזבה שהתעוררה בו ובהם כאשר קיום המצוות לא פתר מצוקות אלה. בכך מאפשר לנו יחזקאלי להבין משהו חשוב: חזרה בתשובה עבורו – ועבור רבים אחרים כמובן – נתפסת כמהלך טיפולי, ככניסה למסלול תרפויטי. משהו בתווך בין דרך רוחנית לעיסוי תאילנדי. אנחנו מקיימים מצוות לא כנגזרת מברית עתיקה בין האלוהים לעמו הנבחר, גם לא כציות נחוש לרצונו החד-משמעי של האל, אלא כטיפול בעצמנו, כחלק מה-care of the self שלנו. ולכן, כמובן, אם אחרי שהתחלנו להניח תפילין ולשמור שבת אנחנו "עדיין כועסים", נרשמת אכזבה.

אני לא יודע אם זה נראה לכם חשוב או זניח. לדעתי זה משמעותי מאוד. אנחנו למעשה רואים כאן שינוי צורה מקיף של ההגיון הפנימי של הדת היהודית. מדת לאומית, המתקיימת כברית, אשר הפולחן בה מתקיים במסגרת פעולות ותפילות – לדת אישית, המתקיימת כדרך רוחנית, אשר הפולחן בה מתקיים כתהליך תרפויטי פנימי (אשר לו המצוות אמורות לסייע). יש כאן העתקה של מוקד הדרמה הדתית מהאומה לפרט ומבחוץ פנימה, כאשר המובן שלה הופך מהגשמה של היסטוריה אלוהית להבראה של נפשנו האישית. נכון, יחזקאלי לא המציא את כל זה, וזה לא שמעולם לא היה שום דבר דומה בהיסטוריה היהודית. אבל הבוטות, המובנות-מאליה של התפיסה הזאת וקנה המידה הציבורי של הפופולריות שלה הם לדעתי מהפכניים.

הרופא הגדול, רבי נחמן

על התמורה התרבותית שעומדת בבסיס הטרנספורציה הזאת כבר כתבתי לא פעם (היא פשוט אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעולם). כאן ארצה להמשיך ולכתוב על מצוקתם של יחזקאלי וחבריו. כאמור, הם מאוכזבים מחוסר יכולותיה הרפואיות-פסיכולוגיות של ההלכה. מסתבר להם, אחרי שחזרו בתשובה, שהמצוות אינן תחליף לפסיכולוג, גם לא לדרך רוחנית מעמיקה. מבחינתם אחרי המעשים אולי נמשכים הלבבות, אבל רק לקראת עשיית אותם המעשים שוב ושוב, לא לכיוון של שינוי נפשי עמוק וחיובי. "פשוט אין לנו לב" אומר יחזקאלי, וכמו הקוסם מארץ עוץ, מסתבר לו שאפילו מושא כל תקוותיו, תורה ומצוות, לא באמת יכול לתת לו לב.

לכאורה, אם הם כל כך מעוניינים בטיפול נפשי, היו יכולים החברים פשוט ללכת לפסיכולוג (או, להבדיל, לקורס מדיטציה). אבל לא: הם מחליטים שאת השינוי שלא מתחיל מבפנים הם יקבלו מחברם גידי דבוש, שיתחיל לערוך "סדנה". מהמתואר באתר 'לב הדברים' אנחנו לומדים שהסדנה בנויה על פי "אוצרותיו המופלאים של הרופא הגדול, רבי נחמן מברסלב זיע"א", שבהם "נחשפים ערוצי זהב מלאי חיות, עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא מהעצבות, מהבדידות, מחוסר האמון והיאוש." אלו מילים גדולות, אולם על פי הכתבה של ארליך עלה אצלי הרושם שמדובר בלא יותר מאשר עקרונות בסיסיים של פסיכולוגיה עממית ודינמיקה קבוצתית (כנות, חקירה עצמית, וידוי, שיקוף). אני לא יודע אם אני מגלה כאן סוד גדול, אבל ר' נחמן מעולם לא ערך סדנאות לתלמידיו.

תורתו של ר' נחמן נמצאת כיום בחזית האדפטציה והאקולטורציה של המסורת היהודית לאופנות הפסיכולוגיות של זמננו. אפשר למצוא את שורשיו של התהליך הזה כבר בפרשנות לתורותיו אצל מנהיגים רוחניים פופולאריים בשנות השבעים בארה"ב כגון שלמה קרליבך ואריה קפלן, ומאז העניין הולך ומתגבר. תורתו של הצדיק מברסלב היא בעלת גוון אקזיסטנציאליסטי מובהק, מדגישה את העולם הרגשי, ומנגד גמישה ובלתי-שיטתית מספיק כדי להתעצב על פי הצורך. (אין בדברים אלה כדי לומר שלא לגיטימי לדעתי לעצב אותה על פי הצורך.)

פסיכולוגיה למשה מסיני

גידי דבושהבעיה מתחילה כאשר אותה תורת ברסלב מעודכנת מוצגת כשיטה טיפולית רצינית. על פי המתואר באתר 'שקוף', הסדנה "תעניק למשתתף, בסייעתא דשמיא, דרך להתמודדות פנימית, לצמיחה ולשינוי עמוק ומשמעותי." כאשר אותה דרך להתמודדות פנימית היא פרי פיתוחו של אדם אחד (אל דאגה: באישור ופיקוח של הרב שלו), ללא כל הכשרה מקצועית, הסכנה היא רבה. מדובר, בסופו של דבר, באדם נטול הכשרה מקצועית, נטול ניסיון מקצועי, המזמין גברים ונשים במצוקה להפקיד בידיו את נפשם, וכל זאת תוך יומרה להעניק לה טיפול המבוסס על דברי תורה.

ועניין אחרון זה רק מעצים כמה מונים את הסכנה. לא רק חוסר הכשרה וחוסר ניסיון יש כאן, אלא גם חוסר יכולת להקשיב. כשבידינו תורת נפש הניתנה מפי הגבורה ברור לנו בצורה מוחלטת וסופית לאן ואיך אמור המטופל להגיע. תנאי חייו השונים, אישיותו המסויימת, צרכיו האידיוסינקרטים – כולם נדחים מפני אור נשמתו המבקש לבקוע, שהוא תמיד אחד ושאותו אנחנו יודעים מראש איך לתעל ולאן לכוון. הרב בני להמן, פסיכולוג קליני, מסכם בראיון לרועי הורן את העניין:

כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה.

הזיהוי בין מורשת דתית לאסכולות מערביות מתקיים מפני שההלכה מעולם לא התיימרה להעניק למישהו טיפול פסיכולוגי – אין ברירה אלא לשבת על פורמט קיים. אולם לא מספיק שהעניין המודרני בנפש מנוכס, אלא שמוטבע עליו חותמו של הקב"ה, דבר שמגביל מאוד את אפשרויות הבקרה והבדיקה העצמית. באותה נימה ביקר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני (שעוסק בעצמו בפיתוח "פסיכולוגיה יהודית"), את גישתו של הרב יצחק גינזבורג לעניין:

הקשבה דיאלוגית היא עיקר העיקרים בטיפול. דווקא הקשבה כזו חסרה במשנתו של הרב גינזבורג. […] מי שמכיר ויודע את המציאות הפנימית האידיאלית אינו זקוק לדיאלוג עם המציאות החיצונית.

במקרה כזה, גם אם כוונות המטפל טובות וטהורות, מדובר בשיטה שמחד אינה מסתמכת על ניסיון או מחקר, ומאירך גיסא מבטיחה להוריד אל הארץ את דבר האל. כמיעוט ההכשרה כן גודל היומרה. כגובה ההתקדשות כך הקושי בהקשבה.

כל זה לא בא לומר שאני לא חושב שיש למסורת היהודית מה לתרום לטיפול פסיכולוגי (ועבודותיהם של מרדכי רוטנברג, יאיר כספי וברוך כהנא יעידו). אלא שהיא לא יכולה לעשות זאת ללא למידה מעמיקה של תובנות הפסיכולוגיה המערבית. כדוגמא  לשיתוף פעולה פורה אפשר להביא את ההעשרה שמעניקה המסורות הבודהיסטיות לפסיכולוגיה המערבית – הדיאלוג בין שתי אלה נמשך כבר עשרות רבות של שנים, לטובת שני הצדדים. מטפלים מערביים רבים שמחים ללמוד מהבודהיזם (ולהפך), אולם לא מבלי להסתמך על הניסיון והגילויים שעלו ועולים מהשדה הטיפולי המערבי.

מסיבות שונות (הקשורות לכתוב לעיל) קל הרבה יותר לקשר בין מסורות הבודהיזם לפסיכולוגיה המערבית, אולם המבקש ליצור שיטת טיפול יהודית לא יכול להיות פטור מהאתגר הזה.

:

לפני כמה ימים התפרסמה כתבה של ניר חסון ויאיר אטינגר על עניין חילוני ביהדות. אני מרואיין בה, ויש גם וידאו.

כנראה לא אוכל לענות ולהגיב בבלוג בימים הקרובים מפני שאני טס הבוקר להודו.

"מקימי" כספרות ניו-אייג'

"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם.

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר.

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש… אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רבדים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אחד שיודע

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. …] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה […] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [… כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  – ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]