ניצול מיני

הטנטריזציה של היוגה וההדחה של הגורו

היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.

היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.

מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.

יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.

יוגי בתרגילי נשימה (פראנאיאמה) אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.

מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.

ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:

"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."

איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.

אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.

יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.

הגורו בעידן האינטרנט

יוגית בתרגילי חיטוב (שופוניאסנה) הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:

מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.

ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:

ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.

לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.

חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.

המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:

מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.

ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).

שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.

האפיפיור בצרות, הרב עובדיה לא מרגיש כלום

hope-pope1 בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).

שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.

מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.

כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.

אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.

כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.

ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???

ובינתיים, אצל מרן

את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:

התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.

אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.

כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:

"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."

בתו של הרב מספרת:

"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".

והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:

דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".

אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:

כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.

והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:

בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.

ועוד אחת, לא פחות מלבבת:

זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…

אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:

"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".

או

היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".

זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.

יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.

אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.

תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.

נספח:

מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.

בשולי פרשת אלון, יורגן הברמס מכריז על העידן החדש ועוד כמה תופינים למשלוח המנות

הרב אלון במגדל בשבוע שעבר (צילום: יגאל לוי)

1. לפני כמה ימים חזר טייגר וודס ממלכודת החול שבה הוא התחבא בשבועות האחרונים וביקש סליחה על מעשיו. למרות שהוא הזכיר את אמונתו הבודהיסטית (ואמר שהיא מלמדת ש"חיים אתיים הם חיים עם פחות סבל") ההתנצלות הפומבית שלו היתה תפורה בדיוק על פי כל כללי הטקס של הדת האזרחית האמריקאית, שמושתת כמובן על סקרמנט הווידוי הנוצרי: חטאת, אתה מכיר בכך, מתוודה על כך, מתנצל על כך, מביע צער על הכאב והאכזבה שגרמת למשפחתך ולמעריציך/בוחריך, פונה לכוח עליון שיפרוס עליך את חסותו, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזהו: אתה נקי. עבור ב"דרך-צלחה" ואסוף 200 שקלים להמשך.

אצלנו, וזאת למד ביבי כשניסה ב- 1993 למהר ולהתוודות בטלוויזיה על בגידתו בשרה, זה פשוט לא עובד. אנחנו לא מתרשמים מוידויים טלוויזיונים, וממילא אין בוידוי די כדי לנקות אדם מאשמה. במסורת הדתית שלנו לא מתוודים כיחידים על חטאים שעשינו, אלא מתוודים כקהילה על חטאים שלא עשינו ("אשמנו, בגדנו"). זה קורה פעם בשנה, זה מלווה בצום ותענית, וזה בהחלט מספיק. בשאר הזמן תנו להיות בני אדם. ובני אדם לפעמים חוטאים.

הרב אלון, אם כן, לא התוודה ולא התנצל. הוא לא הכחיש את מעשיו, אבל גם לא אישר. הוא דיבר על האמת שתצא לאור במהרה, על תורת רבי נחמן ועלכך שיש לראות הכל לטובה. מוטי פוגל נתן בבלוגו ניתוח מצויין על ההתבטאויות במקרה הזה, ועד כמה היא מזכירה את הפורמט הקבוע של הרטוריקה הסרוגה: ירידה היא תמיד לצורך עליה, אין חזרה מהגאולה וכל מה שנראה כבעיה הוא בעצם חבלי משיח שרק מסמנים את בוא הלידה.

"מתוך המשבר הנוכחי תצמח שמחה הרבה יותר גדולה, עשייה, בניין תורה ואהבה" אומר אלון, ומתכוון לכך שהמציאות הנוראית כביכול היא טובה למעשה, שמעשיו המכוערים הם בכלל חלק מהתוכנית האלוהית, ושבקרוב מאוד כולנו נצחק על זה בפה מלא יין משומר ושור הבר. אולי מכאן גם שואבים חלק מהמהללים את פעילות "תקנה" מהמגזר את ברכותיהם: השקר שנחשף רק חשף בעצמו אמת אדירה הגדולה אף ממנו, ואלון הוא כמו חיסון נגד שפעת: קצת כואב, אבל רק מחזק אותנו. בכלל, חסד עשה לנו הקב"ה שנתן לנו את הרב מוטי כדי שיאיר דרכו את יושר דרכינו, אדר הוא חודש ה"נהפוך-הוא", גאולה שלישית אין לה הפסק וכולנו, נרצה או ניגרר לשם צועקים ובועטים, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

לכן לא שמענו מאלון וידוי והתנצלות, וכנראה גם לא נשמע. אבל עם כל חוסר הנוחות (המוצדק) שזה משאיר בנו, יש כמה דברים חשובים שצריך לומר על כך: ראשית, ברמה המעשית, חשיפת אלון על ידי "תקנה", גם אם באיחור, היא אכן מעשה אמיץ והפגנה של יושרה וקריאת כיוון. כלומר כן, אלון נתן להם כאן הזדמנות פז להוכיח מנהיגות, והם לא פיספסו אותה. אך חשוב אף יותר מכך: כפי ששמעתי מידידי אסף זיידרמן השבוע, הדבר מסמן בעצם את ניצחונה של החברה האזרחית על הממסד הרבני, שכן גוף שאין לו תוקף הלכתי כפה על רב את סיום הוראתו. בחברה החרדית זה לא היה יכול לקרות.

שנית, ברמה התיאולוגית, ראיית החטא כחלק אורגני מהחיים, כמרכיב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה, היא ראייה מתוחכמת הרבה יותר, ולדעתי נכונה הרבה יותר, מהראייה הנוצרית על פיה החטא הוא הפגנה של רוע ומשהו שיש להיפתר ממנו מהר ככל האפשר. כי הרי זה מה שעושים הוידויים הפומביים האלה: מוציאים את החטא החוצה ומעמידים אותו מהר מול הקיר כדי לטווח בו בצרור התנצלויות, להרוג אותו ואז לקבור אותו. ההבנה שהחטא עצמו, הגם שהוא לא רצוי, הוא חלק מהותי מאבני הבניין של החיים, שהוא יכול להיות הזבל ממנו צומחים עצי פרי, שהוא באמת גם חלק מהתוכנית האלוהית, היא הבנה שלמה הרבה יותר, עוטפת ומכילה הרבה יותר, נון-דואליסטית הרבה יותר, ולדעתי אמיתית הרבה יותר.

2. האם זה ייתכן? ידיעה בג'רוסלם פוסט מספרת על כך שמכון הרטמן בירושלים פותח תוכנית להסמכת רבנים שבה תוסמכנה גם רבניות! האם, אם כן, האורתודוקסיה הולכת בדרך שסללו עבורה התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ועוד בימי חיינו?!? ואם כן, איך זה שאין לכך התייחסות בתקשורת? על פי הידיעה אומר הרב דניאל הרטמן (בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן) ש"ההבחנה הקלאסית בין גברים לנשים כבר אינה רלוונטית", ועל כן שהתוכנית תציע מסלול של ארבע שנים, שיכלול לימודים לתואר שני + הסמכה לרבנות, ויהיה פתוח לרפורמים, לקונסרבטיבים, לרקונסטרוקציוניסטים ולאורתודוקסים. ולאורתודוקסיות.

הרב אבינר בתגובה: "זה משפיל לומר לאישה שלא יכבדו או יעריכו אותה אלא אם כן היא תאמץ תואר של גבר", אבל על פי הידיעה הוא בכלל מודאג יותר מהאפשרות שבתוכנית יפגשו אורתודוקסים את בני התנועות האחרות: "ללמוד תורה זה כמו להתחתן. […] ללמוד תורה עם חילוני מותר, אבל ללמוד תורה עם רפורמי או קונסרבטיבי זה בעייתי, כי הם לא מאמינים כפי שאני מאמין. אין להם יראת שמיים". תמיד אפשר לסמוך מתק שפתיו של הרב אבינר.

אבל כמו שאמר אלוהים לאברהם: הכצעקתה? כנראה שלא לגמרי. הרב חביבה נר-דוד, אחת הנשים היחידות בעולם שכבר הוסמכו לרבנות על ידי רב אורתודוקסי, אומרת שזה צעד חשוב בכיוון, אבל שמכון הרטמן עוצר בחצי הדרך, כי הם לא הולכים לכנות אותן בתואר "רב". כפי הנראה בוגרי התוכנית יכונו "רבנים-מחנכים", ויעבדו בבתי ספר בארה"ב. לכן אולי גם מוסיף הרטמן ש"מסלול הסמיכה הזה לא בנוי על פי הלימוד הקלאסי של ההלכה, אלא על היכולת להעביר את הרעיונות המרכזיים של היהדות בצורה משמעותית ומעוררת השראה לדור הבא של בני הנוער". כלומר לא החוק הוא העיקר, אלא

האהבה. נקווה בכל אופן לשילוב מוצלח בין השניים.

הברמס

3. ראיון (שימו לב ללינק שם לקובץ pdf ובו הראיון המלא) מזין עם יורגן הברמס תחת הכותרת:

A POSTSECULAR WORLD SOCIETY?

ON THE PHILOSOPHICAL SIGNIFICANCE OF POSTSECULAR CONSCIOUSNESS AND THE MULTICULTURAL WORLD SOCIETY

בהחלט. כמה דברים מעניינים בו:

  • הברמס מציין שהטקס הדתי הוא מקור לסולידריות חברתית שמוסר הנאורות של כבוד ושוויון לכל לא יכול לספק.
  • לעומת זאת הוא קובע ש"אזרחים חילוניים לא יכולים ללמוד דבר מתורות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להתמודד עם עובדת הפלורליזם, [ו]עם הסמכות הציבורית של המדעים". שיספר את זה למדען הראשי (האידיוט) של משרד החינוך.
  • הוא קובע שהפילוסופיה היוונית הקדומה (הוא מזכיר את אפלטון, פיתגורס ואמפדוקלס) היא דרך לישועה אישית, ובכך היא מקבילה לדתות המזרח. נדמה לי שטענתי כך פה ושם.
  • הוא מאבחן מה היה מיוחד ב-Axial Age, אותה תקופה פורייה שבה פעלו רבים ממייסדי הדתות והפילוסופיות שאנחנו מכירים היום (הבודהה, מהאווירה, מחברי האופנישדות, נביאי ישראל, סוקרטס, לאו-דזה, קונפוציוס ועוד): א) תודעה היסטורית, שפירושה גם דוגמטיזציה של תורה שנמשכת מ"אבות קדמונים"; ב) חוקים שנחשבים אוניברסלים, ויחד איתם ג) תודעה של אחריות אישית לשמירתם.
  • כל זה מביא אותו לאבחנה שבמודרנה האירופאית אנחנו רואים הליכה של צעד נוסף בכיוונים האלו ממש: א) התודעה ההיסטורית מבינה את הקונטינגנטיות שלה וישנה הגברה של הצפייה לעתיד מזהיר; ב) האוניברסליזם השיוויוני נתמך על ידי חוקים ותודעה מוסרית ברורה, וכמובן ג) אינדבידואציה מוקצנת יותר מתמיד. כלומר על פי הברמס אנחנו בעצם ב-Axial Age חדש, ומה הפלא שכולם מתנבאים כל היום? עם זאת הברמס מדגיש את הסכנות שבמצב הפורה הזה, ומקווה ש"נצליח להתגבר על המצב האטביסטי שבו כל אחד תופס כפי יכולתו בהתאם לדרוויניזם החברתי […] כך שהקפיטליזם והגלובליזציה שפורעים בכל יוכלו להיות מאולפים ומנותבים לדרכים ראויות מבחינה חברתית".

4. האוונגליסטים בארה"ב רוצים לחזור לערכים הנוצריים שעליהם נוסדה הרפובליקה, אבל האם אכן "האבות המייסדים" האמריקאים לקחו ברצינות את הנצרות שלהם? כולם יודעים שתומס ג'פרסון היה דאיסט ולא האמין באלוהותו של ישו (כמו אובמה, אגב), אבל מה עם האחרים? במאמר הבא מהניו-יורק טיימס מנסים לגלות. המאמר ארוך מדי ועוסק יותר מדי בהווה ופחות מדי בעבר, אבל מה שאני הצלחתי להבין ממנו הוא שכן, בהחלט היו שם כמה נוצרים שממש התכוונו לזה, אבל לא יותר מדי, וגם הם מוקפים בבונים-חופשיים ודאיסטים למיניהם. הבעיה היא שהרטוריקה שרבים מ"האבות המייסדים" השתמשו בה הרבתה להזכיר את "אלוהים וחוקיו", דבר שהנוצרים האדוקים של היום אוהבים לצטט, בלי להבין שאותם אבות התכוונו בכלל לאל הדאיסטי ולחוקי הטבע.

5. המגזין אדם עולם, שתת-הכותרת שלו היתה "חיים לאור האנתרופוסופיה" יצא בגליון הנוכחי עם תת-הכותרת אחרת: "קריאה לרוח – לטיפוח אמנות החינוך וההתחדשות החברתית".
במאמר המערכת כותבים העורכים, נועם שרון ומיכל זיו קרמר ש

מתוך רצון להימנע מהפיכת האנתרופוסופיה ממושג דינמי למלה חסרת חיים, ראינו כי שימוש  קבוע ואוטומטי במלה "אנתרופוסופיה" מצמצם את רוחו של המגזין ולמעשה מגביל את מרחב האפשרויות העתידיות הצפונות לו. "אדם עולם" רוצה להביא לידי ביטוי אימפולס רוחני רחב, השייך לתקופתנו, ואשר מטבעו מכיל יותר מכל הגדרה מילולית מקבעת. את האימפולס הזה נמצא היכן שאנשים מנסים באופן מודע לצקת לתוך חיי היומיום שלהם תוכן רוחני, חום אנושי, התבוננות פנימית, היגיינה נפשית, נאמנות לאמת ומוסר הנובע מתוך חופש.

אחרי מותו של "חיים אחרים" אין בעצם מגזין רוחני נורמלי בעברית. האם אדם-עולם ימלא את החלל האסטרלי שנוצר? המאמרים מגוונים ובהחלט לא צבועים לחלוטין באנתרופוסופיה – חלקם לא נוגעים בה בכלל – והם גם מעניינים למדי ורציניים. אפשר לקוות לטוב.

6. ובאדם- עולם האחרון יש גם ראיון עם מרקו פוגצ'ניק, אקו-רוחניק מפורסם שמגיע לארץ ובסוף מרץ יקיים סדנה. פרטים כאן.

7. זוכרים את יואב שורק שהוריד את הכיפה ורוצה עדכון להלכה? אז נדב שנרב כותב כמה דברים מעניינים עליו כאן. בין השאר הוא מנתח את פיצוליה של הציונות הדתית כיום:

לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית [של הקוקניקים לעורר אהבה ותורה בלבות החילונים שנשבו בינקותם – ת.פ.], המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

8. האקדמיה של חיל האויר האמריקאי בקולורדו הקצתה מקום פולחן ל"דתות אדמה", דהיינו דרואידים, פגאנים, וויקה וכיוצא באלו. המקום עוצב כשני מעגלים של סלעים, סטונהנג' סטייל. עד עכשיו היו רק בתי תפילה לנוצרים (קתולים ופרוטסטנטים), מוסלמים, יהודים ובודהיסטים, והפגאנים הרגישו מופלים לרעה. אז הנה. החניכה החגיגית בחודש הבא. אני מהמר על הקרנה חגיגית של "אווטר".

9. אור רכלבסקי במאמר מעניין על "לורד וולדמורט הטיבטי", שהוא לאמה קדום שהפך לאל, ומטריד את אסכולת הגלופה, זו של הדלאי לאמה, בכל פעם שהיא מנסה ליצור הרמוניה בינה ובין האסכולות האחרות.

10. ואת הפשקוויל הנאה הבא קיבלתי ברשימת התפוצה של דוד אסף:

שימו לב שמצד אחד יש "רוב נשים ובנות בלי עין הרע", ומצד שני הדבר מהווה בכל זאת בעיה עבור עיניהם הטובות של הגברים, שעל כן דורשים את הרחקתן לאלתר, בלי עין הרע.

פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה

בספרו הידוע המבנה של מהפכות מדעיות מסביר הפילוסוף של המדע תומס קון כיצד מתחוללים גילויים מדעיים. מה שקון מנסה להראות הוא שגילוי מדעי קשור תמיד לתפיסות עולם מדעיות, לפרדיגמה כללית שמתוכה מתבוננים המדענים על העולם. קון מסביר שפעמים רבות כדי שיוכלו מדענים להבין בצורה מדוייקת יותר את העולם יש צורך ב"מהפכה מדעית", כלומר בשבירה של הפרדיגמה הנוכחית ויצירת פרדיגמה חדשה. השבר הזה מתרחש כאשר, בעקבות גילויים חדשים, עוד ועוד עובדות כבר אינן ניתנות ליישוב בתוך הפרדיגמה הישנה (כלומר ישובן בה יביא לסתירות פנימיות). רק במסגרת פרדיגמה חדשה ניתן להבין את העובדות כפי שהתגלו, והחשיבה הרציונלית מכריחה את המדע לשנות פרדיגמה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא המהפכה הקופרניקאית, שבמסגרתה התפיסה ההליוצנטרית החליפה את התורה האסטרונומית של תלמי. ביקום של תלמי כדור הארץ ניצב במרכז, והכוכבים, וכוכבי הלכת, היו ממוקמים במעגלים גדולים שחגו סביבו. השיטה הזאת הצליחה להסביר את תנועת הכוכבים בצורה נפלאה, ואלמלא התפתחות אמצעי הצפייה בכוכבים במאה ה-15 והלאה, ייתכן שהיא היתה עמנו עד היום. הבעיה נוצרה כאשר עוד ועוד עובדות נצפות, כלומר כוכבים ומסלוליהם שנתגלו, לא תאמו את הפרדיגמה התלמאית. תחילה הוסיפו עבור כל כוכב חדש מעגלים ותתי-מעגלים, ואף מעגלים מתפתלים ומעגלים נסוגים, אבל לבסוף "מערכת הכוכבים" המסורבלת הזאת נחנקה מפיתולייה היא והפרדיגמה כולה קרסה. במקומה התבססה התפיסה המוכרת לנו כיום, התואמת לעובדות, תפיסה שבה במרכז מערכת השמש נמצאת… השמש.

ברשימה הקודמת טענתי שגילוי ההומוסקסואליות של הרב מוטי אלון תשמש כעובדה שלא ניתן ליישב בפרדיגמה הישנה בה מחזיקים רבנים רבים, על פיה הומוסקסואליות היא עניין של בחירה (שהרי הנה רב גדול וצדיק ונשוי שלמרות זאת ניהל רומן עם גבר וכו'). עתה מגיעות העדויות הראשונות שאכן כך.

הנה למשל חנן פורת בהתייחסות ראשונה לפרשה. בין השאר הוא קובע ש: 

לגבי נטיות הפוכות, אדם אומר יש דברים שהם מעבר לבחירה החופשית. כל העולם המודרני שנותן לגיטמציה, ולא רק לגיטמציה, אלא אפילו מעלה על נס את כל הנושא הזה של הומוסקסואליות ולסביות וכל מיני פרבסיות מיניות אחרות הוא מקושר לעניין הזה. כביכול, זה משהו גנטי, מולד, שאין מה לעשות כנגדו. אין ספק, שיש נקודה של צדק בדברים, אי אפשר להציג את הטיעון הזה כעורבא פרח. אין ספק, שיש הבדלים בין אנשים מבחינת הנטיות. אגב, גם בקשר לדברים של היצר עצמו. יש אדם שיש לו בולמוס של אכילה, ויש אדם שבכלל לא רעב. יש אנשים שמתמכרים לעישון ויש שמתמכרים לסמים או להימורים. כך גם בתחום המיני, יש אנשים שיש להם יצרים עזים.

מיד לאחר מכן הוא אומר שכמובן אין זה אומר שמותר לקיים יחסי מין הומוסקסואלים, וזה כמובן חובתו כרב אורתודוקסי. אבל גם ברור לו שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה, ושהיא מורכבת יותר ממה שהוא אולי חשב עד כה. נכון: הדברים שהוא אומר הם מהוססים, מגומגמים. זה בסדר. שינוי של פרדיגמה לא מתרחש ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך וכואב. גם אחרי הפינוי מעזה התיאולוגיה הקוקיסטית לא קרסה ביום אחד, ואילו כיום לראות חובשי כיפה סרוגה שמתנכרים למדינה זה חזון נפרץ. התהליך הוא ארוך, אבל הנה הוא מתחיל.

גישה אחרת נוקט השר פרופ' הרב דניאל הרשקוביץ, שמפרסם היום ב"מקור ראשון" מאמר הנגמר בקטע הבא:

הלו? מישהו שם לב למשהו מוזר כאן? רמז: פעמים רבות כשמתגלה מעשה שחיתות כלשהו בציבור החילוני, ובמיוחד בתחום המיני, הדבר נזקף על ידי שומרי מצוות למיניהם לחוסר במסגרת ההלכתית שסובלים ממנו החילונים, אותה הלכה שהיא היא אמורה "לשמור" ו"לתמוך" באדם, שלא לומר להביא להשתלמותו המוסרית המלאה. לנו, כך הם טענים, יש מערכת אתית שקובעת לא רק זכויות, אלא גם חובות.

והנה נדמה שהרב הרשקוביץ שכח בדיוק את זה, דהיינו שכבר יש "קוד אתי" שרבנים ורבניות כפופים לו, והוא כאמור ההלכה. האם הרב הרשקוביץ בעצם מביע אי-אמון בכושרה של המערכת ההלכתית לתקן את האדם, או לפחות לשמור שלא יתקלקל ויקלקל? איך זה ייתכן, שהרי, אם ניקח את התחום המיני שהוא עניינינו כאן, כולנו יודעים עד כמה דיני הייחוד וה"צניעות" קפדניים ועד כמה הם מוקפדים! רב לעולם לא ישהה ביחידות עם תלמידה, תלמידה לעולם תוזהר שלא "לפתות" גברים שבסביבתה, וכיוצא באלו מנגנוני מידור ומשטור. כך שמהבחינות האלה אנחנו מכוסים – ואף יותר מכך כמובן, מכוסות – לגמרי. 

אך אולי אנסה להיות לרב הרשקוביץ מעין רש"י בזעיר אנפי. אולי מה שהוא אומר, בין השורות, בין המילים, הוא הדבר הבא: 'ראו, רבותי הרבנים הבכירים, כולנו יודעים שגברים נמשכים לנשים. את זה ידעו כבר חז"ל והתקינו את תקנותיהם. רק מה, עם חלוף השנים ושינויי הזמן, עם עליית המודרנה וירידת הדורות, אנחנו היום יודעים שיש גם גברים שנמשכים לגברים. ואנחנו יודעים את זה במשנה תוקף אחרי שמתברר שמוטי אלון הוא גבר כזה. אנחנו יודעים אם כן שזה לא עניין של "בלבול" מקרי, "מעידה" חד פעמית, של חטא שמתפלשים בו דווקא-משום-שהוא-חטא, מעין ירידה לצורך עליה ואח"כ מיד עושים תשובה. לא. מסתבר שיש אנשים שזה אצלם הטבע, הזהות, הנטייה הנפשית הקבועה. והאנשים האלה יכולים להיות כל אחד מאיתנו. כן, אפילו רבנים גדולים. מי יודע, אולי פעם, במציאות דמיונית לחלוטין, אפילו הרב האשכנזי הראשי לישראל יהיה הומו. ולכן, רבותי, צריך להנהיג קוד אתי. צריך לשמור ייחוד גם בין גברים. צריך להיזהר בנשיקות וחיבוקים. צריך להשלים את ההלכה.'

אם הוא אומר כך, זה חבל מאוד. הרשקוביץ מבין שיש בעיה, אבל במקום להתמודד עם הדבר התמודדות אמיתית, כנה, ישירה, הלכתית, בוחר הרב הרשקוביץ לבנות מעין "מערך תמיכה" להלכה. הוא בוחר לא לתקן את מה שפגום בהלכה על ידי תהליך פנימי, אלא להדביק באופן חיצוני איזה פלסטר. הוא בוחר לשרטט עוד ועוד מעגלים בקונסטלציית הכוכבים התלמאית שלו, במקום לבצע איזו מיני-מהפכה-קופרניקאית, במקום להכיר בעובדות בגלוי, ולשנות את ההלכה בהתאם.

ועכשיו לעניין אחר. הנה מילים שאמר בראיון לגיורא אילון מ"עיתון ירושלים" הרב מוטי אלון (הראיון המלא כאן): 

הראיון הזה התפרסם ב- 2001, לפני הבחירות, בחירות בהן דובר על כך שהרב אלון ינהיג את המפד"ל (ותארו לכם מה היה קורה אם הוא היה היום מנהיג המפד"ל). האם הרב אלון לא התכוון לדבריו, ואמר אותם רק כדי לקושש מצביעים? או שהוא התכוון להם, וחי את חייו מתוך פיצול אומלל בין השקפת עולמו לבין מעשיו? כך או כך, מדובר בדברים מכוערים, מופרכים, רוויי שנאת חינם, התנשאות והסתה. דברים נלוזים של אדם שנהג בצורה נלוזה.

אבל ברובד המהותי יותר, יש כאן משהו בעייתי אף יותר. יש כאן פחד עמוק להתמודד עם המציאות. יש כאן רתיעה מהכרה בעובדות, ומהתייחסות רצינית אליהן. וזה מה שעצוב. כי הבסיס לכל הבעיות שלנו הוא התפרקות מאחריות.

הערות ראשוניות על פרשת מוטי אלון

1. בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הומו. לא פדופיל, לא "סתם" מטרידן סדרתי, אלא אדם שנמשך לגברים ומחותן לאישה. אדם שעולמו ותהילתו מבוססים על מערכת חוקים שבתוכם שלילה מוחלטת ליצריו הבסיסיים ביותר, ושהוא לא מסוגל להתכחש לאלו האחרונים, גם במחיר אבדן אלו הראשונים. אדם שלא היה חזק מספיק לא לשבור את החוקים שעיצבו את חייו, ומצד שני גם לא חזק מספיק לצאת ולומר בגלוי שיש בהם משהו פגום ושהוא מניח אותם בצד (או משנה אותם – ודווקא הוא היה יכול). בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הוא אחד הקורבנות הגדולים של קו השבר המודרני בין הדת המונותאיסטית להומוסקסואליות.

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי.

עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט. היום בערב ישודר בתוכנית "ואקום" בערוץ 23 עימות בין הרבנים מנחם פרומן, בני לאו ושמואל אליהו בנושא. גל גבאי, המנחה, השכילה להביא לאולפן לסבית דתייה כדי לתת ל"בעיה" הזאת שם ופנים (ראו כאן דיווח וכאן קטעי וידאו מהתוכנית). הרב פרומן, בשילוב מכוער של גסות רוח והלבנת פנים הודיע לה בקול שקט שהוא היה מייעץ להוריה לשבת עליה שבעה, ושאם זה פרימיטיבי אז הוא "פרימיטיבי גאה". בתגובה הרב לאו קבע מיד ש"זה לא בא מהתורה, זו לא עמדה הלכתית, זה הרב מנחם פרומן בשם עצמו. זו ממש עמדת קצה שלגמרי סוטה מדרך ההלכה. זאת סטייה הלכתית".

אבל ההמשך יותר מעניין: לאו עמד על הנקודה שבה נופלים פרומן ודומיו, והיא המחשבה שהומוסקסואליות היא משהו שבוחרים, ו/או משהו שאפשר לשנות: "הם חושבים שעל ידי אמירה דקלרטיבית, הצהרתית שבהשתדלות אפשר… שזה בידיים שלך. הם לא מכירים במציאות של דרך ללא מוצא". כמובן, הם חייבים לא להכיר בכך מבחינתם, כי הם מאמינים שאין התורה מורה על משהו שהופך חייו של אדם לאומללים. הם טועים במקרה זה, לפחות בכל הנוגע לעידן המודרני שבו המיניות שלנו היא חלק מהותי מהזהות שלנו. אבל זה נגמר: את הבורות או הזדון שמאפשרים את ההשקפה הזאת תביא פרשת אלון לסופם.

מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

2. האם טוב עשה פורום "תקנה" כשהסתיר את הקשר המיני ההומוסקסואלי של הרב אלון? אני מבין לחלוטין את המניע: למנוע שבר אמוני, למנוע חילול ה'. למנוע את כל מה שמתרחש עכשיו. אבל, כמובן, השבר הזה הוא טוב. טוב לדעת שאין אנשים מושלמים. טוב לפגום לנו בוודאות של האמונה. טוב לנעוץ סיכה בבלונים של כריזמה ויומרה. חבל שהיהדות האורתודוקסית מכניסה את עצמה לעמדת התגוננות מפני המציאות. במקום כזה תמיד מפסידים. במקום להתמודד כבר עם גילוי הדברים עם משמעותם ועם סוגיית ההומוסקסואליות, החליט הפורום להגן על שמו הטוב של הרב אלון ועל שמה הטוב של התורה. כמה הומואים דתיים הרגישו שהם אשמים במצבם בשנים האלה? כמה סבל היה אפשר למנוע על ידי התייחסות פתוחה לעניין? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וגם זה דרש אומץ ויושר.

3. לפני כמה שנים קראתי את הספר בו מספרת בתו של מזכירו האישי של קרישנמורטי על הרומן שהיה למורה הדגול עם אמהּ (בעוד זו נשואה לאביה). כתבתי על כך אחרי כן באתר מעריב, כתבה שהתגובות לה מזכירות מאוד את אלו של חסידיו של אלון, היינו טמינת הראש החול והכחשה מוחלטת. ישנן מספר נסיבות מקלות למעשיו של קרישנמורטי (קראו שם), ובודאי שמעשיו של אלון חמורים הרבה יותר (מבחינת ניצול יחסי מרות וכו'). אבל אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר, תוך כדי ריסוקה של התמונה הכמעט מושלמת שהיתה לי של המורה הגדול הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: "איך יכולת?" כלומר, גם אם אהבת אותה והיא אותך וכו' וכו' – איך לא חשבת מה זה יעשה לשם שלך? מה זה יעשה לתורה שלך?

זה מה שקשה לי להבין גם בפרשת אלון: איך זה שהתשוקה גדולה מספיק לא רק לעבור על ההלכה (שבשבילך היא מסד הקיום כולו), לא רק לבגוד באשתך, לא רק לנצל תמימות של נער שבא אליך לעזרה – דברים איומים ונוראיים כמובן – אלא גם גדולה מספיק, וכוח הרצון קטן מדי, כדי להרוס ככה מפעל חיים, כדי לרסק אמון של רבים כל כך, כדי להבאיש (מבחינתך) קבל עם ועדה את התורה? את זה אני לא מצליח לתפוס. האם התשוקה אכן יכולה להיות גדולה עד כדי כך?

ואולי… אולי באמת כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו, והתשוקה רק גדלה עם התהילה. לא רק התשוקה המינית. התשוקה להרס. התשוקה לחבל בתמונה המושלמת, התשוקה לפוצץ את הבועה חסרת הביסוס. כי ככל שהפרסום וההוקרה שאנחנו מקבלים גדולים יותר כך גדול גם יותר הפער בין הדימוי שלנו לעצמנו ממש. הפער הזה קיים בכל אחד, ולו רק מפני שמלכתחילה האגו איננו אמת, אנחנו לא "אנחנו", אלא רחבים ומלאים הרבה יותר מחד ודקים וריקים הרבה יותר מאידך. ייתכן שככל שתהילתנו גדלה קשה לנו יותר להתמודד עם השקר שבה, ואנחנו מנווטים את חיינו, או מוכנים שהם ינווטו, לקראת חורבנם.

4. האם מעז ייצא מתוק? האם, כמו שאמר הרב אלון, האמת עתידה להתגלות בקרוב? לא האמת על חפותו, שאני משוכנע שאיננה קיימת, אלא האמת על הצורך של האורתודוקסיה להתמודד בפתיחות וביושר ובאומץ עם מציאות ההומוסקסואליות. האם רבנים רציניים וחשובים ינצלו את המשבר הזה כדי לתקן תיקון גדול והכרחי בהלכה? או האם יוותרו על זה בשם אותו פחד שהסתיר את מעשיו של אלון בשנים האחרונות? אולי זה הזמן לקבוע כלל פשוט: אם אנחנו שמים לב שהמערכת ההלכתית שלנו מכניסה אותנו למשבר אמונה כל שבועיים-שלושה, אולי זה סימן שהמערכת ההלכתית שלנו זקוקה לריענון.

 

[המשך: פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה]