נישואין

תסכוליה של אורתודוקסיה במדינה מודרנית

קרב הרגע שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להכיר בזכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לפעול בחופשיות בישראל, כלומר בזכותם של אזרחי ישראל להשתמש בחופשיות בשירותיהם. הבשורה החשובה על תקצוב רשמי של 15 תקנים של רבנים קונסרבטיבים ורפורמים היא רק הצעד הראשון בתהליך ארוך, שבסופו תינתן זכות חוקית לתנועות אלה (ואחרות) לחתן יהודים במדינת ישראל. התהליך הזה יתרחש לא מפני טוב לבם של המחוקקים ולא מפני נאמנותם לעקרונות של צדק או משפט, אלא מפני שבחברה מודרנית ודמוקרטית הוא בלתי נמנע. אנסה להלן להבהיר מדוע.

לפני כחודש פסק בג"ץ שפסילת גיורי הרב דרוקמן על ידי בית הדין הרבני הגדול אינה תקפה. הוא קיבל את עמדתו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ואף נזף בבית הדין הרבני הגדול וקבע שהוא "רמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי […] ומעל לכל פגע וגרם עוול מזעזע לעותרות ולילדיהן". כזכור, בית הדין הרבני הגדול קבע שהגיורים אינם תקפים מפני שהגרים לא התכוונו לשמור מצוות בהתאם להלכה האורתודוקסית. מסתבר שלבג"ץ זה פחות משנה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, והוא המציאות המצחיקה שבמסגרתה במדינת ישראל יכולה רשות משפטית חילונית לפסול החלטה הלכתית של בית דין רבני. במילים אחרות, שופטים חילונים החליטו עבור רבנים מהי ההלכה היהודית. זה לא מקרה כמובן, אלא תוצאה ישירה של אי הפרדתה של הדת מהמדינה – כל עוד בתי דין רבניים יכולים להחליט מי יקבל אזרחות ישראלית ומי לא, בג"ץ יוכל לקבוע מי יהודי ומי לא. הרי המדינה לא יכולה לוותר על הריבונות שלה להכריע מי בפנים ומי בחוץ.

אבל פסיקת בג"ץ מעניינת לא רק משום שבג"ץ, אם לעשות פרפרזה על מילותיו שלו, "רמס את ההלכה". היא מעניינת אפילו עוד יותר משום שהיא חושפת את מה שהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה בצורה מתמדת להסתיר, והוא שאין יהדות אורתודוקסית בארץ. כלומר, שאין אורתודוקסיה אחת, אלא יש כמה וכמה אורתודוקסיות.

כי הנה למשל, הרב אברהם שרמן, מקורבו של הרב אליישיב שעמד מאחורי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, ודאי לא חושב שמפני שבג"ץ הכריע כפי שהכריע, אותם עולים חדשים שהוא מחשיב ללא-יהודים הפכו פתאום ליהודים. מבחינתו, כלומר על פי ההלכה שלו, הם עדיין לא-יהודים. מנגד, על פי ההלכה של הרב דרוקמן הם יהודים לכל דבר ועניין, הם חלק מעם הסגולה שכרת הברית עם הקב"ה ומחוייבים למצוות (שהם לא יקיימו). ודוק: יש כאן מחלוקת רצינית, שכן אין הצטרפות לעם היהודי שקולה לפולמוס על שנת שמיטה, ודאי לא למחלוקת על דגם כובע הלֶבֶד שיש לחבוש.

לא זאת אף זאת: מכיוון שאותם אלפי גרים הם יהודים אזרחי המדינה, הרבנות הראשית תחתן אותם בעתיד עם בחירי/ות לבם, שהרי אין אזרח יהודי יכול להתחתן במדינת ישראל בלתי אם ברבנות. מכאן שהרבנות הראשית תפעל על פי ההלכה לדעת הרב דרוקמן, ובניגוד מוחלט להלכה על פי הרב שרמן. האם הרב שרמן יחתן את ילדיו ברבנות הראשית? סביר להניח שהוא ממילא לא התכוון לעשות זאת – לקבוצות חרדיות שונות יש בתי דין משל עצמם. אבל כל מי שחושב שההלכה היא כבית שרמן עומד כעת מול מצב שבישראל מסתובבים כמה אלפי לא-יהודים שהרבנות תחתן עם יהודים. מבחינתו מדובר ב"התבוללות" נסתרת.

צהר להלכה שונה

מחלוקות הלכתיות תמיד היו כמובן, אבל מה שהסיטואציה הזאת מעלה על פני השטח הוא עד כמה הן עמוקות, עד כמה, למעשה, מדובר בשתי שיטות הלכתיות שונות, שנגזרות (וזה חשוב עוד יותר) משתי תפיסות עולם שונות. מדובר למעשה בשתי יהדויות. אין כאן שום "אורתודוקסיה".

דוגמא נוספת לאותו כיוון תימצא בקרוב באותו "חוק צהר" חבוט ומסמורטט שסוף כל סוף, בעזרת המגה-קואליציה של ביבי, כנראה יחוקק, או בהסכם החדש שרבני "צהר" הגיעו אליו עם הרבנות. שתי ההתפתחויות האלה פותחות, למעשה, את איזורי הרישום לחתונה, ובכך מאפשרות לזוג המאושר לבחור לעצמו את הרב שיחתן אותו.

התוצאה תהיה פשוטה: בתוך כמה שנים יתברר איזה רב מוכן לחתן את מי שרבנים אחרים קבעו שהם "פסולי חיתון". יתברר איזה רב יחשיב ליהודים מי שעבור אחרים אינם, יתברר איזה רב יעלים עין מכוהניותו של המבקש לשאת גרושה, יתברר איזה רב לא יפשפש בעברם של יהודים שעבור אחרים הם ממזרים. וזה כלום לעומת הרבנים שיהיו מוכנים – רחמנא ליצלן! – לאפשר לכלה לתת טבעת לחתנהּ תחת החופה; כאלה ודאי ימצאו בעשרות ויהיו פופולרים ביותר. כולם כמובן יציגו עצמם כאורתודוקסים, אבל איזו משמעות תהיה למילה הזאת? ואיזה משמעות תהיה להתנגדות של המדינה לא לאפשר לרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או סתם אזרחים כריזמטים לחתן זוגות שיחפצו בכך?

דת או כת

את הסיפור הזה יש להבין בקונטקסט רחב, מפני שהוא לא הסיפור של היהדות האורתודוקסית בלבד, אלא של כל דת בעולם המודרני. כולן ניצבות היום מול שתי ברירות: או להגמיש את הגבולות, להרחיב את המנעד ולאפשר לעצמן להתגוון – או להפוך לכת. אין כל אפשרות, כפי שהיתה בימי הביניים ולפניהם, להשלות את עצמנו שאוכלוסיות גדולות מאמינות או מתנהגות בהתאם לדוֹגמה אחת ויחידה. אם בעבר התנהגות דתית החורגת מהדוגמה ("כפירה") הושתקה באמצעים אלימים, כיום לא רק שזה כמובן לא מקובל, אלא שעצם דיכוי הכפירה יחשוף את הזיוף שבסיפור הכיסוי האחדותי. חדלנו להאמין שכפייה דתית יכולה להביא לדתיות אותנטית.

זאת ועוד: אם עד ימי הביניים נראה לרובנו הגיוני להתאים את עצמנו לדת שנולדנו לתוכה, עלייתו של האינדבידואל האקספרסיבי בעידן המודרני שמה סוף לסיפור הזה – כולנו רוצים כיום לבטא את הייחודיות שלנו, וכולנו מרגישים שלא רק שזאת זכותנו הטבעית והמובנת מאליה ביותר, אלא שזאת אף חובתנו המוסרית והדתית. מוטל עלינו משמיים, לכאורה, למצוא את דרכנו האישית והאותנטית אל האלוהות. במובן אחרון זה, דווקא הניסיון לכפות עלינו דוגמה דתית אחידה מגביר את התנגדותנו.

אין כאן שום מיסתורין: אחידות מחשבה והתנהגות נמצאת, אם בכלל, רק במספרים קטנים, בקהילות סגורות, בכתות. קיים תסכול אינהרנטי בניסיון להכפיף אוכלוסייה גדולה לעקרונות דתיים אחידים, בטח ובטח בעידן המודרני. לחילופין, המשיכה לדקדוקי אמונה ומעשה מנתבת את בעליה ליצירת קהילות אחידות וקטנות. כפי שאיבחן אלכסיס דה-טוקוויל בעינו החדה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, "דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה." (הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 462)

הפרטת החיתון

חזרה לישראל. האפשרות הפשוטה ביותר לצאת בכבוד מהמצב הזה היא לאפשר לאזרחי המדינה חופש דת, למשל להתחתן כרצונם. זה בינתיים לא עולה על דעתם של מנהיגי המדינה. כעת הברירות הן שתיים: או להכריח אנשים להתחתן על פי ההלכה בכוח (כלומר לאכוף את החוק: לקנוס את מי שמחתן מחוץ לרבנות), דבר שיחשוף את האיוולת שבדבר, או לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחתן כפי שהם רוצים, בתנאי שיעשו זאת תחת הכותרת הרשמית "אורתודוקסיה". זה אם כן מה שאנו רואים מול עינינו: הפרטת זכות החיתון של הרבנות הראשית לרבנים שונים בעלי דעות שונות, וכולם כאילו מטעם הרבנות. רבנים אלה יאפשרו לאנשים שונים להתחתן בצורות שונות, בדיוק כמו שבית הדין בתל-אביב איפשר – בהוראת בג"ץ – לאנשים שונים להתגייר בצורות שונות.

אפשר להתבונן במחזה המסקרן הזה ולשכנע את עצמנו שעדיין מדובר באותו זרם דתי. אפשר גם להבין שזהו התעצמותו של התהליך שבו "האורתודוקסיה" הופכת להיות כותרת כוללת לכמה זרמים הלכתיים. השאלה היא מתי נהיה בוגרים מספיק בשביל להודות בכך, וסובלניים מספיק בשביל לתת גם לזרמים שמראש מגדירים עצמם כלא-אורתודוקסים לחתן ולגייר אנשים במדינת ישראל.

סתם

פורסם באתר אבי חי. ביום ראשון הקרוב יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס (מרתק ממש לדעתי) על מזרח ומערב בראי תורת הנסתר. הפרטים כאן.

כפייה דתית הורסת את הדת

בפולמוס שהתקיים מעל דפי מוסף זה בין הרב שלמה ריסקין ("רבנות מרחיקה", גיליון פרשת תולדות) לצבי ליפשיץ ("אין קדושה ברבנות", גיליון פרשת וישב) יש הסכמה על שני דברים ברורים: ראשית, שהרבנות הראשית לישראל חולה, מסואבת, ומרחיקה יהודים מיהדותם. ושנית, ש"כפייה דתית" היא אוקסימורון, שכן אין דבר הבא בכפייה יכול להיות דתי. בצדק, אם כן, שואל ליפשיץ את הרב ריסקין כיצד הוא, אם ברורה לו האיוולת שבכפייה הדתית, ממשיך לתמוך בקיומה של רבנות ראשית (אמנם תוך נקיטת "השינויים הנחוצים במערכת"), שכל הוויתה היא כפייה דתית.

ואכן, נדמה לי שבעוד רבני צהר חוגגים את "ניצחונם" (קרי: הסכמתה של הרבנות הראשית להעניק להם, בנדיבותה כי רבה, רשות לחתן יהודים במדינת ישראל), ובעוד חברי הכנסת של 'ישראל ביתינו' מקדמים הצעת חוק שתאפשר פתיחה של איזורי הרישום לנישואין, כך שלהסכמת הרבנות יהיה תוקף חוקי, דווקא בחינת אופייה ומעמדה המוסרי-דתי של הרבנות חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק או קונץ-פטנט בירוקרטי שיאפשר לרב סתיו ולחבריו היקרים להמשיך ולספק את דרישות הציבור.

מיד אצרף לדיון הזה קול שלדעתי הוא רלוונטי מאוד, אולם כדי לשים את כל הקלפים על השולחן, אומר מיד שאני סבור שאין מנוס משחרור העם היושב בציון מעולה של הרבנות, ולמעשה מכל כפייה דתית של זרם יהודי מסויים על רעיו. יש לאפשר ליהודים כאן בחירה חופשית בין רבנים, וכן, גם בין זרמים שונים של יהדות. למעשה לא מופרך לדעתי להניח שרק כך תצמח כאן תרבות ודתיות יהודית שהיא לא רק אמיתית ועמוקה, לא רק בריאה ומוסרית, אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב. אמת פסיכולוגית נדושה היא שבני אדם אוהבים יותר את מה שהם בוחרים, ולא נכפה עליהם.

ועתה, הנה דברים רציניים שראוי שישמעו בזמן הזה, מפי אדם חשוב:

עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת יש ענין שדת ישראל תיכפה עצמה על בני ישראל, בעידן שבו רובם אינם חפצים בזה? נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, כי לא מעט זוגות צעירים מאבדים אמון – כתוצאה מחקיקה – במערכת שהיתה יכולה להעניק להם הרבה תוכן. והדבר אינו בא לידי ביטוי רק במוסד הנישואין, אלא גם, לצערנו, במוסד הגירושין; כאשר באים זוגות שאינם מאמינים בחוקים של כנסת ישראל, ואתה כופה אותם לתוך מערכת שהם אינם מסוגלים לעכל, האם אהבת תורה תצמח מזה? עולם של חכמה ועושר רוחני-מוסרי שקיים בתוך עם ישראל ותורתו, האם כל אלה יצמחו כתוצאה ממערכת כזו? אינני בא לקבוע מסמרות להשיב על שאלה זו, אך ברור לי שזו השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום.

מי אמר דברים נכוחים וצלולים אלה? מי גילה כך את המובן מאליו, והוא שכפייה לא מולידה אהבה, לא מקדמת רוחניות, לא מטפחת מוסר, ולמעשה הופכת את דת ישראל לחוק שנאנסים תחתיו, לרודנות שנואה? ובכן, השנה היתה תשנ"ב, והדובר היה לא אחר מאשר הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר. הדברים נאמרו בסימפוזיון שנערך בישיבת אור עציון בחנוכה, כלומר ממש לפני 20 שנה, בנושא יחסי דת ומדינה. אחד התלמידים חשב שהדברים ראויים להישמר והדפיס אותם בחוברת שהופצה באופן פנימי למעוניינים (את החוברת קיבלתי ממוטי פוגל, שהיה שם כתלמיד כאשר הרב סתיו אמר את הדברים, ותודתי נתונה לו).

ולא זאת אף זאת: הרב סתיו אינו חושש רק לנכפים ולאהדתם לתורת ישראל, אלא גם לתורת ישראל עצמה. בחכמה רבה הוא מצביע על כך שכפייה דתית הרסנית לא רק עבור מי שמתכופף תחת עולה, אלא לא פחות מכך עבור מי שמכופף אחרים, מי שכופה:

עולם של תורה היודע שהכל מונח אצלו בקופסה איננו מתאמץ להרחיב את עולמו הרוחני, איננו מתאמץ להיות משכנע, אטרקטיבי, אמיתי בדרישותיו הרוחניות ובמעמדים הרוחניים להם הוא שותף, כדי שבאמת היה 'כיף' לבוא אליו. צריך שאדם ירצה לעשות טקסים דתיים כי הטקס הדתי עשיר יותר, מרשים יותר, ומעניק תכנים שטוב לחיות איתם. אבל רב היודע כי בלאו הכי החוק קובע שאתה חייב לבוא אליו, אין שום סיבה שיתאמץ להיות טוב יותר. […] כפי שהעולם החופשי מכיר בזה שתחרות היא בסיס לעולם של הצלחה כלכלית, עלינו להבין כי זהו גם הבסיס היחיד להצלחה תרבותית-מוסרית, לכך שאנו נהיה טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר – גם בעולנו הדתי. מה יאלץ אותנו להיות צודקים יותר גם בערכים אותם אנו מקרינים החוצה, אם לא הידיעה שאם לא נהיה טובים וצודקים יותר לא יבואו אלינו?!

ושוב, דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כאילו נשכחו מזה עשרים שנה: כוח מוחלט מוביל לניצולו לרעה. רודנות מובילה לניוון. מה קרה שאבדו דברי אמת אלה? האם המצב בו חובה חוקית על יהודים להתחתן דרכם מחמיא כל כך לרבני צהר, עד שהם בוחרים שלא לשים לב לעוול שכרוך בו, ולהתעלם גם מהנזק שמצב זה גורם להם עצמם? האם גם החכמים ישכחו את תבונתם כאשר מוסרים בידיהם שררה?

2012-01-13_074154

אתנחתא תיאורטית קלה: הרב סתיו, מלבד לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו, קולע כאן לדעת חוקרי דת מסויימים, שמנסים להסביר תופעות דתיות בעזרת מודל השוק החופשי. כך למשל, קיימת העובדה המיסתורית שהדת בארה"ב בפריחה, לעומת הדעיכה המופגנת של המסורות הדתיות באירופה. (בסקר של מכון Pew שפורסם בנובמבר התגלה שבעוד שהדת בארה"ב היא "מאוד חשובה" ל-50% מהאוכלוסייה, בספרד היא חשובה רק ל-22%, בגרמניה רק ל-21%, בבריטניה רק ל-17% ובצרפת היא חשובה מאוד רק ל-13% מהאוכלוסיה.)

ובכן, מאז תחילת שנות התשעים מוצעת במסגרת מחקר הדתות תזה מסויימת שמנסה להסביר את העניין. התזה הזאת, שמכונה "תיאוריית השווקים הדתיים", גורסת שיש להתייחס אל הדת כאילו היא מוצר. ככזה עליו להתחרות על לבו של האדם הדתי, הלא הוא הצרכן. על פי ההגיון הזה ככל ש"שוק הדתות" יהיה חופשי ומבוזר יותר, פתוח ומופרט יותר, כך ההיצע הדתי יהיה רחב יותר, והדתות יהיו חייבות להשתכלל ולהציע "מוצר" מתקדם יותר. בדרך זו הצרכן יתפתה יותר "לרכוש" אמונה בדת מסויימת, וסך כל האנשים הדתיים יגדל. במדינה בה שוק הדתות אינו חופשי אנשים יעדיפו לא להשקיע (את נפשם) במוצר מיושן וחסר ברק.

לבד מההסתייגות (מבחינתי, על סף בחילה) מראיית הדת (וכמעט כל דבר אחר) כ"מוצר", הרי שלתיאוריה הזאת יש בעיה להסביר את דתיותה המופגנת של רוב רובה של האוכלוסייה במדינות בהן הדת רחוקה מלהיות מוסדרת כ"שוק חופשי", כגון פקיסטן, בנגלדש או מצריים. חלק מתומכי התיאוריה יגנו בלהט על יציר כפיהם ויאמרו שהתכוונו שכך זה בעולם הדמוקרטי, בו יש בחירה, ולא בדיקטטורות למיניהן. וחוץ מזה, יאמרו, כמובן שיש גורמים רבים נוספים שנכנסים למשוואה הזאת. בכל מקרה, יוסיפו, לפחות בכל הנוגע למדינות המערב יש אמת בדברינו, שכן במדינות אירופה הממשלה לרוב מממנת את הכנסייה, זו שהיתה דומיננטית בשטחה במאות או באלפי השנים האחרונות, ודבר זה מייצר למעשה מונופולים דתיים, שמעודדים בתורם אנשי-דת עצלנים, תיאולוגיה תפלה, אוכלוסייה אפאתית – ובהמשך לכך כנסייות ריקות.

לתיאריית השווקים הדתיים קמו מתנגדים רבים, ולדעתי בצדק. היא ודאי לא נותנת את התמונה כולה, ולדעתי גם מפספסת את העיקר, והוא שדת אינה בעיקרה מוצר שנרכש, אלא מרכיב של זהות, וככזה דווקא עתיקותה או העובדה שהיא נמסרת בירושה מהורים לצאצאיהם הם מרכיבים חשובים יותר מהאפשרות "לרכוש אותה", כלומר לבחור בה. אבל במקרה המסויים של היהדות בזמננו אני חושב שהתיאוריה הזאת יכולה להבהיר לנו משהו חשוב. משהו שנוגע לעובדה שיהדות ארה"ב היא יהדות תוססת, יצירתית ומגוונת, בעוד הדתיות היהודית בארץ סובלת מעצירות מסויימת, דהיינו מכלה את מירב כוחותיה במלחמות פנימיות בין "קיצונים" ל"מתונים".

לפריחה התרבותית והדתית של יהדות ארה"ב אפשר להביא עדויות רבות (וזאת לצד מגמות ההתפרקות הדתית וההדלדלות היהודית של חלקם, נכון), ולא כאן המקום לפרטן (לא יותר מדי מזמן יצא ספרו המצויין של שמואל רוזנר על יהדות ארה"ב, "שטעטל בייגל בייסבול" שמכסה את הנושא היטב). כאן די לומר שעם כל האתגרים מולה היא עומדת, התרבות היהודית בארה"ב שוקקת. ובעיקר: יש בה תנועה, יצירתיות, מעוף.

החופש הדתי והרוחני של היהודים בארה"ב עומד בניגוד ישיר לסגירות שבה מתאפיין הממסד היהודי בארץ. הסגירות הזאת מחייבת את מי שרוצה להתפתח ביהדותו ולעשות זאת בצורה חוץ-ממסדית, לא מוכרת, ולעיתים, כפשוטו, לא חוקית (למשל, בנוגע לעניינינו, במקרה של חתונה אלטרנטיבית). למרבה המזל, יש אנשים רבים שהדבר חשוב להם מספיק. אבל תסיסה תרבותית ורוחנית כמו זו שמצוייה בארה"ב היתה יכולה להיווצר גם בארץ בהיקף גדול לו גם כאן הדת היתה חופשייה יותר. והיתרון שבישיבה בישראל, כמובן, הוא שהזהות היהודית כאן אינה בסכנה שהיא נמצאת בה בארה"ב.

ברור לי שהזכרת יהדות ארה"ב, במקום לעודד, מפחידה מאוד רבים הסבורים שאין להרשות ליהודים בארץ לבחור את דרכם בעצמם, שיש לכפות על כולם אורתודוקסיה אחת. מילים כמו "רפורמים" הם החומרים מהם עשויים סיוטיהם, ומבחינתם רוב היהודים בארץ הם תינוקות שנשבו, וכתינוקות הם ממילא גם רחוקים מאוד מהגיל המאפשר בחירה. לו זו תינתן להם, לא יצליחו לבחור במה שטוב עבורם. לאלו אומר: ראו לעיל את דברי הרב סתיו. לבד מהפגם המוסרי שבכפייה דתית, ולבד מהפגם המעשי, כלומר שכפייה מעוררת שנאה וריחוק, זכרו גם שכפייה מנוונת ומנוולת את הכופים. אי אפשר להיות חלק ממערכת שנוהגת בבריונות ולהישאר נקיים.

אבל לא הוגן כמובן לומר שרק רצון נצחני לשמר את שליטת היהדות האורתודוקסית יש בחשש מפני חופש בחירה. ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם (כן, יש גם כאלה). ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.

לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח"כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה בירוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בכל זאת, בדיוק בשביל זה יש רבנים.

לכן לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו "ממזרים" או "שני עמים", יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם ויכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאיכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות על פתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון בירוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית להעלות פתרון הלכתי.

לכן בעוד גלגלי החקיקה בכנסת טוחנים לקראת צירופה של 'צהר' למונופול הרודני של הרבנות הראשית, הרשו לי, כמי שהמסורת היהודית חשובה לו, כמי שחושב שהיא חשובה לעתיד המדינה כאן, להתחנן בפניכם: הרפו מהשררה. שחררו את האזרחים לבחור בעצמם על ידי מי להתחתן, להיקבר, להתפלל. קודם כל ובראש ובראשונה מפני שזה מוסרי וראוי לעשות כן, מפני שכפייה דתית היא דבר מגונה ובזוי, פחדני ועלוב. שנית, מפני שזו הדרך להציל את המסורת מהשנאת עצמה על בניה, מהבאת הישראלים לתיעוב של מורשתם. שלישית, מפני שזו דרך מרכזית לא רק למנוע מהמסורת להתנוול ולהתכער, להפוך שטחית ומטופשת, אלא גם, בעיקר, דרך לאלץ אותה להתפתח, להשתכלל, להפוך טובה ובריאה יותר, אנושית ושפויה יותר, מקורקעת והגונה יותר, יפה ועמוקה יותר, קדושה ואמיתית יותר.

ונסיים בציטוט נוסף מפי הרב סתיו:

בכך מתברר, שהנקודה הזו של חופש, שהיום היא מרכזית בעולם – איננה ענין מקרי, טכני, שבמקרה נפלנו עליו. זה איננו דבר חיצוני, אלא ענין מהותי שגזרה ההשגחה. שבעקבותיו אנו 'נאלצים' להפוך את התורה שלנו לתורה גדולה, לתורה שבני אדם ירצו ללכת בדרכה בחפץ לב.

אנא, תנו לנו תורה גדולה, שנלך אחריה בחפץ לב. ואם אין ביכולתכם, הרפו מהשררה, ותנו לנו להעמיד אותה בעצמנו.

סתם

המאמר התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

מלחמת הרבנים – האימפריה מכה שנית

כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

שימו לב גם לקמפיין הענק שהרימו צהר. כבר יותר משבוע שקוראים בצהר לחתום על עצומה למען חוק שיסדיר את פעילותם, מודעות בעמוד הראשי של וואי-נט (מאיפה התקציב?), ומספר הלייקים בדף הפייסבוק של העצומה עולה מעט מעל עשרת אלפים. כאילו שבנוסף לכל ההשפלות שהם סופגים מהרבנות הם היו צריכים גם את זו

צעד חשוב בדרך לשבירת רודנות הרבנות

מנדלסון קוק מנדלסון עם התעצמותה של מגמת החילון באירופה, מאמצע המאה השמונה-עשרה, דרשו יהודים מרבניהם שיוותרו על הזכות, המוענקת להם על ידי הממלכות בהן חיו, לשלוט על חייהם. הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון היה אופטימי: "מאמין אני בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי," כך כתב,

כי בחפץ לב יסתלקו מזכות יתרה זו, בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת, ויתייחסו אל אחיהם באותה האהבה והסבלנות, שהם עצמם השתוקקו לה עד עכשיו באנחת לב ובכליון נפש.

אם אי פעם היינו זקוקים לעוד ראיה לניתוק האפשרי בין פילוסוף גדול למציאות, הרי היא זו. הרבנים כמובן שלא ויתרו ולו בנימה על כל אפשרות לכפות את דעתם על קהילותיהם. רק תהליך הדמוקרטיזציה הוציא בסופו של דבר את היהודים מתחת זרועם. אם כי, לא בכל מקום כמובן. במדינת ישראל עדיין נתונים יותר מחמישה מיליון יהודים תחת רודנותה של הרבנות הראשית.

למזלנו, סופה של כל רודנות ליפול. הנה עוד צעד גדול בכיוון: השר לשירותי דת יעקב מרגי החליט להפסיק את שירותי הדת של רבני צהר, ולא לאפשר להם לחתן זוגות יהודיים דרך הרבנות הראשית. מכיוון שאי אפשר, על פי חוק, לחתן יהודים במדינת ישראל שלא דרך הרבנות הראשית, צהר, ממלכתים שכמותם, לא יכולים להמשיך לחתן.

אלו חדשות משמחות מאוד, שכן עבור זוגות רבים, בעיקר צעירים חילונים וסרוגי כיפה שנתקפים בבחילה מהרעיון להשתמש בשירותיה, צהר היווה כתובת אחרונה לפני הנטישה הסופית של הרבנות. הרבנים הנחמדים ומסבירי הפנים של צהר שימשו כמקל שאיתו היו מוכנים הזוגות לגעת בגועל, ואיפשרו להם לה להתחתן על פי חוק בלי לסתום את האף (אם כי, אם חס ושלום מי מהזוגות יתגרש, הוא יאלץ כמובן להזדקק לטיפולה האדיב של הרבנות).

ואכן, על פי וואי-נט בצהר אומרים ש"זוגות חילונים רבים אינם מסתפקים בכך שרבני הארגון יערכו את החופה בחתונתם, אלא מבקשים להינשא בלא שיידרש מהם כל מגע עם הממסד הרבני הרשמי"; ומנכ"ל ארגון צהר הרב ד"ר משה בארי אמר ליאיר אטינגר ב"הארץ" ש"היום עשיתי שיחות טלפון לזוגות שכבר נרשמו ואנחנו נאלצים לבטל איתם. רובם אמרו לי ‘לא נורא, ניסע להתחתן בקפריסין'" – דהיינו אלמלא צהר, רבים היו נוטשים את הספינה השוקעת ששמה הרבנות הראשית לישראל.

יש להבהיר שצהר אכן הוקם כדי לשמש בדיוק את אותם זוגות שמסרבים להתקרב לרבנות. אחרי שזו הפכה למעוז חרדי מסואב (ולפעמים, מרושע ממש), הבינו רבני הציונות הדתית, שמרגישים אחראיים לגורלו ההלכתי של העם היהודי, שיש צורך בגוף נעים הליכות, ואפילו, אצל רבנים מסויימים, קצת פחות מקפיד הלכות (כגון ויתור על הדרישה ל"פתק מהמקווה" או איפשור כל מני סממני הדדיות מינוריים לאשה במעמד הנישואין עצמו) בכדי לאפשר לחילונים ללכת עם ולהרגיש בלי.

ועל כן, כאמור, מדובר במכה קשה לרבנות. שהרי גם למונופול הגדול ביותר נדרשים צרכנים, וכאשר יתברר שיותר ויותר ישראלים מוצאים דרכים אחרות להינשא, ממילא הרבנות תהפוך לבלתי-רלוונטית. אמנם רק כ-5% מהזוגות שרושמת הרבנות מגיעים דרך צהר, אבל יש לזכור שמדובר בזוגות היותר עצמאיים, מקוריים, ועל כן דעתנים ואקטיביים. ניתן לשער שלא יקח זמן רב לפני שתימצא המפלגה שתנכס גם את המאבק הזה, ואז כבר יחוקק החוק שיסדיר נישואים נורמלים בישראל. הצעד הקטן של מרגי, אם כן, הוא צעד גדול עבור יהודי מדינת ישראל.

ומה עם צהר? ממבט חטוף באתר שלהם נראה שהם עדיין מקווים לחזור לחיקה החמים והמתנשא של הרבנות. הם קוראים לציבור לפנות ישירות אל מרגי כדי לנסות לשנות את דעתו (ראו המודעה שלהם משמאל), וגם פתחו עצומה. מלבד הפתטיות מכמירת הלב שבקריאה הזו, מדובר כמובן בתקוות שווא, שהרי צהר עצמו מעניין את רוב האזרחים כמו תעודת הכשרות בשווארמייה שבצומת. בצהר מתחילים לגלות עניין רק בשלב חיפוש האולם.

לכן, מבלי שהאל הטוב ילחש על אוזנו של הרב עובדיה, שילחש על אוזנו של השר מרגי, לבטל את ההוראה, הסיפור גמור (עדכון 7:10: הסיפור עוד לא גמור, ראו להלן). ומה הלאה? אפשרות נאה שעומדת בפני צהר היא הקמת בית דין עצמאי לעניני חתונות (ואם כבר, אולי גם לעניני כשרות?). כפי שיאיר אטינגר כתב לא מזמן ב"הארץ", בתי דין עצמאיים כאלה יש לחרדים (לעדה החרדית למשל, או לחסידות בעלזא), ואם יש תקדים חוקי לזה, ייתכן שפנייה לבג"ץ תאפשר להכשיר, חוקית, גם בית דין סרוג.

הקמת בית דין שכזה תיתן את האות לתחילת הפרטת שירותי הדת בישראל, ולהקמתם של בתי דין קונסרבטיבים ורפורמים, שיצטרפו לתנועות הפלורליסטיות שכבר היום פועלות ומחתנות אנשים, דוגמת הוויה, מכון הטקסים החילוני, וכל מני סלבס דוגמת אברי גלעד ויאיר לפיד (ובהערה צדדית, ראוי לשים לב לבלבול המעניין שם בין כריזמה של פרסום לכריזמה של קדושה).

עוד אפשרות העלה השר דניאל הרשקוביץ, שבעצמו מחתן דרך צהר, כשאמר שהוא מתכנן חקיקה שתסדיר את פעילות צהר (יש לשים לב שלא כמו פינוי מאחזים בלתי חוקיים, זו כנראה לא עילה לאיום בפרישה מהממשלה), ואם כן ייתכן שכאן יהיה פתח דווקא לבג"ץ מצד התנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית שתדרוש את אותו סידור. כמובן, את רבני צהר האופציה שיתקבלו בחוק נישואין לא-אורתודוקסים מפחידה מאוד (קנאי דת קטנים שכמותם), אבל אולי הרודנות כלפיהם תרכך את לבם ותזכיר להם שכל כפייה דתית היא מגונה.

וכך נראה שאנו עומדים בפני סופו של חלומו של הראי"ה קוק בדבר רבנות ראשית לכל היהודים בארץ. חלום שהתחיל להתגשם, אבל שבשל השתלטות עויינת של החרדים עליו, כלומר שליטה שלהם בגוף שהם עצמם לא מכירים בסמכותו, התדרדר לשפל המדרגה, לחילול ה' גדול, ועל כן עם כל הצער הסנטימנטלי, וגם התיאולוגי במידה מסויימת, ראוי שיבוא אל קיצו. משה מנדלסון היה מברך על כך.

סתם

התפרסם באתר אבי חי. וכנסו כנסו לרשימה הנוקבת של מיכל ברגמן על דא, וגם רועי צזנה כתב יפה.

עדכון 7:10: כנראה במכוון כדי להביך אותי, הגיע הרב סתיו לאיזשהו הסכם כניעה עם השר מרגי, שבו יחוקק חוק שמסדיר נישואין שלא על פי איזורים, ומרגי ייתן ברוב טובו לצהר כמה מאות אישורים לחתן בינתיים, כאילו היו קבצנים המתדפקים על דלתו של הגביר, או חסידים המתחננים לברכה מרבם.

יש לשים לב שהמשבר לא נגמר, אלא רק נדחה. מעניין מה גרם לש"ס לשנות עמדה, מה הבטיחו רבני צהר למרגי כדי שירכך את עמדתו, ומה תדרוש ש"ס על מנת לתמוך בחוק המוצע. כרגע המצב הוא שש"ס יכולים לסחוט מצהר כל מני הסכמות ותנאים כדי לקדם את ההסדר, כך שאלמלא פחדנותם הכרונית של רבני צהר, הייתי מהמר על כך שהסיפור יתפוצץ שוב. בינתיים רבני צהר, מצידם, שוב התגלו כממלכתים מאוד מחד, ושפוטים של החרדים מאידך.

מי התחזק ומי התחלש – ממצאים מהשנתון הסטטיסטי

לכבוד ראש השנה פרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את השנתון סטטיסטי לישראל מספר 62, 2011. ויש בו כמה נתונים מעניינים. ראשית, החלוקה הנוכחית בקרב האוכלוסייה היהודית, על פי הגדרה עצמית, היא 8% חרדים, 12% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 25% מסורתיים-לא כל כך דתיים; ו- 42% לא-דתיים או חילוניים. אלו נתונים זהים לאלו שנאספו ב-2009.

החילונים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, ובהפרש ניכר, ועדיין הקבוצה שבאופן מובהק לא דואגת לאינטרסים שלה, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך – ע"ע דבריו של טרכטנברג אתמול. ללא לימודי ליב"ה לציבור החרדי והשתלבותו בשוק העבודה, וללא ניכוש העשבים השוטים בישיבות הפוסט-ציוניות בשטחים, הדמוקרטיה הליברלית, שהיא המסגרת לכלל האינטרסים של הציבור החילוני ואינטרס פרגמטי וערכי שלו בפני עצמה, בסכנה גדולה. יש לקוות שבבחירות הבאות יהיה מי שיישא את הדגלים האלה.

שנית, מסתבר שהיו כמה מאיתנו שהפכו דתיים יותר וכמה שהפכו דתיים פחות (כל הטבלה כאן):

21% מצהירים שהם היום דתיים יותר, ו14% שהם פחות. 5.4% קובעים שהם "חוזרים בתשובה". הנתונים האלה לא מפתיעים, ומתאימים להשערה שעם התפרקות האידיאולוגיה הציונית, ואיתה הזהות הציונית, אנשים יהיו חייבים לפתח לעצמם זהות אלטרנטיבית (בטבע אין וקום, ובנפש האדם רק לעיתים רחוקות), ובמקרה דנן ישובו לזהות הדתית שלהם.

אבל לא כל כך מהר: כי מסתבר שבחינה קרובה של הנתונים מגלה משהו מעניין מאוד: 42% מהחרדים, וכמעט 46% מהדתיים אומרים שהם הפכו דתיים יותר, ואילו אצל החילונים רק 6% יותר דתיים, ו-15.5% פחות! כלומר השינוי הוא ברובו תוך-מגזרי: הדתיים הופכים דתיים יותר ((21.8% מהחרדים מגדירים עצמם "חוזרים בתשובה" – די ברור שהסוקרים והחרדים מתכוונים לשני דברים שונים במונח הזה), ואילו החילונים הופכים דתיים פחות.

ממצא זה מתאים לנתונים משנת 2002, אז היו 5.9% חרדים, 10% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 28.5% מסורתיים-לא כל כך דתיים, 42.6% חילונים – כלומר ניתן לראות שמי שדתי מתחזק, מי שלא דתי מתרחק. אפשר גם לחשוב מה הסיבות להתרחקות של חילונים מהיהדות, ונדמה לי שכתבתי עליהן כאן לא פעם. בסך הכל אכן יש דתיזציה זוחלת של האוכלוסייה, אבל זו משמעותית פחות ממה שניתן לחשוב. לפחות עד שהדמוגרפיה תשטוף אותנו.

ועוד פרט מעניין: נשואים מועדים ל"התחזקות" יותר מרווקים – 22.6% מהנשואים הפכו דתיים יותר, ורק 11.6 הפכו פחות. אצל הרווקים המצב הפוך – רווקות מעודדת התפקרות: 18.8% הפכו יותר דתיים, ואילו 20.1% הפכו פחות. כלומר, הרבנים הנזעקים על "בעיית הרווקות המאוחרת" יודעים על מה הם מדברים, והחרדים המשיאים את ילדיהם בגיל 17 יודעים מה הם עושים.

וראו הנתונים הבאים, הנוגעים להשכלה (אני מודה לאסף וול על הטבלה והאבחנה) :

מספר המתחזקים והחוזרים בתשובה עולה ככל שההשכלה יורדת, וככל שההשכלה עולה מתרחקים יותר מהדת. ללא בגרות 20.8% נעשו דתיים יותר, ו-11.8% פחות. עם דיפלומה אקדמית 18% נעשו דתיים יותר ו14.7% פחות. ושוב יודעים מה הם עושים החרדים המסרבים ללימודי ליב"ה. אך כמה עלובה היא המערכת הרעיונית שצריכה לחשוש מהשכלה.

עוד כמה נתונים (מכאן ומכאן):

  • 61.7% מכלל האוכלוסייה היהודית חושבים שיש לאפשר נישואים אזרחיים במדינה
  • 56.6% סבורים שיש להפריד את הדת מהמדינה
  • 53.8% חושבים שיש לשמוע דעתם של מנהיגים דתיים בעת קביעת מדיניות
  • 53% בעד תיגבור לימודי דת בבתי הספר

שוב: יש ציבור רחב וגדול שיתמוך בפוליטיקאי/ת שמצד אחד י/תכבד את היהדות, ומצד שני י/תשים אותה במקומה: הפרדה מהמדינה, איבוד המונופול על הנישואין (והקבורה, מן הסתם). ועוד כמה נתונים:

  • 88% מהמסורתיים והחילונים עורכים סדר פסח
  • 49.4% מהמסורתיים והחילונים צמים ביום כיפור
  • 32.5% מהמסורתיים והחילונים אוכלים כשר
  • 10.5% מהמסורתיים והחילונים מתפללים

סדר פסח, כמו בין יהודי ארה"ב, הוא הלהיט מספר אחת בקרב חילונים ומסורתיים: כל המשפחה, ערב אחד בשנה, ודיבורים על חופש – מה יכול להיות רע?

תקציר הדו"ח כאן, וכולו כאן.

שתהיה שנה טובה