בתחילת אוגוסט אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי. מסלון בתינו נוכל לעקוב בעניין מתוח אחר המאבק לכבוד ולפרנסה של כמה משפחות חרדיות וחרד"ליות, מרוץ למיליון הידוע גם בכינויו הבחירות לרבנות הראשית.

פרק הסיום הפעם מושקע במיוחד: בפינה האשכנזית מבקש את הכתר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי האשכנזי. כדי שהוא יעלה לגמר צריך לשנות את החוק כך שלא תהיה מגבלת גיל לרב הראשי – החוק מאפשר התמודדות עד גיל 70, וכבוד הרב שליט"א בן 72. עובדים על זה.

בפינה המזרחית יתמודדו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שהיה כמובן בעצמו הרב הראשי הספרדי, ואחיו של הרב יצחק יוסף, שמכהן כיום כרב הראשי הספרדי. מולו עולה למגרש יהודה דרעי, אחיו של של אריה דרעי. כאן מציעים לנו אפוא דרבי פנים-ש"סי מרתק.

מה עשו אזרחי ישראל שזכו בכל הטוב הזה? דבר מלבד הזנחת הנושא והתעלמות ארוכת שנים, במהלכן הרבנות הראשית הפכה למפעל ג'ובים נפוטיסטי מסואב. גם הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, הוא בנו של הלשעבר ישראל מאיר לאו, אם כי אולי זה עדיף על בחירתו בכוונה של כלי ריק דוגמת הרב יונה מצגר, שבכהונתו עסק בנטילת שוחד.

הגוף הבוחר של הרבנות הוא לב הבעיה. גוף זה מורכב ממאה וחמישים איש, 80 מתוכם רבנים, ו-70 מתוכם נציגי ציבור. האחרונים כוללים ראשי מועצות דתיות, מינויים של שר הדתות, ראשי ערים גדולות וסך כולל של חמישה חברי כנסת שלמים.

הרבנים הבוחרים הם כמובן אך ורק גברים אורתודוקסים. ראשי המועצות הדתיות – כנ"ל. המינויים של שר הדתות? ימשיך כבודו. יש, בקיצור, רוב מוחלט ומוצק לאוכלוסייה שמהווה מיעוט קטן – לא יותר מ-12% – מאזרחי המדינה היהודים.

המצב הזה מוביל לריקבון כללי של מוסד הרבנות. זאת לא עמדה חילונית או שמאלנית, אלא קונצנזוס מוחלט גם בקרב הימין והציונות הדתית. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, קבע ש"הרבנות הראשית היא מוסד חולה מאוד"; הרב יובל שרלו דיבר בעבר על "רבנות רשעה", ובצלאל סמוטריץ' עצמו כתב שהרבנות הראשית היא "תעשייה של ג'ובים, התעשרות, ומינויי מקורבים, פוליטיזציה שגורמת לסיאוב ולחילול השם".

לו היתה הרבנות הראשית גוף סמלי בלבד – ניחא. אלא שהרבנים הראשיים משפיעים על חיי כולנו במגוון דרכים, מעריכת החופות היחידות בהן חוקי להתחתן במדינת ישראל, דרך שליטה על בתי הדין שדרכם, בין השאר, מתגרשים, ועד עיצוב מחירי המוצרים בסופר על ידי קביעת כללי הכשרות, הכוללים גם תקנות יבוא. וזה עוד לפני שהממשלה הנוכחית תרחיב, כפי שהיא מעוניינת, את סמכויות בתי הדין הרבניים.

במצב כזה, כינונו של גוף בוחר שבו קיים רוב אוטומטי לגברים אורתודוקסים הוא חרפה אנטי-דמוקרטית אשר פוגעת בכולנו, בראש ובראשונה בנשים, בחילונים, וביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. הזועקים למען גיוון הגוף הבוחר של השופטים בישראל ודאי יבינו שאותו הגיון חייב לחול גם על הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים והדיינים, ואף על הרבנים הראשיים עצמם.

במצב הנוכחי יש רק שתי אפשרויות בהן הרבנות הראשית ממשיכה להתקיים. האחת היא שסמכויותיה יופשטו ממנה, ושני הרבנים הראשיים יהפכו לדמויות ייצוגיות בלבד, ללא כל השפעה ישירה על חיי אזרחי ישראל. במקרה כזה גילויי העריות הפוליטיים של משפחות לאו, שפירא, יוסף ודרעי יהיו לפחות מבדרים. נוכל להתקבץ אל מול המסך לקראת ההכרעה בשאלה הגדולה: בן של איזה רב ראשי קודם יהיה הרב הראשי הבא?

האפשרות השניה היא שיתוקן החוק כך שאת הרבנים הראשיים יבחר הציבור כולו, אם בבחירות ישירות (אפשר לאחד את הבחירות הללו לבחירות לראשות העיר, ובאותה הזדמנות גם לבחור רבני ערים), ואם דרך נציגיו בכנסת.

במקרה האחרון אפשר להעתיק את אחד המודלים שעל השולחן עכשיו בהקשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון: ועדה המורכבת מחברי קואליציה, חברי אופוזיציה ונציגי הרבנות, כאשר לאף צד אין זכות וטו, וההכרעה מושגת תוך דיונים והגעה לפשרה באשר לזהותם של הרבנים.

או הרבות.

:

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ