נקודה

שתי נקודות על רוחניות יהודית מול ההלכה – בעקבות גיליון ראש השנה של "נקודה"

מצוות לחוד ורוחניות לחוד

גיליון ספטמבר – ראש השנה תשס"ט – של "נקודה" מטפל במה שהם קוראים לו "דור המחפשים", כלומר אותם יהודים צעירים שמחפשים דתיות של מגע אינטימי עם הקדושה וש"יש לה[ם] סיכויים לא קטנים להיות ראשיתה של תחייה רוחנית ארצישראלית אותנטית". אדם צחי, למשל (שמתוך כותרת המשנה של כתבתו לקוח הציטוט שלעיל), מביא את דבריהם של כמה מבני הדור הזה, כולם מתקוע.

למשל אריאלה לוי, חוזרת בתשובה שמספרת שבניגוד לאווירה ששואבת את הרוחניות שלה מהצבת גבולות, "בי יש צימאון למשהו מעבר לזה, לדבקות, לפריצת גבולות, לרוחניות אינטנסיבית יותר". באותה כתבה מודה תחיה פרומן שבניגוד לחשיבה הקווית, ההיררכית, שמאפיינת את עולם הלמדנות היהודית, היא "לא מדברת ככה עם אנשים, וגם לא עם א-לוהים. אני מרגישה שהחשיבה המעגלית היא חשיבה הרבה יותר אנושית, הרבה יותר טועה, הרבה יותר פגיעה, וגם הרבה יותר רגישה למציאות. […] בחשיבה קווית, שמובילה לאידיאולוגיות ולכל מני תורות, אני מאבדת את הרגישות שלי". גילי טובולסקי מספרת ש"רק בשנה האחרונה הגענו למקום שבו אנחנו שואלים את ה' איפה הוא בחיים שלנו. אנחנו שואלים ודורשים את זה כל יום. […] מתחיל לקרות משהו. הלב קם, מתעורר".

השאלה האמיתית היא למה זה לא "רוחני"...

הגיליון ממשיך לטפל בנושא על ידי מאמר די שבלוני של ברוך כהנא על האפשרות לעלייה דווקא מתוך המשבר הנוכחי, מאמר של יפעת ארליך, שמנסה לבדוק את ההתקרבות החילונית ליהדות אבל לא מצליח לגרד אף את שולי התופעה (ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבעת המרואיינים בכלל עסוקים בלהלל את היהדות האורתודוקסית, לאמור: גם החילויינים מבינים שרק אצלנו האמת), ומאמר של הרב יהודה ברנדס על אפשרות מציאת עומקים רוחניים בלימוד גמרא.

המאמר של הרב ברנדס הוא היחיד שמנסה לברר את שורשיו העקרוניים של המשבר הנוכחי, שמתוכו אכן עולה החיפוש והקריאה לרוחניות. אך היה ראוי להביא עוד מאמר שבודק לא רק מדוע לימוד הגמרא בימינו הפך יבש וקר, אלא באופן כללי למה כל מערכת המצוות כולה אינה עונה על צרכיהם הרוחניים של הכורעים בעולה. לדעתי כאן נעוצה השאלה הגדולה, השאלה שאמורה בראש ובראשונה לזעזע כל יהודי שומר מצוות. שכן, האם לא אמור היה להיות מובן מאליו שאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות מאושר ומסופק מבחינה רוחנית? האם זה לא מוזר מאוד שהמצוות לא ממש מקרבות אותנו לאלוהים?

השאלה אם כן צריכה להיות איך הגענו היום למצב בו הפרקסיס הפולחני של הדת היהודית לא עונה על צרכיהם הרוחניים של היהודים? איך יכול להיות שיהודים אורתודוקסים נזקקים למני "תוספים" – החל מהשתטחות על קברים, דרך השתתפות בסדנאות ימימה, ועד תרגול יוגה ומדיטציה – כדי שירגישו את מה שהם מצפים להרגיש, את מה שאמור להיות מובן מאליו שהם יקבלו, בתור אנשים מאמינים? ואם אכן לתוספים האלה הם זקוקים, אולי אפשר פשוט להתרכז בהם ולוותר על המצוות? אין לי ספק שאם יש משבר הלכתי (ויש), הרי הוא זה. לא חוסר ההתאמה של ההלכה למודרנה היא הבעיה העיקרית, אלא חוסר המענה שהיא נותנת לצרכים הרוחניים של היהודים.

ואם ארצה להציע סיבה לדבר, אהיה חייב לשוב אל אותה "פנייה סובייקטיבית" שדיברתי בה לא מעט בהקשר להתפתחות הניו-אייג'. זהו אותו תהליך שעובר על המערב במאות השנים האחרונות, שבמסגרתו אנחנו מגלים – ובד בבד מפתחים – יותר ויותר את עולמנו הפנימי. המעבר הוא מתמונת עולם בה המכריע הוא הסדר החיצוני, להשקפה בה חיינו הפנימיים נתפסים כחשובים ביותר, עד שכיום כמעט מובן לרובנו מאליו שמה שבראשנו ובלבנו חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו.

...וזה כן?

לא אכנס בהרחבה לתיאור התהליך הזה, ואני חושב שממילא די ברורות תוצאותיו: מה ש"מרגיש לי נכון" ומה ש"עושה לי טוב" נתפס כיום כמימד לא פחות משמעותי ממה שמישהו אחר מספר לי שראוי או חובה, ממה שהוא "מסורת אבותנו" או ממה ש"אלוהים אמר". ולעיתים קרובות, כאמור, נותר בכלל רק אותו מימד סובייקטיבי, ועל פיו ישק כל דבר.

אני חושב שמכאן גם מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, כאשר התופעה הנפוצה ביותר שבאה מתוך כך היא המעבר מחברות בדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. אביא שוב את הציטוט שהבאתי כבר מפי אחד הפילוסופים הפוליטים החשובים בעולם כיום, צ'ארלס טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". ברור, לא?

הרב יובל שרלו כתב על זה לפני שנים אחדות במאמר "דמותה של ההלכה הנבואית" (אקדמות, י"ב, תשס"ב, עמ' 7-48):

עם עליית קרנה של התפיסה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט-מודרני מביא אופייה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות פנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה. (שם, עמ' 40)

כך בפשטות: בסתירה לדמותה של ההלכה. כי אכן, בעוד שהנצרות מראשיתה הדגישה את הרובד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, היהדות דבקה מאז חורבן בית שני בצמידות אובססיבית לאובייקטיבי, כלומר בהתעקשות על קיום מדוקדק של החוק המשותף לקהילה כולה (וגם המרד המוצלח של תנועת החסידות דוכא חיש מהר). אבל מה שהצליח (אולי) לספק את היהודים לפני אלף או אלפיים שנה, לא מצליח למלא את תפקידו כיום, ויותר ויותר אנשים דורשים מיהדותם תוכן רוחני, ולא רק לגליסטי (או במקרה הטוב, הגותי).

החיפוש היהודי אחרי רוחניות הוא לכן חלק מתופעה רחבה ביותר שעוברת על המערב, אם כי בגלל האופי המאוד "אובייקטיביסטי" של היהדות, הוא בא לידי ביטוי בצורות רבות ומעניינות (וגם: יש לו סיכוי גדול יותר להימנע מרחפנות מנותקת שהניו-אייג' מאופיין בה – למציאות, בכל זאת, יש מימד אובייקטיבי). בעוד היהודים שאינם חשים עצמם מחוייבים למצוות נוהגים כאחיהם הנוצרים ופשוט קופצים על עגלת הניו-אייג' (המלאה להתפקע, אבל גם בהרבה מאוד זבל כמובן), דווקא אצל האורתודוקסים, בגלל המתח המובנה בין המחוייבות לחוק האובייקטיבי לבין החיפוש אחר משמעות סובייקטיבית, תיתכן פריחה מעניינת ויפיפייה ועוצמתית של רוחניות. למרות כל הקיפוצים של חסידי רבי נחמן, אני לא חושב שזה כבר קרה בקנה מידה רציני (לא שאצל הנקראים חילונים רוחניות רצינית היא תופעה נפוצה). אני מקווה שזה עוד יקרה.

אם רק (נעמיד עלינו מלך)

אבל יש כאלה שההתבוננות פנימה היא מהם והלאה, ומשליכים את כל יהבם על "ההלכה", כאיזו ישות מטאפיזית נצחית וכל-יכולה. אלה מתייחסים למערכת המצוות כאילו היתה אותו שדה אידאות אפלטוני קבוע בו דבר לא משתנה ולנו לא נותר אלא לפסל עצמנו עד כמה שאפשר קרוב לצלמו ולדמותו (ולכדי זהות מוחלטת לא נגיע, לצערנו, לעולם כמובן). מדובר, אם כן, בתופעה ההפוכה לאותה "פנייה סובייקטיבית", אם כי לדעתי היא באה לא כהמשך פשוט של העבר, אלא כריאקציה חרדתית לסובייקטיביזציה של החיים, כנסיון מסורבל להאחז בציפורניים בקרנות המזבח הישן והסדוק. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, אצל הרב עודד כיטוב, שכותב מאמר בגליון הנ"ל, תחת הכותרת "היא לבדה ריאלית".

אחרי שהוא דואג להזכיר לקורא שחכמה בגויים אולי יש, אבל תורה אין ולעולם לא תהיה, ואחרי שהוא קובע ש"ההכרעה ברורה וחד משמעית", והיא שמצווה עלינו "להעמיד מלך", יוצא הרב כיטוב נגד המחשבה הכופרנית כאילו ייתכן שמי מהמצוות אינה רלוונטית לימינו. שהרי (הוא פונה אל קוראי נקודה האורתודוקסים ומרגיש, אני בטוח, איך הוא מהדק את אצבעותיו סביב אשכייהם האמוניים) אם יש מצווה מפורשת על היהודים להמליך על עצמם מלך – ולדעתו כמובן יש – "ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוות היא ריאלית, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן". ברור: אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה; מצווה היא מצווה וחוק זה חוק, dura lex, sed lex, ואם כתוב 'מלך' כנראה שזאת אומרת שחייבים מלך! והרב מוסיף: "לחשוב שיש כאן דרך תורה, אך היא 'הזויה' או 'אוטופית' ובלתי מתיישבת; שיש כאן מצווה אך היא 'אינה ריאלית' – הרחמן יצילנו מדעה כזו".

איזה כישרון יש ליהודים לוותר על המציאות. דווקא הם, שבטוחים שהאל שלהם ברא אותה ואף הכריז כי היא טובה, דווקא הם מעדיפים להפנות ממנה את עיניהם, להיתפס לאידאות ערטילאיות, לעקרונות מנותקים, כאילו בהם האמת והמציאות היא שקר, כאילו בהם יש לאחוז ומהממשי יש להרפות. איזו התיוונות. (פגישת אחמדינג'ד ונטורי קרתא לפני כשבוע – על כך כאן)

הרחמן יצילנו מחשיבה שטחית שכזו. הלא בדיקה קצרה תעלה שאפילו המקרא עצמו אינו קורא מפורשות להמלכת מלך על העם (כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך…" – אראל סגל מסכם את זה בתמציתיות כאן). אבל גם אם היה המקרא קורא מפורשות, האם עיוור הרב עד כדי כך שהוא לא שם לב שרבות מהמצוות שכתובות במפורש במקרא שונו ופורשו מחדש? האם מישהו הורג בימינו בן סורר ומורה, למרות שכתוב במפורש שדינו מיתה? האם מישהו הורג מחללי שבת בפרהסיה? האם מישהו מחזיק בימינו עבדים? או מרבה לו נשים? האם לאב בימינו רשות למכור את בתו כאָמָה? איזה מין רב זה שאינו מבין את המורכבות של ההלכה? מי בימינו עדיין מחזיק ברעיון הילדותי שמקביל בין מה שכתוב בפשט התורה לבין מה שחובה בחיים?

והרב כיטוב ממשיך במסע הבערות שלו: הבעיה לדעתו היא ש

מיום ליום הופנם – באמצעות ריבי רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי ותקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-ייחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.

מערכת של סתם? חסרת פשר של ממש? הבאה משומקום? כמה בוּרות ברב אחד? אם על המגנה כרטה הוא לא שמע, מה על המהפכה הצרפתית? וכינון הרפובליקה האמריקאית? והאמנציפציה? ומה על אותם ערכים הומניסטים שלולא הם ספק אם ארה"ב היתה נכנסת בכל לבה (וזרועותיה הנטויות) למלה"ע השנייה ומביאה לתבוסת הנאצים, ושעומדים גם בבסיס הנכונות של אומות העולם להכיר בזכותם של היהודים למדינה, ולתמוך בה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

ולסיום, לא ניתן כמובן לחתום מנשר משיחי ללא פנייה אל מחשבת ה"אם רק" האלילית:

ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגויים על חודו של קרוון אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנוכריים שקיבלנו עלינו מרצון. אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שלנו לעיני כל הגויים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין.

כמובן. אם רק נציב את הכללים שלנו, אם רק כל עם ישראל ישמור שתי שבתות ברציפות, אם רק כולם ילמדו קבלה, אם רק כולם יאמינו שהרבי הוא המשיח, אם רק כולם יעשו מדיטציה, אם רק כולם יעברו למכוניות היברידיות, אם רק כולם יחשבו חיובי, אם רק כולם ישמחו בחלקם. אוי, אם רק כולם יבינו שכולם אף פעם לא יעשו אותו דבר, ואם רק כולם יבינו שהמציאות היא עניין קצת יותר מדי מורכב מכדי להיפתר על ידי נוסחת "אם רק".

ואני רוצה רק להזכיר גם ראיון מצויין של יעקב פרידלנדר עם גרא טוביה, מעין אקזיסטנציאליסט יהודי מקורי ומרתק, גם הוא בגיליון נקודה הנ"ל. אין לי כוח לסכם אבל רק בשבילו שווה לקנות את כתב-העת, שלמרות חסרונותיו הרבים הוא לדעתי אחד המעניינים ביותר שיוצאים בעברית.

[מי שרוצה ציטוטים נאים שמראים שניסיון ההתנקשות בשטרנהל לא בא מתוך ריק, אלא בהשראת (אם לא נרצה לומר, בהוראת) רבנים בכירים, יקרא כאן, וכאן בעיקר על הרב ישראל רוזן, שהגדיר בעבר את חברי שלום עכשיו "מוסרים". אנשים כמו הרב רוזן הם תועבת היהדות.]

הימין המשיחי מסוכן לדמוקרטיה

כשרואים את שיתוף הפעולה בין אותם פרוטסטנטים פונדמנטליסטים אמריקאים ליהודים קיצוניים כמו ח"כ בני אלון, האם לא ברור יותר מתמיד שפנאטי כל העולם דומים דמיון מבהיל? מבחוץ, לכאורה, דעותיהם רחוקות כמזרח ממערב, אבל מתחת לפני השטח, אני בטוח, מלחשת ביניהם הערכה עמוקה, חיבה אפילו, למי שמוכן כמוהם לבסס את כל חייו, ובלהט, על אמונות חסרות שחר. את מי אם כן ישנאו אותם מאותגרים רציונלית? כמובן: את אחיהם הם, המשולהבים מעט פחות.

אני שב וכותב על בטאון הימין הדתי "נקודה" (כתבתי עליו בעיקר כאן, ועוד קצת כאן, וכאן), כי בגליון האחרון (פברואר) פורסמו כמה וכמה מאמרים שמלמדים על הלך רוח עצבני במיוחד בקרב הציבור המשיחי הקיצוני, ולמעשה לדעתי מניחים את היסודות לפוטש אלים (כן: הפיכה צבאית) שיבוא מכיוונם. מתוך זווית ראייה שפעמים רבות ניתקל בה אצל המדוכאים והבלתי-רציונלים, כזו הרואה את יריביהם כערוכים במעין רשת קונספירטיבית אחת גדולה ועל כן שולטים-למרות-שברור-שטועים-והעם-כבר-מזמן-לא-איתם, כותבים כמה מהם נגד ממשלת ישראל כאילו היא שלטון זר ורודני. שימו לב:

נתחיל עם בעז העצני, תושב קריית ארבע, שאמנם לא חובש כיפה, אבל ברור לו ש"המדינה הפסיקה להיות דמוקרטית. המשחק הפוליטי הפך להיות מכור בידי אליטה דקיקה שנרקבה והושחתה בממדים מבהילים, ואחיזתה המוחלטת במוקדי הכוח החדירה יאוש מאפשרות לתיקונה." הבעיה היא כמובן ש"הרוב החילוני שבוי בידי התקשורת". הוא ממשיך ומכנה את הממשלה "הכת השלטת" כמה פעמים, ושואל "האם ניתן להיות חייל או קצין בצה"ל, ולהימנע מלהשתתף בפעולות פוליטיות אנטי יהודיות שמבצע הצבע בפקודת הכת?" ולמרות שהוא דווקא בעד להתגייס, ברור שכמעט כל פקודה של צבא הנשלט על ידי כת היא בלתי חוקית בעליל.

הרב יהודה יפרח, ר"מ במכינה הקדם צבאית אלישע שבצופית ובמדרשת שובה בעפרה, טוען ש"המפה הפוליטית השתנתה: במקום החלוקה המקובלת בין ימין לשמאל נוצרה חלוקה חדשה בין היהודים לישראלים. המונח "ישראלים" כולל את האליטות שבשדה התרבותי והתקשורתי, ואת רובם המוחלט של הפוליטיקאים בשלוש המפלגות הגדולות, הליכוד, העבודה וקדימה." מבינים למה אי אפשר בעצם להחליף את השלטון? מבינים למה השלטון הוא בעצם לא לגיטימי?

לד"ר יצחק קליין, ראש "המרכז המדיני לישראל", ברור ש"כבר היום רוב הציבור בישראל מאמין ברמה החשובה ביותר […] בבורא ובאמיתות המורשת היהודית […] הבעיה היא שהאליטה השלטת, על חוקיה ובתי המשפט שלה, מעבירה את המסר שהדת היא לכל היותר עניין של הפרט [……] התרבות החילונית המודרנית מובילה את ישראל לאבדון, ואי אפשר להמשיך לסבול את שלטונה." מבינים? העם איתנו, רק החוקים ובתי המשפט נגדנו.

לאיתי אליצור, חוקר במכון המקדש (איזה יופי של תואר, הא?), הכל ברור, והוא אף ממשיל משל נאה: "האם מוסרי לכפות את האמונה בה' על אחרים? אני תמה על עצם השאלה. נניח שאתה נוסע במכונית שדוהרת במלוא המהירות, ואתה יודע בוודאות שבסוף הכביש פעורה תהום. היית שם וראית. אבל כל נוסעי המכונית מלבדך מאמינים בלב שלם שאין שום תהום בסוף הכביש. יש עמם כמה פרופסורים שאף כתבו על כך תזות באקדמיה והוכיחו זאת. אין לך שום יכולת להוכיח שהצדק עמך. האם אתה מתלבט בשאלה המוסרית האם אתה רשאי לעצור את המכונית בכוח ולכפות את דעתך? אם לדעתך יש הבדל בין מקרה זה לבין השאלה האם אני רשאי להשיב בכוח את כל העם בתשובה, כנראה האמונה שלך בך שהעולם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושייך לו, היא פחותה מהאמונה שלך שבקצה הכביש יש תהום. אתה לא באמת מאמין בקדוש ברוך הוא."
הוא 'היה שם וראה', מבינים? יש לו גישה להורוסקופ של הקב"ה. הוא יודע מה ריבונו יעשה. וכמובן: כל מי שלא מסכים איתו מיד נחשד בחוסר אמונה. רק הוא מאמין באמת.

ואיך אפשר בלי יהודה עציון, טרוריסט בעבר ועורך ספרים בהווה: "במדינה הזאת, בצורתה ובתרבותה – גם אם כל כולה גן עדן, אין פרץ וצווחה – פסול היה בה המשטר המנוכר לתורתנו, עומד להחלפה (אם לא מיד אז בעתיד), כי עצם ניכורו עושהו זר, גוזל כסא דוד." הוא כותב, אגב, מאוד יפה, עציון. והוא מצפה לבן דוד, כלומר למלך.

על כך גם כותבים ניר מנוסי ואהרן אריאל לביא: "אנחנו רוצים לפתוח מחדש את נושא החזון המדיני היהודי […] מבין האפשרויות השונות המוצעות בהקשר זה, יותר מכל אנחנו אוהבים את החזון התורני של המלוכה." נהדר. אגב, גם בכנסת יש לנו מלוכני: ח"כ אריה אלדד רוצה מלך, כלומר הוא אנטי-דמוקרט מוצהר, וקשה לי להבין למה מאפשרים לו לחתור תחת הדמוקרטיה מתוך הפרלמנט.

אני חושב שהדברים ברורים: קבוצה קטנה בימין המשיחי רואה בממשלת ישראל שלטון בלתי-לגיטימי. או שהממשלה היא כת רודנית בלתי-דמוקרטית, או שדווקא היותה דמוקרטית היא הבעיה, כי הם בכלל מפנטזים על מלך. מצד אחד מתלוננים על שלטון שמושל בניגוד לדעת העם, מצד שני לא איכפת לכפות את העם לקבל עול מצוות שהוא אינו רוצה. זה בסדר, אל תחפשו כאן הגיון: השכל הישר, צלם אלוהים על פי הרמב"ם, נכפף כאן מזמן אל מול האמונה. (ונכון, אלה אנשים שונים שלא כולם חושבים אותו דבר על כל דבר, אבל מול עיניהם מטרה יחידה, ובליבם יוקדת שנאה זהה)

וכאילו כשהיה לנו מלך התבסמנו בניחוחות הטהרה והמוסר. מה אם לא המאבק על המלוכה חצה את העם לשתי ממלכות (שלא לדבר על חטאי המלכים עצמם, כולל דוד ושלמה כמובן)? - ציור של דוד המלך, מספר מזמורים נוצרי, המאה ה-17.

והנה התחזית אפשרית – ניחוש פרוע אך לדעתי בהחלט לא מופרך – לבאות: תמיד אמרו לנו שבישראל לא תיתכן הפיכה צבאית כי הצבא שלנו הוא באמת צבא העם וכולנו אחים וכו'. זה נכון רק אם אנחנו מקבלים את ההנחה שאחים אוהבים אחד את השני ולא אמורים לכפות אחד על השני את רצונם, והאחים הללו לא אוהבים אותנו ולא חושבים ככה. הבעיה היא שהם מעטים מדי, בעיקר בדרגות הגבוהות של צה"ל. אבל זה לא יהיה המצב בעוד כחמש-עשרה שנה.

עוד אוכלוסייה שמתרבה בקצב גדול הם הפלסטינים. עכשיו חישבו מה יקרה בעוד חמש-עשרה שנה לערך, כאשר הפלסטינאים יזכו לרוב בין הירדן לים. מה אם עד אז עדיין לא תהיה מדינה פלסטינית, ומה יקרה אם הפלסטינאים יפנו לאו"ם בבקשה לאלץ את ישראל לכונן דמוקרטיה כללית, כלומר מדינת כל אזרחיה, כולל כל תושבי השטחים, ומה יקרה אם האו"ם ינסה לעשות את זה (כי עד אז לכולם כבר ימאס לגמרי מאיתנו), ויאלץ אותנו להסכים באיום של סנקציות למיניהן, סטייל דרום-אפריקה.

מכיוון שהכלכלה היא הדבר הכי חשוב לרוב הפוליטיקאים היום, הם יכנעו. אבל מכיוון שזה למעשה יהיה סופו של חלום המדינה היהודית, אותם יהודים משיחיים לא יתנו לזה להתרחש. איזה תואם אפי איתם מסונדרם-ירושלמית יבצע פוטש: יתפוס את השליטה בצבא בעזרת עוד כמה חובשי כיפה שימלאו את המטכ"ל וכמובן גם כמה לאומנים חילונים סטייל בעז העצני – שאר לובשי המדים יהיו המומים מדי מכדי להגיב בנחישות, הן מפני הפחד הקמאי מ"מלחמת אחים", והן מפני שבעומק ליבם גם הם לא ממש בעד מדינת כל אזרחיה. עם הצבא חיילי ה' ישלטו במדינה, וודאי כבר ימצאו את התירוץ הדרשני שיזדקקו כדי להכתיר את מנהיגם "משיח בן יוסף".

מה שיקרה אז הוא ניסיון לטיהור אתני (כלומר טבח המוני) של גבולות הארץ מפלסטינים. אחרי שיגמרו איתם יפנו אלינו, ויפעלו לכינון מדינת הלכה. אבל ארצות ערב כמובן לא ישארו אדישות ויכריזו מלחמה. העולם המערבי, מאידך, יהסס לעזור לנו (כזכור, עד אז ימאס לכולם מאיתנו), וכך יבוא חורבן בית שלישי, שכמו שני קודמיו יתרחש בגלל פנאטים משיחיים.

ולמשיחיים: כבר היינו בסרט הזה, והוא לא נגמר ב"הם חיו באושר ועושר". ר' עקיבא המהולל האמין (בכל לבו, אני בטוח) שבר כוכבא הוא המשיח וגרר את העם למרידה קטסטרופלית באימפריה הרומית, שהסתיימה במאות אלפי הרוגים ובהרס הישוב היהודי בארץ. לצערי אני חייב להעז ולהחזיק אחרי רבי יוחנן בן תורתא: יעלו עשבים בלחייכם, חוששני, ועדיין לא בא בן דוד.

[בתזמון נאה מונה שלשום עוזי סילבר בגליון האנגלי של "הארץ" רשימה מרשימה של משיחי שקר שהטעו יהודים והביאו לאסונות לאורך הדורות]

"הקונגרס היהודי החדש"

בילדותי הערצתי את סדרת "מלחמת הכוכבים", בנעורי שיחקתי מאות שעות ב"מבוכים ודרקונים", ואילו היום אני מסתפק ב"נקודה". אסייג את דברי מיד: יש בבטאון הימין הדתי מאמרים רבים שהם רציניים ולפחות רגל אחת שלהם מוצבת על האדמה. למעשה, יש גם כאלה שבאופן מודע מבקשים להיצמד לעובדות ולא להיסחף בלהט המשיחי (כמו מאמרו המצויין של נדב שנרב בגליון הנוכחי – ינואר 2008). אבל מדי פעם גם ניתן למצוא איזו פנינת מד"ב לתפארת, כמו המאמר של פרופ' הלל ויס על "הקונגרס היהודי החדש" (גם הוא בגליון האחרון – אולי שמעתם על כוונת חברי ה"קונגרס" להעביר לבוש בביקורו כאן "איגרת" בו הם מבקשים שיסייע בבניין בית המקדש השלישי. מה שנקרא, ריאל פוליטיק).

מה במאמר? בסך הכל ההודעה על ייסודו של גוף חדש שיכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם, וגם ידריך אותם בחייהם הפרטיים והקולקטיביים – נהדר, לא? ההודאה יוצאת מטעם חברי ה"סנהדרין", שגם היא גוף חדש (כלומר מחודש) שמתיימר לכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם וגו'. הנה הקטע המהותי מתוך המאמר – הוספתי לו פרשנות, כמיטב מסורת ישראל סבא:

"הגיע זמן להעמיד קונגרס יהודי חדש. לא קונגרס ציוני, קונגרס יהודי. בציונות כבר היינו. כינוס, עצרת של כל העם היהודי, עצרת יהודית לאומית מתמדת, שהיא מקור הסמכות המרכזי שאמור לייצג את העם, שהוא הריבון מכוח ריבונו של עולם; גוף שממשיך בפעילותו גם אחרי כינוס הקונגרס. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל, הקונגרס הוא שיחזיק במפתחות הקיום ההודי כלפי ארעא וכלפי שמיא. כלפי שמיא, במובן של העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל, "למען תחיה וירשת את הארץ"; וכלפי ארעא, בארגון המוסדות הלאומיים למען המטרות הלאומיות. הקונגרס החדש חייב להיות לא רק ציוני – בוודאי לא פוסט-ציוני – לא חרדי, לא חילוני ולא ציוני דתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי, אלא קונגרס יהודי ריבוני. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה. קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו."

בציונות כבר היינו: ציונות זה פאסה. עובדה: ההתנתקות. עכשיו אנחנו בקטע של יהדות. נטו. הארד קור. עצרת של כל העם היהודי: מה לא ברור? "כל" הבנתם? "עם" הבנתם? "יהודי" הבנתם? זהו. כולו. לגמרי. הכל כולל הכל. כווווולם. כלומר, חוץ מאלה שמתנגדים לעצרת, שהם רוב העם היהודי. אמור לייצג את העם: "אמור". כפשוטו. ריבון מכוח ריבונו של עולם: הכוח מועבר בתמסורת ישירה מריבנו של עולם אל מוחו של ויס. משם, לעם. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל: כלומר הקונגרס הוא גוף עוקף ממשלה דמוקרטית נבחרת. מה הבעיה? הוא ריבון מכוח ריבונו של עולם, שכחתם? העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל: כן חבר'ה: מי מישראל שלא ילבש ציצית או שלא תלבש שמלה, ישפט, ימצא אשם ויענש בהתאם. לנגזרים למוות תינתן בחירה בין סקילה, שריפה, עריפה וחניקה. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה: אההההה… תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות. אתה הבנת את זה ברוך? יענו, ישראבלוף. של כולם, אבל… רק שלנו, כי בכנס ההכנה השתתפו, למשל, הרב דב ליאור, ולמשל, הרב ישראל אריאל, וגם ח"כ אריה אלדד. אתם מצליחים לנחש מה הם הכינו לנו, לכווווולנו, שם בכנס ההכנה? קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו: משפט כל כך מקסים שהייתי חייב לצטט את כולו. כי בשלב זה גם אני עצמי לא מבין, אבל אני בטוח שבקרוב מאוד אבין גם אבין. כך מבטיח פרופ' ויס, ומילה של ויס היא מילה. למרות ש… מוזר, כי ידוע שמתוך כל האנשים שמזדהים כיהודים יותר מ- 80% לא שומרים הלכה בצורה אורתודוקסית, אז איך בדיוק ויס יכפה עליהם לעשות כן, או אפילו להתעניין בכך? ומוזר, כי גם מקרב אלה ששומרים, הרי שרובם בכלל חרדים, שלא ממש מזדהים עם הפנטזיות של ויס, אז גם אותם יהיה קשה לגייס למאמץ המלחמתי. ומוזר, כי אפילו מקרב הציבור הלאומי-דתי, עצמו ובשרו של ויס, רוב האנשים מתעלמים, אם לא ממש מזלזלים, בויס, וכך גם יחסם כלפי ה"סנהדרין" החדשה. בעיה, לא? אבל היי, זה מה שטוב כשמאמינים: לא צריך לחשוב באמת. כי לאלוקים הפתרונים. יופי פרופסור: אחריך.

"שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה"

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.

"נקודה" – הבמה החמה לתיאולוגיה יהודית

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג.

על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ").

כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

המלאך הטוב נגד המלאך הרע. ציור מקרנטקה, הודו, המאה ה- 16.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.