לא מזמן הקצתי לבוקר שמשי בצימר בדליית אל כרמל. היה זה תחילתו של נופש משפחתי, ואני שכחתי את התפילין שלי. מכיוון שהמשפחה הנופשת היתה המורחבת של אשתי לא חסרו תפילין בסביבה, וזוג אחד הושאל לי במהרה. אולם כשנטלתי את התפילין התברר לי שהם שונים מאוד מאלה שלי. הרצועה בעובי אחר, הבתים בגודל שונה וכו'. ניסיתי להשתמש בהם ופשוט לא הצלחתי. לא זכרתי בדיוק איך. כמה ימים אחרי כן כבר התפללתי עם התפילין שלי ללא כל בעיה. כי עם שלי זכרתי איך.

כלומר, לא בדיוק "אני" זכרתי, אלא הגוף שלי. אני, כתודעה המודעת לעצמה, בכלל לא היה מעורב. הגוף פשוט נע בזריזות בין פרקי התפילה ללא התערבות מצידי. גם לא הייתי צריך "לשלוף מהזיכרון" את הדרך הנכונה לעשות זאת או להציג מול עיני רוחי, במעין תרשים זרימה פנימי, את שלבי הריטואל. הכל פשוט נעשה, ונעשה היטב.

אז איפה הזיכרון שלי? האם הוא במוח? אם כן, למה שינוי סט התפילין חיבל בו? העובדה שכדי להפעיל את הזיכרון שלי הייתי צריך להשתמש בידיים, וגם לאחוז בחפץ מסויים מאוד, מרמזת שיש בהעלאת זיכרון יותר מאשר חיטוט פנים-מוחי.

בספרו החדש מעלה יוחאי עתריה בדיוק את הטענה הזאת. "לא על המוח לבדו", ככותרת הספר (הוצאת מאגנס), אנחנו מכוננים, טוען עתריה. על פי עתריה (מרצה בכיר במכללת תל חי ומומחה לפילוסופיה של הנפש ופילוסופיה של המדע), אין אפשרות לצמצם את החוויה הסובייקטיבית שלנו לתנועות נוירונים, כלומר לפעילות מוחית מסויימת. אנחנו יותר מהמוח שלנו, וכדי להבין את חיינו הסובייקטיבים, כלומר את חיינו הפנימיים ואת התפיסה העצמית שלנו, יש לבחון את גופנו ואת כלל פעולותינו בעולם.

העולם אינו מוקרן בתוכנו

עתריה יוצא, לא פחות, כנגד התפיסה שהשתרשה בעולם המודרני, ושזכתה גם לאימוץ בשדה המחקר המדעי, כאילו האדם הוא המוח, וכאילו אם נבין עד אחרון הפרטים כיצד פועל המוח, נוכל להבין לחלוטין מי ומה הוא האדם. על פי עתריה תפיסה זו בטעות יסודה. עצמיותו וחווייתו הסובייקטיבית של האדם אינם ממוקמות איפשהו בין הנוירונים במוחו, אלא נמצאות במכלול המערכתי של האינטראקציה בין האדם – מוח וגוף – לבין סביבתו.

עתריה פותח בביקורת על שדה מחקר המוח הנוכחי, וטוען, יחד עם מומחים שהוא מצטט, שעל אף איסוף נתונים מרשים מדעי המוח לא הובילו לשום פריצת דרך תיאורטית משמעותית. מכונות מרשימות כמו ה-fMRI מגלות לנו לא יותר מעלייה מסויימת בזרימת הדם לאיזור מסויים במוח, וגם זאת באופן שלעיתים רבות אי אפשר לגזור ממנו מסקנות כלשהן על משמעותה. "הדבר משול לכך שהיינו מנסים לבדוק לעומק את תפקוד המחשב על ידי מדידת צריכת החשמל שלו בעוד מבצע פעולות שונות", הוא מצטט את הפילוסוף של המדע מיכאל הגנר.

הוא ממשיך בדחיית התפיסה שחוויות או תפיסות חושיות מבוססות על עיבוד נתונים שעושה המוח לקלטים שמגיעים מהחושים. תפיסת ה"יצוג", הטלוויזיה הקטנה בראש, הרעיון שהמוח מקרין את מה שהוא קולט מהחושים לצופה פנימי שמנתח ופועל על פי המידע שמגיע אליו (חשבו על ייצוג החיים הפנימיים של הרובוט בסרטי Terminator), היא שגויה לחלוטין ומבוססת על הפרדה דיכוטומית בין פנים לחוץ, כלומר על ההנחה שהתודעה שלנו נמצאת איפשהו בתוך הראש, והעולם מחוצה לו.

אין כל הפרדה כזאת, טוען עתריה. תוך שימוש בהגותם של הוסרל, היידיגר ומרלו-פונטי, הוא מתאר את התודעה כחלק מהעולם. כשאנחנו מרכיבים פאזל, מסביר עתריה, איננו מסובבים חלק חלק בראשנו, ברוחנו, ב-mind שלנו, לפני שאנחנו מניחים אותו במקומו הנכון, אלא מנסים עם הידיים לסובב ולהתאים אותו בעולם ממש, עד שאנחנו מוצאים את מקומו. התודעה שלנו אינה בראש ואינה פועלת על פי ייצוגים. היא בידיים שלנו ובעולם שסביבנו.

באופן דומה, מסביר עתריה,

אני לא זוכר אותו [=את הבן שלי] באופן אבסטרקטי אלא באופן מסויים, באירוע ספציפי. אין לי דימוי אובייקטיבי ובלתי תלוי, אלא תמיד זיכרון מנקודת מבט בזמן מסויים […] הזיכרון הוא פעילות הדורשת אקטיביות ברמה הגופנית הבסיסית. הגוף, כך אני מבקש לטעון, מהווה רקע לכל הפעילות שלנו בעולם – לרבות הפעולות הקוגניטיביות השונות.

הזיכרון, כמו התודעה, אינו מנותק מהעולם. אינו מופשט ואינו "ייצוגי". הוא קשור לזמן ומקום מסוימים, לגוף ולפעולה. הוא, כמו נפשנו, מקורקע. הרעיון בדבר mind שמתקיים במנותק מהעולם, שמייצג עבור עצמו את העולם מתוך ריחוק דיכוטומי הינו טעות תיאורטית ואשלייה – אשלייה שאנחנו חיים.

"נקודת המוצא", טוען עתריה, "איננה האני החושב אלא האני הפועל". אנחנו יצורים גופניים בעולם פיזי, לא נשמות אתריות בעולם פסיכולוגי. כפי שכתבתי פעם,

אנו יצורים הנתונים בגוף ושרק דרך הגוף אנחנו מבינים מי אנחנו ומהו העולם. זו הסיבה שבגללה אנו משתמשים בידיים כשאנו מדברים, אפילו בטלפון. זו הסיבה שבגללה אנחנו חושבים טוב יותר תוך כדי הליכה. זו הסיבה שבגללה שפתנו מלאה במטאפורות של חלל וזמן המיועדות להבין את הנפש והרוח.

אין לנו דרך אחרת להבין (קוגניטיבית) את הנפש והרוח.

עתריה מנסה להביא ראיות לטענתו בכמה פרקים בהם הוא מביא ראיונות עם אנשים שחוו מצבי תודעה קיצוניים: פדויי שבי ממלחמות ישראל שעברו בידוד ועינויים, ומודטים מנוסים של ויפאסנה שחוו חוויות רוחניות מהז'אנר הבודהיסטי. על פי עדויותיהם הוא מפתח מפה מפורטת של היווצרות התודעה האנושית על ידי אינטראקציה עם העולם, תוך דגש על הרובד הרגשי, ולא המחשבתי. (לא אביא את הפרטים המורכבים כאן מפני שהרקע ההסברי לנדרש לכך יהיה ארוך מדי, אבל הדברים מרתקים).

על פי עתריה אין כלל "זרם תודעה" שמכונן את העצמיות שלנו. אין תודעה רציפה כלל, אלא הבהובים של נפש. תחושת הרציפות הפנימית, המוכרת לנו ככף ידינו, מבוססת על החוויה הגופנית של המפגש עם העולם. העולם הוא שכל הזמן קיים, וכשאנחנו באינטראקציה איתו אנחנו מכוננים את העצמיות שלנו. ללא אינטראקציה עם העולם (כפי שעתריה מסיק מחוויות שבי ומדיטציה) העצמי שלנו מתפרק.

אנחנו לא מוח בצנצנת

הרעיון של "המוח בצנצנת" (Brain in a vat), כלומר הניסוי המחשבתי המקובל בפילוסופיה של ה-mind המתאר מצב "מטריקסי" בו המוח שלנו מנותק מהגוף ומחובר לחוטים השולחים אליו מידע, הוא רעיון שגוי, לפחות אם נדמה לנו שמוח שכזה יוכל להבין את עצמו או את העולם. מה שמתואר בסרט 'המטריקס' אינו יכול להתקיים. ביקשתי מעתריה להתייחס לזה ספציפית. הנה מה שכתב במייל בלתי רשמי בתגובה:

לפי 'המטריקס' הרעיון של מוח בצנצנת אפשרי; כך למשל ניאו לומד אומנות לחימה דרך "הטענת" תוכנה במוחו. [אבל] אני לא חושב שהמוח שלנו הוא מחשב ואני גם לא חושב שכל מה שהוא עושה זה להריץ פונקציות (זו כאמור הגישה במטריקס וגם במדעי המוח הקוגניטיביים). במובן הזה, אומנות לחימה היא לא פונקציה [קוגניטיבית], היא פעילות גופנית מסוימת שמאפשרת לי להיות נוכח בצורה מסוימת בעולם (אני ספוג בעולם שמצדו אוחז בי). מדובר ב knowing how ולא ב knowing that. אני לא אומר (כמובן!) שהמוח לא מעורב בתהליך לימוד, אבל לא רק המוח מעורב. יתרה מכך, אני כלל לא בטוח למה מתכוונים כשאומרים שאומנות לחימה או ריקוד הם סוג של מידע (במובן של information).

אבל זה לא נגמר כאן, לפי 'המטריקס' אנחנו מבינים שבעצם המוח סגור לעולם, החוויה שלנו היא לא של העולם עצמו, אלא של ייצוג מסוים של העולם (וכמו שחוקרי מוח אמרו לי לא פעם בשיחות חבריות… "אתה באמת חושב שאתה רואה עם העיניים?"). אני טוען שגם אם ישנם ייצוגים, ואם לדייק, גם אם יש לנו יכולת לייצג לעתים את העולם (אני הרי לא מכחיש שלעתים אנחנו חולמים ומדמיינים), הרי שבסופו של דבר המוח פתוח לעולם – ואפילו הייתי אומר פתוח לחלוטין לעולם, משמע הגבול בין המוח לעולם דיפוזי.

אם מדברים על סרטים, מה שבאמת מתגלה בסרט 'הקול בראש' הוא הרעיון ש"העצמי" (לא תחושת עצמי, אלא "אני" קרטזיאני ממש) נמצא במוח. סוג של יחידת בקרה מרכזית. זו הרי גם הנחת המוצא של 'המטריקס'. אינני סבור שיש איזה עצמי קראטזיאני שניתן למקם אותו במוח. למעשה כעת, כשאני כולי מרוכז בתשובה אני "שוכח את עצמי" לטובת פעילות בעולם. אם להקצין, כאשר העצמי נוכח במלוא עוזו, הרי שאז הגיע הזמן להקשיב למאיר אריאל בסיפורו אודות "הדשא של השכן" ולזכור שהתשובה 4.7 היא אפשרות מתקבלת על הדעת.

'המטריקס', בקיצור, הוא רק סרט, ואילו בראש לא מוקרנים סרטים.

לא נוכל “להעלות” את עצמנו לענן

הדימויים הקולנועיים הללו, של 'המטריקס' ו'שליחות קטלנית' וסיפורי מד"ב לא מעטים, רומזים עד כמה התמונה הזאת, של מוח בגוף, של "אני" במוח, של תודעה קרטיזינית שלא קשורה לחומר, של הומונקולוס ("איש קטן") שיושב בתוך הראש וצופה במתרחש ושולט בגוף, עד כמה הדימויים הללו מדברים אלינו באופן אינטואיטיבי עמוק, עד כמה התרגלנו לחשוב ככה על עצמנו, כישויות שחיות בתוך הגוף, בתוך הראש, כמוח (או למי שמאמין, כנשמה).

והרי מאותן תפיסות גם הפנטזיות הטראנס-הומניסטיות בדבר "העלאה" של התודעה לענן ממוחשב או שמירת האישיות כ-data באיזה הארד-דיסק, בדבר כל מני נקודות "סינגולריות" שאחריהן נתנהל בחלל המקוון — ומאידך כל מני תחזיות אימה על אינטליגנציה מלאכותית שמתעוררת לחיים ואשר שולטת, מנקודת הפיקוד שלה בתוך מרכז בקרה ממוחשב, מעין מוח סיליקון בעל יכולות חישוב טיטניות, בצבא רובוטים שנשלח לשעבד או להכחיד את האנושות.

חלומות וסיוטים אלה בונים על התפיסה העצמית המערבית שלנו, אבל זאת כמובן לא הצורה היחידה לתפוס את עצמנו. זהו אופן תרבותי מסויים מאוד, שהתפתח במערב בתרבות ההלניסטית, ועבר ממנה לנצרות. חז"ל, למשל, לא חשבו שהאדם הוא נשמה, אלא שהוא בעיקרו גוף (שמניעה אותו, כמו סוללה, רוח הניתנת מאת האל, שגם לוקח אותה, ואז האדם, שהוא הגוף, "מחזיר נשמתו לבורא"). אופן התפיסה-העצמית הנוצרי-מערבי הפך למובן מאליו במערב, גם עבור יהודים כמובן, אבל אין סיבה להניח שאי אפשר להגיע לצורה אחרת של הבנה עצמית.

איך תיראה תפיסה עצמית שאינה רואה את ה"אני" כממוקם במוח, אלא כחולש על שדה יחסי גומלין רחב? נדמה לי שזאת שאלה בעלת חשיבות עצומה. האם אדם כזה יהיה פחות אגוצנטרי? האם יהיה פחות מרוכז בעצמו, שהרי הוא יבין – לא כמחזיק בפריט מידע, אלא כמי שחי ידיעה קיומית – שהוא אינו רק המוח ואפילו לא רק הגוף, אלא הגוף וכלל מה שהווה סביבו? האם אדם כזה יהיה פחות חרדתי, לפחות ככל שחרדה נובעת מתפיסה מצומצמת ואגוצנטרית של מיקומנו בעולם? האם אדם כזה יידע לנוע במרחב באופן אלגנטי יותר, כמו מישהו שרוקד באופן טבעי וספונטני ולא כמו מישהו שמנסה לשלוט באופן שבו הוא רוקד?

גם אם כן, כל היתרונות הנהדרים הללו מתגמדים מול ההישג האמיתי שבשינוי התפיסה העצמית: עתריה מחזיק (ואני חושב שהוא צודק) שהתפיסה על פיה אנחנו לא "מוח" בלבד אלא מערכות תודעו-גופנו-סביבתיות היא גם, בסופו של דבר, האמת. כלומר שינוי התפיסה העצמית יאפשר לנו, לכאורה, לחיות כפי שאנחנו באמת. תארו לכם.

—

הספר של עתריה מרשים ומרתק. עם זאת עלי לומר: הספר אינו קל לקריאה. הוא דחוס מבחינת המידע, שפתו מקצועית, והוא מכוון מעט מעל לקורא המשכיל הממוצע. אם לא היה לי רקע בסיסי בפילוסופיה של התודעה היה לי עוד יותר קשה ממה שגם ככה היה לעקוב ולהבין את הכתוב. ומצד שני, ההשקעה שווה בהחלט: עתריה מציג לא פחות מדרך אחרת להבין את עצמנו.

מסתבר שתוך מאה שנה ימותו יותר מחמישה מיליארד בני אדם. הדבר יתרחש בהדרגה ולמעשה יהיה קשה מאוד להבחין בתהליך, אך כמעת ודאי שהוא יקרה, ובני האדם האלה, למעשה האנושות כולה, שאינם מבחינים או מבינים עדיין מה יעלה בגורלם, ימותו. כך מרחפת לה חבורת היצורים הזו, שאננה לחלוטין, ואינה קולטת (או אולי מסרבת לקלוט?) שימיה ספורים! כל המין האנושי, כל אוכלוסיית העולם תתחלף תוך מאה שנה, אולי פחות. אגב, גם כל בעלי החיים שקיימים כיום – ומדובר במיליארדים – ימותו ויעלמו.
 
אולי הדבר הקשה ביותר לתפיסה, והמזעזע ביותר, הוא שקורא שורות אלו ברגע זה ימות גם הוא בדיוק כמו כולם. אני יודע: קשה, קשה להאמין שזה באמת יקרה – כרגע הדבר נראה רחוק ומעורפל, בכל זאת מאה שנים זה לא מעט – אך חשוב לזכור שהדבר ודאי. זו לא הפעם הראשונה שהוא קורה. כדי לעזור לנו לזכור אפשר להעיף מבט מעבר לכתף אל נפתולי העבר, אירועים שאנחנו אוהבים לראות כסיפור משתרך ומתמשך ולכנות ה"היסטוריה": אם ניקח לדוגמא את היוונים הקדמונים, נבין מיד מדוע הם מכונים "קדמונים" – פשוט מפני שהם אינם כיום. מאימפריה אדירה של מלכים, פילוסופים, ארכיטקטים גאונים, אזרחים, ועבדים לא נשאר אף אחד. וככה זה לגבי כל מי שחי ב"היסטוריה": כולם מתו ואינם עמנו היום. מדובר, סטטיסטית, במאה אחוזי תמותה. המסקנה ברורה: גם אנו עצמנו צפויים למות.
 
ועוד דבר (וזה הדבר המפחיד באמת): אין כל נחמה בדרך המחשבה שגם אם אדם ימות, הוא ימות רק עוד זמן רב. אין כל נחמה בכך, מפני שפעמים רבות המצב פשוט שונה! אנשים מתים כל יום, כל היום, ומסיבות שונות ומגוונות; אדם יכול להיות חי לגמרי היום ולהפוך מחר למת לחלוטין! והדבר המדהים הוא שהוא בעצמו אינו יודע מתי ואיך הוא ימות; הדבר בא לו לגמרי בהפתעה!
 
תארו לעצמכם: קבוצה ענקית של יצורים (מדובר באמת במספרים עצומים) חיה, מסתובבת, בוכה וצוחקת, אוכלת פיתה בחומוס – עיוורת לחלוטין בכל הנוגע לגורלה! אין לאף אחד ממנה שום מושג מתי ואיך (אני כבר לא מדבר על למה) הוא יחדל מלהתקיים! איפה האחריות המינימלית לדאוג לכל הסידורים לפני ואחרי? ומהי עזות המצח הזו לבקש בעלות על החיים ולטעון לשליטה בהם ולרצון חפשי? הרי המצב הזה הוא ממש בלתי יאומן ובכנות – פשוט מעורר רחמים. ועוד דבר: לא מספיק סתם לדבר – צריך לעשות משהו בנידון, וכל מי שאינו מוכן להירתם למשימה – הרי זו רשלנות פושעת.
 
נשאלת השאלה: מה כבר אפשר לעשות? הרי למנוע את המוות כנראה אי אפשר ולחזות את העתיד קשה מאוד. מה נותר?
ובכן, יש פטרון! שבו בנוח, מיזגו לעצמכם כוס קולה והדליקו סיגריה – הנה זה בא:
בארץ רחוקה, רחוקה, לפני הרבה, הרבה זמן המציאו בני האדם מין אגדה כזאת, שאי אפשר להוכיח שהיא נכונה – אבל גם אי אפשר להוכיח שהיא לא. קוראים לפטנט הזה: "גלגול נשמות". מה זה? ובכן כך: ישבו החכמים העתיקים האלה שם בהודו (זהו, אם כן, שם הארץ) חשבו וחשבו, ובסוף סיפרו שבתוך הגוף של כל אדם ישנו דבר הנקרא "נשמה". אי אפשר לראות אותה, או לשמוע, או להריח, או לדבר איתה ואפילו אי אפשר להרגיש שהיא קיימת – אבל היא שם בפנוכו. לא רק זה, הם אמרו שהיא-היא למעשה הבנאדם ולא הגוף החיצוני, שאותו כידוע אפשר לראות, לשמוע, להריח, לדבר איתו וגם להרגיש שהוא קיים. עכשיו, כשהגוף החיצוני מת (ועד עכשיו חשבנו שהבנאדם מת) הנשמה הזו יוצאת מהגוף הזה שמת ו(תחזיקו חזק) נכנסת לגוף אחר, של תינוק שנולד! כן, ממש ככה היא "מתגלגלת" לה מגוף לגוף, רק שהגופים כל הזמן מתים והיא – והנה שורת המחץ – חיה לנצח! בכנות, זה לא נהדר? ככה שיוצא שאנחנו (כלומר הגוף שלנו) נמות, אבל אנחנו האמיתיים (כלומר אותה "נשמה" שבתוכנו) לא נמות אלא נמשיך בהרפתקאותינו חסרות התכלית על פני הארץ! הידד! אבל זה עוד לא הכל: שאלו את החכמים, אז, האנשים שהיו קצת פחות חכמים: "רק שניה, לגוף החדש יהיה אותו שם כמו לישן?" אמרו החכמים: "לא." שאלו הרגילים: "ואותה צורה חיצונית, תהיה לגוף החדש?" ענו החכמים: "לא." שאלו המפגרים: "רגע, רגע, ואותה אישיות, תהיה לו?" השיבו החכמים: "גם זה לא." שאלו האדיוטים: "אז לפחות אותם זיכרונות, זה המינימום!" זעמו החכמים: "לא בא בחשבון, ואל תתחצפו!" אז אמרו האהבלים: "אז מה הקטע? לא אותה צורה, לא אותו שם, לא אותה אישיות ואפילו לא יזכור מה קרה לו בחיים הקודמים – אז מה בכלל הקשר? בשביל מה המצאתם את כל הקשקוש הזה, ראבק?"
לחשו החכמים בקול בוטח – כזה של מישהו שיודע, ושיודע שהוא יודע, ושיודע שהשני לא יודע, ושהולך לגלות לו את אמריקה – "אה, כל מה שהנשמה עשתה בגוף הקודם שלה, זה ילווה אותה לגוף החדש שלה. היתה טובה? יהיה לה טוב. היתה ילדה רעה? יהיה לה רע. ככה שכדאי שכל אחד יחשוב טוב-טוב לפני שהוא משקר או גונב או מביא ביד."
שמעו זאת הטמבלים, אמרו אמן והלכו לדרכם ולענייניהם השונים. כך פטרו חכמי הודו העתיקה גם את בעיית המוות וגם את בעיית חוסר הצדק שבחיים – שתי ציפורים באבן אחת, ובא לציון גואל.
 
(פורסם בעיתון הסטודנטים של אונ' חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)