נתנאל לדרברג

בין הבעל שם טוב למגיד – החיים כשעשוע

תנועת החסידות, אולי התופעה הדתית המשמחת ביותר בהיסטוריה של היהדות, נולדה מתוך חייו של הבעל שם טוב, אולם גודלה וטופחה בינקותה על ידי המגיד ממזריטש (או מזריץ'). על ההבדלים במזג האנושי והרוחני של שתי דמויות ענק אלה כבר עמדו רבים. אם הבעל שם טוב נתפס כמעין שאמן רב כריזמה ועוצמה, רופא אליל ומקובל מעשי שמטייל ביערות כמו גם בערבות מרומים ויונק כוח מהטבע ומהשחקים; המגיד הוא טיפוס חלוש יותר, שקט ומופנם, היו מי שאמרו פאסיבי, שמתעלה לגבהים רוחניים דווקא על ידי התכנסות פנימית.

הניגוד המעניין בין השניים פרנס בעבר כמה מחקרים, אולם עתה לראשונה יוצאת מונוגרפיה מחקרית שלמה על המגיד, השער לאין (הוצאת ראובן מס), שמאירה מחדש את המתח הפורה בין שתי מנהיגי תנועת החסידות. המחקר נכתב על ידי נתנאל לדרברג, חוקר עצמאי שהוציא בעבר ספר מחקרי על הבעש"ט (סוד הדעת, ראובן מס). שאלתי אותו כמה שאלות לגבי העולה מבחינה קרובה של שני האישים המיוחדים הללו.

ספרך החדש עוסק במגיד ממזריץ'. מה יצאת לגלות?
הספר השער לאין עוסק בניסיון להבין את התמורה שחלה בחייו של רבי דוב בער מגיד מישרים (דרשן) בעיירה מזריץ' שבווהלין (יש המאייתים מעזריטש) במהלך הרבע האחרון של המאה הי"ח, וזאת בעקבות מפגשו עם הבעש"ט, תמורה שגרמה לו, למרות היותו לא צעיר כלל, לשנות את דרכיו ליצור דרך חדשה בעבודה רוחנית, ואף להעמיד תלמידים רבים שיצרו בפעילותם הענפה את החסידות כתנועה רוחנית-חברתית רחבת היקף והשפעה.

למען האמת כלל לא תכננתי לכתוב על תורת המגיד. למרות מרכזיותו בהיסטוריה של התנועה החסידית, מעט עסקו בהגותו ולמדו את ספריו מדף לדף במתכונת מסודרת. דרשותיו מרוכזות ומתומצתות ביותר, מעין תמהיל מרוכז של דרשות המבוססות על מגוון מקורות חז"ל ומקובלים. אלו דרשות הנחשבות כטקסטים הקשים ביותר לפענוח בספרות החסידית.

הגעתי לכתיבה עליו לאחר שסיימתי את ספרי הראשון על הבעש"ט סוד הדעת ב-2007, וחשבתי לעבור לדמויות נודעות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי אלימלך מליזנסק ועוד. התחלתי באיסוף חומר וכתיבה והרגשתי במיוחד, לאחר תקופה ארוכה של עיסוק בתורת הבעש"ט, שמשהו חסר לי, הקשר ביניהם לבין הבעש"ט עמום ולא מצאתי זיקה לשונית ותוכנית. הפסקתי את כתיבתי.

באותם ימים פנה אלי אחד המורים החשובים שלי, רבי ישראל פרידמן בן שלום (מצאצאי אדמור"י רוזין והמגיד ממזריץ') וביקשני בתחילה ברמיזה ולאחר מכן במפורש לכתוב על המגיד. לא ידעתי למה לצפות במדויק, הכרתי באופן חלקי את ספרות המחקר על המגיד, התמונה עבורי הייתה עמומה למדי והתחלתי ללמוד את כתביו ובמקביל לאסוף את כל החומר הקיים המספר עליו בקצרה או בארוכה ולמיין אותו בכדי ליצור תמונה כלשהי של הדמות, במקביל ללמידת ההגות.

התוצאה עבורי הייתה הפתעה גדולה, לא סימנתי מטרה בתחילת העבודה אלא ניסיתי להיכנס לטקסט של המגיד ולעולמו ללא הנחות יסוד ראשוניות.

מה גילית שלא היה ידוע לפנים?
המגיד נתפס כדמות רוחנית של מיסטיקן עם נטייה סגפנית, אדם נכה ברגליו המרוכז בעולמו הרוחני, ספון בביתו ובלימודו וממעט להיפגש עם העולם הרחב. דיוקן שונה מדמותו של מורו הבעש"ט המסתובב בעיירות עוסק בריפוי חולים. בכתיבה המחקרית מודגש היבט זה, המשתלב עם מושג ה'אין' המובא בכתביו, מושג שתורגם כהתאיינות, אבדן האני וטשטוש הזהות.

בקריאתי את המגיד מצאתי היבטים שונים לחלוטין, אמנם הוא דמות רוחנית מרוכזת הספונה בעולמה, אלא שתכונות אלו היו קיימות עוד קודם שהוא פגש את הבעש"ט ואינן החידוש המשמעותי המתרחש בעולמו. דווקא נקודת המוצא הפסימית של המגיד ביחס לאדם וחומריותו, זווית ראיה הנראית שונה מהתייחסותו החיובית והאופטימית של רבו הבעש"ט לכל העולם הנברא, מביאה אותה להבנה פרדוקסלית על פיה באמת אין ערך במעשי האדם מצד מהותם. ערכם היחיד נובע מהשעשוע והנחת הנוצרים בעקבות יכולתנו כבני אדם לנסות לפעול בצורה רוחנית. ה'אין' בהבנתו של המגיד הוא ההבנה שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש. הביטול העצמי הוא הויתור על היומרה (שקורטוב של אופטימיות טמון בה) שאנו יכולים להגיע לקרבת אלוקים מכוח עבודתנו.

מה אם כן ניתן לעשות? המגיד מדמה את מעשי האדם לפעוט המשמח את הוריו בהתנהגותו, ובכך הוא משפיע על מצב רוחם למרות שאין ביכולתו לסייע סיוע של ממש. הבנה זו היא הביטול העצמי, הבנה שאין אנו אלא מעוררי שעשוע בעולם העליון ולכן בעבודה זו כולנו יכולים להיות שותפים. הרעיון הטמון בכך הוא שדווקא בשל הפסימיות של רבי דוב בער ביחס למעשי האדם הוא מגיע לאופטימיות ושמחה גדולה, מכיוון שהוא משחרר את האדם מציפיות ויומרות ובכך הוא מאפשר לו להיות שותף בהתאמה ליכולתו. בחצי חיוך אציין שדווקא רצינותו של רבי דוב בער היא זו שמקנה להבנתו שחיי האדם אינם רציניים, ממד רציני.

תוכל לומר מספר מילים על שיטת המחקר שנקטת בה?
המחקר היה מבוסס על סקירה של ספרות רחבה ביותר, ספרות חסידית של כתבי המגיד שחלקם הודפסו וחלקם בכתבי יד (הנמצאים בספריה הלאומית) ושל כתבי תלמידיו. נעזרתי גם בהשוואה בין כתבים אלו לבין כתיבת תלמידי הבעש"ט הנוספים. בנוסף לכך ערכתי סקירה רחבה של ספרות החסידים הישנים בני המאה הי"ח, עולמם של מקובלים וסגפנים שפעלו במקביל לחסידות מיסודו של הבעש"ט, אשר רבי דוב בער בעצם השתייך לעולמם עד למהפך שהוא עובר.

מה עולה מתוך מחקרך לגבי תפיסת האלוהות של המגיד?
אחד הנושאים המרכזיים הנמצאים בהגותו של רבי דוב בער הוא רעיון הצמצום, ההבנה שאלוקים אינו יוצר את העולם במתכונת הירארכית של חומר נמוך ורוח גבוה, אלא הבריאה כולה על הגבוה והנמוך שבה נוצרת כאחד. הבנה זו משחררת את מערכת היחסים בין אדם לאלוקים ומאפשרת לאדם לגעת בעצמיות של חייו המזוהה עם אלוקים, גם במידה והוא עוסק בחומריות. הוא אינו נצרך בדומה לרמב"ם לעסוק במושכלות בכדי להיות קרוב לאינסוף, אלא בכל מצב ומקום בו הוא נמצא הוא יכול להיפגש עם המקום העצמי המזוהה עם אלוקים, מכיוון שברגע הבריאה כל הדרגות כולן נוצרו. אמירה זו מלמדת רבות על תפיסת אלוקים שיש בה יחסי קירבה רבה, דבר המתואר היטב גם בדימוי האדם לפעוט המשמח את אביו – ממילא נוצרת ביניהם אינטימיות גם במידה והפעוט עוסק בזוטות.

מהי דרך העבודה הרוחנית המועדפת על פי המגיד? מהי הפרקטיקה החביבה עליו כדי להתעלות מבחינה רוחנית?
קשה לי לענות. בתחושתי תודעת היראה אצל המגיד מאוד משמעותית (וזה בשונה מהשיח על החסידות הבובריאני המדגיש את האימננטיות והאהבה). ממילא העמידה הראשונה מול אלוקים היא פליאה מול אינסופיותו וחוסר עניין ורצון לשנות דבר, בגלל גדלות הבורא. נקודת המוצא שלו, ועל כך הרחבתי בפרק שלם בספר, היא שהיראה היא היא עבודת ה' הרצויה. ממילא הדבר השפיע על תודעתו הרוחנית, שאיננה ניסיון לאחדות בינו לאלוקים אלא הבנה שאין אנו דבר העומד בפני עצמו, אלא נוכחותו שלו מצויה בהכל ולא הנוכחות או האינטרס שלנו. אינני בטוח שניסחתי נכון.

ספרך הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב. הבעש"ט ותלמידו הגדול היו טיפוסים שונים מאוד – איך הדבר משתקף בכתביהם? ולמה מכל תלמידיו של הבעש"ט, המגיד הוא זה שהתבלט ביותר, והעמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים?
המגיד אכן הוא הדמות המרכזית ביותר מבין תלמידי הבעש"ט מבחינת העמדת תלמידים. רוב המורים הגדולים של החסידות (אולי למעט רבי נחמן מברסלב בלבד) היו תלמידיו באופן ישיר או תלמידי תלמידיו. דמויות מרכזיות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי זושא מאניפולי, רבי שמלקה מניקלשבורג, החוזה מלובלין ועוד ועוד הם תלמידיו.

השונות בין הבעש"ט למגיד קשורה לכך שהבעש"ט חי בתמימות ושלמות את חייו כהוויתם, ללא צידוק והסבר וללא צורך, מחד, בהעלאת אירוע זניח לכדי מאורע רוחני, ומאידך הוא אינו מעצים אירוע רוחני מעבר להתרחשות חומרית (בכדי לא להתייהר וכו'). המגיד, העובר שינוי בעקבות המפגש איתו אינו יכול לחקות את הבעש"ט כפי שהוא, וגדלותו נבעה מכך שהוא הבין זאת, ועם זאת לא בודד את רבו לכדי תופעה ייחודית אבל משנית, אלא יצר תורה המאפשרת גם לו להיות בתוך הסיפור החסידי.

דומני שהבעש"ט שיקף משהו שלם, חירות פנימית מלאה ללא תסכול, פחד, יסורי מצפון, קינאה וכדומה. הרמונית חיים נדירה בעוצמתה שבשל ייחודה לא ניתן לחקות אותה אלא רק ליהנות מאורה. אדם שלם שלא היו אצלו פערים בין עיסוקו ברוחני לעיסוקו בחומרי, הוא תמיד היה במקום המדויק והמכוון שהוא היה צריך להיות.

תלמידיו שראו אותו, חוו משהו שלם, אבל יתרונו הגדול הזה היה גם חסרונו, בכך שהוא לא היה מסוגל למעשה ליצור דרך לאחרים. מבחינה זו דווקא דמות הפוכה כמו רבי דוב בער, המתחיל מפסימיות ונטייה למרה שחורה, הוא זה המסוגל לתרגם את הבעש"ט לכדי דרך חיים עבור ציבור רחב. בלעדי רבי דוב בער היה הבעש"ט נשאר כתופעת טבע ייחודית ומרשימה, אבל שלא ניתן לתרגם אותה לחיים שלנו בני האדם הנורמטיבים.