מתחילת המשבר הנוכחי מנקר לי במוח משפט שקראתי בסיפור קצר של שטפן צוויג. הסיפור, 'עיני האח הנצחי', הוא מעין אגדת-עם הודית פרי עטו של צוויג, מיתוס מומצא המספר על התחבטויותיו הקיומיות של אדם, ובהשאלה של כל אדם כמובן. הסיפור הקצר מופלא ביופיו, התרגום של הראל קין מופלא בפני עצמו, והציטוט שעבר במחשבותיי שוב ושוב הוא:

כי תכלית כל סבל היא חסד הטוב

'עיני האח הנצחי' יצא לאור בשנת 1921, הרבה לפני שצוויג יסבול בעצמו באופן שיביא אותו ליטול את חייו בידיו, בפברואר 1942, לאחר שהגיע למסקנה שמולדתו הרוחנית, אירופה, נחרבה ללא תקומה (אחרי מותו יצא ספרו המעולה "העולם של אתמול", שאינו אלא הספד ארוך, מסולסל ויפיפה לאירופה שבין המלחמות). גיבור 'עיני האח הנצחי', 21 שנה לפני שאירופה נחרבת ולוקחת איתה את צוויג, מגיע למסקנה שתכלית הסבל היא חסד הטוב אחרי שבנקודת מעמקי ייסוריו מוגשת לו עזרה על ידי אישה זרה.

—

יכולות להיות תגובות רבות לסבל. יאוש כמובן, או מאבק, או, בקלות רבה, שנאה, או כעס, קנאה, אלימות. אפשר להאמין שהסבל הוא עונש על חטאים שלנו מהעבר או מחיים קודמים ובכך לתת לו לגיטימציה ותפקיד. אפשר להחליט שהסבל מטהר אותנו ומקרב אותנו ליעוד רוחני כלשהו. אפשר להשתמש בסבל כדי להיות מודעים יותר, כדי לפתח אמפתיה לעצמנו ולזולת. אין בכל אלה שום דבר חדש והם גם לא תלויים באסון גלובלי כלשהו. אנשים צמים (אני ביניהם) כדי ליצור לעצמם סבל ועל ידי כך זיכוך, או מודעות, או אמפתיה.

ומתחילת המשבר הזה אני חושב שהתגובה לסבל שלנו כעת חייבת להיות חסד. קודם כל חסד מצידנו כלפי מי שסובל יותר מאיתנו. אני משוכנע שאחד הצעדים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כרגע – לא רק מבחינת אחרים אלא מבחינתנו עצמנו – הוא נתינה. לתת תמיכה, עזרה, אהבה, כסף. כן, את כל אלה. לתת למי שזקוק עוד יותר מאיתנו, ודווקא עם כל הסבל שהוא כרגע נחלתנו. התשובה לסבל שלנו היא חסד כלפי הסבל של הזולת.

אני נזכר בהגותה של סימון וייל (1909-1943), ההוגה היהודיה-צרפתיה במוצאה והנוצרית בתפיסתה התיאולוגית. וייל הקדישה מקום רב לסבל בחשיבתה, ולמעשה גם בחייה. כשהיתה בת חמש סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שלחיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם הראשונה אזל הסוכר. אחרי שברחה עם הוריה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים ללונדון סירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחים בצרפת. היא נפטרה בגיל 34 משחפת שהוחמרה ממצב של תת-תזונה.

אלוהיה של וייל חלש, דהוי ונידח. העולם נתון לחסדיהם של בני האדם, שבין אם מנסים לתקן אותו או לצבור לעצמם כוח בדרך כלל רק מדרדרים אותו במורד אליו נמשך כל כובד. וייל פקפקה באידיאלים גדולים וביטלה לחלוטין אידיאולוגיות. עשיית הטוב האמיתי דורשת התבוננות שקטה, התכוונות כלפי האל, ורצון כן. "האל המזוייף הופך סבל לאלימות", היא כותבת. "האל האמיתי הופך אלימות לסבל". מאוד נוצרי, כאמור.

—

בספר שיצא ממש עכשיו – ‘אור מתוך הסדק: מחשבות על חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה’ – מאת אבי שגיא (ג"נ: קולגה שלי במכון הרטמן) מצאתי דברים מקבילים, ומאוד יפים, על התגובה לסבל. בהתייחסות לתגובה לאסון (במקרה שלנו, מגפה), כותב שגיא על "תיאולוגיה של הרע", בה הגישה הדתית השגרתית – פירוש האסון כעונש או לקח מאת האל – נדחית לטובת התמודדות ישירה עם הסבל שהוא מביא. "המאמין", כותב שגיא,

פועל בעולם תוך מחויבות למציאות כפי שהיא. שאלת היסוד המנחה את המאמין היא מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול במציאות זאת, ולא מה עלי לדעת. […] עניינו של המאמין הוא בתיקון הרע ובשאלה מה עליו לעשות, ולא בהבנת דרכי האל הנסתרות בניהול העולם.

חיובה של המציאות האנושית כמות שהיא משמעה הכרה בראשוניות הרוע. הרוע אינו ניתן להעמדה על תכלית שמעבר לו, הכלולה בטוב. אין צורך וטעם להציע הסבר או תיאוריה לקיומו של הרוע בעולם. הרוע אינו היעדר טוב, ולפיכך הוא לא תופעה משנית של הטוב עצמו. הוא ישנו כדרך שהמציאות ישנה. הרוע הוא ביטוי לְהיות המציאות האנושית והטבעית לא מושלמת.

שאלת יסוד אחת ניצבת בפני האדם: האם הוא יסלק את הרוע באמצעות תיאוריה כלשהי או שלא יעשה זאת. לשון אחר: האם דֶבֶר או קורונה יסולקו באמצעות תיאוריה מטפיזית […] או שמא יוותר האדם על המאמצים הנואלים הללו. ובמילים אחרות: האם האדם יסביר או האם יפעל. תיאולוגית הרוע מחייבת את האדם לפעולה.

אני חושב שאלה מילים טובות וחשובות. כשאנחנו ניצבים מול הרוע, מול הסבל, אסור לנו להפנות את המבט ממנו על ידי הכנסתו להקשר רחב יותר, על ידי תפיסתו כחלק מתוכנית-אב שבמסגרתה הוא מוסבר ומתורץ, אולי אפילו מקבל לגיטימציה. אין צורך להזכיר את האפולוגטיקה התיאולוגית שקיבלה השואה מכיוונים שונים כדי להבין עד כמה ניסיונות האלה הם התחמקות זולה, ואף ביזוי הקורבנות.

והאתגר כאן הוא דווקא בפני המאמין. לאתאיסט, הרי, אפשרויות מוגבלות הרבה יותר לתיאודיציה. הסירוב לברוח מתחת לסינר של האב הגדול דורך את המאמין, את האדם, בתחושת דחיפות ובקריאה פנימית לפעולה. נכון, אפשר לזנק לפעולה גם כציות לפקודה אלוהית ומתוך האמונה שכל דבר שעושים וקורה מתרחש בהתאם לתיכנון מוקדם ולמען מטרה גבוהה. אולם האין האדם הדתי שרואה את בני האדם מולו כבני אדם ולא כדמויות במחזה אלוהי מפתח כלפיהם אמפתיה מיידית יותר? האם הוא לא מכבד את הסובייקטיביות החד פעמית שלהם באופן שלם יותר?

סימון וייל מהדהדת את התפיסה הזאת:

הנותן לחם לגווע למען אהבת האל לא יקבל את תודתו של המשיח. הוא כבר קיבל את הגמול שלו בעצם המחשבה הזאת [=שהוא עושה משהו למען האל]. המשיח מודה לאלה שלא יודעים למי הם נותנים מזון.

—

הסבל עתיק כימי האנושות, ובעצם רק במאה השנים האחרונות נחלצנו מכל כך הרבה גורמים ותיקים לסבל. כעת נראה שאנחנו בשער הכניסה לצורות חדשות-ישנות שלו. כאילו המגפות, השריפות, הרעב, העוני, המלחמות רק הרפו מעט לשבעים שנה. הסבל כאן, והשאלה היא התגובה שלנו לנוכחותו.

אני רוצה לסיים עם דברים של אתי הילסום, אישה והוגה יוצאת דופן, בת זמנה של סימון וייל, שתיעדה את התהליך הרוחני שעברה תחת הכיבוש הנאצי באמסטרדם ביומן. הילסום מנסחת את הדברים קצת אחרת, אבל אני חושב שמכוונת למקום דומה. היא כותבת על האפשרות

לשאוב כוח אפילו מהסבל. עלינו להיות עקביים עד הסוף. מישהי יכולה לומר, אני מסוגלת לסבול כל דבר, אולם אם משהו יקרה לו או אם היה עלי לעזוב אותו, לא הייתי יכולה להמשיך. אבל אפילו במצב כזה חייבים פשוט להמשיך. עלייך ללמוד לוותר על כל הרצונות הפרטיים ולהיכנע לחלוטין. ומשמעות הכניעה אינה להחזיר את הנשמה לבורא, לדעוך עם הצער, אלא להציע את העזרה שיכולים, קטנה ככל שתהיה, בכל מקום שהאל בחר להציב אותי.

תכלית כל סבל בחסד הטוב. לא תכלית במובן מטרה ולא תכלית כסיבה הנותנת משמעות. תכלית כקריאה. הסבל של הזולת כקריאה אנושית אלינו לראות את האנושיות שלו, לראות שהאנושיות שלו מהדהדת את האנושיות שלנו, ולתת לו יד.

התכתבותם של יובל נח הררי וגארי יורופסקי זימנה לקורא מפגש עם שני נציגים מרכזיים ורהוטים של תנועת הצמחונות והטבעונות. באופן מאלף היא גם זימנה לו מפגש עם הקצוות המסוכנים והאנטי-אנושיים של אותה מגמה מוסרית.

על יורופסקי אין לי כל כוונה להשחית מילים. מי שמכנה את בני האדם "טפילים", ומקדם באופן מפורש אלימות מונע מעיוורון משיחי וסופו שיגרום למוות, בין אם של יריביו, בין אם של חסידיו, ובין אם שלו עצמו. ולא ירחק היום. יורופסקי מוציא שם רע לצמחונות ולטבעונות, אולם איני חושב שהוא נטע זר בתוכן. היסוד האנטי-הומניסטי קיים בהן בצורה מובנית, כמו גם רידודם של החיים מתוך כימות תועלתני של סבל וכאב. לו היה דובר לרעיונות האציליים האלה היה עליו להוקיע את יורופסקי, ובלית כזה אפשר רק לקוות שכל מי שמחזיק בחמלה ומצפון ירחק ממנו ומשכמותו.

הררי הוא סיפור אחר. לא רק כהוגה פופולרי, אלא גם כאדם מבריק ורב ידע, הררי מציג תפיסה מורכבת הרבה יותר של הנושא. ועם זאת, דומני שגם הוא נופל במספר כשלים הגותיים, ששניים מהם אעלה כאן. ראשית, התעקשותו של הררי על כך שאין הבדל תודעתי בין בעלי החיים לאדם מתמיהה. הררי טוען ש"אין כל ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות מסוג שונה מזו של יונקים אחרים או ביכולת רבה יותר לסבול". דברים אלו מוזרים, שהרי אין שום ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות בכלל. מדעי המוח, למשל, כלל לא יכולים לבחון קיומה של "מודעות", אלא רק את מערכות העצבים והמוח המאפשרים, לכאורה, את קיומה.

זו הסיבה שבגינה רבים מבין מדעני המוח והפילוסופים של ההכרה (פרנסיס קריק, פטרישיה צ'ורצ'לנד) סבורים שהתודעה האנושית היא לא יותר מ"אפי-פנומנה", דהיינו תופעת לוואי, מסדר שני, העולה מתוך המצע הנוירולוגי ובטלה לחלוטין מבחינת השפעתה. גם השאלות הגדולות שמעלה מבחן טיורינג נובעות בדיוק מההנחה שאי אפשר לזהות מודעות אנושית אלא מתוך התגובות החיצוניות שהיא מייצרת. ואכן, בדיוק מתוך אותן תגובות חיצוניות אנחנו מזהים שלבעלי חיים אין תודעה הזהה לזו האנושית. הם לא מסוגלים לבנות משפט, לא לדבוק באידיאולוגיות, ולא לדון בשאלות מוסריות. הררי יודע את זה, שכן יתרונם התודעתי של בני האדם הוא עמוד תווך מרכזי ברב-המכר המצויין שכתב. מוזר מאוד אפוא שהוא נסוג בו מההכרה זו, שנדמה לי שברורה לכל בר דעת.

לגבי היכולת לסבול, גם היא כמובן נגזרת מהמודעות. חלק גדול מהסבל האנושי קשור לזיכרון, לדמיון, וליכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים מורכבים על מה שהיה, מה שייתכן שיהיה, ומה שהיה יכול להיות. ציפייה, געגוע וחרטה הם גורמים ישירם לסבל אנושי אדיר, כמו גם זיכרון אהובינו שהלכו, או החרדה ממותנו בעוד שנים רבות. כחובב בודהיזם הררי ודאי יודע שהבודהה מייחס לאותם רשמים נפשיים תפקיד מרכזי בסבל שאנחנו גורמים לעצמנו (ולאחרים). בעוד שבעלי חיים יכולים ודאי לחוש כאב, מכיוון שאין להם מערכת מורכבת של המשגה ודמיון הם אינם יכולים לחוש את אותן עוצמות של סבל.

לא זאת אף זאת: אם נחזור לרגע לממצאים האמפיריים, והפעם כאלה שאכן קיימים, הרי שנגלה שאין למחקר המדעי כל ספק בכך שמערכת העצבים והמוח האנושיים מורכבים ומתוחכמים יותר מאלו של הזבוב, החתול ואף הקוף. למעשה, אם לא כן נאלץ לטעון שהגורם ליתרון התודעתי של האדם על הבהמה אינו מבנה מוחו, אלא נשמתו האלוהית. מכיוון שעומק התודעה קשור קשר ישיר והכרחי במערכת העצבים ובמוח, אמור להיות לנו ברור שככל שאלה מורכבים יותר גם התודעה, וגם הסבל שהיא יכולה לייצר, רחבים ועמוקים יותר. לאדם כושר לסבול אשר גדול עשרות מונים מאשר לחגב, וגם מאשר לפרה. לשמחתנו אנחנו גם יכולים להיות מאושרים הרבה יותר.

בעיה שניה העולה מדבריו של הררי עוסקת במעמדן של ישויות הסכמיות. הררי טוען שהאדם ניחן ב"יכולת לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות, כגון אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם." ההקבלה בין אלים לכסף ומדינות עושה שירות דב לאתאיסטים, שנדמה לי שיתעקשו דווקא שאלים קיימים הרבה פחות ממדינות או כסף, ושאם לא כן נבין מדברי הררי שכמו מדינות אלים מחלקים ביניהם איזורי השפעה גיאוגרפים, וכמו כסף אלים אכן מניעים את העולם. אבל זו הבעיה הקטנה יותר בדבריו, שהרי אין לאף אחד מאיתנו ספק שמדינות אכן קיימות. הררי כנראה מתכוון לכך שהן לא היו קיימות אלא בתנאי שבני אדם מסכימים לכך, וכך גם כסף – כלומר מדובר בישויות התלויות לשם קיומן בהסכמה אנושית כללית.

זה נכון, אולם אם משום כך אלו "דברים שאינם קיימים" מהר מאוד ניוותר לא רק בלי מדינות, אלא גם בלי בני אדם, שהרי הקטגוריה "אדם" קיימת רק מתוקף הסכמה אנושית. ללא היכולת התודעתית לתפוס יונקים נבדלים ולכלול אותם תחת כותרת מופשטת אחת קיימים רק פרטי אורגניזמים נפרדים ושונים. גם הקטגוריה "מדע", שהררי אוהב כל כך להביא כדי לתמוך ברעיונותיו, קיימת רק מכוח הסכמה אנושית. המתודה המדעית היא יציר אדם, והגדרתו של ניסוי מדעי, כמו גם ניסוח הדרך לגזור מסקנות ממנו, תלויים לחלוטין בהסכמה אנושית. לפני שהררי מסיק מסקנות על בסיס קיומה או חוסר קיומה של "ראיה מדעית", ראוי לו לשים לב שגם זו אינה אלא ישות הסכמית.

ומעבר לכל הבעיות האלה, עולה מתוך דבריהם של שני המתפלמסים עמדה מוסרית תועלתנית מסוכנת. כאמור לעיל, מדובר בראיית עולם שמרדדת ומפרקת את המציאות ליחידות של סבל והנאה בלבד, ומודדת כל מעשה במאזניים המכוילים לזהות רק את אלה. על חולצות ושלטי מפגינים טבעונים רואים לא פעם את הסיסמה "בסבל כולנו שווים", ואת אותה סיסמה אפשר למצוא באתר קבוצת 269, אותה תנועה שהביאה לא מזמן ראשי עגלים כרותים לכיכרות שונים בתל-אביב. הסבל הוא כאן המכנה המשותף בין כל בעלי החיים, והוא מה שהופך אותם, למרות שבכל מדד אחר הם נבדלים בהחלט, ל"שווים".

הגישה האנטי-הומניסטית הזו לא רק שאינה רואה בחיי אדם ערך בפני עצמו, אלא אינה רואה בחיים בכלל ערך, אלא מודדת אותם רק על פי מידת הסבל או ההנאה שהם מפיקים. מדובר בצד האפל של אותה רגישות מוסרית מוגברת לסבל המתעצמת בזמננו. זו הופכת, בהתפרקותם של אידיאלים מקיפים (שלא לדבר על ערכים מסורתיים), למדד היחיד שנחשב בר תוקף. בעולם שבו הרדיפה אחרי "חוויות" ועונג הפכה לסיבה היחידה המניעה אותנו לפעולה (למה נוסעים להודו? למה עושים סמים? למה רואים סרט? למה מחליפים עבודה? "בשביל החוויה"), גרימת סבל הופכת להיות הסיבה היחידה להימנעות מפעולה.

יש כאמור מימד מוסרי חשוב ברצון שלנו לא לגרום סבל לזולת (אני עצמי צמחוני מזה 17 שנה), אולם עולם מוסרי המצומצם אך ורק למשוואות של סבל והנאה הוא עולם מוסרי רדוד, שאינו מסוגל לתפוס תמונה מורכבת בה השלם גדול מסכום חלקיו (כמו שקורה, למשל, בחברה האנושית). למעשה, עולם כזה אינו יכול בסופו של דבר גם לנמק מדוע רע מוסרית לגרום לסבל. נכון שסבל זה "לא נעים", אבל תרבויות לא מעטות מחזיקות שהלא-נעים הוא חיובי מבחינה אתית (ע"ע סגפנות). כאשר הררי קובע ש"אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם" הם "דברים שאינם קיימים במציאות" עליו לזכור שגם הרעיון התועלתני שסבל הוא דבר שיש למנוע אינו קיים במציאות. דרוש נימוק מורכב יותר על מנת להציג עמדה צמחונית או טבעונית תקפה.

:

—

יפורסם במוסף הארץ, 24.10.13 (אבל כבר עלה לרשת)

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. המרחק בין הסמל למציאות הוא מקור לתסכול תמידי, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יהיו אנשים שאם נייצג משהו בצורה שאינה ראויה או נכונה לדעתם – למשל, את אלוהים – הם יראו בזה סיבה מספקת לצאת למלחמה. ואולי עוד יותר מאשר את אלוהים מטרידה אותנו האפשרות שאנחנו לא מייצגים את עצמנו כראוי. לא רק מבחינת התדמית שלנו בעיני הסובבים אותנו, אלא ממש מבחינתנו עצמנו: האם אנחנו אכן מכירים את עצמנו?

אבל מהי מודעות עצמית אם לא יצוג פנימי שלנו, שמנסה לייצג את פנימיותינו? כשאנחנו מבקשים להכיר את עצמנו אנחנו בונים בעזרת מחשבותינו דמות, שבעצמה אמורה להיות דומה לדמות שמורכבת בעיקר ממחשבותינו. עיצבנו לעצמנו תדמית עצמית, ועתה אנחנו מנסים ליצור לה תדמית (כלומר יצוג), על מנת שנוכל לדמות אותנו לעצמנו. אנחנו מתבוננים פנימה, ומוצאים שם אותנו מתבוננים פנימה. אנחנו מודעים למודעות שלנו, ושמים לב לכך שאנחנו שמים לב. ועם כל זאת, הלולאתיות הזאת בונה עבורנו עצמיות שנדמית כיציבה. הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, ייצגתי לעצמי את עצמי (כמי שמייצג לעצמו את עצמו), ועכשיו אני יודע מי אני (שיודע מי אני, שיודע מי אני). וזו לולאה מוזרה.

"הלולאה המוזרה" הזאת, אם כן, היא העצמי האנושי, ודאגלס הופשטטר כתב עליה ספר מקסים ומבריק. הופשטטר הוא פילוסוף ומתמטיקאי שבנה קריירה שלמה על ספרו הראשון, אותו כתב ב- 1979, כשהיה רק בן 34. בספר Gödel, Escher, Bach הוא ניסה להסביר את הקשרים המתמטיים והסימבוליים בין חייהם ויצירותיהם של קורט גדל, מוריץ קורנליס אֶשֶר ויוהן סיבסטיאן בך. דרך אלו ביקש הופשטטר להצביע על משמעותו של זיכרון, משמעותה של אינטליגנציה, משמעותה של מודעות ומשמעותה של משמעות. הנה עוד לולאה מוזרה.

בספרו השני, "אני לולאה מוזרה", שיצא ב-2007 ועתה תורגם לעברית (הוצאת דביר, תרגום אודי תגרי) משלים הופשטטר את המשימה שפתח בה אז. הוא טוען שמרבית הקוראים לא הבינו את ספרו הקודם וראו בו לא יותר מאשר מלאכת מחשבת של וירטואוזיות מתמטית. למעשה, ניסה הופשטטר כבר אז להסביר לנו מהו העצמי שלנו. בספרו החדש הוא מתמקד בעניין ביתר שאת, ומשתדל להבהיר: האני שלנו הוא לולאה מוזרה.

על פי הופשטטר "לולאה מוזרה" היא כל מערכת שבה, בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית, ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא מהווה תהליך של עלִיָה. כל זאת למרות שאותו מעבר מוגבל למערכת עצמה, ולעולם אינו באמת חורג מעלייה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אֶשֶר (אותו אֶשֶר שנכתב עליו בספר הראשון) "ידיים מציירות". אֶשֶר מצליח לגרום לנו לעקוב אחרי תנועת הציור כך שנרגיש שהיד "גבוהה" יותר ממה שהיא מציירת (הן פיזית, הן ברמת המורכבות), למרות שהיא עצמה ציור, כפי שמתברר לנו כשאנחנו ממשיכים לבחון את הציור (שגם הוא עצמו – ציור). גם פידבק שנוצר ממיקרופון ורמקול הוא לולאה מוזרה. עוד לולאה מוזרה שכולנו מכירים קשורה לדרך שבה אנחנו סוגרים קופסאות קרטון מרובעות: סידור של ארבעת חצאי-המכסים כך שכל אחד מהם עולה על אחיו מימין ונכנס תחת אחיו משמאל יוצר מבנה שמחזיק את עצמו. זו לולאה מוזרה.

וזה בדיוק הפלא שבדבר: למרות שלולאות מוזרות אינן מוסיפות דבר מעבר למה שכבר קיים במערכת, הסידור הלולאתי מצליח ליצור מבנה מגובש ויציב. מה שהופשטטר מנסה להסביר בספרו הוא שכך בדיוק גם פועל ה"אני" שלנו: מדובר במערכת של יצוג עצמי, שמייצגת את עצמה. מודעות עצמית שמודעת לעצמה מודעת למעצמה. אנחנו זקוקים לייצוג העצמי הזה כדי לתפקד בעולם, כדי לתפוס את עצמנו ואת מקומנו, כדי להבין איפה אנחנו ומה עלינו לעשות. כמונו, גם לבעלי חיים אחרים יש מערכות של יצוג עצמי, אם כי על פי הופשטטר רק לאדם יש לולאה מוזרה ממש: רק הוא מסוגל להיות באמת מודע לעצמו – ולהיות מודע גם לזה. זו לולאה מוזרה.

הופשטטר מקדיש לבחינת ההבדל בין האדם לבעלי החיים השונים מקום לא מועט בספרו, וקושר את העניין להחלטתו להיות צמחוני. על פי הופשטטר מערכות הייצוג הפנימי שונות בתכלית בין בעלי חיים שונים. לאלו הפרימיטיבים ביותר (הופשטטר אוהב להשתמש ביתוש כדוגמא) כמעט שאין יכולת לייצג את העולם, ובוודאי לא את עצמם. הופשטטר משווה יתושים למערכות אוטומטיות כמו תרמוסטט, או כמו מנגנון הניאגרה בשירותים: הם משנים את ההתנהגות שלהם מתוך זיהוי, לחלוטין לא מודע, של השתנות התנאים. זו לא לולאה מוזרה.

שונה הדבר בקרב בעלי חיים מתוחכמים יותר כמובן. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש מערכת מורכבת של ייצוגים מנטליים, ובהתאם הם מסוגלים להבחין לא רק בין חתולים לבני אדם, אלא גם בין בני אדם שונים. בקרב קופי-אדם מסויימים הייצוג לראשונה מורכב מספיק בכדי לכלול אותם עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר (כלומר, הם עצמם מיוצגים עבורם כ"דמות" ספציפית בין דמויות אחרות בעולם). את היכולת הזאת שכלל האדם בצורה מרשימה, והוא מסוגל לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו. זו לולאה מוזרה.

עבור הופשטטר היכולת של בעל חיים ליצוג ולייצוג עצמי היא מה שפעם קראו לו "נשמה". זו הקיבולת הפנימית שלנו, החלל המנטלי שבתוכו אנחנו מפתחים מודעות, הבנה, ורגש. זהו המרחב התודעתי שבו יכולים – אם הוא גדול ועמוק ומתוחכם מספיק – להתפתח רגישות וכנות, ובהתאם לכך גם חוש אסתטי, מצפון ותפיסה קיומית. אלה התולדות הטבעיות מקיומה של לולאה מוזרה.

הופשטטר מסביר (עמ' 229): "סגירת הלולאה האנושית של העצמיות תלויה מאוד בזינוק המשודרג של התפיסה, כלומר ביכולת הקטגוריזציה, ומסיבה זו, ככל שמכשירי הקטגוריזציה מורכבים וחזקים יותר, כך ילך ויתממש העצמי שלו וייעשה מורכב יותר ויותר. והיפוכו של דבר: ככל שמאגר הקטגוריות של האורגניזם דל יותר, כך גם העצמי שלו יהיה דל יותר – ובגבול התחתון פשוט לא יהיה לו עצמי. כפי שהדגשתי פעמים רבות, ליתושים אין ממש סמלים, ולכן גם אין להם עצמי ממשי. בראשו של יתוש לא קיימת לולאה מוזרה."

לבני האדם יש מכשירי קטגוריזציה מצויינים, ולכן יש להם לולאה מוזרה, כלומר עצמיות במלוא מובן המילה. גם בעלי חיים שונים זוכים לה, אם כי ברמות שונות של עומק ותוקף. ליתושים, אותם "אוטומטים מעופפים" על פי הופשטטר, אין עצמיות, וממילא אין להם תודעה, ובוודאי שלא מצפון. לכן אין להופשטטר שום בעיה למחוץ אותם בהמוניהם. כשהבין הופשטטר שליונקים יש עצמיות, יש חלל נִשמתי שכזה, גם אם נחות משל בני אדם, הוא החליט להימנע מלאכול אותם, והמשיך לאכול עופות ודגים משום שראה אותם כחסרי נשמה ממשית. מכיוון שמדובר בדרגות עולות של התפתחות, כולנו נקבע את קו הגבול בצורה שרירותית למדי (הרי גם צמחים מגיבים לסביבתם). אחרי עשרים שנה הכניס הופשטטר גם עופות ודגים לרשימת הנשמתיים, וכיום הוא נמנע מלאכול גם אותם. וגם התפתחות המצפון של כל אחד מאיתנו היא חלק מהתהליך הסיבובי של הלולאה מוזרה.

התפתחות המצפון מהווה שיא מסויים בתהליך הלולאתי שבמסגרתו מתפתחת קודם כל רגישות. ככל שהחלל הפנימי שלהם עמוק יותר, בני אדם מסוגלים לקלוט יותר, לעבד יותר, לרצות יותר ולכן גם לסבול יותר (כמובן, אנחנו גם מתענגים ומאושרים הרבה יותר). גם בעלי חיים אחרים מסוגלים לחוש צער, אבל הסבל שנגרם לבני אדם, פשוט מעצם העובדה שיש להם זכרונות עשירים, צפיות ותקוות ובעיקר יכולת להיות מודעים לעצמם סובלים, מוכפל כמה מונים. על פי הופשטטר כלל לא נכונה הסיסמה של צמחונים למיניהם על פיה "בסבל כולנו שווים". אי אפשר לדבר ברצינות על סבל כשמדובר ביתושים, ופרות מסוגלות לסבול יותר מדגים. מצד שני, עם התרחבות היכולת לייצוג מתגבש כאמור המצפון, וכן היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. בסופו של דבר, רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים. הנה עוד לולאה מוזרה.

ומה בנוגע ליציאה מהלולאה? הופשטטר מחזיק שמכיוון שאנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד, ממילא לא נוכל לעולם לוותר על אותו ייצוג פנימי, על האני שלנו. הוא חושב שמסורות רוחניות שמדברות על ביטול האני (הבודהיזם, ההינדואיזם, חלק מהחסידות) משלות את מאמיניהן. בזה אני לא מסכים איתו. אנחנו חיים אמנם בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, והראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, אבל אסור לשכוח שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 9.8.13 (מעריב קצת שילמו ושוב הפסיקו, אז אולי זה הטור האחרון). כשיצא ספרו של הופשטטר באנגלית מיהרתי לקרוא אותו, וכתבתי אז רשימה תחת הכותרת "אני לופ מוזר" (כך תרגמתי את השם), שממנה גם השאלתי את משפט הפתיחה של הרשימה הזאת, ושמצביעה על זויות אחרות בהם עוסק הספר.