קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]