הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ.

צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.

שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".

אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.

כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.

זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)

אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.

שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.

מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:

כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.

ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).

קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.

כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.

ובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).

איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?

כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.

השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.

לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".

מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.

מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.

התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.

אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.

הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.