ספרים

קץ עידן הקורבנות, או איך הפסקנו לשחוט והתחלנו לקרוא

גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה, תרגום: משה בליד שטיין, מאגנס, 2013, 164 עמ'

פרט מתוך עקדת יצחק, רמברנט, 1635

במאות הראשונות לספירה היה המזרח התיכון עד לאחת התמורות הדתיות המשמעותיות בתולדות האנושות. מעבר לעלייתה של הנצרות ולשינוי הרדיקלי שעברה היהדות עם חורבן מקדשה נכנסה התרבות המערבית לעידן דתי חדש, שמהותו מתומצתת בכותרת ספרו החדש של פרופ' גדליה סטרומזה (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אוקספורד): קץ עידן הקורבנות. כאילו בתיאום מוסכם ביניהם, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת בעלי חיים על מזבחות, שריפתם ואכילתם. לרוב הזרמים הדתיים בסביבה השינוי בטעם הליטורגי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

בשונה ממהפכות מדעיות, מהפכות דתיות לא מתרחשות כאשר ממצאים חדשים הופכים את המשך האחיזה בפרדיגמה השלטת למגושמת מדי, שהרי הקשר בין הפרדיגמה האמונית והמציאות האמפירית רופף ביותר. כדי להחליף עקרונות תיאולוגיים מהותיים יש צורך בעלייתה של דתיות חדשה, של צורה אחרת של חסידות (piety). במילים אחרות, לא המציאות כופה עצמה על התודעה, אלא השינוי התודעתי קודם לטרנספורמציה הדתית. את השינוי התודעתי העומד בבסיס נטישת פולחן הקורבנות יצא סטרומזה לאפיין בספרו החדש. להבנתו חשיבות רבה, משום שכפי שכותב סטרומזה, "בסופו של דבר, תמורות שלהי העת העתיקה הן הבסיס לתרבות האירופאית." (עמ' 23)

הספר קצר ועמוס עד גדותיו בפרטים היסטוריים ותובנות מאירות עיניים. הוא מחולק לחמישה פרקים, אשר כל אחד מהם מביט על התמורה הדתית המדוברת מזווית אחרת. סטרומזה אורג את הפרוכת המבדילה בין דתיות ישנה לחדשה מכמה חוטים משולבים. הוא מזהה תהליכים של הפנמה דתית, בהם עולמו הנפשי של הפרט נטען בחשיבות רוחנית. הדתיות החדשה שעלתה עסקה לא מעט באמת דתית, בדוֹגמה, וגם זה בשונה מהדת הקדומה יותר טוען סטרומזה. גם מקומה של הטכנולוגיה לא נפקד, וסטרומזה מעניק תפקיד מפתח ליצירתו של הקודקס, דהיינו הספר (שעדיין מועתק ולא מודפס), שמחליף את המגילה כאמצעי נוח ויעיל יותר להפצת כתובים. ולבסוף, תפקיד מפתח בטרנספורמציה הדתית נותן סטרומזה למורשת היהדות, שהדגש שלה על הגוף ופעולותיו משלים את הדגש ההלניסטי על הנפש או הנשמה ומאפשר לנצרות המתפתחת להציג מודל חדש של הנהגה רוחנית.

קורבן חזיר, יוון, 500 לפנה"ס

על פני השטח, עליית הנצרות היא אכן השינוי הברור ביותר במאות הראשונות לספירה. רבות נכתב על חידת השתלטותה המוצלחת של הנצרות על האימפריה הרומית, שעברה בתוך כמה עשרות שנים מרדיפת נוצרים לביצור הנצרות כדת מדינה אחידה. עבור סטרומזה המעבר מפגאניות לנצרות מתחיל קודם כל בהפנמת הדרמה הדתית. כוונתו היא למעבר מדת אזרחית, פרפורמטיבית בעיקרה, לדת פרטית, שבה האמונה בדוגמה מסויימת מהווה את לבם ומהותם של חיי הדת.

בעיקרה היתה הדת של האימפריה הרומית סדרה של טקסים פומביים. הקרבת הקורבנות על ידי הקיסר ואזרחי האימפריה נועדה ליצור קהילה אחידה המצהירה אמונים (אבל לאו דווקא מאמינה) באתוס משותף. זוהי דת אזרחית במשמעות המילולית ביותר של המונח. אפשר להקביל את אורחותיה למנהג הישראלי לעמוד בשתיקה במהלך צפירת יום הזיכרון: הכעס על אלו שלא עומדים בצפירה אינו נובע מהאכזבה שהנופלים אינם חשובים להם או שהם אינם עצובים, אלא משום חוסר ההתחשבות שלהם במנהג הקהילתי, בריטואל הקולקטיבי. מי שלא עומד בצפירה מוציא עצמו מהכלל, ומניה וביה מותח עליו ביקורת. באותו מובן היתה הדת באימפריה הרומית בנייה של חברה אזרחית והצהרת נאמנות לאורחות חייה, ולקיסר.

לנצרות היה רעיון שונה לחלוטין של דת. היא העמידה במרכזה את הקונברסיה, ואת האמונה. הקונברסיה, הפיכת הלב, היא הטרנספורמציה הפנימית שעוברת על הפרט, במסגרתה הוא "נולד מחדש" לחיים של ישועה מחטא. האמונה היא הוודאות הפנימית בחייו, צליבתו ותחייתו של ישוע מנצרת (ושאר הדוגמה הנוצרית). שמתם לב לשימוש הכפול במילה "פנימית" בשורות הקודמות? זו משמעות ההפנמה של החיים הדתיים. המימד הרליגיוזי בחייו של האדם עובר מעריכה קולקטיבית של טקסים פומביים להתהוותה הפרטית של תנועה נפשית.

מיותר לציין שהנצרות עדיין שמרה על מימדים פולחניים פומביים רבים. אולם בהדגשתה את המימד הפנימי של הדת היא נתנה מענה לדרישה הולכת וגוברת לסוג כזה של דת (סוג שבמידה מסויימת אפיין את האליטה ההלניסטית לפני כן, בקרב הסטואיקנים והנאו-פלטונים). לא פחות חשוב, סוג כזה של דת איפשר לראשונה גם לקבוצות מודרות – אלו שאינם אזרחי האימפריה, ילדים ואף (והחשוב ביותר) נשים – לקבל תפקיד מרכזי בדת. מדובר בתמורה בעלת השלכות עצומות: על פי סטרומזה "את שורשיה של המהפכה שיצרה האינטרוספקציה הפרודיאנית ניתן למצוא במחשבה ובפרקטיקה הנוצרית של שלהי העת העתיקה." (עמ' 40)

המזבח בימי בית שני

בשונה מפוקו, סטרומזה אינו רואה בהפנמה הדתית הנוצרית דחייה של הגוף. הוא טוען שהנצרות שמרה על המורשת שהיא קיבלה מהיהדות, וייחסה חשיבות רבה לגוף כחלק אינהרנטי מהאדם הנושע (ולא ככלא או כקבר שיש לדחות מעל הנשמה הטהורה). תחיית המתים אפשרית רק בגוף, והנוצרי האמין בתחיית המתים. יתר על כן, הנצרות הביאה איתה שיח של דקדוק גופני, של בחינה מתמשכת של תשוקותינו ותענוגותינו, ובהמשך לכך של משטור ופיקוח תמידיים. אלו אפשריים רק אם לגוף יש משמעות עליונה.

על פי סטרומזה רעיון ה"קריאה" בגוף וחקירתו קשור בבסיסו לרעיון הקריאה בספר הקודש ופרשנותו, וזאת הן מבחינה צורנית והן מבחינה פרגמטית. הנוצרים הראשונים (בדמיון מסויים ליהודים) בחנו את נפשם וגופם כשם שהם בחנו את כתבי הקודש החדשים שקיבלו על עצמם, והם בחנו את כתבי הקודש כדי להבין טוב יותר כיצד לבחון את גופם ונפשם, כמענה לשאלות מהו חטא ומהי ישועה. עלייתה של "דת הספר" מתרחשת במקביל גם ביהדות של המאות הראשונות לספירה, כאשר במקום מקדש מרכזי על הר מסויים מתקדש התנ"ך (שנחתם רק מעט לפני כן), ואחריו המשנה והתלמוד. הן עבור הנצרות והן עבור היהדות הפרושית-רבנית קידושו של הטקסט מאפשר צורה חדשה של דת, מודל דתי שלו עתידה להיות הצלחה פנומנלית. מדובר בדת שאינה נתחמת בגבולות של טריטוריה או מעוגנת למקום קדוש, אלא נפוצה לכל מקום שרעיונותיה מתקבלים, לכל מקום שהטקסט מגיע.

והטקסט הגיע יותר ויותר רחוק. סטרומזה מראה שבמאות הראשונות לספירה מתרחשת מהפכה טקסטואלית השנייה רק למהפכת הדפוס של גוטנברג (או המהפכה המקוונת בימינו): מגילות הקלף מוחלפות בקודקסים, דהיינו דפים כרוכים, שעלות הייצור שלהם פחותה, ואשר מאפשרים קומפקטיות וניידות גדולה הרבה יותר. האמת הנוצרית, ה-Logos המטאפיזי והארצי גם יחד, מופצת במהירות לכל עבר. כעת מיסיונרים לוקחים את הספר הטוב איתם במסעותיהם, והרבצת תורה מתאפשרת ביתר קלות ויעילות.

אותה תורה הפכה עבור הנוצרים לאמת דוגמטית. הדגש כאן שוב הוא על אמונה, ולא על מעשה. יחד איתו עלה דגם חדש של מורה רוחני: לא פילוסוף המסייע לתלמידו לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, אלא מדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית שהיא – ורק היא – תאפשר למאמין ישועה. תחת הנצרות הפילוסופיה הפכה למה שאנחנו מכירים כיום: עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי ועקר. הדת מצדה הפכה למסגרת היחידה להשתלמות נפשית. מסעה של הנצרות, שהחל בפירוק הדת האזרחית הרומית ואיתה עבודת הקורבנות, נגמר בהדרת הפילוסופיה לקרן זווית והפנמת הדת כאמת מטאפיזית שאמורה להיות אצורה בלבו של המאמין. צורה חדשה של דת ביססה את עצמה ודחקה מעל פניה צורות קדומות יותר, עד כדי כך שכיום הבאת קורבנות למקדש לא עולה על דעתנו.

'קץ עידן הקורבנות' הוא ספר מאלף. מדובר בטור דה פורס מרשים שיכול להיות רק תוצאה של עשרות שנות לימוד והוראה בנושאים בהם הוא עוסק. הספר הוא עיבוד של הרצאות שניתנו במענה להזמנה מהקולג' דה פראנס, והסיכום המובא לעיל מביא רק חלק קטן מהעושר העצום שבניתוחו של סטרומזה. לא פחות מרעננת היא גישתו של סטרומזה, שממריא מתוך העיסוק הפרטיקולרי בתחומי התמחות מצומצמים, המאפיין כל כך את המחקר האקדמי כיום, ומנסה לצייר תמונה רחבה ולענות על שאלה מרכזית ומהותית בהיסטוריה של הדתות ושל האנושות. עיסוק בנושאים כה גדולים אינו יכול שלא לבוא על חשבון דיוק, ומספר קביעות של המחבר יכולות בהחלט להיות מוטלות בספק. אולם הקורא ימצא שהספר מעניק לו הבנה חדשה על מקומה של הדת בשלהי העת העתיקה, וממילא, על מקומה של הדת בזמננו. ייתכן שיבין טוב יותר מדוע אפילו חילונים מושבעים יישאו מדי פעם תפילה, אולם לא יעלו על דעתם להביא קורבן למקדש.

:

  • הרשימה פורסמה היום במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. גדליה סטרומזה היה המנחה שלי לעבודת המ.א. בתיאום מעניין פורסמה גם רשימה של יצחק לאור על אותו הספר היום, במוסף 'תרבות וספרות'. לאור מדגיש את התרומה היהודית לשיח הנוצרי.
  • במוצאי שבת זו תתקיים ברמת גן הילולה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש. אני אשא דבר תורה. פרטים כאן.
  • ביום ראשון ה-2 לפברואר יתקיים כנס 'בעקבות הרוח' במכון הרטמן. הכנס כולו יהיה מעניין לדעתי, ואחד המושבים בו יוקדש לרוחניות עכשווית. היו"ר יהיה פרופ' רון מרגולין וידברו בו גלעד גולדשמיט, הרב יאיר דרייפוס והרב רות גן קגן. פרטים כאן. מומלץ.

מחילוניות המאבק החברתי בארה"ב ועד האבולוציה של הדת – כמה עניינים שבשגרה

(1) המאבק החברתי בארה"ב מדבר על ייצוג "ה-99%", אבל מכיוון שארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב, תוהה ה- L.A. Times איך זה שהמחאה רובה ככולה חילונית? AP שואלים את אותה שאלה, ומוסיפים שמנהיגי דת חוששים כרגע להזדהות עם המפגינים. התהייה על העדרותם היא אכן במקום, מפני שאמריקה בהחלט ידעה מנהיגים דתיים שהם גם אקטיביסטים חברתיים – הדוגמא המובהקת היא מרטין לותר קינג כמובן. אבל אם לא נחפש דת ממוסדת אלא רוחניות מבוזרת, דווקא נמצא, כמו שאפשר להבין גם מהמאמר ההוא בל.א.טיימס, וגם, למשל, מהוידאו הזה של הרב עמיחי לאו-לביא עורך קריאה אלטרנטיבית בתורה. ופיטר ברגר דווקא רואה סימנים להתעניינות במחאה מקרב הכנסייה הקתולית.

(2) כאמור, ארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב. עד כמה? סקר חדש של מכון Pew משווה אותה עם כמה מדינות אירופאיות ומעלה את הממצאים הבאים – ראו משמאל.

(3) מצד שני, ייתכן שאופנת ה"מגה-כנסייות" מגיעה לסיומה. על פי הכתבה הזו, כנסיות אלה, שמונות החל מאלפיים מאמינים, מונהגות על ידי דור הבייבי-בום, שידוע בחיפושיו הרוחניים הרציניים, אבל שילדיו, כלומר דור ההמשך, לא ממש הולכים בדרכו, ולכן משאירים את מפעלי התפילות העצומים האלה מחוסרי הנהגה. מצד שני, ייתכן שהשמועות על מותן של הכנסיות הענקיות האלו מוגזמות, והן לא מתות, אלא מתחלפות: רק שמונה מ-25 הכנסיות הגדולות ביותר בארה"ב ב-2004 עדיין נמצאות ברשימת ה-25 הגדולות כיום, אבל הרי כנסיות גדולות עדיין יש. ריק ווארן, אחד ממנהיגי הכנסיות האלה (ומחבר רב המכר The Purpose Driven Life) אומר שהדברים משתנים כל הזמן, וחוזה את כניסת הפולחן לאינטרנט, כך שתכולת המבנה כלל לא תשנה, והמאמינים ישתתפו מהבית. (רעיון, אם יותר לי, מטומטם, שהרי כל העניין בפולחן משותף הוא שהוא משותף, שכן לקהילה המתכנסת יחד יש כוח משלה.)

(4) הרולד בלום במאמר פרובוקטיבי (וקצת שטחי) על התהוותו המסתברת של מועמד מורמוני לנשיאות ארה"ב. בלום כתב כבר לפני כעשרים שנה ספר תחת הכותרת The American Religion: The Emergence of The Post-Christian Nation שבו הוא מבכה את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. המורמונים הם עבורו התגלמות "הדת האמריקאית" הבזויה, והוא דואג להחצין את רגשותיו.

ג'וזף סמית, נביא המורמונים (5) אבל זה כנראה לא ישנה הרבה: בסקר מעודכן של מכון Pew מסתבר שהאוונגליסטים, אחד ממעוזי הכוח של הרפובליקאים, אולי לא מתים על מורמונים ויסתייגו מהם בבחירות המקדימות, אבל אם מורמוני יוצב כנגד אובמה, הם יתנו לו את קולם בלי לחשוב פעמיים.

(6) שלוש הרצאות של משה אידל מפברואר השנה הועלו עתה לרשת, כולן על הקשר בין השפה, לידע, ליקום – דהינו ניסיונות שונים לאורך ההיסטוריה להבין את העולם מתוך התבוננות בשפה, מספר יצירה ועד ז'ק דרידה. אלן בריל כותב כמה מילים ומעלה שאלות בבלוגו המעניין, וההרצאות הן על ספר יצירה ופרשניו; ידע מתוך שפה אצל דרידה, אקו וקוליאנו; וכניסת הרעיון הנ"ל מהקבלה לתרבות אירופה דרך רמון לול ופיקו דלה-מירנדולה.

(7) מהבלוג של בריל גם למדתי על מאמר מעניין מאוד שנוגע לכינוס של מורי הדהרמה (הבודהיסטית) הגדולים של ארה"ב. המבוגרים יותר שביניהם, כלומר הדור שפחות או יותר הביא את הבודהיזם להמונים בארה"ב (שוב: דור הבייבי-בום הרציני בחיפושיו), מתמודדים עם מה שהם רואים כדילול של מסר: כיום לא מחפשים הארה ושחרור סופי מהסבל, אלא חיים נוחים, הפחתת מתחים או מקסימום תרפיה עצמית ושטחית – במילה אחת: wellness. בכנס דיברו על זה, ובסוף הכתבה יש גם וידאו שבו מתראיינים שלושה מהמורים הגדולים, ג'ק קורנפילד, סילביה ווצל ונורמן פישר. כולם ממשפחות יהודיות כמובן.

בהאקטיוודאנטה סוואמי פרבהופאדה, גורו ISCKON (8) פרוייקט חדש, freq.uenci.es, מבקש ממאה חוקרים לכתוב מאה מאמרונים על מה שעולה להם בראש למשמע המילה "רוחניות". התוצאה מרנינה: יש מאמרים על המונח החשוב enthusiasm, על איינגר יוגה, על LSD, על ג'ון קייג', על מאגיה, מאמר של ג'פרי קרייפל (פחות חשוב על מה), על טארוט, על רוחניות וקפיטליזם (של ריצ'רד קינג), ועל בהאקטיודאנטה סוואמי פרבהופאדה, הגורו הגדול שהקים את תנועת ISKCON, הלא היא "הרה קרישנה" בארה"ב.האתר מעלה מאמר אחד ביום, ואנחנו כבר ביום ה-63 מתוך מאה.

(9) וזה מזכיר לי שלפני שנים כתבתי אני מאמר, שגם במרחק הזמן נראה לי מצויין, על פרבהופאדה ותנועתו, בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב, שהיה בית לרשימותי במשך תקופה ארוכה. מסתבר שיש כוונה לסגור את הערוץ, שמהווה אתר יחודי לקולות רבים ומגוונים. פרטים על כך ועל הנסיונות למנוע את הסגירה, כאן.

(10) אחרי מחקר שארך 13 שנה יצא לאור ספרו החדש של רוברט בלה, מגדולי הסוציולוגים של הדת בזמננו. הספר, Religion in Human Evolution, fro the Paleolithic to the Axial Age, הוא מחקר עצום בהיקפו על התפחותה של התופעה הדתית לאורך האבולוציה האנושית (יש המשווים את המחקר הזה למחקריו של מקס ובר בתחילת המאה העשרים, לא פחות), ובימים אלה מתנהל לגביו דיון מעניין באתר חשוב של חקר הדת, The Immanent Frame. בלה עצמו, אחרי שהוא קוטל את הספרים היותר פופולרים שיצאו לאחרונה בנושא, מדגיש במאמר משלו לאתר את העובדה שעם כל ההתפתחות בתפיסותינו הדתיות, הרי שאין לשכוח את השתמרותם של המנגנונים הקדומים יותר של האדם להתייחסות לעולם ולאחרים (ולאלוהים). כלומר, על אף שהיום התקדמנו מתקשורת על ידי חיקוי לתקשורת על ידי מילים, וכן מחשיבה מיתית אל חשיבה רציונלית-תיאורטית, למנגנונים הקודמים והקדומים עדיין יש השפעה עלינו. במילים אחרות, למצוות ולטקסים עדיין יש כוח. בעוד מילים אחרות: הרמב"ם טעה כשציפה לדת שמתנהלת "רק במחשבה בלי מעשה כלל".

וגם כאן יצאו כמה כותרים מעניינים:

הגיליון החדש של אקדמות (כ"ז, חשון תשע"ב, בית מורשה) פשוט מצויין, עם מאמרים מעניינים מאוד של רחל ווזנר ואביעד הכהן על סוגיית הדרת הנשים המתגברת בחברה האורתודוקסית; אלון גושן-גוטשטיין על הרוחניות של אומן; אריאל פינקלשטיין על הביסוס ההלכתי הרעוע של תורת המלך והכשלים בתפיסת עולמו; דיאנה וילה על התהליכים המעניינים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו; יואב שורק במאמר נוסף על "ההלכה החילונית" שלדעתו חייבת להיוולד, ועוד. באמת מלא כל טוב.

הספר אגדתא (דביר) של שמואל פאוסט מביא שלל מדרשים על מדרשים, כלומר פרשנות למדרשי חז"ל. פאוסט, שהוא עורך מדור הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, פשוט כותב מאוד מאוד יפה.

יונתן מאיר, שממש לא מזמן קיבל פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון, סוקר בספרו רחובות הנהר: קבלה ואיזוטריקה בירושלים (תרנ"ו-תש"ח) (יד בן צבי) את השדה הקבלי שהתהווה במחצית הראשונה של המאה העשרים בירושלים. מאיר מראה שלמרות שהיום אנחנו שומעים בעיקר על הרב קוק והרב אשלג, היו מקובלים גדולים נוספים בזמנם, על פולמוסיהם, התככים ביניהם ויצירותיהם. אני מקווה לכתוב עוד על הספר אם תהיה לי הזדמנות.

הספר לב הקבלה: מבחר מקורות מתורת הסוד היהודית (עולם קטן) הוא תרגום של רב המכר העצום, The Essential Kabbalah שיצא ב-1995 בארה"ב, ובו הביא פרופ' דניאל מט מבחר מקורות קבליים מכל התקופות והזרמים. מט עצמו הוא פרופסור למחשבת ישראל מקליפורניה, שמפעלו העיקרי הוא תרגום ספר הזוהר כולו לאנגלית (ממנו יצאו לאור כבר חמישה כרכים מתוך תריסר). ספר מצויין כמבוא שלא מסביר את הקבלה, אלא מאפשר מפגש איתה.

לא מזמן כתבתי על ספר חדש של חביבה פדיה, והנה ספר חדש נוסף שלה: מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הקיבוץ המאוחד). טרם הספיקותי, כמו שאומרים, אבל, טוב, זה ספר של חביבה פדיה, וזה אמור להספיק. וגם יש לכבודו ערב בואן-ליר ביום שלישי בשש.

אציין גם עוד שני ספרים שיצאו לאחרונה ועדיין לא קראתי: אני (לא) מאמין: ישראל והיהדות – עבר, הווה עתיד (כתב) של חיים היימס-עזרא, פרופ' להיסטוריה באונ' בן גוריון, שעוסק בשינויים שחייבת לעבור היהדות עכשיו כש"תהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל".

הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית (מופ"ת) של ראובן גרבר שמנסה להעלות "השקפת עולם ישראלית הומניסטית המשלבת את האידיאלים האלה כמערכת הדרכה ל'אמנות החיים'" על פי תורותיהם של ברדיצ'בסקי, בובר, גורדון ואחד העם.

על הספר "סיום הסכסוך" של אבינדב בגין

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום.

את המילים המרגשות האלה כתב לא אחר מאשר נשיא מצריים אנואר סאדאת, באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור חיי" (תר. אהרן אמיר – מעט על זה כאן). מבין החותמים על הסכם השלום עם מצריים היה סאדאת ללא ספק בעל הנטיות המיסטיות ביותר, אולם גם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וגם ראש הממשלה אז מנחם בגין היו אנשים בעלי אמונה דתית עמוקה – איש איש במסגרת המסורת שלו כמובן.

לא ידועה לי מידת אדיקותו הדתית של בנו של מנחם בגין, זאב בנימין, אולם נכדו, אבינדב, מתגלה בספר שכתב כאדם בעל שאיפות רוחניות אידיאליות למדי. לאורך חמישים ושבעה קטעים קצרים, אשר חלקם ליריים באופיים ואשר כולם, בצורה יפה, כתובים בספר הן בעברית והן בערבית, פורש בגין הצעיר את משנתו. שם הספר, "סיום הסכסוך", מרמז לכאורה על השדה הפוליטי כזה שאליו מכוון בגין, אולם הקורא יבין מיד שהסכסוך המדיני בינינו הוא רק בבואה אומללה של הסכסוך שבנפשנו:

אלימות מתקיימת כל עוד הרוח האנושית מזרימה חמצן בניכור, בהפרדה, בזהות הלאומית, השבטית, הדתית. […] יהדות היא אלימות, ציונות היא אלימות, ערביות היא אלימות, אסלאם הוא אלימות. דגל הוא אלימות, המנון הוא אלימות. האלימות ראשיתה בלב.

אכן, אם משרי אריסון למדנו שהשלום מתחיל מבפנים, בגין הצעיר מלמדנו שגם האלימות מתחילה שם, ואמה הורתה היא הזהות הפרטיקולרית שלנו. כיצד אם כן עלינו להפטר מהאלימות שבתוכנו? הציטוט לעיל מראה שבגין לא מוכן להתפשר על תהליך נפשי שאינו הרדיקלי ביותר: מחיקת כל הזדהות שיש בנו עם הקטגוריות התרבותיות שסביבנו. הנה עוד ציטוט לדוגמא:

אין בעיה פולטית בעולם הזה, אין בעיה מעמדית, אין בעיה כלכלית, לאומית או דתית בעולם הזה. ישנה רק בעיה אחת – התודעה. אתה מבקש שממשלות יפתרו משברים, אולם הממשלות הן המשברים. אתה מבקש שבין הדתות יהיו הבנה וסובלנות, אולם הדתות הן אי-הסובלנות. […] אתה מבקש שזעמך הקדוש ירפא את העולם, אולם זעם העולם הוא רק השתקפות זעמך.

יש ודאי אמת בדברים אלה. בעולם שיש בו עודף של אוכל ועדיין אנשים גוועים ברעב, בעולם שיש בו תרופות למחלות שאנשים עדיין מתים מהן, בעולם שנערים שלא חסר להם דבר רוצחים ונרצחים בבילוי של יום שישי, ברור שהבעיה לא יכולה להיות רק התנאים החומריים, אלא נעוצה בתודעת האדם.

על פי בגין הכשל התודעתי של כולנו טמון בהזדהות שלנו עם מאפיינים תרבותיים ואשיותיים שונים: "כל הזדהות עם תרבות מובילה בהכרח לאלימות" הוא קובע, והתרבות לדידו היא ממילא עניין טכני. הבעיה היא שאת המעטה הטכני הזה אנחנו תופסים כאמיתי. הוא לא אמיתי:

אי הפרדה בין ההיבט הטכני של החיים, הנחוץ להישרדותנו ולשגשוגנו, לבין המהות העמוקה של הקיום, הופכת את חיינו לעקרים ורדודים. האם אנו זקוקים למילים כדי להתבונן בניצן נפתח, בילדינו, באגלי הטל המנצנצים באור הבוקר?

ממשפטים אלו אנו למדים שעל פי בגין יש בנו, בקיומנו, מהות עמוקה, ממנה אנחנו לכאורה מנותקים. המילים, כלומר המושגים והגדרים התרבותיים, הם אלה שמרחיקים אותנו ממהותנו. ובהמשך:

אלימות יכולה להסתיים רק כאשר אין עוד עימות בין פנימי לחיצוני, כאשר אינך מבקש להיות דבר מה, כאשר אתה דוחה מעליך כל אמת ששמעת, כאשר אתה מפסיק להפריד את עצמך משאר האנושות, מן העולם, מן היקום כולו

הניתוק ממהותנו הוא המקור לאלימות, וזו תסתיים רק אם נדחה מעלינו את אותם מושגים וגדרים. אולם מה ניתן לעשות כדי שזה יקרה? אנחנו הרי מלאים, גדושים, ממש מכוּננים מזהויות תרבותיות. איך נוכל לדעת, או לגעת, במהותנו? על פי בגין, אין שום "דרך" להשליט שלום בתוכנו. עלינו לתת לשלום להתרחש. זאת נעשה על ידי התבוננות:

הבה נתבונן במוח שלנו […] ההתבוננות עצמה, השאלה, ההד שיחזור – יתחילו לפרום קשרים.

בפעולת ההתבוננות יש עוצמה, היא תתחיל למוטט חומות. היא תחשוף את הלב.

ההתבוננות הזו איננה מדיטציה – בגין יוצא נגד כל תרגולת רוחנית ממוסדת (שהרי היא גם חלק מתרבות מסויימת, לא?). זו התבוננות שאינה מנסה לשלוט ואינה מתיימרת לשפוט. זו התבוננות ותו לא. ודווקא בכוחה של ההתבוננות הזו לפרום את הקשרים הפנימיים בנפשנו. אחרי שאלה יפרמו, מה שיוותר הוא דממה דקה:

בשקט, בדממה, ישנו נצח. ישנה אחריות מוחלטת לכל. בתוך הדממה אין עוד פיצול. הנפש היא הכל

ריקות כזאת היא שקט, שקט מוחלט. בשקט הזה קיימים צמיחה, קמילה ויופי.

לשקט הזה מכוון אותנו בגין בספרו. הוא לדעתו התרופה היחידה לאנושות המסוכסכת בינה לבין עצמה.

שאיפה אל המוחלט על חשבון היחסי

רעיונותיו של בגין יפים. יותר מזה: הם טהורים. בגין מכוון לקצה הטהור ביותר של הרוחניות, היכן שאין גורו ואין טכניקה, אין תורה רוחנית סדורה ואין אפילו אלוהים. כמובן, בגין לא חשב לבדו על רעיונות יפים אלה. כל המצוי בספרות הרוחנית של המאה העשרים יכול להתרשם בקלות שהדברים שאולים, במובנם, בסגנונם ולפעמים כמעט מילה במילה, מכתבי ג'ידו קרישנמורטי, אחד הפילוסופים והמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים.

רעיון האלימות הפנימית כמשפיעה על החיצונית, רעיון חוסר ההזדהות עם כל המבדיל בינינו, רעיון ההתבוננות הנייטרלית (קרישנמורטי קרא לזה Choiceless Awareness) ושלל רעיונות אחרים לאורך הספר – כל מי שלמד את כתבי המורה ההודי הגדול מבחין מיד שבגין מדבר קרישנמורטית שוטפת. חיפשתי וחיפשתי הלוך ושוב בספר אך לא הצלחתי למצוא איזשהו גילוי נאות על כך, וזה כשלעצמו בעייתי מאוד בעיני.

אבל זו לא הבעיה העיקרית של הספר. בעייתו העיקרית היא בדיוק החד צדדיות שלו, הרצון לטוהר שלו, הראייה המונוכרומטית שלא מסוגלת להבחין במורכבות שבמציאות חיינו. עבור בגין, כפי שראינו בציטוט הראשון לעיל, כל מבנה תרבותי הוא "אלימות", וכך גם כל סממן של זהות עצמית. הדבר היחיד שאינו אלימות הוא אותו שקט בסיסי שנמצא בתודעתנו, שבשביל להגיע אליו יש לנתק עצמנו מכל הנ"ל. בדיוק כמו קרישנמורטי, גם בגין אינו מסוגל לראות כל יופי או אמת בשום מעשה או מחשבה אנושיים.

אכן, על פי בגין "אי-אפשר לאהוב מדינה או עם, אי-אפשר לאהוב ארץ והמנון, זו אינה אהבה כי אם אדנות ורכושנות". האם אכן אי אפשר? האם באמת כל אהבה כזו היא רכושנות? מה ניתן לומר על פשטנות שכזו? בגין נשוי ואב לשלושה – האם אהבתו לילדיו, שנובעת מן הסתם גם בגלל שהם ילדיו, היא רכושנות? האם העדפתו את אשתו על פני אחרות היא אלימות? ובכלל, האם לא עצם אהבתם הרבה של סאדאת ובגין איש איש למדינתו והרצון לראות בשגשוגן היא שהביאה אותם לבסוף לעשות שלום? וכפי שראינו סאדאת ידע דבר או שניים על התבוננות פנימית.

נדמה שבגין אינו מבין שבני אדם אינם רק שקט, ובשם אהבת האדם שלו הוא רוצה להשתיקם. ג'.ק. צ'סטרטון הציע פעם לשאול את הדוחפים לביטול הלאומיות בשם האנושות איך ייתכן שהם אוהבים כל כך את האנושות ושונאים דבר שהוא אנושי כל כך. בגין אוהב את הקיום עצמו, רק לא חלק מהתופעות שבו – אלה הקשורות בבני אדם. "החסד הוא זרע נובט, עלים מניצים, פרח, הריקבון הנכפה. […] החסד הוא מארג אינסופי של חיים ומוות, תמורה אדירה הנעה מאז ולעולם." כותב בגין, ויש לשאול אותו: האם אין החסד גם לאומיות, דת ושאר רעיונות שמאמינים בהם בני אדם? למה יגרע חלקם של אלה במארג החסד האינסופי?

אין זאת אלא שכמו מורו קרישנמורטי נופל כאן בגין לאחת המלכודות הרוחניות הנפוצות, והיא העדפת המוחלט על היחסי. בשאיפתו לביטול הפרטיקולרי דוחף בגין לאיון האנושות באבסולוט הריק ממאפיינים. זה אולי ישחרר אותנו מאלימות, אבל גם מהפרייה הדדית ויצירתיות.

ועם כל זאת, קולו של בגין הוא קול שחשוב שישמע, ויש בו אמת. הוא קול קיצוני ולא מעשי, אבל במחוזותנו כיום, שבהם הלאומנות והפנאטיות הדתית מולכות בגאון, הוא נציג חשוב של הצד השני, שעם כל הבעיתיות שבו, הוא בכל זאת שפוי יותר, ובטח מסוכן פחות, מנציגי הקיצוניות הנגדית.

אבינדב בגין, סיום הסכסוך, אחוזת בית, 2010, 154 עמ' (עברית וערבית). המאמר התפרסם השבוע במהדורת החורף של מגזין אדם עולם, ואתמול עלה באתר מעריב.

ספרים שהתקבלו במערכת, ומני שונות

כמה ספרים מעניינים נשלחו לאחרונה אל הבית שמשמש כנספח הפיזי לבלוג זה, ואני רוצה להציגם כאן למרות שלא הספקתי לקרוא את כולם. אחריהם יבואו מני שונות.

ספרים

בעת אישון ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה, דליה מרקס, ידיעות ספרים
זמני היקיצה והמעבר לשינה הם רגעים רגישים ומיוחדים שנודעים במטענם הרוחני. ר' חיים ויטאל, למשל, תיאר בפירוט כיצד יש להתעורר ואיזו פעולה (מנתינת השתן הראשונה של הבוקר ועד תפילת השחרית) מתקנת איזה עולם שמימי. זמני בין הערביים נחשבים גם לרגישים יותר מבחינה רוחנית, ואני חושב שקל לראות שהם גם פורטים בנו על מיתרים מיוחדים. בספרה חוקרת ד"ר דליה מרקס, שהיא גם רבה רפורמית, את מעברי היום והלילה, שמעצם טבעם נתחברו לכבודם תפילות שהיו פעמים רבות אישיות ומגוונות הרבה יותר מאלו שנישאות בבתי הכנסת. אביגדור שנאן כותב באחורי הספר ש"טקסטים שגרתיים ויומיומיים מוארים מחדש בין השאר כביטויים של היענות למצבי חרדה, עיצוב תודעת האני ואישור מקומה של הגופניות האנושית במערכת הבריאה." הנה הפרק הראשון של הספר, והנה מאמר שסוקר אותו (עמית עסיס, "הארץ")

היכלות בשמיים, רן להב, כרמל
את רן להב הכרתי בכמרצה לפילוסופיה של הדת בתואר הראשון שלי, ומאז מתקיימת בינינו ידידות ושיחה מתמשכת על עניני רוח. הספר הוא הרומן הראשון שלו, אותו קראתי בגרסתו האנגלית (בה הוא לא ראה אור), ואהבתי אותו: הוא עוסק בשלושה גיבורים שמתמודדים עם כוחות קמאיים, נקביים, שפורצים ועולים מחדש אל תודעותיהם וחייהם של בני האדם בזמננו. הסיפור, נאמר, הוא שילוב של המיסטיקה היהודית כמו שהמקובלים מדמיינים אותה עם רגישות לתהליכים שעוברים על החברה כיום. אגב, להב הוא גם פסיכולוג, גם מחלוצי ה"יעוץ הפילוסופי" בעולם, ויש לו גם אתר צנוע. והנה הספר באתר סימנייה.

האיום מבפנים: החברה הישראלית בצבת החרדים, יובל אליצור, כרמל
בספר הזה סוקר העיתונאי יובל אליצור בקצרה את היסטוריה האומללה של יחסי מדינת ישראל והחברה החרדית: הניצול, העושק, השקרים, חוסר השוויון וחוסר ההגינות שמאפיינים את יחסיה של החרדיות עם המדינה מאז תחילתה, תוך התעלמות מכל קריטריון, חוקי או מוסרי. התחזית לעתיד, כמובן, פשוט איומה. אלא שאליצור לא מסתפק בכך ומציג תוכנית אפשרית לפתרון מצבנו העגום, הכוללת הנהגת תוכנית ליבה בכל בתי הספר, תמיכה בלימודים אקדמאים של חרדים והשתלבות חרדים בשירות לאומי (בתנאי שאינו קשור לישיבה ממנה הגיעו). הנה הספר באתר סימנייה, והנה מאמר של המחבר באותו עניין.

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, יונתן זקס (תר. צור ארליך), מגיד / ירמיהו: גורלו של חוזה, בנימין לאו, ידיעות ספרים / בצדק אחזה פניך: עניים ועוני – בין תמיכה לצמיחה, עורכים חיותה דויטש, אליקים כסלו, בנימין לאו
שלושת הספרים הללו מציגים יהדות של "תיקון עולם", כלומר יהדות שיוצאת מהנקודה עליה עמדו רבים מנביאי המקרא, והיא השיאפה והפעולה למען חברה שמושתתת על צדק ועל עזרה לחלש. ירמיהו של הרב בני לאו עוסק באחד מהנביאים ממש, אותו ירמיהו שנבואות קסנדרה שלו נופלות על אזניים ערלות ושאינו מצליח למנוע את חורבנה הראשון של ירושלים (ראוי כאן אולי לשים לב לאחד ההבדלים הגדולים בין קסנדרה היוונית לנביאי המקרא: נבואותיהם של האחרונים לא היו גזירות גורל, אלא מותנות במעשיהם, והחזרה ממעשיהם, של נמעניהן). לאו סידר את נבואות ירמיהו על פי סדר כרונולוגי שמאפשר הבנה ברורה של הכרוניקה ההיסטורית הטרגית של ימיו, ועל פי הכתוב על הספר "העימותים בעולמו של ירמיהו מעסיקים גם היום את העיתונות הישראלית [… ויכולים להוות] מקור השראה לדיון הישראלי בשאלות הקיומיות של זהות, תרבות, לאומיות ועצמאות." הנה הפרק הראשון מתוך הספר, והנה ראיון קצר של לאו על הספר עם ורד לי במוסף "ספרים" של "הארץ".

בצדק אחזה פניך מביא מאמרים של אנשי מקצוע והוגים שונים על המדיניות החברתית הראויה על רקע הפערים הגדלים שבין רבדי החברה בישראל. בניגוד למקור האקדמי-כלכלי של הדיונים מהאופי הזה בדרך כלל, המאמרים שבספר יוצאים מתוך בית המדרש ומנסים להציג את גישתה הראויה של התורה והיהדות לנושא. כך כותב בו הרב יובל שרלו על "ההבחנה בין 'צדק' ו'חסד'"; הרב יעקב מדן על "קו העוני בהלכה"; יצחק רונס על "תקציב הבריאות וחובת הצלת נפשות", ויוסף אחיטוב מציג "תמורות בהתייחסות של הציונות הדתית ל'צדק חברתי'". הנה הפרק הראשון, מאת הרב בני לאו.

בלרפא עולם שבור מביא הרב פרופ' יונתן זקס את השקפתו בנוגע לאחת מהעקרונות המרכזיים שעומדים בבסיס האתיקה היהודית: האחריות. על האדם, לפי רעיון זה, מופקד להשתמש בחירות שנתן לו האל כדי להיות שותף במעשה בראשית, דהיינו לכונן ולתקן עולם. זקס, שהוא כבר שנים רבות הרב הראשי של בריטניה, קורא ליהדות פתוחה, שמתערבת בחברה ובעולם ומרגישה עצמה אחראית לתיקון עולם בצורה שהיא הרבה יותר מעשית, ובוודאי גם הרבה יותר קשה, מייחודי ייחודים או שירת "יחי אדוננו" בציפייה שדווקא אלו יביאו את הגאולה. הנה הפרק האחרון של הספר, בבלוג של צור ארליך, המתרגם.

ערב בבית מורשה

ב-25 לאוקטובר, י"ז חשוון, יתקיים ערב עיון בהשתתפותי לרגל יציאת גליון אקדמות כ"ה, שמוקדש לחוויה הדתית. הערב יתקיים בבית מורשה, בקרית מוריה בירושלים, 20:00-23:00. הנושא: עמידה מול האל – בין סערה לשקט. משתתפים: פרופ' שלום רוזנברג, הרב ד"ר יהודה ברנדס, יואל יפה, ד"ר מוישי וינשטוק, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, אלחנן ניר, סיוון הרשפי ואנוכי כאמור. מנחים: ד"ר דוד ענקי וחיותה דויטש. יש גם דף פייסבוק.

מינים

כמו כן, העלתי לאחרונה כמה הודעות קצרות בבלוג הנלווה, "מינים", שנדמה לי שיש בהן משום עניין כללי: