לפני שבועיים (כ"ד אייר, לרגל ל"ג בעומר), ובשישי האחרון, התפרסמו במוסף "שבת" של מקור ראשון מאמרים בנוגע לשאלה הידועה בדבר זמן חיבורו של הזוהר, שאלה שנשאלה כבר במאה ה-13 (כלומר, כשהזוהר "נחשף"), וממשיכה ללוות את המסורת ואת המחקר עד ימינו. המאמרים שהביא המוסף משקפים בצורה נאה את מנעד ההתייחסויות האפשריות לנושא, וכבונוס ניתן לקורא ציטוט מסויים שהופיע באחרון שבהם, שמהווה מעין סקופ קטן ומעניין.

המאמרים אם כן מנסים להתמודד עם השאלה, והראשון שבהם, של הרב ישעיהו שטיינברגר, קובע בפתיחתו ש"[גרשם] שלום ועמיתיו נכשלו בקליטת התרבות הפנימית והרוח האמיתית של המסורה התורנית", אכן כישלון נורא, אם כי ספק אם הצלחה במשימה מתעתעת זו היתה כוונתם אי פעם. שטיינברגר ממשיך בקו זה ומציב זו מול זו את המסורת ואת החקירה המדעית: "לעומת השפה הספקנית האקדמית, שפת בית המדרש היא אחרת", ועוד אמירות כיוצא בזאת. האמת היא שהמאמר הזה די מבולבל ולא לגמרי קוהרנטי, אבל מתוך הבלגן מנסה לסכם הכותב וטוען כי

לסיכום, מבלי להיכנס לראיות מפורטות שבהן עסקו כבר גדולי עולם, מתגלה בפולמוס על קדמות ספר הזוהר ויכוח בין שתי שפות, בין מקבילים שלא נפגשים.

כלומר, אם לצאת מהמאמר הספציפי הזה ולאפיין את הז'אנר, מדובר כאן בעצם במנוסה לאחד ממפלטיו האחרונים של המאמין (והניו-אייג'יסט) בעת הזו, והוא האשמת המדע בחוסר הבנה דווקא מפני שהוא מדע, דהיינו להכריז שחוקרים לא מבינים דווקא מפני שהם משתמשים בשכל. הטיעון הזה נשען על התפיסה שחשיבה היא דבר שזר במהותו לדת או לרוחניות, ושאלו מתמסרות רק ללב/לנשמה/לאינטואיציה/לאמונה הטוטלית.

לפעמים אפשר דווקא לקחת את הטיעון הזה לכיוון חכם לדעתי, כי אני כן חושב שהשכל מוגבל בתפיסת המציאות שלו (השכל יודע להבדיל, והמציאות היא גשטאלט שלם), אבל בעניינים פרוזאים בהחלט כמו זמן כתיבתו של חיבור כלשהו, השכל יכול טוב מאוד לדעת. הטוענים לחוסר יכולת של המדע לשפוט בעניינים אלה מכשירים למעשה כל סוג של שרלטנות, החל מרפואה אלטרנטיבית שלא מרפאת ועד קביעתן של תנועות מוסלמיות למיניהן שמעולם לא היה מקדש יהודי על הר הבית. הרי איך אפשר לומר לכאלה שהם טועים? מה תעלו מולם, עובדות?

המאמר השני, של אחד ישראל ל., הוא התקפה חריפה וחיננית לדעתי על הקבלה הזוהרית כולה (ולכן המחבר בוחר להישאר אנונימי). הכותב בעצם מבכה את

המעמד הבכיר שקיבלה תורת הקבלה בהגות היהודית במאות השנים האחרונות, ובראשה כמובן – הזוהר, אותו ספר קבלה אפוף שגב ומסתורין שיוחס לרשב"י בדורו של ר' משה די לאון.

הוא ממשיך בנסיונות להפריך את הזיהוי של הזוהר לרשב"י על ידי ניתוח הארמית הקלוקלת של הזוהר, שקשה להאמין שדובר ארמית כתבה, ומסכם במה שבאמת מציק לו, ומציק לו במידה רבה של צדק לדעתי:

יחוסו של הזוהר לרשב"י הוא ההצלחה הגדולה ביותר בכל הזמנים. ניתן לשער ברמה גבוהה מאוד של סבירות שלולא כתפי הענק של התנא רבי שמעון – היה היחס לקבלה בכלל ולזוהר בפרט שונה בתכלית השינוי. אנו היינו מניחים תפילין בחול המועד, מתייחסים לכל העניין של הוצאת זרע לבטלה בפרופורציות המתאימות, ועוד עשרות שינויים גדולים וקטנים שה'זוהר' שינה בהלכה לא היו מתקבלים. האר"י עם כל נפלאותיו היה תופס את המקום הראוי לו, וכל מאות הקברים שהוא מיקם על אדמת ישראל לא היו מושכים אליהם את רבבות הצליינים.

דהיינו לולא היו מחברי הזוהר משתמשים בשמו הגדול של רשב"י, לא היתה הקבלה הופכת בעיני רבים ליהדות "האמיתית" ולא היו מתעוררות התוצאות המצערות שנובעות מכך, שאת חלקן מתאר הכותב.

יהודה ליבס זוהר כזוהר הרקיע

אבל כפי שכותב יהודה ליבס, שיודע דבר או שניים על הזוהר, במאמר הבא (זה כבר התפרסם בשישי האחרון, ב' סיון), הטיעון הזה חלש:

לדעתו של ל' הייחוס השקרי של הזוהר לרשב"י הוא האחראי להצלחת הספר והקבלה בכלל, ולא תכונתו העצמית של הספר. אין צורך להכביר מילים להפרכת טיעון זה, כאילו די בהצמדת שם גדול לדבר קטן כדי לגרום לו להשתלט על עם ודתו, ולגרום למהפכה רוחנית. די אם אזכיר את גורלו של החיבור 'מכילתא דרשב"י', שגם הוא יוחס לר' שמעון בר יוחאי בתקופה מאוחרת (כפי שהראתה ליאורה אליאס בר-לבב ז"ל בעבודת הדוקטור שלה), אלא שייחוס זה לא עזר לאותו חיבור, ולא נשתמרו ממנו אלא קטעים שנטמנו בגניזה, או במילים אחרות: נזרקו לאשפה.

ליבס ממשיך ומסביר את ייחודה של היצירה הזוהרית, ומסיים בשתי פסקאות מענגות שאביא בשלמותן:

הזוהר ורשב"י אחד הם בל"ג בעומר. אך אין פירוש הדבר שרשב"י כתב את ספר הזוהר. הנחה זו תעמוד בסתירה אף לדברי הזוהר עצמו, המתאר בגוף שלישי את רשב"י ואת חבורתו ואף את יום מיתתו, ובחלקים אחרים של הספרות הזוהרית מתואר הוא כמי שיורד מן השמים לשוחח עם רעיא מהימנא, הוא משה רבנו בגלגול מאוחר. לא רשב"י כתב את הזוהר אלא היפוכו של דבר: הזוהר הוא שכתב את רשב"י. דמותו של התנא, שהשתלשלה מן הספרות העתיקה, קיבלה חיים חדשים בספר הזוהר, והיא מעיקרי תורתו. אמנם מבחינה מסוימת אפשר בכל זאת לייחס לרשב"י את כתיבת הזוהר, שנכתב מתוך הזדהות רבה של הכותבים עם גיבור זה, ובלי מה שנראה כהתעברותו בקרבם לא יכלה להיווצר יצירה אדירה זו.

גם עם חתימת הספרות הזוהרית לא פסק רשב"י לכתוב ולהיכתב: גם בדורות הבאים כתבו גדולי המקובלים, כגון הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, מכוחו של רשב"י, לעתים אף בלשון הזוהר ולעתים מתוך תודעה שאין הם אלא גלגול חדש של נשמת התנא. ובעצם גם לא יכול להיות אחרת, שהרי לפי דברי הזוהר אין לגלות סתרי תורה אלא בדורו של רשב"י. אומנם ספק הוא אם גם דורנו הוכשר לגלגול רשב"י, אך אין לזלזל באותם שעומדים במקצת על סודו, מגרשם שלום ועד היום הזה.

הזוהר הוא שכתב את רשב"י מפני שהוא נתן חיים חדשים ומלאים כל כך לדמותו של התנא, ואילו הכותבים אולי "התעברו" מנשמתו של רשב"י כאשר עסקו במלאכה, ועל כן, בין השאר, היו יכולים להוציא תחת ידם יצירה מופלאה שכזו. ונכון שלא רק הם אלא רבים וטובים מאוחר יותר הרגישו שהם גלגול חדש של רשב"י (או, כמו רש"ש והרב אשלג, של האר"י, שהוא עצמו גלגול חדש של רשב"י כאמור).

וכאן העניין המעניין לדעתי, שכן אני זוכר שכבר בימי התואר הראשון שלי, אי שם לפני למעלה מעשור, למדתי אצל פרופ' מרדכי פכטר באוניברסיטת חיפה, והוא הציג לפני (בחיוך וכדרך אגב, לא כחלק מחומר הלימוד כמובן) את הפתרון הפשוט הזה למחלוקת הזוהר, דהיינו את האמונה שאמנם הזוהר נכתב מאוחר הרבה יותר מהמאה השנייה לספירה ולא על ידי רשב"י, אבל ממילא כותביו כתבוהו בהשראת רשב"י, שאם רוצים ניתן לתפוס אותה כחודרנית יותר או פחות.

קשה לי להבין למה פתרון פשוט זה לא הפך למקובל על חלקים גדולים בציבור הדתי, ובמקומו יש התעקשות פתטית על כך שרשב"י כתב את הזוהר בידיו ממש, בניגוד לראיות ולשכל הישר. כמובן, יכול להיות שזה בדיוק העניין, הרצון לדבוק באמונה דווקא משום שהיא חסרת כל הגיון, ועל הדחף המעניין הזה כבר כתבתי רבות (וגם במוסף "שבת" הנ"ל עצמו).

'התיקונים וכן רעיא מהימנא יחסום לרשב"י, משום שהדברים נתגלו להם, נכתבו ברוח הקודש'

אבל הדחף הזה הוא תופעה חדשה, ודווקא בעבר גם עבור הקנאים לתורה ההגיון לא נחשב לאויבה של היהדות. וכאן אני מגיע לתגובה האחרונה בנושא, והיא מאת אלחנן שילה, שגם אותו אצטט בהרחבה. שילה טוען ש

במקום ללכת לאפולוגטיקה דחוקה, יש לשנות את כיוון החשיבה. לפי הרב קוק ערכה של התורה שבעל פה לא נובע מהיותה מפי הגבורה, אלא דווקא בגלל ש"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה" (פתיחה לאורות התורה). בנוגע לשאלת קדמות הזוהר ניתן אפוא ללכת בשתי דרכים. אפשרות אחת שאותה מסר הרב קוק לנזיר היא ש"התיקונים, וכן רעיא מהימנא. ייחסום לרשב"י" בגלל שהם נכתבו "בגילוי נשמות צדיקים", בדומה למגיד שהיה לרמח"ל (פתחי הפרדס, תשס"ט, עמ' 70 הערה 79). ברקע דברי הרב קוק עומדת תפיסת התעלות העולם, המאפשרת לראות בתורות המקובלים החדשות גילוי עליון יותר מהתפיסות הדתיות הישנות יותר. בימינו, עמדה דומה לזו מיוצגת על ידי ד"ר אברהם אלקיים, הסובר שלר' משה דה-לאון היה 'תקשור' עם רשב"י. אני באופן אישי מסופק בדבר, אולם זו עמדה חשובה מכיוון שהיא יכולה לאפשר לציבור מאמיני הזוהר להמשיך באמונתם, ולהפוך את שאלת זמן חיבור הזוהר לחסר משמעות מבחינת אמונתם.

האפשרות השנייה היא לראות את ערכו של הזוהר מתוך תכניו הרעיוניים והאסתטיים, כדברי עגנון: "אם יש לספר הזוהר ערך, אז לא חשוב אם הוא נכתב בתקופת התנאים או אלף שנים אחר כך" (מתוך נוסח ההקלטה, השונה מהנוסח המודפס, של הראיון שערך דן מרון עם גרשם שלום. מובא בספרי שבדפוס, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, תשע"א, עמ' 275). גישה זו היא אופציית ביניים רכה המבקשת להתחבר לזוהר ולקבל השראה מתכניו, והיא נמצאת בין עמדתו של הרב שטיינברג המייחסת לו קדושה ואמת מוחלטת ובין גישתו החד צדדית והעוינת של ישראל ל'.

כמה דברים כאן. ראשית מזל טוב לקראת צאת ספרו של שילה על עגנון והקבלה, שבוודאי יעורר עניין רב. שנית, לגבי הערך האסתטי של הזוהר כערכו העיקרי, אני חושב שלמרות שאולי נראה שזאת עמדה שמתאימה יותר לחוקרי ספרות, יש בה אמת, אולי בגלל שאני חושב שיש ביופי אחד משישים של הקדושה. אבל מה בנוגע לעמדה הראשונה שמציע שילה, שהיא הלא גם העמדה שמציע ליבס ושבזכרוני הציע פכטר? מסתבר מדבריו של שילה שעמדה דומה היתה מקובלת גם על הראי"ה קוק עצמו!

שילה מביא ציטוט מפי הרב הנזיר שמודה שכך. ביקשתי משילה את הציטוט המלא, שפורסם עד כה רק בספר פתחי הפרדס שערך שילה (עמ' 70 הערה 79), ובו מובאים דברים מתוך כתבי יד שכתב הנזיר:

ובפתיחה למנגינות התיקונים (שמתוך כת"י), כותב הרב הנזיר בהקשר לשאלת קדמות ספר תיקוני זוהר ורעיא מהימנא: "התיקונים, וכן רע"מ [= רעיא מהימנא…] יחסום לרשב"י, ולסבין, משום שהדברים נתגלו להם […] נכתבו ברוה"ק […] בגילוי נשמות צדיקים […] וכן יש להצדיק קודש דברי רמ"ח [= ר' משה חיים] לוצטו בריש "קל"ח פתחי חכמה", שמצאם בספר עתיק ישן נושן, כלומר הכללים באו לו בגילוי עליון בלשונם, והוא היה לו מגיד, כידוע, היינו גילוי מחשבות מלוליות, נשמעות, כמפי מגיד, ואח"כ כשפסק מבוע הגילוי, עשה פירוש לו, שבמובן ידוע, הוא פירוש לדברי עצמו, אלא שבראשונה היה בגילוי, ואח"כ בהסברה והבחנה שכלית, מסודרה, כבפירושו על אדרא רבא, 'אדיר במרום', שמרגישים שם עליות וירידות כאלה […] יסוד הדברים קבלתי מפי מרן שליט"א".

כלומר הרב קוק אמר לרב הנזיר שחלקים מהזוהר מיוחסים אמנם לרשב"י, אולם למעשה הדברים נכתבו מאוחר יותר "ברוח הקודש" ו"בגילויי נשמות צדיקים" (וכך גם בנוגע לחיבורו של רמ"ח לוצטו, שהוכתב לו על ידי "מגיד"). נכון שהראי"ה לא מדבר על כל הזוהר, אולם הוא מציג כאן גישה שהזוהר הוא חיבור רב רבדי ורב שלבי (וראו סרטון היו-טיוב דלעיל עם רונית מרוז, מהמומחות הגדולות לעניין), וששלביו המאוחרים יותר נכתבו לא על ידי רשב"י, אלא בהשראתו. הצעד המתבקש הבא, אם כן, הוא לומר שהזוהר כולו נכתב ברוח הקודש, רוח קדשו של רשב"י – מה הבעיה?

תקשור תנא על ידי מלמול משנה

ותסריט שכזה אמנם מתאים לטכניקה שהיתה נהוגה בצפת של המאה ה-16, ובה שינון משניות של תנא מסויים היה מזמן את נשמתו להתעבר במשנן. ר' חיים ויטאל מתאר טכניקה זו בשער הרביעי, שעד לא מזמן היה שמור רק בכתבי יד, של ספרו שערי קדושה. הנה הדברים:

התבודד בבית יחידי כנ"ל, והתעטף בטלית, ותשב ותעצים עיניך, ותתפשט מן החומר כאילו יצאה נפשך מן גופך והוא עולה לרקיע. ואחר ההתפשטות תקרא משנה אחת איזה שתרצה פעמים רבות תכופות זו לזו, במהירות גדול ככל אשר תוכל בשפה ברורה היטב בלי דלוג תיבה אחת. ותכון להדביק נפשך בנפש התנא הנזכר במשנה ההיא. וזה על ידי שתכון: שפיך הוא כלי המוציא אותיות לשון המשנה ההיא, והקול שאתה מוציא מתוך כלי הפה, הוא ניצוצי נפשך הפנימית שיוצאין וקוראין המשנה ההיא, ונעשית מרכבה לשיתלבש בתוכה נפש התנא בעל המשנה ההיא, ותתלבש נפשו תוך נפשך. וכאשר תהיה נלאה בקוראך לשון המשנה, אם תהיה ראוי לכך, אפשר שישרה בפיך נפש התנא ההוא, ויתלבש שם בעודך קורא המשנה. ואז בעודך קורא המשנה ידבר הוא בפיך, ויתן לך שלום. וכל אשר תחשוב אז במחשבתך לשאול ממנו הוא ישיב לך, וידבר עם פיך, ואזנך שומע דבריו. ואין אתה מדבר מעצמך אלא הוא המדבר. וזהו סוד רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני [שמואל ב, כג, ב]

כלומר אחרי הכנות שונות יש לבחור תנא מסויים ולמלמל בצורה רפטטיבית משנה בה הוא מוזכר, לכון "להדביק" את נפשנו בנפש התנא, וכל זה אמור לגרום לקולנו להפוך "למרכבה" שבתוכה ירכב נפש התנא ההוא, דבר שיאפשר לדבר איתו ולקבל ממנו תשובות לשאלות. ודאי הדבר מאפשר גם לכתוב במצוותו דף זוהרי או שניים.

ואם רוצים לזמן את רשב"י, אפשר לנסות למלמל את אמרתו הידועה, "נשים דעתן קלה". היא לא בדיוק משנה, אבל עוצמתה רבה. בדוק ומנוסה.

יאללה, בואו נקשר את זה לשבועות

התורה לא ניתנה בפעם אחת. בשבועות לא חוגגים רק את מעמד הר סיני, אלא את מתן תורה ההולך ומתמשך. "תיקון ליל שבועות" עצמו הוא חידוש של ספר הזוהר, והנה כיום מודעות בעיתונים מכריזות על קיומו לסוגיו בכל עיר גדולה. הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, רש"ש והרב אשלג, כולם קיבלו ניצוצות מנשמתו של רשב"י, כולם המשיכו ויצרו את תורתו. עתה הגיע תורנו להתעבר בנשמתו ולהמשיך וחדש בתורתו, להמשיך ללמודה וללמדה.