סקר

גייר לי כלה

BeFunky_2013-01-10_22001924

למתבונן מהצד קשה לפעמים להבין על מה צועקת קבוצת שומרי מצוות אחד כלפי אחותה, אולם דבר אחד ברור: המאבק הנוכחי על הגיור מוציא משני מהחנות את הצדדים הפחות סימפתים שלהם. כך ח"כ אלעזר שטרן מכנה את הרב שמואל אליהו שמוליק, כך הרב אבינר קובע שלשטרן אין חלק בעולם הבא, וכך מכל הצדדים זועקים הן התומכים והן המתנגדים שאישור הרפורמה המוצעת במערך הגיור, או לחילופין עצירתה, תביא ל"חלוקת העם".

ומה שיפה הוא שלפחות בנוגע להכרזה האחרונה שני הצדדים לא רק מסכימים, אלא שניהם צודקים. המצב שנוצר כתוצאה מעלייתם של מאות אלפי לא-יהודים-על-פי-ההלכה לישראל בשנות התשעים מהווה אתגר קשה להלכה האורתודוקסית, אתגר שנראה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בו. הסיבה פשוטה: בניגוד לאופייה השמרני והטכני של ההלכה, דעת הקהל מתאפיינת בגמישות ובחדוות חיים. בעוד אותם מאות אלפים נחשבים לא-יהודים מבחינת ההלכה, הרי שמבחינת רוב אזרחי ישראל הם יהודים לכל דבר (שטרן עצמו מודה בכך).

בסקר שפרסם עיתון 'הארץ' רק לפני כחודש גילו 75% מהחילונים שלא יפעלו למנוע חתונת בן משפחה עם "עולה חדש שאינו יהודי לפי ההלכה", זאת בעוד מקרב הציונות הדתית רק 29% לא היו מתנגדים לכך ומקרב החרדים רק 5%. מקרב כלל האוכלוסייה 56% לא היו עושים עניין מנישואי קרוביהם עם אחד או אחת מאותם מאות אלפים. וכדי שלא נחשוב שמדובר בפלורליזם קוסמופוליטי מקיף, אותו הסקר מגלה שכלפי חתונה עם ערבים או נוצרים אירופאים התוצאות שונות לחלוטין: 72% ו53% מכלל תושבי ישראל יתנגדו לאלה בהתאמה. כלומר אין כאן פתיחות לכל; אותם עולים ישנים פשוט נחשבים בעיני רוב הישראלים כיהודים, תקבע ההלכה מה שתקבע.

עם זאת, סכנת הפילוג בעם קיימת, וזאת כאמור בכל אחת מהדרכים הנזכרות לעיל: אם לא תערך רפורמה במערך הגיור, ימשכו החתונות בין יהודים על פי ההלכה לאלה שאינם, ומי שחשוב לו לא להתחתן עם צאצאיהם יאלץ לשמור רשימות ייחוסין; ואם תערך רפורמה ממילא יהיו אלה (חרד"לים וחרדים) שלא יכירו בה, ולכן לא יכירו בצאצאי מתגייריה כיהודים. כך או כך תישאר קבוצה של אורתודוקסים שיתעקשו, בניגוד לדעת רוב העם, לראות בחלקים ממנו כלא-יהודים. פולמוס הגיור הנוכחי אינו אלא מאבק פנים אורתודוקסי המיועד לקבוע את גבולות אותה קבוצה.

הנה לנו אפוא עוד דוגמא, אחת מני רבות, לפטרונות ולאגוצנטריות של הממסד האורתודוקסי במדינת ישראל. זה מתכתש בינו לבין עצמו על הזכות לגייר אנשים שלא מעוניינים בכך, כדי להכשיר אותם להתחתן עם אנשים שכבר עכשיו לא מוצאים בהם כל דופי, וכל זה רק כדי שלהם עצמם יהיה קל יותר בעתיד לראות חלקים גדולים בעם ישראל כיהודים – למרות שעם ישראל עצמו כבר מזמן מתעלם מהקטגוריות ההלכתיות שאותה קבוצה מחזיקה בהן.

אבל אולי מה שהכי עצוב בכל הפסטיבל המגוחך הזה הוא עניין עמוק יותר. הסיפור הזה מדגים לא רק את הנרקיסיזם של הממסד האורתודוקסי, אלא גם ממחיש בצורה קיצונית את האופי הטכני והתועלתני שבו רואים חלק עצום מרבני ישראל את ההלכה, ואולי את הדת היהודית כולה. הרי מה קורה כאן? הגיור, שהוא אולי המעשה האישי ביותר, העמוק ביותר, הקשה ביותר שיכול לעשות אדם; שהוא שינוי של זהות, כניסה לתוך מסגרת משמעות חדשה, כריתת ברית עם האלוהים ועם עם ישראל וממילא של אדם עם עצמו; הגיור הופך לעניין בירוקרטי עלוב, פרוצדורה מכאנית שכל כולה מיועדת להרגיע את אותם רבנים שהבנים שלהם או של שכניהם לא יתחתנו עם לא-יהודיות, ושלא תהיה "התבוללות". לשם כך ירחיבו את מערך הגיור ויקלו בתנאים ויערכו קמפיין שמפרסם את הכניסה לעם היהודי כאילו היא משקה מוגז.

לא אכפת לאותם רבנים מה המניע של המתגיירים, מה התהליך הרוחני שהם עברו, מה התהליך שהם רוצים לעבור, מדוע הם רוצים להתגייר, מה מעניין אותם במסורת היהודית, עם מה קשה להם, איזה עתיד הם רואים לילדיהם במסורת הזאת, וכו' וכו' וכו'; העיקר לקבל אותם ולגייר אותם על סרט נע, העיקר שיהיו כאן כמה שיותר "יהודים", כלומר כמה שיותר אנשים שהסכימו ללמוד כמה שיעורים ולומר "אמן" על כל מה שמספרים להם, וזאת כדי שישנו להם את הסטטוס בתעודת זהות, כדי שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תרשה להם להתחתן ובאופן כללי תתייחס אליהם כמו אל בני אדם. ואם כך נראה הממסד הרבני, פלא שמעטים כל כך רוצים להתגייר?

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'

משמעותם של ממצאי דו"ח אבי חי

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

חב"ד כמותג, או איך לקרב ולהרחיק יהודים ממסורת אבותיהם

סמלה החדש והמגניב של חב"ד ייתכן ששמעתם שתנועת חב"ד מיתגה את עצמה מחדש, מהלך שלמדנו להכיר בקרב בנקים ומשקאות קלים, פחות בקרב חצרות חסידיות, ולכן מהלך שמדגיש את הפנייה היחודית של חב"ד החוצה אל העולם המודרני בכלל, ואל היהודים באשר הם שם בפרט. כדי לעשות את זה בצורה מקצועית הזמינה החסידות סקר דעת קהל (במכון סמית) שיבחן את תדמיתה בין מעגלי הציבור החילוני ובין אלו של הציבור המסורתי ("חילוני" ו"מסורתי" על פי הגדרות עצמיות). כתבתי על כך מעט כאן, אבל כעת תוצאות הסקר כולן הגיעו אלי, והייתי רוצה להצביע דרכן על כמה דברים שנראים לי מעניינים.

ראשית כמה פרטים על היחס לחב"ד

1. מתוך סיכום הסקר: "אולי הממצא החשוב ביותר בסקר הוא ש-35% מהחילונים ו-66% מהמסורתיים ציינו שפעילות חב"ד בארץ חיובית. […] רק 8% מהחילונים נתנו ציון 1 [כלומר, חשבו שפעילות חב"ד "לא חיובית" – ת.פ.]". יוצא כאן שהתדמית של חב"ד חיובית בצורה מרשימה. על פי הסקר רק 10% מהחילונים היו במגע עם חב"ד, ו-65% בכלל לא מכירים את חב"ד! בהתחשב בכך, מדובר בנקודת פתיחה מצויינת לשיווק התנועה.

2. אבל מה כל כך אוהבים חילונים בחב"ד? על פי הסקר חב"ד מעוררת אסוציאציות של "עזרה לזולת" (על נגזרותיה) בקרב 13% מהחילונים ו-24% מהמסורתיים. כמו כן בהקשר לחב"ד עולה בראשם של הנסקרים "פעילות בחו"ל" (20% ו-12% בהתאמה), ואחרי זה "דוסים" (13% לשניהם). אצל החילונים מגיעה אחרי זה ה"מיסיונריות" (7%). כלומר בגדול חב"ד מקושרת לעזרה לזולת (היהודי), בין אם בארץ ובין אם בחו"ל.

3. אבל איזו עזרה צריכים חילונים מחב"ד? מתברר שלא יותר מדי. במענה לשאלה "באיזה פעילויות המאורגנות ע"י חב"ד את/ה או משפחתך היית מעוניין/ת להשתתף?" ענו 78% מהחילונים שהם לא רוצים להשתתף בשום פעילות של חב"ד. 56% מהמסורתיים מסכימים איתם. 25% מהחילונים היו רוצים להשתתף ב"חגים", לעומת 24% מהמסורתיים. הפעילויות האחרות (קייטנות, ספורט, תרבות, לימודי תורה ויהדות) מקבלות אחוזים בודדים. מתברר שאם כבר, חב"ד יכולה לשמש מקסימום כסידור לחג עבור חילונים, וגם כמה מסורתיים.

4. ו"מה הכי מפריע לך בפעילות חב"ד?" 25% מהחילונים ו-22% מהמסורתיים ענו: "מיסיונריות / כפייה דתית". 40% ו-36% ענו: כלום. כלומר הפחד העיקרי מחב"ד הוא מהחְזרה בתשובה. צפוי שחב"ד תזהר מאוד בכל הקשור לכך אם כן.

ועכשיו כמה פרטים כלליים

5. איפה לומדים יהדות?

אנשי חב"ד הם האותוריטה ללימוד יהדות עבור חילונים, דבר מדהים כשלעצמו, כאשר יהיו יהודים אורתודוקסים דווקא שיאמרו שמדובר בכופרים סמי-נוצריים. התנועה הרפורמית יכולה לרשום לעצמה שאפו, וכן בתי המדרש החילוניים, שבהחלט מתקבלים כתופעה מורגשת בציבוריות הישראלית. חבל לי שרק 8% חושבים שכדאי ללמוד יהדות באוניברסיטה, בעוד שלדעתי שם תוצג היהדות בצורה המעמיקה והאובייקטיבית ביותר (אבל כמובן, לא בצורה חוויתית). ושימו לב שהקבלה (הניו-אייג'ית) הפכה לשער הכניסה ליהדות, הן אצל חילונים והן אצל מסורתיים, עוד תופעה מרתקת (וחוויתית).

6. ולעניין מעניין ביותר. שימו לב לנתונים הבאים:

מה אנחנו מבינים מכאן? ראשית, שחילונים באופן כללי לא ממש מזדהים עם דתיים. מי שחשב שהנשמה היהודית שלהם תיזכר פתאום שסבא היה רב, טעה. כך יצא שאף זרם דתי לא קיבל מעל ציון 5 בממוצע, כלומר עם אף זרם דתי הציבור החילוני לא יותר מזדהה מאשר לא מזדהה. ברם אולם, הזרם שבכל זאת החילונים הכי מזדהים עם ערכיו הוא הזרם הרפורמי, ויש לזכור שזרם זה אינו ממומן על ידי הממשלה וזוכה תדיר להשמצות (זוכרים שהנשיא השמיני של מדינת ישראל, אחד משה קצב, סירב לכנות את הרב אריק יופה, נציג הקהילות הרפורמיות בארה"ב, "רב"?). נציין שהזדהות עם ערכים אינה מדד להחשבת הזרם כמייצג את "היהדות", אבל כדאי לאורתודוקסים למיניהם שמבקשים את קרבת הציבור החילוני לחשוב מה היה יכול ליצור את המצב הנתון, בו החילונים מזהים עצמם יותר עם הרפורמים מאשר איתם.

והנה ההמשך לאותו עניין:

לגבי המסורתיים, האחוזים שהתקרבו ליהדות מרשימים, ומחזקים את הסברה שתנועת החזרה בתשובה הנוכחית היא לפחות בחלקה הגדול תופעה מזרחית (רוב המסורתיים הם מזרחיים כמובן, גם בסקר זה). ולגבי החילונים, מסתבר לנו שבעשר השנים האחרונות יותר חילונים התרחקו מהדת מאשר התקרבו אליה. הפער קטן וממילא בתוך טעות הדגימה (5%), אבל בזמן של התקרבות כללית ל"יהדות" הוא אומר דרשני. אני דורש אותו בהמשך להזדהות עם ערכי התנועה הרפורמית: כאשר האורתודוקסיה מציגה מדי שבוע בשבוע פנים גזעניות, זעפניות, קטנוניות, מיזוגניות, הומופוביות וקסנופוביות הציבור החילוני מגיב בהתכווצות, ומתרחק מ"היהדות". בשבילו היא כיעור, והוא לא ממש רוצה להתקרב אליה.

בנתונים האלה, אם כן, יש עניין מיוחד דווקא בימים אלה של "מאבק", לכאורה, על "יהדותה של המדינה" או על "השרדותו של העם היהודי" (שלדעתי מונע בעיקר מהיסטריה חסרת בסיס וגזענות נמוכת-מצח), שכן הם מסמנים שהיהודים המבקשים לשמור על טוהר הגזע נמצאים במלכוד: בנסותם (למשל) להזהיר את בנות ישראל התמימות והפותות שלא להיענות לחיזורי נוכרים שחומי-עור ומסוקסים הם מדגישים את הצד הגזעני של היהדות, תוך שימוש במונחים כגון "גויים", "דם", זרע" ו"רחם". אלא שגזענות באופן כללי, ושימוש במונחים כאלה (מיתיים וגרוטסקיים כפי שהינם) באופן פרטי, מרחיקים יהודים שחמים ונעים להם בביתם בתרבות המודרנית.

ושוב, בעוד שקשה להאמין שבחורות (בין אם חילוניות שאין להם בעיה לפתח רומן עם פלסטינאים, ובין אם נשים "במצוקה" (פיקטיביות או לא) שמה שיכול להציע להן בן כפר מתרבות זרה הוא הטוב ביותר שהן יכולות לקוות לו) יושפעו בצורה כלשהי מ"מכתב" אינפנטילי של "רבניות" שהן בחיים לא שמעו עליהן, הרי שברור לדעתי שאותו מהלך רק דוחף יהודים ליברלים רחוק ממסורת אבותיהם, אותה הם יותר ויותר רואים כפרימיטיבית ומנוולת. כך יוצא שכרם של המייהדים הנלהבים בהפסדם, וממילא גם המדינה הופכת לפחות "יהודית", שכן לא מעט מאותם יהודים חילונים ליברליים הם מעצבי דעת קהל למיניהם. ונשאלת השאלה: למה ברא הקב"ה עולם כל כך מורכב???

ולמסקנות הסקר

קווי הפעילות המוצעים לחב"ד

  • ליצור בידול בין תנועת חב"ד לבין זרמים אחרים ביהדות החרדית, ובמיוחד התנועה החסידית וחסידי ברסלב.
  • לגרום לציבור החילוני להשתתף יותר בפעילויות של חב"ד בארץ, כאשר הפעילויות המועדפות הן הרצאות וחגי ישראל.

כובעי חב"ד החדשים כל מוצר צריך להיות מזוהה וליצור לעצמו "חותמת אישית". על חב"ד להבדיל עצמה מ"התנועה החסידית" (מכון סמית מבין עניין) ומברסלב, עמה היא מבולבלת בקרב החילונים הבורים בענייני חסידויות. מנגד, עליה לשתף חילונים אלה בפעילויותיה, כדי שילמדו לחבבה. מאוחר יותר כתוב שיש להיזהר בנושא המיסיונריות. ולאורך הסקר כולו, על שאלותיו ומסקנותיו, לא הוזכרה ולו פעם אחת המילה "משיח".

האמת היא שבמסקנות אלה אין הרבה חדש, וזו הדרך שחב"ד הולכים בה כבר כמה עשורים, בצורה מתגברת והולכת (כפי שכתבתי לא מזמן כאן). יחד עם הסמל החדש והמיתוג המעודכן, עושה רושם שחב"ד אכן הופכים במודע ובכוונה למקדונלדס של היהדות: סניפים פזורים, מסבירי פנים וצבעוניים, בהם ניתן לקבל מנה אחידה וזולה של יידישקייט. ניתן להעריך שעם דעיכת הציפייה הממשית ל"התגלותו" של הרבי מלך המשיח, תהפוך חב"ד למסדר דתי, קריפטו-משיחי, המתחזק את הממשק היהודי בכל זמן ובכל מקום, עם "כל הלב לכל אחד". אם הם באמת ירחקו ממיסיונריות זה בכלל לא רע.