עמיר בניון

עמיר בניון והדיאלקטיקה של האוהב והאויב

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
(מתוך "אני אחיך", מאת עמיר בניון)

לאחרונה התוודענו בצורה מצערת לכך שעמיר בניון went Ariel Zilber on us, ושהכיפה על ראשו מצמצמת בצורה נעלמת כלשהי את תספוקת הדם למוחו. בניון כתב שיר שטנה המופנה אל "אחיו" השמאלנים ומאשים אותם בלא פחות מאשר בגידה בזמן מלחמה. מה שמעניין – אני בטוח שאי אפשר היה לא לשים לב – במסכת הכפשותיו של בניון הוא שהיא דביקה מאוד – היא מצופה כולה במתק שפתיים.

עמיר בניון כי בניון, למרות שהוא כועס על אחיו הסורר, אוהב את אחיו הסורר. ובניון יודע שאחיו הסורר עמוק עמוק בפנים לא רע, אלא טוב. ובניון גם יודע שיבוא יום ואחיו הסורר יבין את משוגותיו, יראה את האור ויעשה תשובה שלמה ומלאה (כמו שעשה הוא עצמו, כמו שעשה זילבר). ולכן השיר כולו בהחלט אינו כתב גט מצד בניון לבוגדים השמאלנים, אלא יותר קריאה נואשת של מי שיודע מה טוב עבור זולתו המסכן, העיוור, ומנסה לנערו ולעוררו.

הרטוריקה הזאת, שמאשימה ומיד מחבקת, שמטנפת ומיד מנשקת, מוכרת לכל ישראלי חילוני. זו הרי אחת משתי הדרכים העיקריות בהן מדברים אליו "הדתיים". כי לפעמים החילונים הם פשוט "עגלה ריקה", כלומר בטלנים או ברברים שכל תרבותם והשכלתם נחשבות פחות מחולדה מצורעת בבית המקדש, ולפעמים הם "תינוקות שנשבו", כלומר יהודים טובים ויקרים שבעל כורחם הוסטו מדרך האמת – אך עתידים כמובן לשוב אליה.

אם מנות מהגישה הראשונה יטעמו היהודים החילונים מידיה הנדיבות של החברה החרדית, הרי שבאופצייה השנייה יבחרו בדרך כלל סרוגי הכיפה, וידוע שהראי"ה קוק שכלל את הסגנון הרטורי הזה לכדי אידיאולוגיה שלמה, בה החילונים "פורצי הגדרות" הם בכלל "חמורו של משיח" ומהווים שלב קרדינלי וחיוני בגאולה.

אפשר, למשל, לראות את התגשמות הגישות הללו ביחס של הקבוצות השונות לחוזרים בתשובה: החרדים איבדו כל תקווה באשר לחילונים, ועל כן חוזרים בתשובה תמיד יחשדו מבחינתם בזיוף, וישארו בקהילותיהם סוג ב' לנצח. לעומתם הסרוגים דווקא מצפים בכל רגע לחזרה מאסיבית בתשובה (למעשה, הם קמים כל בוקר אל תוך חוסר ההבנה המזועזע שזה לא קורה), ועל כן החוזרים לקהילותיהם מתקבלים כשווים, ואף יותר מכך (ע"ע אפי איתם).[1]

כל אחד יכול לזלזל במי שאינו דומה לו, אבל לראות בשונה פוטנציאל גאולי דורש תחכום מינימלי.[2] האופציה השנייה, על כן, היא המעניינת יותר כמובן, מה עוד שמתרחשת בה דיאלקטיקה רב-שכבתית של אהבה ושנאה: השנאה היא לחטא, והאהבה לחוטא; השנאה היא זמנית, והאהבה אמורה לכבוש אותה בבוא זמנה. אצל בניון היהודי החוטא הוא אויב שבעתיד לבוא יהיה אוהב, ובניון היודע זאת אוהבו כבר עכשיו, גם אם זה לא מונע ממנו להוכיח אותו על טעויותיו.[3]

אז מה בעצם קורה כאן? למה בניון מרגיש צורך לבטא, לצד שנאתו ליהודים השמאלנים, את אהבתו לאותם אנשים ממש? ולמה חרדים לא מרגישים את אותו הצורך? למה הרב קוק קבע ש"בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה" (ש"ק, ב', ל"ה), ואילו הרב שך ידע רק לקלל את אוכלי השפנים ובועלי הנידות ולהכריז שהם אינם יהודים?

ההבדל נעוץ בעקרון מחשבתי אחד: מהותנות. עבור הראי"ה ותלמידיו יהדות אינה נמדדת (ברמה החשובה ביותר) בשמירה על סט מסויים של חוקים, אלא בניצוץ אלוהי, נשמה נעלה, פוטנציאל נבואי – וואטאבר – שיהודים (ורק יהודים) זוכים לו או לה. אותו ניצוץ – שוב, לא משנה איך נקרא למהות הזאת, העיקר שמדובר במשהו פנימי ונצחי – טמון כמו חרצן של דובדבן בתוככי היהודי, ועל כן גם אם מדובר בטומי לפיד אין באמת כל בעיה אמיתית איתו: מצד אחד כבר עכשיו, גם אם קשה לראות את זה, הוא קדוש, ומצד שני ברור כי בעתיד יישר גופו הסורר קו עם מהותה של נשמתו הזכה ונזכה גם לראות בפשטות שמדובר ביהודי כשר, שלא לומר צדיק.

לסרוגים, אם כן, יש תפיסה מיתית ומהותנית של היהדות [4], בה האחרונה היא איכות נסתרת שאין עליה כל עדות לבד מהאמונם היוקדת. יהדותו של הפרט אינה התנהגות, אינה אופי, אינה מערך מוסרי, אינה אף דיספוזיציה נפשית כאמונה, זכרון או ברית, אלא מהות בלתי נראית – שעתידה ביום מן הימים להתגלות.

עבור החרדים כל זה אינו יותר מאגדת ילדים יפה. היהדות עבורם היא עניין חיצוני וברור: קיום מצוות על פי דרכם. או שאתה מקיים (הכל, עד הפרט האחרון), או שלא. לכן ברור מבחינתם שמי שלא מקיים מצוות אינו באמת יהודי. חב"ד, למשל, בתחילת ימי הושטת היד שלה כלפי החילונים (דוכני הנחת תפילין בשנות השבעים) זכתה לבוז ולעג מצד הליטאים. לשם מה לטרוח "לקרב" חוטאים אבודים? אלא שלחב"ד, כמו לסרוגים, יש מיתולוגיה בה היהדות נמדדת קודם כל על פי "חלק אלוה ממעל" שיש בקרבו של היהודי, ומבחינתם ברור שאף אחד לא אבוד.

כאשר אתה בטוח, אם כן, שבכל יהודי יש מהות פנימית, נסתרת ובלתי משתנה, שהופכת אותו ליהודי שהוא, הפתרון למצב בו אותו יהודי כופר בתורה ומצוות יהיה פשוט הכחשת החיצוניות, כלומר ביטול מעשיו או מילותיו: הוא לא באמת מתכוון. באמת הוא יהודי טוב. זהו התינוק שנשבה.[5]

ותינוק אי אפשר לשנוא. לכן גם אם הוא צווח כל הלילה ועושה פיפי במיטה, אנחנו נאהב אותו, כמו שעמיר בניון אוהב את אחיו השמאלנים. כשהם יגדלו הם יבינו. יבינו שטעו ויבינו שהוא צדק. עד אז הם יצטרכו לסבול את השטויות שלו.

[1] אל נקודה זו הוארו עיני מפי ידידי אהרן רוז.
[2] מורכבות זהה נמצא אצל האוונגליסטים הציונים, כלומר הנוצרים ההם שתומכים במדינת ישראל.
[3] מבחינת החילונים זה נראה כמובן קצת אחרת: האורתודוקסים כאן אוהבים אותם בכל ליבם, אלא שגירוד קל של הציפוי הסוכרני מגלה להם שה"אותם" הזה שההם אוהבים הוא בכלל לא הם, אלא צלמית כלשהי שאותם אורתודוקסים הוזים במקומם, ואילו הם עצמם נותרים לעמוד נבוכים אל מול הדימוי שמיוחס להם, אישיות משונה שכמובן זרה להם לחלוטין. מדובר למעשה בסוג של גניבת זהות קיבוצית.
[4] שמגיעה כמובן מהקבלה, אך זכתה לפופולריזציה ראשונית ב"כוזרי" של ר' יהודה הלוי.
[5] ישנו פתרון נוסף למקרים של כפירה קיצונית ומעצבנת במיוחד (נאמר, יצחק רבין), והוא בכל זאת הכחשת הפנימיות, כלומר ביטול דרגת יהודי של אותו כופר והפיכתו ל"ערב רב". אלה רק נראים כמו יהודים, אולם למעשה אינם, ולכן ברור שחסרים את אותו מטען פנימי קדוש, ובכך מוסברת התנהגותם המרתיחה.

נספח:

לאחרונה התווסף אצלי טוקבק (דווקא בבלוג הישן) תחת פוסט שעוסק ב"בני ברוך", שמדגים כיצד גם הם מתמחים באותה רטוריקה דיאלקטית. ברור: גם הם חיים בסרט מיתולוגי. שימו לב איך הכותב קופץ מדברי תוכחה לדברי כיבושין בוירטואוזיות מרשימה בתוך אותם משפטים עצמם:

dialectical talkback