אם שמעתם את צמד המילים אָדְוָויְטָה וֶדאנְטָה, הרי ששמעתם אותם לא מעט בזכותו. הארי וונץ' לאל פונג'ה, המכונה בפי תלמידיו פאפג'י, אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לכישוף הפופולארי שמהלכות שתי מילות הקסם הללו, שבמקורן סימנו אסכולה פילוסופית הודית מסורתית ונוקשה. הוא היה זה אשר הוציא את המונח הזה מהארון ההגותי חמור הסבר, ניער אותו מהאבק, יישר את כפליו ותפר ממנו בגדי קיץ עליזים, מותאמים למידות המחפשים הרוחניים המערביים שנהרו אליו בעשורים האחרונים של המאה שעברה. אבל האדוויטה פופולרית היום לא רק בזכות השיווק המקורי שלה – פאפג'י היה גם אישיות מיוחדת, ובעיקר גורו פשוט מוצלח: מספר לא קטן של אנשים חוו טרנספורמציה רצינית בהכרתם כאשר היו בנוכחותו. אנשים אלו בתורם חזרו לארצותיהם והפכו, בעידודו, לשגרירי המסר שלו במערב.

המילה אדוויטה פירושה "אי-שניות", והאסכולה הפילוסופית הזו גורסת, עקרונית, שהקיום כולו הוא אחדות שלמה אחת, כוללת-כל. החשיבות שנושאת הבשורה הזו לכל אחד מאיתנו היא רבה, שכן המסר הוא שאין כל הפרדה או הבדל בין האטמן, העצמיות האמיתית שלנו, לבין הברהמן, הכּוּלִיוּת בשלמותה (באסכולות הינדיות אחרות היחס בין השניים שונה). מה שמעניין הוא שפאפג'י עצמו בכלל לא היה אדוויטי כל חייו, כלומר עד לרגע שידע הארה ביושבו לפני המורה הענק רמאנה מהארישי  – להפך, פונג'ה הצעיר היה חסיד מושבע של האל קרישנה, ואף חווה חזיונות רבים של מפגשים אישיים עם האל האהוב.

לצערי אני לא מוצא תמונות שלו שצילמתי בעצמי. אבל הנה הוא.

הוא נולד ב- 1910 באזור פּונְגָ'בּ (כפי ששמו מרמז), במקום שהיום הוא חלק מפקיסטן, וכבר כילד גילה משיכה עצומה לדת. בגיל שמונה עבר חווית סמאדהי ספונטאנית ועמוקה, שבמהלכה, אף שהיה מודע לעולם סביב, לא הגיב ונשאר מתענג, מרוכז בתוך עצמו, במשך יומיים. כשיצא מהסמאדהי חיפש דרך לחזור ולחוות את אותו אושר עילאי שהיה מנת חלקו, ובעצת אמו החל לעבוד את האל קרישנה, כלומר לחזור על שמו ולשיר לו שירי הלל. זמן לא רב לאחר מכן החל האל להופיע לפניו כל ערב, לפני שהיה נרדם.

גם כשהיה כבר מבוגר, נשוי, אב לילדים וקצין בצבא הבריטי בהודו, המשיך לעבוד את האל: הוא שכח כבר שמטרתו הראשונית היתה לחזור ולחוות את העונג של הריכוז הפנימי, וכל כך אהב את קרישנה שהיה קם בשתיים בבוקר, מזמר לשבחו ומצפה להתגלותו. במהרה הבין שחיי הבְּהָקְטָה ("חסיד") וחיי הצבא לא משתלבים היטב, והעובדה שקרישנה היה מופיע פחות ופחות לפניו שכנעה אותו לבסוף לפשוט את המדים וללכת לחפש מורה רוחני "שראה את אלוהים ויכול להראות לי אותו".

חיפושיו הובילו אותו, אחרי תלאות ואכזבות רבות, לאשרם של רמאנה מהרישי. היה זה בצהרי יום בהיר ב- 1944 שהפגישה ביניהם, בעיירה קטנה בדרום הודו, התקיימה – פגישה שמפירותיה ניזונה היטב רוחניות הניו אייג' עד ימינו. פאפג'י הציג לגורו, כהרגלו, את תביעתו לפגישה עם האל, אבל רמאנה, שהיה מבוסס לחלוטין בָּאחד, אמר לו בפשטות שהוא אינו יכול להראות לו את אלוהים מפני שאלוהים אינו אובייקט שאפשר להביט בו. אלוהים הוא הסובייקט, המביט עצמו. "אל תטריד את עצמך עם אובייקטים שאפשר לראות", אמר לו רמאנה, "חפש מי הוא הרואה."

על אף שפונג'ה הצעיר, על פי עדותו, עבר חוויה עוצמתית בנכחותו של המהרישי, הוא התאכזב מאוד למשמע מילים אלו. כחסיד נלהב של קרישנה הוא רצה "לטעום סוכר, לא להיות סוכר". הוא ביקש להישאר נפרד מהאל על מנת שיוכל ליהנות מעונג המפגש עמו. פונג'ה חזר לביתו והגביר את התרגילים הרוחניים שערך בכמה מונים: הוא היה קם בשתיים וחצי כל בוקר, ממלמל את שמו של קרישנה עשרות אלפי פעמים ובתשע וחצי הולך לעבודה. רק אחרי משבר נוסף, בו הוא לא היה יותר יכול אפילו לבטא את שמו של האל, הוא שב לשבת לרגלי רמאנה.

כשקם היה איש אחר. רמאנה אמר לו שהוא לא צריך להמשיך עוד את התרגולת הרוחנית שהיה עושה, ושזו הסיבה שהיא נשרה ממנו מאליה. אחר כך הביט הגורו בעיניו עמוקות ופאפג'י חש ש"האני שחיפש זמן רב כל כך את האלוהים מחוץ לעצמו גווע בידיעה ובחוויה הישירה של העצמי [Self] שגילה לי המהרישי". אחרי שנתיים נוספות במחיצתו של הגורו הוא שב אל משפחתו.

בשנות השבעים והשמונים החל שמו של פאפג'י להיות ידוע ומחפשים רוחניים מכל העולם הגיעו למקום מושבו בעיר לקנאו. הזרם גבר והגיע לשיא בשנות התשעים אחרי שאחד מתלמדיו הישראלים קנה לו בניין ששימש כאשרם, ואחרי שאושו, המגא-גורו מפונה, מת ותלמידיו הרבים חיפשו מקור אנרגיה חילופי.

אדוויטה, נאו-אדוויטה ופסאודו-אדוויטה

דיון בפפג'י הוא הזדמנות טובה לבחון בקצרה את תורתו, שהתפשטה מבית מדרשו לרחבי המערב כ"בשורה הטובה" של המאה העשרים. התורה שהרביץ הגורו מלקנאו היתה הדור הבא, המעודכן, של האדוויטה ודאנטה – מה שכיום מכונה "נאו-אדוויטה". הנאו-אדוויטה דומה לאחותה הקלאסית בכך שהיא מדברת על עולם התופעות כאשלייה, כחלום חסר משמעות אמיתית, בכך שהיא מכוונת את המחפש הרוחני אל עבר המציאות המוחלטת, שרק בה (כך היא טוענת) יתכן קיום אמיתי ומאושר ובכך שהיא מדגישה את חשיבותו של הגורו בחיפוש הרוחני. ההבדל הוא שבעוד הודאנטה הקלאסית מדגישה את חשיבות הידע התיאורטי, מכירה באפשרות של התקדמות הדרגתית אל השחרור, מעריכה תרגולות רוחניות (למשל דבקות באל מסויים או עשייה אלטרואיסטית), הנאו-ודאנטה צוחקת על כל אלה בבוז מופגן.

הנאו-אדוויטה מהללת את ההארה הספונטאנית, המיידית, חסרת-המאמץ ומדגישה את חוסר התועלת שבכל תרגול רוחני. 'אין מה לעשות כי הכל כבר כאן, הכל כבר מושלם, את/ה כבר מואר/ת' היא טוענת ומזמינה את המחפשים פשוט להבחין בכך. במילותיו של פאפג'י: "מה שמופיע ונעלם אינו אמיתי … למה לעבוד עבור משהו שאתה כבר הוא? … האגו אומר שזה משנה, המציאות העליונה אומרת שזה לא משנה … שום דבר מעולם לא קרה, שום דבר מעולם לא התקיים … הזדהו כהכרה עצמה, הזדהו כקיום … חיו חיי של חמלה כלפי כל היצורים, חיו חיים של אהבה."
אכן: "לא צריך שום תורה רוחנית" הוא מכריז בוידאו הקצר הזה.

באין כל ציווי או המלצה על תרגול רוחני הופכת הנאו-אדוויטה (כפי שכותב ג'ימס שוורץ במאמר מצויין) ל"תנועה מבוססת סאטסאנג". פירושו של דבר שהעניין כולו מסתכם בישיבה מול המורה המואר. הנאו-אדוויטה, רובה ככולה, מבוססת על המדיום הזה, בו הגורו נושא את דברו ועונה על שאלות בעוד התלמידים מקשיבים ונהנים מנוכחותו (עוד על החידושים של הנאו-אדוויטה כאן).

ייתכן שהנאו-אדוויטה פשוט לקחה את ההכרזה כי העולם הוא אשלייה ברצינות מוחלטת, קיצונית הרבה יותר מהאדוויטה הקלאסית. אם אכן הכל חלום, הרי שבאמת אין שום ערך בעשייה כלשהי, ואף לא בידע. הקפיצה התיאולוגית הזו מכשירה באופן משמח הכל, מבטלה מוחלטת ועד הדוניזם פרוע, ונותנת לגיטימציה וגושפנקא רוחנית לעצלות פיזית, בטלנות מחשבתית ואפילו רשלנות מוסרית. ביטולה של כל אמת מתאים מאוד להלך הרוח הפוסט-מודרני, ויחד עם הרישיון לנהנתנות ברור למה גרסה מדוללת זו של אדוויטה שבתה את לבותיהם של מחפשים רוחניים כה רבים.

מקדונלדיזציה של ההארה

מצד שני, כשהכרזות על אחדות הקיום יוצאות מפיו של מורה מואר, הן יכולות הרבה פעמים לעורר טרנספורמציה אמיתית אצל השומע אותן. סאטסאנגים היו כמובן העיקר גם אצל פאפג'י, ומספר גדול של אנשים ששמעו את דבריו חוו רגעי התעוררות. קריאות שמחה של אקסטאזה רוחנית לא היו מחזה נדיר באשרם שלו, ופאפג'י מצידו היה ממהר, ממהר מדי לדעתי, להכריז על המשולהבים הטריים כמוארים ולשלוח אותם להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

המפורסם שבשליחיו הוא כמובן אנדרו כהן, שאחרי כמה שנים הסתכסך עם מורו סביב שאלות של מוסר ומאמץ בדרך הרוחנית (הוא התייחס לכך לאחרונה). אנדרו גרס שעל הגורו להציע לצאן מרעיתו תרגולות רוחניות ופאפג'י ראה בכך כפירה בעיקר, שהוא כמובן ההווה המושלם כפי שהוא כבר כאן ועכשיו (ראוי להדגיש שבכך הוא התעלם מכל השנים שהוא עצמו עסק בעבודה רוחנית אינטנסיבית). אחרי שנפרדו דרכיהם שלח הגורו מלקנאו את גָנְגָג'י, תלמידה נוספת שהכריז עליה כמוארת, לתקן ברחבי העולם את הנזק שעשה לדעתו אנדרו.

אין ספק שפאפג'י היה גורו פורה במיוחד, מכונת הארה אמיתית, ובין התלמידים-שהפכו-מורים שלו אפשר למצוא גם את אייזק שפירו, ג'איה אשמור (אשה גדולה. הנה ראיון שלי איתה ושותפיה להוראה), מוג'י (אדם מקסים. הנה ראיון שלי איתו) ועוד רבים.

אני לא חוויתי שום חוויה אקסטאטית לרגליו של פאפג'י, והוא בתמורה לא הכריז שאני מואר (בצדק כמובן), אבל כן הרגשתי ממנו עוצמה של נוכחות ותוקף. ביקרתי באשרם בלקנאו שלושה חודשים בלבד לפני שפאפג'י מת, ביולי 1997, ובמיוחד הרשימה אותי השמחה הנינוחה שבה כולם היו שרויים שם – בהחלט לא מחזה מובן מאליו דווקא באשרמים למניהם, שלעיתים קרובות מתחת לשכבת השאנטי הדקיקה קפוצים מאבקי איתנים על היררכיות של דירוג רוחני וקירבה אל הגורו. לבד מסאטסאנג כל בוקר, לא היה שם, באופן מכוון, מה לעשות, וההתרשמות שלי היתה שהשאנטי שם היה אותנטי ונעים.

ה.וו.ל. פונג'ה, נביא הניאו-אדוויטה, אמן האינסטנט-הארה, הלך לעולמו בשישי לספטמבר 1997. אפרו פוזר בנהר הגנגס הקדוש. תורתו ממשיכה להיות מפוזרת ברחבי העולם על ידי תלמידיו הרבים, ומעיינות הנאו-אדוויטה נפוצים לכל עבר.

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י]