פוליטיקה

ראיון עם הרב חיים אמסלם

הרב אמסלם - מתוך דף הפייסבוק שלואחרי שנים רבות שמצבו היה קריטי אך יציב, אפשר כיום לומר בברור שהסטטוס קוו בענייני דת ומדינה מת. לאו דווקא בזכות ניסיונות החקיקה בנושא שאנחנו רואים מצד מפלגת 'יש עתיד' (למרות שאם תצלח 'ברית הזוגיות' זה יהווה שינוי משמעותי), ולאו דווקא מפני הניסיונות של המשרד לשירותי דת להחייאת הרבנות הראשית (שכתבתי על ערכם לאחרונה). אלה ואלה הם רק סימפטומים לתנועה גדולה וחשובה הרבה יותר, תנועה חברתית שמגיעה "מלמטה" ומשנה את כללי המשחק. חרדים שהולכים ונפתחים לישראליות הכללית, חילונים שמגלים עניין בתרבות ובדת, סרוגים שמאמצים את המהפכה הפמיניסטית – כל אלה ועוד הם הכוחות שחורגים ממה שפעם היה הסטטוס קוו, ומשנים את החברה הישראלית.

מהבחינה הזאת התקופה הנוכחית מרתקת. תקופה של תמורות וטרנספורמציות שקשה לחזות את סופה או תוצאותיה. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני תורם את חלקי לניסיון לתת בה סימנים, וכהמשך לכך בכוונתי לנסות ולראיין דמויות שונות שפעולות בתוך או מנתחות מבחוץ את התנועה שאנו עדים לה. הראיון הראשון בסדרה הזאת הוא עם הרב חיים אמסלם.

הרב אמסלם נולד לפני יותר מחמישים שנה באלג'יריה. הוא עלה לארץ ב-1970, הוסמך לרבנות, ובשנת 2006 נבחר לכנסת מטעם מפלגת ש"ס. אחרי שתי קדנציות מטעמה, פרש ממנה אמסלם על רקע מחלוקות אידיאולוגיות שונות. הוא מחה על הזנחת התלמידות הספרדיות על ידי ש"ס בפרשת בית הספר בעמנואל, ועוד קודם האשים את המפלגה בכניעה להגמוניה ההלכתית האשכנזית. אחרי התקוטטות מתוקשרת בין הצדדים החליט אמסלם לפרוש מש"ס ולהקים מפלגה עצמאית. מפלגת 'עם שלם' לא עברה את אחוז החסימה, אולם קיבלה מעל ארבעים אלף קולות – בהחלט הישג לא מבוטל מול ש"ס בהנהגת דרעי ובחיי הרב עובדיה.

מה שמעניין לדעתי ברב אמסלם הוא בראש ובראשונה שהוא עצמאי. Maverick בלעז. לא רק שהוא לא חייב דבר לאיש, אלא שהוא לא מתבייש להביע את עמדותיו בפירוש – והוא גם הקריב אישית לא מעט כדי לעמוד על מה שהוא מאמין. יתרון נוסף של הרב אמסלם הוא שיש לו את הרקע התורני וההשכלה ההלכתית לגבות את עמדותיו – מדובר בתלמיד חכם אמיתי. כמשקיף פנימי ובו-זמנית חיצוני על החברה החרדית הוא מהווה את אחת הדמויות המעניינות ביותר בנוף הפוליטיקאים הדתיים שלנו.

שמחתי מאוד, אם כן, שהוא הסכים לענות על כמה שאלות. כפי שתראו, הרב אמסלם תומך בנישואים אזרחיים, מתנגד לנישואי להט"בים, סבור שרוב העולים הישנים יסכימו להתגייר בתנאים מקלים (אבל רק אורתודוקסים), מנבא את סופה של ש"ס ומשרטט את השינויים הרחבים שיעברו על החברה החרדית בעתיד. הוא גם מבטיח כבר עכשיו להתמודד לכנסת הבאה.

סוגיית הגיור מעסיקה אותך לא מעט. למה אתה רואה בה חשיבות מכרעת לעתידו של העם היהודי?
מפני שלדעתי ההתבוללות ואיבוד חלקים גדולים מהעם היהודי, הם סכנה גדולה ועצומה המתגלגלת לפתחנו, ולעת כזאת אם אנחנו מבקשים לעצור את הסחף, חובה עלינו להעמיד את ענין הגיור על קו הדין וההלכה וללא החמרות שאינם מן הדין, כי "החמרה בגיור פרושה הקלה בהתבוללות". יש עלינו חובה קדושה לשמור על שלמות העם, ולא עוד אלא לעשות הכל להשיב את הבנים האובדים או כאלה שיכולים לאבד לעמינו, ברוח זעקת הנביא בספר יחזקאל (פרק ל"ד) "את הנדחת לא השבותם ואת האובדת לא בקשתם". גיור הוא מושג הלכתי ויש לעשותו על פי כללי ההלכה. במילה, טבילה וקבלת המצוות, כך היה בכל הדורות וכך צריך להמשיך.

הבה ניקח מקרה שהיה בכותרות לאחרונה כדי להמחיש את הבעיה. נאמר ויאיר נתניהו יבקש להתחתן עם חברתו הנורווגית. על כך כתבת בדף הפייסבוק שלך: "מי יסכים לגייר אותה? הרבנות הראשית הנוכחית? בתי הדין לגיור? הרי את צאצאי היהודים "זרע ישראל" שבאים לשם שמים וללא שום סיבה אין מגיירים אז את הגויה, שבאה לשם נישואין יגיירו?" תוכל להרחיב?
ראשית, הבה נבהיר בצורה שאינה משתמעת לב' פנים, כי אנחנו מעדיפים תמיד שכל יהודי ישא בת ישראל וללא צורך לייבא מן החוץ. אך מה לעשות ונסיבות החיים מזמנות מקרים כאלו, ואין כל חדש תחת השמש. לעיתים יהודי מכיר שאינה יהודיה וכן להיפך, וכשהצד היהודי נוהה אחרי הצד הגויי ומתחתן ולא איכפת לו, אין לנו אלא להצטער על כך, כי בלא שהצד הגויי יתקרב ליהדות, הרי שאבדנו את הצד היהודי ואת הבנים שיוולדו. אולם, במידה וחברתו באמת ובתמים מעוניינת להתגייר, להפקת רצונו ורצון הוריו ולאהבתה אותו, אזי היה מן הרצוי לגיירה, אלא שמדיניות הגיור הנוכחית של בתי הדין הרבניים, לא תאפשר את הגיור.

לכאורה הרצון הטהור להתגייר למען הגיור (ולא למען מטרה אחרת) והנכונות לחיות חיים של שמירת הלכה הם תנאים הכרחיים לגיור. איך אפשר לגייר אדם בלעדיהם?
הרצון להתגייר, גם אם הוא נובע מתוך הרצון לנשואין, כבר נדון בארוכה בספרי הפוסקים. ברור שאין הדבר מומלץ, אולם ספרות ההלכה אצל הפוסקים במאה וחמישים שנים האחרונות מעידה "שפשט המנהג לקבל גיורים לצורך נישואין" [הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספריו השונים]. הרצון להסתפח לעם היהודי, על כל המשתמע מכך, בלווי ההליך ההלכתי הכולל מילה (באיש), טבילה וקבלת המצוות (באיש ובאישה), שמשמעותם הבנה עמוקה מהי יהדות ומהם החובות החלות על כל יהודי והסכמה לקבל את אותה האחראיות, מהוות את הבסיס הרחב לשקול דעתם של הדיינים להחליט באופן חיובי לקבל, או להפך. במדה ובית הדין מתרשם כי אין כאן כי אם גיורי קריצה, וכעין חוכא ואיטלולא, ולא יהיה בעצם שום שינוי בערך מעשיהם הראשונים כשהיו גוים, ואף שמקבלים מצוות בפה אבל אין להם שום כוונה לקיים כלום, אזי הבית דין רשאים, ואולי לעיתים אף חייבים לדחות את הבקשה. מאידך אם בית הדין התרשם  מכנות הבקשה, והרצון האמיתי להתחיל לקיים מצוות, והוא אכן מתרשם הן מהידע הבסיסי ביהדות ומהסיכוי שיקיימו מצוות (ואפילו מקצת מצוות הבסיסיות של יהודי מסורתי מקיים, כגון שמירת כשרות בסיסית, צום כיפור, איסור חמץ בפסח, שלא לעשות מלאכה בשבת, הדלקת נרות, קביעת מזוזות, ושאר חגי ישראל), זהו בעצם בסיס ראשוני חיובי המאפשר תהליך גיור. וגם זה נקרא נכונות לחיות חיים של שמרית הלכה, ואנחנו מקווים שבמשך הזמן, יתמידו, ויגיעו להקפדה על שאר כל המצוות.

נחזור למה שפתחנו בו: אתה גורס שיש להקל עד כמה שניתן בתוך גבולות ההלכה על מנת לגייר את מי שמעוניין, ולמנוע התבוללות. אלא שבמדינת ישראל כיום חיים כארבע-מאות אלף איש אישה וילד שאינם יהודים, עולים ישנים מברהמ"ל. רבים מאוד מהם לא יהיו מוכנים להתגייר גם על פי הדין המקל שהצגת. מבחינתם הם יהודים מספיק כבר עכשיו. כך שלמעשה לא פתרת דבר (אלא למעטים שיהיו מוכנים). נדמה לי ששתי אפשרויות עומדות בפנינו: או שנקבל את הנישואים בין יהודים על פי ההלכה לביניהם כעובדה מוגמרת, או שנצא מגבולות ההלכה כפי שהיא ידוע לנו וניזום דרך קלה ואפילו המונית לגיור. מהי תגובתך?
אינני מסכים עם ההנחה שרבים מאוד מהם לא יהיו מוכנים להתגייר גם על פי הדין המקל. הדרך שאני מציע היא גם הלכתית, ונותנת מענה רחב ומקרב למי שהוא "מזרע ישראל" ו-98% מהם הם כאלה, אפשר להקל ויש מרחב תמרון, ויכולת ניתנה לדיינים להקל ולפשט ולזרז את התהליך אם רוצים, ובמיוחד אם יהיה לזה לחץ מסיבי.

נגענו בגיור, נפנה מכאן לנישואים: מה דעתך על היוזמות השונות להנהגת נישואים אזרחיים או ברית זוגיות במדינת ישראל? האם אתה תומך בהוצאת המונופול על הנישואין מהרבנות? מה המודל האידיאלי בעניין זה על פי שיטתך? ומה דעתך על נישואי להט"בים?
כרב בישראל אחפוץ שנישואין וגירושין יהיו על פי ההלכה ועל פי דת משה וישראל בלבד. מאידך, לא יתכן במדינה נורמלית שאין מאפשרים לאדם להתגייר ולהנשא כדמו"י ומאידך לא מייצרים בעבורו מערכת מקבילה, או בברית זוגיות או בנשואין אזרחיים. יש להצר על כך שהגענו לכך שיותר ויותר קולות נשמעים בעד האלטרנטיבות הנ"ל. האשמים בכך הם הרבנות הראשית ושרותי הדת שלא ידעו לתת מענה, והרחיקו ומרחיקים רבים מהדת. נישואין של חד מיניים אינם נשואין המוכרים על פי התורה וההלכה, ואין אני עוסק בענין זה.

כבוד הרב, אנחנו לא מדברים רק על נישואים בין אזרחים שלא יכולים להתחתן ברבנות, אלא על נישואים בין יהודים שיכולים להתחתן ברבנות לבין ישראלים שאינם. האם אתה מוכן לאפשר נישואים אזרחיים כאלה?
יוקל עלי אם תהיה חקיקה כזו שאני לא מחוייב לתמוך בה אך גם לא אלחם נגדה, גם בין הרבנים ופוסקי ההלכה היו שראו דווקא לחיוב את נושא הנישואין האזרחיים הרב הראשי לישראל בזמנו הרב בקשי דורון.

בנוסף, אני לא שואל על העיסוק שלך בנישואים חד-מיניים, אלא על הסכמתך או חוסר הסכמתך שמדינת ישראל תאפשר נישואים כאלה. אנא הגב לכך.
באופן אישי אני חושב שלא ראוי שמדינת ישראל תאפשר נישואין כאלה ותהווה דוגמא לעולם כולו, כשמרבית העולם לא שם.

יהדות ישראל נמצאת בתנועת התרחקות מיהדות ארה"ב. להתרחקות הזאת גורמים שונים, וביניהם היחס של המדינה לתנועות היהודיות הלא-אורתודוקסיות. החל מסוגיית התפילה בכותל ועד לענייני גיור, המונופול האורתודוקסי במדינת ישראל נמצא בחיכוך מתמיד עם הפלורליזם של יהדות אמריקה. מה היחס שלך לתנועות היהודיות הלא-אורתודוקסיות ומה לדעתך אמור להיות מעמדן במדינת ישראל? האם אתה רואה חשיבות בהתקרבות בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב, ואם כן, מה אתה חושב שיכול לסייע לכך?
לדעתי בנושא הקריטי והחשוב ביותר ליהדות העולם בכלל ויהדות אמריקה בפרט, שהוא נושא הגיור/ההתבוללות, מחובתנו לשבת עם כולם ולמצוא מכנה משותף רחב שיאפשר להתחיל לפתור את הבעיות. הפתרונות קיימים אם נאמץ את גישתם של פוסקי ההלכה האורטודוקסים מבית המדרש הספרדי, ושל יהדות צפון אפריקה בפרט. בהחלט עם מילה טבילה וקבלת המצוות בבית דין כשר (ומוסכם), אזי יהיה פתרון בלא זה, לא נצליח. אך צריך גיור אחיד, שיסכימו לו גם התנועות השונות ובלבד שיהיה בדרך מקרבת ולא מרחיקה ועל פי ההלכה.

כבוד הרב, לא שאלתי על הגיור אלא: מה לדעתך אמור להיות מעמדן של התנועות הלא-אורתודוקסיות במדינת ישראל?
לא אתן יד למי שמקעקע את יסודות הבנין ההלכתי של כל הדורות, לנו במיוחד יהדות המזרח והספרדים לא היו תנועות כאלה והן פשוט לא היו קיימות כי לא היה צורך בהן. אז למה אנחנו מוכרחים להמשיך במחלוקות ובפילוגים הללו, הבה נהיה לעם אחד, גם מי ששומר ומקפיד יותר או מי ששומר ומקפיד פחות כולנו יהודים, התנועות הקונסרבטיוביות והרפורמיות נולדו כתוצאה וריאקציה כנגד החרדיות החונקת והקיצונית, אנחנו/אני בכל אופן לא שם.

הרבנות הראשית בצרות. מעמדה בקרב הציבור בכי רע: יותר ויותר ישראלים, הן חילונים והן שומרים מצוות, בוחרים לא להתחתן ברבנות, מערך הכשרות שלה נתפס כמושחת ובלתי-אמין, והבחירות האחרונות לכס הרבנים הראשיים לא הוסיפו לה כבוד. מבלי להיכנס לפסים אישיים, מהן לדעתך הבעיות המרכזיות של הרבנות הראשית כיום? למה הציבור הישראלי הוא מהמובילים בעולם בייחוס שחיתות למוסדות הדת שלו (על פי סקר Transparency International)?
הרבנות הראשית מזמן אבדה את הלגיטימיות שהיתה לה. מרבנות כלל ישראלית היא הפכה לרבנות סקטוריאלית חרדית, שכל ענינה הוא מערכת משומנת של סדור עבודה עבור בניה מצביעיה, רובם ככולם של מערכות הכשרויות השונות (הבד"צים) למיניהם כל עצמם אינו כי אם תעשיית כסף, על חשבון הצרכן הפשוט, שאינו מבין בהלכה ונאלץ לשלם מחירים מופרזים עבור החמרות מיותרות שאינם מתאימות ואינם שייכות לעמך ישראל. אם אינך בעל זרועות וקשרים ברבנות, לא תוכל להשתלב בה. הפוליטיקה החרדית ששלחה זרועות ארוכות למערכות הדת והרבנות, ניצחה והשתלטה על הרבנות, אך זה נצחון פירוס, נדמה שעם הקמת ארגונים שונים כגון "צהר", "בית הלל" וכיוצא הרבנות נמצאת בסוף דרכה. עכ"פ היא כמעט אינה רלבנטית לרוב העם.

בהנחה שאנחנו מעוניינים שלמדינת ישראל תהיה רבנות ראשית רלוונטית (ואולי אפילו מעוררת השראה), כיצד אתה חושב שניתן לתקן את המקולקל בממסד הזה, ואיזה חזון אתה יכול לשרטט עבורו?
שלב א – הפרדת הדת מהפוליטיקה. לפוליטיקאים לא תהיה שום אפשרות השפעה על בחירת הרבנים הראשיים והמקומיים. שלב ב – בחירת אנשים מורמים מעם שחכמתם ויראתם ונקיון כפיהם אינם עומדים לדיון. שלב ג – שדוד מערכות הדת במדינה. שלב ד – הקמת ועדה ממלכתית להסדרת כל עניני הדת במדינה.

מי אם כן יבחר את אותם אנשים מורמים מעם? ומה החזון שאתה רואה לרבנות שכזאת? מה היא תעשה בפועל?
הבחירות יערכו על ידי וועדה ציבורית בראשות רב הראשי, דיין, ראש ישיבה, שופט עליון, יו"ר כנסת, רוה"מ, שר הדתות, הם או נציג מטעמם ניתן ואפשר לחשוב על רעיונות ראויים.

המערכת הפוליטית מציגה בעשור האחרון אנומליה מסויימת: בעוד ששיעורם של החרדים באוכלוסייה הישראלית עולה, נדמה שכוחם הפוליטי יורד. זו הממשלה השנייה בתוך עשור שבאופן מכוון משאירה את המפלגות החרדיות באופוזיציה ומקדמת חוקים האמורים לשנות את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה לרעתם. איך אתה מסביר את התופעה הזאת?
אינני מסכים, בכנסת הקודמת החרדים היו בממשלה. האם יתכן שכוחם הפוליטי יורד? הלואי. זה סימן שהציבור מאס בהנהגה שלהם, מאס בעוני, מאס בהפיכתו לאנטי יצרני, אנטי ציוני, מקצין, מתבדל, לא משרת וכו'. אך אינני בטוח שאכן כך הם פני הדברים. אולם גם אם כוחם של המפלגות החרדיות יורד, זכויות החרדים כפרט וככלל צריכים להישמר!

האם תוכל להעריך מה צופן עתידה של ש"ס? כבר בבחירות האחרונות ההגמוניה שלה בקרב מצביעיה (יהודים מסורתיים, יוצאי עדות המזרח) אותגרה על ידי שתי מפלגות, זו של הרב אמנון יצחק, וכמובן זו שלך. ללא ספק, מותו של הרב עובדיה ז"ל החליש אותו עוד יותר. האם לדעתך תם עידן ש"ס ככוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית?
ש"ס נמצאת בסוף דרכה כמפלגה כלל ספרדית. היא תהפך למפלגה חרדית, ספרדו-ליטאית, מפלגה לבני תורה, ונקוה שהצבור הרחב יבין שאין לו חלק ונחלה עמם. הצבור הספרדי חייב לחזור לשפיות, לציונות, לשרות בצה"ל, לתורה ועבודה, למתינות ולסובלנות. אני כאן להמשיך את המהפכה שהתחלתי, ולהציב אלטרנטיבה ברורה.

לא רק בקרב ש"ס, אלא גם העולם החרדי הליטאי והחסידי סובל ממשבר מנהיגות חמור. נראה שה"גדויילים" אינם מסוגלים להתמודד עם אתגרי ההווה, החל מהשינויים הפוליטיים, דרך השינויים החברתיים וכלה באיום האינטרנט. אתה לא פעם כותב ושואל "איה השכל הישר", ואכן נדמה שבדיוק השכל הישר לא משחק תפקיד בקבלת ההחלטות בקרב הנהגת הציבור החרדי האשכנזי. זו אינה תופעה חדשה, אולם היא מחמירה. האם תוכל כמשקיף חיצוני למחצה ופנימי למחצה לנתח את התהליכים שעוברים על הציבור החרדי בזמן הזה? לאן אתה מעריך שדרכו מובילה אותו?
העולם המודרני, האינטרנט וכל הנלוה, חדרו וחודרים לעולם החרדי, ומשנית את אופיו. אמנם יש טרור פנים חרדי כנגד כל מי שמעז להרים ראש ולהציע אלטרנטיבה שפויה, אך לדעתי הסתלקותם של הדמויות הרבניות שהיו בקונצנזוס, יגרמו לכך, שהן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים הגרעינים הקשים של החרדיות המחמירה יצטמצמו.

ומה אז? תוכל להרחיב? מה יקרה לשאר החרדים?
לגבי מה שקורא בעולם החרדי הפנימי – ברור שיהיה שינוי. ראשית, מרן הרב עובדיה זצ"ל איננו, והוא כבר לא יכול להעצים את הכח החרדי-ספרדי, שהוא בעצם מוטציה ליטאית/ספרדית. זה בודאי הולך להשתנות. שנית, המצוקה מחד והמודרנה שחדרה לכל הבתים, גם החרדיים, מאידך גיסא גורמת להתפקחות מהירה. יותר ויותר אנשים ישרתו בצה"ל, יעבדו, יתערו, יתמתנו, ילמדו להכיר את שאר העם והעם יכירם, ההתלהמות והכפייה יפחתו, אין לנו ברירה, אחרת רע ומר יהיה לעם וגם לחרדים. אני נותן ותורם את חלקי הדל, כך שהחרדיות הנוקשה תחלש מאוד, ובמקומה תקום חרדיות מתונה יותר משרתת ועובדת. ברור שחברת לומדים מטבעה היא חברה מחמירה-מקצינה, חברה עובדת היא פתוחה ומשתלבת יותר. מכיוון שהאחרונה תגדל והראשונה תקטן, יחסי הגומלין חילוניים/מסורתיים-חרדים יהיו יותר קלים לכל הצדדים.

מה תוכניותיך האישיות לעתיד? האם בכוונתך להתמודד שוב בבחירות לכנסת?
אני ממשיך בעשיה. הטפה ליהדות מתונה ומקרבת, בשלוב תורה ופרנסה, בפתרון בעיות הגיור, בצדק חברתי, בהטפה לשרות בצה"ל, והחדרת למודי ליבה ולמודים כלליים לכל מי שחפץ בכך, לו ולילדיו. אתמודד בכנסת הבאה אך עדיין לא החלטנו לאן פנינו. אשתדל להיות במסגרת בה אוכל להשמיע אל קולי ולקדם נושאים חשובים אלו. כחמישים אלף איש שהצביעו 'עם שלם', למרות השמצות החרדים וכל ההפרעות שעשו, זו אמירה משמעותית ואי אפשר להתעלם ממנה.

תודה רבה.

המשא ומתן לשלום והזהות היהודית של מדינת ישראל

בכל שנה סביב דצמבר עולות מרשת פוקס-ניוז זעקות שבר על "המתקפה על כריסמס". שדרניותיו הבלונדיניות ה"כל-אמריקאיות" ואוסף פרשניו השמרנים ממלאים את המסך בדוגמאות שלדעתם מראות איך "המדיה הליברלית" וקבוצות של אתאיסטים חובבי משפט חוקתי מנסים לכרסם בקונצנזוס הנוצרי הקדום שכולל עץ אשוח מואר במרכזי קניות וסנטה-קלאוס חייכני שמחלק מתנות. כך יוצא שבארץ שמסחרה את חג המולד אד-אבסורדום מפחדים מכמה לוחמי-חילון שפונים לבתי משפט בדרישה להוריד את עץ האשוח בבית העירייה, כי אין לערבב דת ומדינה.

נראה שהמקבילה הישראלית והמועצמת לתופעה הזאת היא הבהלה הנוכחית ל"צביון היהודי" ול"זהות היהודית" של מדינתנו. נכון, הדאגה לאלו ליוותה את המדינה עוד מלפני קוּמה, אולם נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שבזמן הזה היא מגיעה לשיאה ההיסטרי, כאשר נתח לא קטן מההאשמות כנגד אנשי שמאל, ארגוני זכויות אדם וסתם אנשים נורמלים שלא מעוניינים למול את בנם עוסק בהתכחשותם של אלה לזהותם היהודית ובניסיונם הנבזי לכאורה לערער אותה אצל אחרים.

יש כמה רבדים שונים ומשולבים במשבר הזהות הזה. ראשית, הולך ונהיה ברור שהחלום הימני-סרוג על שליטה ביהודה ושומרון (אני כבר לא מדבר על שתי גדות לירדן) נגוז. שברו של עמוד השדרה האידיאולוגי של הימין מוליד צורך בתנועה מהירה קדימה על מנת שלא לעמוד במקום וליפול, וזו באה לידי ביטוי בחיפוש קדחתני והעצמה מופרזת של איומים חדשים מבית ומחוץ. חלקם בעלי תוקף (איראן), וחלקם אינם (הפליטים האפריקאים, ארגוני זכויות האדם).

מצד שני, שברון חלום ארץ ישראל אכן קשור לתמורה רחבה שתעבור על המדינה שלנו, וזו אכן נוגעת בזהותה היהודית (לפחות כפי שהמושג הזה נתפס על ידי רוב היהודים). מבחינה זו למרות שתעמולת השיסוי מצד כותבים מימין כנגד הגופים שמניתי לעיל היא מוגזמת ופעמים רבות חסרת ביסוס, יש בה גרעין של אמת, משום שאם מדינת ישראל תוותר על שטחי יהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית היא אכן תאבד מימד מסויים, יסוד מסויים, של "יהדותה". ודאי אם אנחנו מדברים גם על ויתור על חלקים מהאגן הקדוש בירושלים.

משמעותו של "שלום אמת"

אבל זה עוד לא הכל. כי יש גם נקודה שלישית, והיא למעשה קשורה בדיוק למה שאותם קולות מהימין מכוונים אליו. אגיע אליה דרך דו"ח מעניין וחשוב שיצא לאחרונה.

לפני כחודשיים יצא דו"ח של החלק הישראלי 'קבוצת המשבר הבינלאומית' (International Crisis Group), ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח הפועל בעשרות מדינות וממומן על ידי נדבנים וממשלות מערביות שונות. הדו"ח, תחת הכותרת הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (pdf: עברית, ערבית, אנגלית) מביא כמה נקודות מעניינות, המובילות אותו למסקנות מעניינות לא פחות.

הדו"ח מנתח את יחסו של הציבור הציוני-דתי לסכסוך (או למעשה למה שנראה כמתווה לפתרון הסכסוך) ובאופן ראוי לציון נותן משקל משמעותי למימד הדתי של הסכסוך. מחבריו מבינים שכל פתרון ידרוש לא רק פשרות מדיניות, אלא פשרות דתיות משני הצדדים. בצד הישראלי, אלו המתפשרים מבחינה זו יהיו בעיקר ציבור הציונות הדתית. החרדים מחד, והחילונים מאידך, יוותרו על הרבה פחות מבחינה דתית. הכאב של הציונות הדתית יהיה אפוא גדול בהרבה, ויש לא רק להתחשב בו, אלא גם לעשות את המקסימום כדי לצמצם אותו.

בתקציר המנהלים שבתחילת הדו"ח אפשר לראות המלצות לממשלת ישראל כגון כניסה ל"דיאלוג פנימי על מקומה של הדת בעשיית שלום אשר כולל מנהיגים דתיים מכל הזרמים היהודיים, ובהם דתיים-לאומיים", וכן הבטחה מראש של הממשלה לקיים משאל עם על כל הסכם עתידי, דבר שבאופן ברור יפחית התנגדות מתוך הציונות הדתית, שרובה רואה ברצון העם ביטוי לרצון האלוהי.

דבר נוסף עולה בדו"ח (שאינו נמצא בתקציר המנהלים – לגביו ראו עמ' 34-36), והוא לא פחות משמעותי. על פי הדו"ח הסכם השלום אשר

מאשר ומחזק את אופייה היהודי של ישראל, ובה בעת מכיר בקשרים היהודיים לארץ ישראל עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגייס תמיכה דתית-לאומית. מרבית הציבור הדתי -לאומי הלא-תורני עשוי לקבל פשרה על ארץ ישראל, אם יקבל פיצוי בשני עמודי התווך האחרים של התפיסה הדתית הדתית-לאומית – "עם ישראל" ו"תורת ישראל". בלי קשר לשאלה כיצד יוגדר ההסכם ואיך ידונו בו במרחב הבינלאומי, ממשלה ישראלית שרוצה לגייס לפחות את תמיכתם של חלקים מהחוגים הקוקיסטים חייבת להראות מחויבות לארץ ישראל ולאופייה היהודי של המדינה. (עמ' 34)

איך עושים זאת? על פי הדו"ח מנהיגים דתיים-לאומיים מחפשים "הפגנת תודעה יהודית" בקרב מנהיגי המדינה. אלו מצופים לעמוד לא רק על האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים, אלא גם אלו ה"יהודיים". כלפי חוץ, עקרון חשוב הוא ההכרה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כך למשל, הדו"ח מזכיר סקר חשאי שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ב-2010. על פי הסקר

הסיכוי שמתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה יתפנו בלא עימות יגבר אם הנסיגה תהיה בעבור "שלום אמת". הסקר גם מצא שהמרכיב המובהק ביותר המצביע על כך שההסכם מספק "שלום אמת" היה הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (עמ' 36, הע' 226)

אני מאמין שהתעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית באה מתוך שהוא סבור שכך ראוי, אבל כפי הנראה הכרה כזאת תקל על הציבור הציוני-דתי לקבל הסכם הכולל את חלוקת הארץ. (ועקיבא אלדר כותב על זה בהקשר לדו"ח הנידון כאן.)

השלום איננו מטרה בפני עצמה

ועכשיו נחזור אל אותה נקודה שלישית, כלומר המשא ומתן על חלוקת הארץ ככלי המכוון לפגיעה באופייה היהודי (כפי שרבים מבינים אותו) של המדינה. שימו לב לציטוט המדהים הבא מפי רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מתוך ראיון שקבוצת המחקר עשתה איתו בנובמבר האחרון:

הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל. (עמ' 35, הע' 225)

לדעתי הציטוט הזה קשה מאוד. על פי הדברים האלה השלום (שמבחינתו של פונדק פירושו הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש) אינו סופו של תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל זוכה לגבולות קבע וחדלה מלפשוע כנגד הפלסטינים על ידי שלילה מתמשכת של זכויותיהם, אלא כלי שמטרתו לשנות את אופי המדינה בהתאם לחזון מאוד מסויים. מי שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים לא ידע עד כמה רחוק העקרון הזה יכול להגיע.

שאלתי בדוא"ל את ד"ר פונדק על הדברים והוא כתב שהם נאמרו במפגש עם קבוצת חרדים, שטענו שהם מקווים שהסכסוך לא יסתיים "מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו". הוא עמד על כך שהוא לא מכוון למדינת כל אזרחיה, אלא להפרדת דת ממדינה, שתאפשר גם למיעוט הערבי להשתלב באופן מלא (ראו תגובתו המלאה בתחתית הרשימה).

השאיפה להפרדת דת ממדינה היא כמובן עמדה לגיטימית, אבל אני סבור שאין לה מקום כחלק מהשיקולים במשא ומתן המדיני. יש כל מני מודלים של דמוקרטיה, אפילו ליברלית, כמו גם מודלים שונים של יחסי דת ומדינה בדמוקרטיה. הברירה ביניהם אמורה להיות מוכרעת על ידי דיון ציבורי, לא באופן עקיף על ידי מו"מ לשלום. בעיה נוספת בדבריו של פונדק היא כמובן שעד כה הם לא נשמעו, דהיינו הוצהר על מטרה אחת, כאשר הכוונה היתה בכלל לאחרת. והעניין אף חמור עוד יותר, שכן ברגע שתהליך השלום מחביא בתוכו פולמוס דתי, העובדה שבמסגרתו יפגע (אם לא פשוט יתרסק) עולמו הדתי של ציבור גדול, ציבור הציונות הדתית, הופכת את המהלך הזה למכוער ופגום מבחינה מוסרית גם מהכיוון הזה.

בעוד פעמים רבות הזעקות מימין על כוונות הזדון כנגד זהותה היהודית של מדינת ישראל הן לא יותר מהכפשה זולה של עמדות לגיטימיות והסחת דעת דמגוגית מאימפוטנציה של ממשלת הימין (ראו למשל הפולמוס האחרון שלי עם דרור אידר על עניין המילה), פעמים אחרות יש בהן ממש. אפשר להיזכר כאן גם בהאשמה על האליטה האחוס"לית שמנסה לשמר את מעמדה על ידי פגיעה בקבוצות אחרות. ראוי שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים יהיה נקי מאינטרסים זרים או מאבקי כוחות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

דת ומדינה במו"מ לשלום

אישית, אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי,* ובהזדמנות אחרת אכתוב מדוע. כאן רק אעלה את השאלה, האם ייתכן שהיציאה כנגד רעיון "המדינה היהודית" מגיע לפעמים לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט.

כמובן, גם הצד הימני של המפה הפוליטית תומך בפתרון מדיני כזה או אחר מתוך מניעים דתיים ועל מנת לקבע או להשפיע על יחסי דת ומדינה. פונדק מספר שכך בדיוק אמרו לו חרדים שדיבר איתם, ואצל סרוגי-כיפה קוקיסטים הדבר מובן מאליו. ברור שהם מעוניינים לשמור על השטחים לא רק מסיבות בטחוניות, ואף לא רק מתוך קשר דתי לארץ, אלא גם משום שזה תואם לחזונם על אופייה דתי הרצוי של מדינת ישראל ויחסי דת ומדינה בתוכה. ברור שגם מתוך מניעים כאלה הם מתנגדים להסכם שלום הכולל את חלוקת הארץ.

בתוך כמות המלל האינסופית שנשפכה על תהליך השלום, ההתייחסות לסוגיות של דת ומדינה מעטה מאוד. הדו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית הוא על כן חשוב. הדת והלאום היהודיים ממילא משולבים, ויש לבטח תמימות מסויימת בהנחה שתהליך רחב היקף שעובר על הלאום היהודי (בין אם הקמת מדינה ריבונית ובין אם פרידה משטחיה) לא ישפיע על דתו. חשוב שהדברים האלה יוצבו מול אור השמש וידוברו בגלוי ביושר.

:

* נתניהו מדבר על "מדינה יהודית", אולם עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומית, גילה לי שיועציו של נתניהו אמרו לקבוצה ששני הנוסחים (כלומר גם "מדינת לאום של העם היהודי") מקובלים עליו בהסכם סופי. על פי זלצברג לא מן הנמנע שנתניהו משתמש במינוח "מדינה יהודית" כדי לנגן על אותם רגשות דתיים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כלומר כדי להרגיע את הציבור הדתי לאומי על ידי העצמת "יהודיות" המדינה שתוכר על ידי הפלסטינים.

** תגובתו של ד"ר רון פונדק:

מבחינתי השלום אינו מטרה. כישראלי ציוני הדבר החשוב לי הוא להבטיח את עתידה של המדינה לעתיד הרחוק. לכן המטרה הגדולה איננה שלום, אלא השלום משרת את המטרה הגדולה. בטווח הנראה לעין תפיסתי את המטרה הגדולה היא מדינה נורמאלית שאינה חיה על חרבה, שיחסיה עם שכניה נורמאליים ושהיא מתעסקת בראש ובראשונה ומשקיעה את מיטב משאביה בפיתוח המקום הזה לטובת אזרחיו.

מבחינת האופי של הדבר הזה שנקרא ישראל, אני סבור שאנחנו חייבים לעדכן חלק מההגדרות ולהתייחס לשינויים שחלו מאז 1881-2 ועד היום. מחד, נוצרה כאן חברה עם מאפיינים ישראלים/עבריים ולא רק מאפיינים (תרבותיים ודתיים) יהודיים, ומאידך נקלטו כאן כעשרים אחוז ישראלים שאינם יהודיים והם ישארו ישראלים על אפו וחמתו של ליברמן. ובמדינה נורמאלית גם המיעוט חייב להיות חלק מהחברה ולחוש את זה הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הסמלית.

ולכן השורה התחתונה של התפיסה שלי היא שהשלום יאפשר לנו להתמקד בפיתוח המדינה והעצמת החברה. במסגרת זאת צריך יהיה גם להתמקד במעבר מהמצב שהיה בראשית הציונות – כשהיהדות הייתה המוטיב הדומיננטי והישראליות מוטיב משני, למצב בו הישראליות תהיה הדבר הדומיננטי והיהדות הדבר המשני. מבחינתי ישראליות היא שילוב של יהדות, עבריות, והכלה חיובית של האחר במציאות שתאפשר לו/לה לחוש חלק מהישראליות.

כל זה לא קשור ישירות לשלום, ואם היה ניתן לעסוק בזה גם בעידן של מלחמות, מה טוב. אבל נפש החברה והאדם היא כזאת שאינה יכולה להביט פנימה בצורה חיובית וכנה כל עוד קיים איום חיצוני. ולכן לא הפתיע אותי שחלק מהחרדים אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים סוף לקונפליקט הערבי-ישראלי מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו. תחושת האיום משאירה את החברה הישראלית/יהודית בגטו ואת זה הם מעדיפים. אני מעוניין שנשתחרר מהפראנויה ומהגטו.

אני מבין את החשש של החרדים מתהליך ישראליזציה שבפועל כבר מתרחש בישראל, אבל לדעתי הציונות הדתית הלא חרד"לית יכולה וצריכה להיות שותף מלא למהלך כזה. אבל גם הם יהיו מסוגלים לעשות את זה רק אחרי שיקבע גבול חדש והם יצטרכו למצוא כוון אחר וחיובי לאנרגיות שהם משקיעים במפעל האנטי-ציוני של ההתנחלויות.

קוקיזם: על עלייתו של גוש אמונים בספרו של גדעון ארן

גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, 2013, 464 עמ'

סתם

צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים.

הנה לכם הקוקיזם על רגל אחת: הפוליטיקה כמגרש המשחקים של אלוהים, המציאות המדינית כנושאת בשורה משיחית, היומרה הנונשלנטית להבין את רצונו של הקב"ה והאמונה נטולת הספק שבידי אנ"ש הסוד המפענח את מהלך ההיסטוריה. הדובר, אחד ממנהיגי 'גוש אמונים', ממשיך ומבאר:

החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים. (עמ' 369)

ושוב, במילים בודדות מקופלת תמצית הקוקיזם: הביטחון המוחלט בגאולה המתקרבת, קידוש החול, ובעיקר חולות יהודה ושומרון, העתקת מרכז חיי הדת מהלימוד לאקטיביזם המשיחי והיוהרה שהופכת כל מתנחל למקובל המזווג ספירות ומניע תהליכים בעליונים.

את הציטוטים הללו מביא גדעון ארן הישר מהשטח. אמנם שטח שכבר אינו קיים, שכן ארן דהר על הרי יהודה ושומרון יחד עם אנשי 'גוש אמונים' באמצע שנות השבעים, וכבר מזמן לא מדובר בגבעות טרשים קרחות בינות לכפרים ערביים כנועים. גם 'גוש אמונים' עצמו כבר אינו קיים, הגם שחייו היו ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שציפה ארן. כאשר כדוקטורנט צעיר לסוציולוגיה הצטרף ארן לאנשי הגוש הוא ראה מולו תנועה "אקזוטית וכריזמטית" ומעט "סהרורית". כמי שרצה להתמחות בכיתות קיצוניות הוא ציפה לכתוב על קבוצה קטנה, לתעד את עליתו ושקיעתו של קוריוז. הוא לא ידע שהוא עומד להיות עד לתנועה הדתית-חברתית שתשנה את פני מדינת ישראל.

ארן ליווה את אנשי 'גוש אמונים' למעלה משנתיים, בין 1975 ל-1978. הוא השתתף במסעותיהם בשטחים הכבושים, בדיוניהם הפנימיים, בתגובותיהם להתפתחויות הפוליטיות והבינלאומיות, בניסוחיהם לתיאולוגיה הקוקיסטית, בשמחותיהם, באסונותיהם, בהפגנותיהם ובפעילותם החשאית. הספר שלפנינו הוא פרי מחקרו המאלף של ארן, שגובש לכדי עבודת דוקטורט, ולבד מהמבוא ומסוף הדבר הוא מובא, אחרי עריכה, כלשונו. הקוראים נחשפים אפוא לתיעוד ולניתוח של ארן מלפני למעלה משלושים שנה.

להחלטה להשאיר את החומר כפי שהוא יש יתרונות וחסרונות. לכאורה, הספר מתאר תמונה שנמוגה ונעלמה, תמימות ילדותית שההתבגרות הכואבת ממנה גזלה מאיתנו את האפשרות להתייחס אליה ברצינות. מאידך, דווקא משום כך התיעוד הראשוני הזה חשוב ביותר. לעיתים נדירות זוכה חוקר להיחשף לשלביה הפורמטיבים של תנועה דתית, בוודאי תנועה דתית משמעותית כל כך. הנגיעה האינטימית שמאפשר ארן בבשר החשוף של ההיסטוריה הישראלית היא על כן יקרה מפז. הנה עומדים לפנינו חנן פורת הצעיר והכריזמטי, משה לוינגר מלא הלהט, יואל בן נון כשהיה עוד מנהיג בולט באותו ציבור, הרב צבי יהודה קוק בעצם ימי ניסוח חשיבתו המדינית-דתית.

צבי יהודה הופך לאדמו"ר, קוק הופך לקוקיזם

סיפורו של 'גוש אמונים', על פי ארן, מתחיל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ולידתו בקבוצת 'גחלת' (ר"ת גרעין חלוצים לומדי תורה), בראשית שנות החמישים. שם החלה לצמוח תודעה דתית המבקשת לכלול את מציאות החולין תחתיה, המבקשת להיות במובן המילולי ביותר ציונות דתית. שני קטליזטורים מביאים להתהוותה של הקבוצה: מחד, הקמתה של מדינת ישראל – כלומר מדובר במשיחיות שעולה לא מתוך חורבן, אלא דווקא מתוך גאולה. מאידך גיסא, היחס המזלזל, המבטל לו זכו שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. קשה כיום להבין עד כמה בזויים נראו שומרי מצוות בעיני היהודים החילונים דאז, שנשמו ציונות ונשפו סוציאליזם. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כ"אדוק-פיסטוק" הביאו לתחושות נחיתות, אשר לא היה לה אף את הנחמה החרדית הנולדת מהסתגרות.

מתוך הוויה זו קמים חברי 'גחלת' ומנסים להגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה. בני תשחורת כצפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד וחיים דרוקמן, בימינו מהרבנים החשובים ביותר של הציונות הדתית, מצטרפים כקבוצה לישיבת 'מרכז הרב', אז ישיבה שולית ונחותה. שם הם מוצאים את המסד ההגותי-דתי שיזין את שאיפותיהם הלאומיות.

הרב צבי יהודה קוקמסד זה נבנה, כידוע, על גבי כתביו של הראי"ה קוק. אלו הפכו לכתבי הקודש החדשים, ופרשנותם למלאכת אריגת תיאולוגיה פוליטית ציונית-משיחית. צדדים בחשיבתו שעוסקים בדתיות פרטית ובהגות כללית הושתקו. כיוונים שעוסקים בסגולת האומה ובגאולת העולם הובלטו (הקוקיזם, על כן, אינו תורת הרב קוק). לתפקיד הפרשן הרשמי של הראי"ה קוק נתמנה בנו, הרב צבי יהודה, שעמד אז גם בראש הישיבה. הוא שניסח במילים ובמעשים את הקוקיזם, וגיבש סביבו את התלמידים החדשים כחסידים סביב אדמו"רם.

ארן מקדיש מקום לתהליך האדמו"ריזציה של הרצי"ה. הלה הופך בעיני חברי 'גוש אמונים' למחזיר בתשובה, לאור לגויים (אנשי הגוש מספרים שהרביץ תורה ל"כושים ענקיים ודוגמניות"), למרפא נפשות חולים, לעילוי תורני, לבקיא בלשונות העולם, לידען בפילוסופיה – ולבסוף לנביא. חנן פורת מצוטט כקובע שביתו של הרצי"ה הוא "מרכז העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה." (203). נבואתו המפורסמת ביותר של הרב ניתנת שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, עת בשיחה עם תלמידיו זעק על כך שעם ישראל שכח את ארץ אבותיו, הלא היא הגדה המערבית. חודש אחר כך כבר היתה הגדה בידי ישראל, ואנשי הגוש היו יכולים לצאת ולהאיר את ישראל ואת האנושות כולה.

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי

ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה לביטוי הארצי של הקוקיזם. ארן יודע לספר שלפני מלחמת ששת הימים התעסקו אנשיו (לבד מלימוד תורה) במלחמה נגד "המיסיון" בירושלים: הפרעה לקונצרט "מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, השחתת רכוש כנסייתי וביזוי כמרים שנקרו בדרכם. שחרור ארץ האבות נתפס כציווי מאת שר ההיסטוריה לצאת ולעשות היסטוריה – או נכון יותר להביא לקץ ההיסטוריה בגאולה השלמה. האדמה הופכת לתשמיש קדושה, ההתנחלות הופכת לריטואל. בקוקיזם, כותב ארן, נערכת

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית. (177)

הרב צבי יהודה מכבד את אריאל שרון בהנחת אבן הפינה להתנחלות אלון מורהאם הציונות היא הפיכתה של היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה, הקוקיזם מבקש להחזיר מנה אחת אפיים ולהפוך את הציונות עצמה לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי התיישבות, הצבת אוהלים הופכת למצווה. "קידוש החול, קידוש הכל" כותב ארן. הקוקיזם מתייחד בכך שעבורו הגאולה יכולה להגיע לפני שעם ישראל עושה תשובה, ואף ללא משיח. "גאולת האדמה" מקבלת משמעות חדשה, והופכת לגאולתה של המציאות כולה. הקוקיזם גם יודע מראש ובוודאות את מהלך האירועים: עוד דונם ועוד דונם פירושם קרבה הולכת וגוברת לקץ הימים, בו מציון תצא תורה ואליה ישאו עיניים כל הגויים.

סגולת ישראל מבטיחה את הצלחת הקוקיזם, אולם הגאולה שמביאים אנשי 'גוש אמונים' אינה כאמור רק עבור היהודים. הרב לוינגר מסביר לארן כי

בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. (391)

הקוקיסטים יודעים טוב יותר ממך מה טוב בשבילך, והם יכפו את כל הטוב הזה עליך אם תרצה או לא תרצה. לא למענם הם עושים זאת, אלא כשליחים נאמנים של ריבונו של עולם, המשמשים לו כלים ומצייתים בהשקט ובבטחה לפקודותיו. מתוך כך גם ניתן להבין את עומק השבר שיגיע כאשר עם ישראל יפנה להם עורף, כאשר מדינת ישראל תיפרד משטחים כבושים, כאשר מהלך הגאולה יעשה את הבלתי יאומן ויסוג לאחור.

הגשמתו של החלום הדתי מסוכנת לדת

אולם לא רק סופו של הקוקיזם במשבר בלתי נמנע. חידושו של ארן הוא ניתוח של צמיחת הקוקיזם דווקא כתגובה למשבר. זהו המשבר הנובע מהדיסוננס שבמדינת ישראל חילונית מצליחה. שלא כמו הראי"ה קוק, לא היו יכולים ממשיכיו לראות את הניצוצות האלוהיים החבויים, לכאורה, בלב היהודים החילונים וברובד "הפנימי" של מעשיהם. מדינה יהודית המתנהלת בצורה חילונית היא תרתי דסתרי עבורם, והם יוצאים לתקן את המציאות. "אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל מימדים עצומים," מצטט ארן את אחד מתומכי 'גוש אמונים', "[המדינה היא] גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת" (301).

חנן פורת חוגג את האישור הממשלתי להישאר בסבסטיה - צילומים של משה מילנר, לע"מהגשמתו של החלום הדתי, הקמתה של מדינת יהודית, מתגלה כמסוכנת עבור הדת. הקוקיסטים ביקשו להחזיר את היהדות למרכז ההוויה הישראלית, ואם צריך – בכוח. במלחמת ששת הימים מגיע המתח האמוני לשיאו: ישראל החילונית מנצחת ניצחון מזהיר, הר הבית בידינו, ובתי הקפה בתל-אביב מלאים באלופי צה"ל הנהנים מהשמש. הקוקיסטים מפרשים את המאורעות כדרכם, ומעוניינים להסביר לחילונים את משמעותם. המתח שבין הצלחת החילוניות (בעזר ה' כמובן) לבין חוסר רצונה להסיק מכך את המתבקש (ולחזור בתשובה) הוא גדול מדי. מתח יוצר תנועה. משבר יוצר לידה.

זהו עיקרון מקובל וברור בשדה מחקר הדתות: דיסוננס אמוני יוצר רצון להרמוניזציה, וזה בתורו יוצר פעולה ומעשה. האמונה והמציאות הם כשני אופנים הניצבים מנותקים, זה מעבר לזה, ללא נגיעה וללא עזרים התומכים מהצד. המחזיק מבנה שכזה בנפשו מבין אינטואיטיבית כי אם ירצה שלא ליפול, עליו לדחוף ולדבש – לנוע קדימה. 'גוש אמונים' יוצא אל השטח כתנועה קדימה המבקשת לחתן את האמונה עם המציאות (דא עקא: הגלגל האחורי לעולם לא יגיע אל הקדמי). המכה הקשה שסופגת ישראל במלחמת יום כיפור נותנת דחיפה נוספת, והקוקיסטים מנתבים את האנרגיה המשיחית להתנחלות. מסכם את העניין חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש" (376).

יש לומר שביציאתו של הקוקיזם להגשמת היהדות כדת לאומית הוא מחייה את רעיון הגאולה העברי הקדום: גאולה פוליטית שבאה לידי ביטוי בממלכה ריבונית. הקוקיזם לא בדה אידיאל זה מלבו, אלא רק תרגם את השאיפה המקראית ללשון ולמעשה מודרניים, והוסיף לה דיאלקטיקה הגליאנית ופרשנות קבלית. בכך הוא יצא נגד תהליכי הפרוטסטנטיזציה העוברים על דתות העולם בעידננו, במסגרתם הן הופכות לעניינו האישי (והפסיכולוגי) של הפרט. כהעצמת התגובה לתהליך הזה הרוחניות המיסטית של הרב קוק נשכחה והקוקיזם נותר עם משיחיות יהודית תיאוקרטית בלבד, חסרת גמישות ומועדת לשברון.

אין לך קץ מגולה מזה

ארן מביא לפני הקורא עובדות היסטוריות, נראטיב, ופרשנות מבריקה. כתיבתו יצירתית ויפה, והקריאה בספר היא חוויה מענגת. יש בו גם כמה בעיות: החסרון באינדקס הוא חמור, וההסברים הארוכים בתחילתו על התהוות התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 מיותרים. חלוף הזמן גם ניכר על ההסברים בכל הנוגע לקבלה ולמיסטיקה. אולם בכללו של דבר הטקסט מרתק, ועמית שהם, העורך, עשה עבודה ראויה להערכה במבצע הורדת השפע הדוקטורטי והגשמתו במציאות הארצית כספר.

מחקרו של ארן מגלה לנו עד כמה חי וחדשני היה הקוקיזם בתחילתו: קידוש החול, קידוש צה"ל, קידוש הלאומיות, האמונה המסנוורת בצדקת דרכו, הבוז שנשא כלפי דתיות פאסיבית, הפרשנות התיאולוגית – און-ליין – לכל התרחשות פוליטית. מחקרו גם מגלה לנו עד כמה גדול כשלונו, עד כמה חיוורת דעיכתו. כיום הקוקיסטים האדוקים ביותר – הרב טאו ו"ישיבות הקו" שתחת הנהגתו – נסוגו מהזירה הציבורית והתנתקו מהחברה הישראלית. מי כנפתלי בנט, איש ההיי-טק מרעננה שהפך לבעל הבית החדש של הציונות הדתית, מבשר את קיצו של הקוקיזם כתנועה חברתית תוססת. שלושים שנה אחרי שנכתב כמבוא לתפיסתה של תנועה צעירה, הטקסט העסיסי של ארן מפורסם עכשיו כסיכומה.

סתם

פורסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ'.

החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

פעם ד"ש היתה "טומאה", היום לפיד הוא אח

בימים אלה אני קורא את ספרו של גדעון ארן בעל הכותרת המגניבה קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו (הוצאת כרמל). מדובר בהוצאה לאור של הדוקרטורט של ארן שנכתב בשנות השמונים, ועוסק בכלל במחקרו מאמצע שנות השבעים, עת התלווה לאנשי 'גוש אמונים' במבצעיהם הראשוניים. באופן אישי את הדוקטורט המרתק צילמתי מזמן והוא שוכב על המדף כבר כמה שנים, ובהחלט משמח לראות אותו בפורמט שימושי הרבה יותר, וגם ערוך ומקוצר (העורך: עמית שהם). עוד אכתוב, בעזר ה', על הספר, ובינתיים ציטוט קצר, לא על הרב קוק והגותו, גם לא על בנו ופועלו, גם לא על מפעל ההתנחלויות ואנשיו, אלא על מימד ומקרה פוליטי אחד, שרלוונטי ואקטואלי לנו דווקא בשונותו מהמתרחש בעצם ימים אלה. אחד הדברים המעניינים בספר הוא שלבד מההקדמה ואחרית הדבר, הדברים הם ככתבם וכלשונם במהדורה הראשונה, כלומר מראשית שנות השמונים. הנה אם כן המצב כפי שהשתקף אז לעיני ארן, ביחס לאותו עניין מסויים.

המדובר בימי מהפך 77'. ממשלה חדשה מוקמת, וסוף סוף אנשי גוש אמונים מרגישים שלא רק "העם", אלא גם השלטון איתם. אולם לא כל העם ולא כל השלטון, ולאו דווקא בנוגע לנושאים הבוערים בלבם:

קוקיסטים נזעקו לנוכח גורמים פוליטיים מסוימים להסיט ממוקד הוויכוח הציבורי את מה שקרוי "השאלות הלאומיות", שעיקרן "שלמות הארץ", ולהמירן בבעיות תוכנה של מסגרת החברה והמשטר בישראל. מאמיני הגוש יצאו למלחמת חורמה באותה מגמה שנראתה להם "מופרכת", "מסוכנת", ו"סותרת את רצון העם". את תמצית השלילה מצאו בנוסחה שקנטה לה מהלכים באותם ימים, על פיה חשיבות נושאי פנים עולה על חשיבות נושאי חוץ וביטחון. לטענת קוקיסטים העיד הדבר על התכחשות לעקרון היסוד ש"נושאי העם והארץ הם נושאי הפנים האמיתיים".

[…] את התקפתם כיוונו קוקיסטים כלפי אותם גורמים ציבוריים שביקשו להעמיד ענייני פנים בראש סדר היום הישראלי. האשימו אותם ב"אי הבנה לעומק". […] את המגמות הללו גילמו, לדעת קוקיסטים, אישים ומוסדות הנוטים לאידיאולוגיה ופעילות "אזרחית", ובהם עיתון "הארץ", "יֶקים", פרופסורים למדעי הרוח והחברה ועוד. […] השלילה כולה [התגלמה] במפלגה החדשה שהתפרצה לזירה, ד"ש, שמיד הוכרזה כ"טומאה".

במסגרת ההיערכות כנגד הופעתה המוחצת של ד"ש, עלו בפורומים סגורים הצעות מהצעות שונות, ביניהן "כיבוש מבפנים" של ד"ש על ידי הצפתה במאות אוהדים שינצלו את זכות ההצבעה למוסדות המפלגה בכדי להטותה לכיוון א"י השלמה. […] בסופו של דבר לא עשו הקוקיסטים כמעט דבר בעניין ד"ש. ההתקפלות היתה כרוכה בתהליך קבליזציה; בסיום הטיפול המדיני-רוחני [על פי הדיאלקטיקה הקוקיסטית המוצאת את יד ה' וניצוצות האור האלוקי בכל עניין חילוני] בד"ש נמצא בה אך טוב.

[…] הרב לוינגר וכמה בני תורה השתעשעו בהגיגים אודות ה"גדלות" הטמונה בד"ש, שחובה לגלותה לחברי המפלגה עצמם ולעולם כולו. משנתפשו קוקיסטים בכירים לאימוץ לוהט של עיקרי ד"ש והצגתם כניצוצות טוהרה, הם כונו על ידי חבריהם בלצון מסויים "האידיאולוגים האמיתיים של ד"ש". בשלב מתקדם יותר הגיעה הפנטזיה הזאת לגבול מתיחתה, וממילא בא הקץ לכוונות האקטיביסטיות המקוריות: התנופה המדינית הרוחנית מיצתה את עצמה ובאה לסופה המסקני משנקבע שאין לחבל במאמצי ד"ש אלא לתרום לזיקוק רעיונותיה והפצתם כי מהם תצא הישועה. סוף ההרפתקאה. (עמ' 435-437)

יפיפה. כמה הערות קטנות:

  • כמה דברים השתנו, כמה דברים לא השתנו: 'הארץ' וכל מני פרופסורים הם עדיין בעיה. מנגד, ראו כיצד דיבורים על החברה בישראל, על המשטר, על יחסי המגזרים השונים, על נושאים "אזרחיים" תופסים כרגע את מירב תשומת הלב. לא של מתנגדי הציונות הדתית – אלא של הציונות הדתית עצמה, לפחות על פי מייצגיה בכנסת. לא רק שלא מדברים על נושאי התנחלויות וגבולות, אלא שבמפורש מספרים לנו שזה משני והעיקר הוא לתקן את החברה. האם זה מצביע על הצלחתו הטוטלית של פרוייקט ההתנחלות ביו"ש או על כשלונו?
  • עם מי מתקנים את החברה? עם בת דמותה הנוכחית של ד"ש. זו רחוקה מלהיות "טומאה", וגם לא צריך אקרובטיקה קבלית כדי לחלץ ממנה את ניצוצות האור. להפך: לכתחילה כורתים עמה ברית, ועושים נא באוזן לליכוד. ושוב: האם החבירה אל המרכז הפוליטי הנזיל היא התפרקות מאידיאולוגיה, או קוקיזציה של עמישראל כפי שהוא, במלוא יומיומיותו הבנאלית, התקדשות ה"מה זה ישראלי בשבילך", ידיעות אחרונות וערוץ 2?
  • פייגלין לא חידש דבר. אם כבר, התגלה שהקוקיזם אצלו אינו נטוע עמוק מספיק, בכך שלא היה יכול לגלות את הניצוצות שבליכוד והיה צריך לעמול ולשנותו בפועל ממש.
  • וכמובן, הדיאלקטיקה הקוקיסטית בפעולה. איזה יופי. ולו רק היו נאמנים לה עד הסוף, ומוצאים גם אורות בנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. יום אחד עוד ימצאו.

נסיים עם חיוך

ועוד ציטוט אחד נאה, לא קשור למקרה לעיל. הרב משה לוינגר מסביר לארן כי:

בוויתור לערבים ולגויי העולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו. (עמ' 391)

סתם

השבוע יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. ביום רביעי אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. התוכניה כולה כאן.

מיט רומני כמשיח מורמוני

על אבותיו הפוליגמים, על יחסה של הכנסייה המורמונית לפוליטיקה, על נבואה ישנה שמבטיחה משיח מורמוני שיציל את חוקת ארה"ב ואת העולם כולו.

מיט רמני

אז יש סיכוי לא רע שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק למציאות בה מנהיג העולם החופשי הוא מורמוני. אמנם בדאי, הפכפך ומנותק מהציבור – אבל מורמוני. מכל מה שקראתי עליו, וממה שראיתי אותו, קיבלתי את הרושם שמיט רומני הוא אדם טוב ביסודו, ואפילו איכפתי. כנראה שהפוליטיקה עושה לו רע. מצד שני, נראה שהוא פי כמה יותר חכם מג'ורג' W בוש, וזה גם משהו. כך או כך, אישיותו של רומני הרי אינה עניין לרשימה בבלוג שעוסק בדת וברוחניות. עבור בלוג שכזה רומני מייצג מנה עסיסית במיוחד של אדיקות דתית, היסטוריה משפחתית שערורייתית ותקוות משיחיות – ומה טוב לנו יותר מאלה? ניגש אפוא לעניין.

מורמוני שורשי

מיט רומני הוא נצר לשושלת מורמונית ותיקה. סב סבו, מיילס רומני, נולד באנגליה, אבל הומר לדת המורמונית על ידי מיסונרים שהגיעו עד שם. ב-1841 היגר לעולם החדש, שם היה בין חסידיו של הנביא ג'וזף סמית עצמו, והיה אחראי אף על בנייתו של אחד מהמקדשים הראשונים של הדת הצעירה בעיירה נאוו (Nauvoo). למיילס היו תריסר נשים, אולם לבד מאשתו הראשונה הן כולן היו מתות כשהוא התחתן איתם. אלו היו נישואים שהבטיחו שלאחר מותו יהיה למיילס הרמון נקבי לנצח, ולאותן נשים יהיה כרטיס כניסה לעדן ומאהב-אל משלהן (כלומר יש כאן גם דאגה לנשים, בלי כל ציניות. הדבר דומה למנהגם של המורמונים להטביל אנשים אחרי מותם. זכרו: מוות אינו משנה הרבה כשהנשמה נצחית וחיי העולם הבא הם בגוף בשר ודם).

לבנו של מיילס, מיילס פארק רומני, הסבא רבא של מיט, היו ארבע נשים חיות, מהן הוא הוליד כשלושים ילדים. הוא עצמו ברח למקסיקו בשנות השמונים של המאה ה-19, בימים שהממשלה הפדרלית רדפה את המורמונים בגלל מנהגיהם הפוליגמים. סבו של מיט, גסקל רומני, חזר לארה"ב בימי המהפכה המקסיקנית, בתחילת המאה העשרים. הוא נשא את נכדתו של Parley Pratt, שהיה ממקימי הכנסייה – מה שהופך את רומני למורמוני בעל ייחוס מכובד ביותר. בנו של גסקל ואביו של מיט, ג'ורג' רומני, היה מושל מישיגן בשנות השישים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב בבחירות של 1964 ו-1968, ונכשל.

מיט עצמו, אם כן, גדל במשפחה מורמונית שורשית ורבת עצמה. הוא עצמו שימש כמיסיונר מורמוני בצרפת בשנות השישים, ומאוחר יותר אף כיהן כבישוף מורמוני באזור מגוריו ליד בוסטון. בין 2003 ל-2007 היה מושל מסטצ'וסטס, וכעת כאמור יש סיכוי שיהיה המורמוני הראשון שעוד בימי חייו ישלוט על כוכב לכת משלו. לא רע.

אלוהים בבית הלבן

כרזת הבחירות של סמית, 1844כאמור, ג'וזף סמית עצמו התמודד על נשיאות ארה"ב, והמרוץ שלו לצמרת נקטע באיבו כשחייו הגיעו לקיצם האלים ב-1844. סמית רצה, אם וכאשר ייבחר, להקים תיאוקרטיה מורמונית אשר הוא יהיה שליטה. הקשר בין הדת למדינה אצל המורמונים, ועוד יותר מכך הקשר בין מנהיגים מורמונים לנשיאות ארה"ב, אינו חדש. גם בלי מזימות תיאוקרטיות היה הקשר הזה מעורר חוסר נוחות בקרב הציבור האמריקאי, שעם כל דתיותו ההפרדה בין דת למדינה חשובה לו מאוד.

משום כך במהלך מרוץ הבחירות שלו למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2007, נשא מיט רומני נאום מיוחד ובו הבטיח ששום סמכות מורמונית לא תשפיע עליו אם וכאשר ייבחר לנשיא. אני מקווה שהוא היה רציני, כי כמורמוני רומני מאמין שראש הכנסייה שלו הוא נביא ה', והוא עצמו נשבע לתת את כל אשר לו ואף את חייו לכנסייה שלו. הנאום הזה הזכיר נאום של מועמד אחר, ג'ון פ. קנדי, שלפני בחירתו לנשיאות בבחירות 1960 נשא נאום ובו הביע תקווה ש"לא יהיה איש ציבור שיבקש או יקבל הוראות בענייני מדיניות מהאפיפיור". קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, והיה לו חשוב להבהיר לרוב הפרוטסטנטי שהוא לא ישמש כפיון בידי האפיפיור.

הנאום של קנדי הצליח במשימתו, ולמעשה ביצר את הפרדת דתו של המועמד לנשיאות מהמדינה למשך שנים רבות. כפי שמסביר Randall Balmer בספרו God in the White House, התמונה החלה להשתנות עם פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב שביססה את זכותה של אישה להפיל את עוברה (Roe vs. Wade) ב-1973, ועם עלייתו לנשיאות של קרטר ב-1976, שהיה אוונגליסט חם ולא התבייש להראות את זה. העירוב בין דתו של המועמד לכשירותו לתפקיד הגיע אולי לשיאו בשנים האחרונות, כאשר שוב ושוב נפוצו שמועות שאובמה הוא מוסלמי, במטרה לערער את הלגיטימיות של נשיאותו. מצד שני היו נוצרים אדוקים שהודו שאובמה אינו מוסלמי, בכל מקרה פיקפקו בתוקף אמונתו הנוצרית, ועשו מזה אמתלא להתנגד לנשיאותו.

דווקא בבחירות האלה, בהן דתו של רומני היא אחת מחולשותיו הגדולות (אפילו בשלב זה מנהיגים אוונגליסטים חוששים שצאן מרעיתם –הימני והשמרני – יהסס להצביע עבורו, ומשום כך בימים האחרונים מפיץ הקמפיין של רומני שמועה שקרית על פיה המטיף האוונגליסטי הנודע בילי גרהם תומך בו), המחנה הדמוקרטי שומר על שקט כמעט מוחלט בעניין (לפחות בינתיים).

בלי פוליטיקה

על פי ספרם המקיף של Robert Putnam ו-David Campbell על הדת בארה"ב כיום, American Grace, הכנסייה המורמונית היא הגוף הדתי שהכי פחות מתערב בפוליטיקה האמריקאית. שימו לב לגרף הבא (עמ' 424 בספר):

ואכן, המדיניות הרשמית של הכנסייה היא שאין בשום אופן לשאת דרשות פוליטיות המכוונות את המאמינים לקראת הצבעה (ושימו לב איזו קבוצה אלופה בדרשות פוליטיות). מפתיע? אולי רק במידה שהם אכן דבקים בעקרון הזה, אבל למי שעקב אחרי סדרת הרשימות בבלוג זה על חייו ואמונותיו של ג'וזף סמית נביאם (הנה האחרונה) ברור שהכנסייה בפוסט-טראומה רצינית אחרי תוצאות ניסיונותיה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בתחילת ימיה. כיום הם משתדלים מאוד לשמור מרחק. יוצא מהכלל הנה היתה התגייסותם ב-2008 למען תיקון לחוק בקליפורניה שהגדיר חתונה כעניין ששייך רק לגבר אחד ואישה אחת (הו, סמית מתהפך בקברו), ובכך למעשה להפוך את החלטת בית המשפט העליון שם להתיר נישואים חד-מיניים.

האם הניטרליות הזאת נשמרת גם בבחירות האלה? אין לי מושג. כדי לברר זאת אני מנסה להשיג ראיון עם מומחית לדת ולחברה המורמונית בזמן הזה – אם יושג הוא כמובן יפורסם כאן. יחד עם זאת, כאשר רומני נתפס כדמות משיחית, הסיכויים לניטרליות מצטמצמים.

דיגידים דיגידם על הסוס הלבן

רומני-סמית-רומני-סמיתדמות משיחית? ובכן, כן. נבואה ישנה ואפוקריפית של סמית מדברת על מלחמה גדולה בין כוחות האור לכוחות השחור, בה המורמונים יובילו את ארה"ב לניצחון. הנבואה כולה, כלומר דבריו של סמית כפי ששוחזרו חמישים שנה אחרי מותו, כאן. היא מדברת על זמן בו חוקת ארה"ב, שנכתבה על פי דבריו של סמית כאן בהשראה אלוהית, תהיה "תלויה בשערה" ("when the Constitution of our country would hang as it were by a thread"). או אז יקומו המורמונים, ובראשם "הסוס הלבן", שיציל את החוקה. אותו "סוס לבן" יעמוד מול פלישת אנגליה וצרפת, שאליהן יצטרף גם "הסוס השחור", שברור מתוך הנבואה שהוא מייצג את השחורים בארה"ב (להזכירכם, בזמנו של סמית העבדות עדיין חוקית בדרום). פלישת האויבים ועוזריהם הבוגדים תיעצר כאשר כוחות אלה יכירו בגדולתו של "הסוס הלבן", יתאחדו תחתיו וימירו את דתם לשלו. אז תיפתח מלחמת גוג ומגוג נגד רוסיה, בעוד שבאופק גם סין תהפוך לאוייבת. באמא שלי.

אז זאת הנבואה. שימו לב שסמית מדבר כאן בצורה בדיוק הפוכה מכפי שדיבר ממש פני מותו, אז רצה לכונן תיאוקרטיה מורמונית בארה"ב, כלומר באופן מעשי לבטל את החוקה על תיקוניה. כאן הוא מבקש להגן על החוקה. זאת, אני משער, משום שמאז נבואת "הסוס הלבן" ספגו המורמונים לא מעט התנכלויות, שהממשל האמריקאי לא יותר מדי התאמץ למנוע, דבר שכנראה הקשה את לבו של סמית לגבי איכותו וזכות קיומו של ממשל זה. ובכלל, הרי הוא נביא, ונביא יכול לשנות את דעתו.

אז מה עם הנבואה הזאת? מישהו אשכרה לוקח אותה ברצינות? ובכן, כשמועמדותו של רומני עלתה לראשונה, לקראת בחירות 2008, ה-Salt Lake Tribune כתב שהנבואה "קמה לתחייה" בשיח המורמוני (רומני עצמו הכחיש באותה הזדמנות כל קשר לעניין). בפרוייקט 'האינצקלופדיה של המורמוניזם' של אוניברסיטת בריגהם יאנג (המורמונית) מוגדרת נבואת הסוס הלבן כ"מסורת אוראלית חשובה", וזאת בהתאם לקו הדוקטרינלי של הכנסייה על כך שהנבואה אינה דוגמה רשמית, ואין בטוחים אם הנביא אכן אמר אותה. אולם, כאמור, מדובר במסורת חיה שעוברת בעלפה בין חברי הדת. ואכן, על פי מאמר מ-2006 ב-Wall Street Journal שדן במועמדות מורמונית לנשיאות, דיבורים על סכנה לחוקה הם חלק מתוכנית הלימודים במוסדות מורמונים.

אם נרחיק מעט לעבר, הרי שנשיא הכנסייה John Taylor, ששלט והתנבא בה בין 1880 ל-1887, הכריז ש"כאשר העם יקרע לגזרים את חוקת ארה"ב, זקני ישראל ימצאו כמי שמחזיק אותה לפני אומות העולם בהכריזם חירות ושוויון זכויות לכולם". זקני ישראל, לא לטעות, הם כמובן המורמונים. ג'ורג' רומני, אביו של מיט, טען ב-1967 שלדעתו החוקה אכן תהיה בסכנה ומי שיציל אותה הם המורמונים. הם כנראה רציניים עם העניין הזה.

קריאה פשוטה של הנבואה יכולה לגלות לנו סיבה אפשרית שעומדת בבסיס ההתעקשות של רומני לראות את רוסיה כ"אוייבת הגאופוליטית העיקרית" של ארה"ב. אפשר גם להבין למה גלן בק, מורמוני בעצמו, אמר כבר ב-2008 שהחוקה אכן "תלויה בשערה". הוא עשה זאת ימים אחרי בחירתו של אובמה לנשיאות. אולי בק הביע חשש כללי משלטון הדמוקרטים, ואולי אף ראה באובמה את "הסוס השחור" שמחבל בחוקה.

מה לעשות, הסיפור הזה יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו. תשוקות משיחיות והתלות בנבואות הן גם כך תחביבו של כל נבער, והנה לנו נבואה שממש מתחננת להיכנס אליה ולחיות בסרטה. (עוד על נבואת הסוס כאן, כאן, כאן וכאן.) באופן אישי קשה לי להאמין שרומני הוא כל דבר מעבר לחנון מולטי-מיליונר, ובאמת נראה לי שהמימד האיזוטרי היחיד אצלו הוא דוחות המס שהוא מסרב לחשוף (אם כי אותם הוא בהחלט מסתיר באדיקות לא פחותה מכפי שסמית הסתיר את לוחות הזהב שלו). אבל האמת היא שאני פשוט לא יודע. בכל מקרה כמורמוני אדוק סביר להניח שהשפעה כלשהי עליו תהיה.

סתם

באתר קומפרס התפרסם מאמר קצר שלי על מהותו של החול.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

היום נפתח קורס שאלמד על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. פרטים כאן.