פולמוס

וריאציות על הנושא היהודי

היהדות היא מעצם טבעה רבת פנים. התקופה היחידה בה היהודים, כקבוצה, היו פחות או יותר הומוגניים במנהגייהם היתה כשלא היתה להם ברירה אחרת: בגלות. כלומר רק במצב שלגבי לאום הוא אנורמלי בצורה קיצונית, מצב בו הוא מפוזר ומפורד, ללא ארץ או ריבונות, רק אז התממש חלומה הורוד של האורתודוקסיה המודרנית: כולם קיימו מצוות. כמובן, גם אז המצב היה רחוק מזה שמצופה שיתגשם על ידי מני פנטזיונרים הלכתיים בימינו.

כהן גדול מקטיר על ארון הברית (איור של Charles Foster, 1884)

בעבר, מובן לכל בר דעת, היתה ההלכה הרבה פחות מדוקדקת, הרבה יותר גמישה. ראשית, משום התנאים הטכניים ביותר: שעונים לא היו, וזמן כניסת השבת או החודש לא חושב בצורה אוטומטית. מערך הכשרות היה מוגבל בהיקפו ודייקו, וממילא כיסה רק את השטעטל. ובעיקר, הידע ההלכתי שהיה לאדם הממוצע היה מצומצם הרבה יותר: ספרי הלכה כמעט שלא היו קיימים, ואלו שכן היו יקרים ונדירים. לא רק שעל כל שאלה היה האדם צריך לפנות לרב, היה לכל אדם רק רב אחד, ללא יכולת לבחור או להשוות, ומה שהוא ידע היה ההוא צריך לעשות.

מחוץ לפסיקות הרב, כלומר ההלכה רובה, היתה פשוט המנהג שעבר מאבות לבנים, ולכן גם היתה תמיד שונה במקצת ממקום למקום (שינויים שנשמרו עד היום בצורה ברורה רק בהבדל שבין העדות השונות). ובל נשכח שלפני המצאת הדפוס התורה שבעלפה היתה ממש בעלפה, כאשר חכמים היו זוכרים את התלמוד ומלמדים חבורות מזכרונם. ממילא ברור שגם לתלמוד היו גרסאות שונות, וזו שנתקדשה בעת המודרנית ("דפוס וילנה"), היא רק אפשרות אחת מני רבות.

ועדיין, ברור שדמיון מספיק היה בין הקהילות השונות כדי שתוכלנה להכניס עצמן תחת כנפי אותה שכינה, ולהרגיש כבני דת אחת, וביהדות הדת היא כמובן העם. ומקובל לומר שמה ששמר על אחדותו של אותו העם היו אותם המנהגים, כלומר המצוות, אך כאן, כמו במקרים רבים כל כך, המיתוס מתאר משאת לב יותר מאשר מציאות קונקרטית. המצוות אכן הגדירו את כל מקימיהן כיהודים, אולם רק שדה הלכתי מצומצם מאוד הוא ששמר על שיתמידו בהוויתם זו: אותן הלכות שקשורות לחרם ולנידוי. זה היה כוחה של הקהילה באותם זמנים שכל סנקציה אחרת נאסרה עליהם מתוקף חסותם תחת שלטון זר.

הכוח להוציא מכלל הקהילה שמר את חבריה נאמנים לה בלית ברירה, שכן כעזר כנגדו הגיעה האנטישמיות, או הקסנופוביה סתם, שהיתה מטבע הדברים והאדם רווחת בכל מקום שבו היו קהילות של יהודים. ליהודי לא היתה הרבה ברירה: אם לא ירצה למצוא עצמו בודד ומבודד בין נוכרים שלא ממש מחבבים אותו (בדרך כלל, כפי שהוכיחה האינקוויזיציה, גם אחרי שיתנצר), עליו, לפחות כלפי חוץ, להמשיך ולקיים מצוות. בתקופה בה הבטחון העיקרי נגזר מהיותך חלק ממשפחה / קהילה / עם / דת, צריך אומץ לא רגיל כדי ללכת לבדך. אומץ כזה היה לשפינוזה, אך אנשים אמיצים כמוהו הם נדירים כשם שהם חכמים.

הראייה שצמד-החמד חרם את שנאת-זרים היה הסיבה היחידה לדבקות היהודים בהלכה באה עם עידן הנאורות והתרחבות תחומי האמנסיפציה (למשל, בגרמניה והולנד של המאה ה- 18). ברגע בו ניתן ליהודי להגדיר עצמו ראשית כל כאדם, ברגע בו דובר בפה מלא על חופש שוויון ואחווה, מרגע שהשלטונות היו מוכנים לסבול אנשים שדתם אינה מוגדרת – פרקו היהודים עולם בהמונים: לא רק תנועת הרפורמה קמה, אלא רבים גם היו ל"משכילים". מתוך המשכילים נולדו החילונים.

התנועה הרפורמית (והניאולוגית) קמה למעשה במטרה מוצהרת לעדכן את היהדות כדי שיהודים לא יפרשו ממנה לחלוטין, כלומר מתוך ההכרה שיהודים רבים פשוט לא מוכנים לשמור מצוות במתכונתם הנוכחית, והדרך היחידה לשמור עליהם כמזוהים עם היהדות היא להקל בעול, וכמו כן (ולא פחות חשוב) לשנות מצוות ואמונות רבות כך שיתאימו להגיון הבריא. בסופו של דבר, היה זה אז שהתברר שאותה הלכה שאכן שמרה את היהודים כעם אחד עשתה זאת רק מתוך כפייה, וכשיש ברירה מעדיפים רבים שלא להמשיך לשמור מצוות. אך מה שיש לעמוד עליו, הוא שברירה זאת רק החזירה את היהודים למצב שהם היו בו כבר, היו בו עד לפני אותה גלות.

בארץ ישראל קם העם היהודי, ומאז שקם היה רבגוני ומרובה פנים. המקרא שומר בתוכו מסורות רבות וסותרות של מיתוסים והלכות, שנאספו בידי עורכים שונים, בזמנים שונים, ונתקבצו להן יחדיו כדי ליצור את ספר הספרים. שני הפרקים הראשונים של "בראשית" לשם דוגמא, מציגים שני סיפורי בריאה שנכתבו על ידי שתי קבוצות שונות של יהודים (או עבריים, ליתר דיוק). הם מייצגים שתי תפיסות תיאולוגיות שונות בתכלית, וממילא נגזרים מהן מערכים שונים של הלכה (כדי לשבר את העין: פרק א' מציג תפיסה על פיה הרע הוא היולי, ואלוהים ברא רק את הטוב, וזאת תוך הבדלתו החוזרת ונשנית מהרע – על כן יש דברים טובים לחלוטין, ויש גם רוע מוחלט. בפרק א' האדם נברא זכר ומתוכו נוצרה מאוחר יותר (ועל כן ברור שגם פחותה יותר) הנקבה. פרק ב' מציג תפיסה על פיה האל ברא גם את הטוב וגם את הרע יחד, ועל כן בכל דבר יש משניהם – אין דבר טהור לחלוטין. גם האדם עצמוו נברא מעורב, "זכר ונקבה", אנדרוגיני, והופרד לשני מינים.).

גם התלמוד, הטקסט היהודי העיקרי, הוא פוליפוני מעצם טבעו, נושא קולות רבים, עמוס בויכוחים ופולמוסים, גלויים הרבה יותר מאלה שבמקרא. למעשה, כאן כבר אין כל ניסיון לטייח את הסדקים: אלה ברורים לכל, וקנאת סופרים הרי מרבה חוכמה. התלמוד איננו טקסט שמורה הלכה – שהרי אז היו בו רק הלכות, בדומה למשנה. אבל התלמוד כמובן לקח את המשנה ופלפל אותה אד-אינפיניטום (ולעיתים, נודה, אד-אבסורדום), והוא כולו עשוי שכבות שכבות, תלים תלים של דיונים ודיאלוגים, פעמים רבות ללא כל שורה תחתונה. זה לא הפריע לאיש. לאיש מלבד לרמב"ם, שהיה הראשון שניסה לעשות סדר בנהר ההלכתי, כלומר להקים בו סכר, וב"משנה תורה" שלו פסק מה בדיוק יש לעשות ואיך לנהוג. אולם גם הוא עשה זאת, כפי שהוא כותב בהקדמה לחיבור ההוא, כדי שיוכלו היהודים להפסיק להתפלפל (כלומר, לדידו, לעסוק בשטויות) ולהתחיל ללמוד פילוסופיה. יהודי מוזר היה הרמב"ם, אבל יהודי.

כהן גדול מקטיר לפני עגל זהב. (אולי זאת סצנה מהמקדש שייסד ירבעם בבית-אל, מיד אחרי שקרע את ממלכת בית דוד והחל למלוך על עשרת השבטים ב"ישראל". במקדש הזה, כמו גם בתאומו בדן, עבדו את ה' בתור עגל זהב. אם כן, ייתכן מאוד שהאיור מתאר את ירבעם עצמו מקטיר, וזה מסביר את הכתר שעל ראש הדמות. על כל זה ראו מלאכים א', י"ב פסוק כ"ה עד י"ג פסוק א')

נחזור אל קדמוניות היהודים: בכל זמנו של הישוב העברי בארץ היו קבוצות שונות ומשונות של יהודים. המקרא מלא בתיאורי עבודת האלילים של העם, ואף אחד לא מעלה על דעתו שמי שעובד (גם) את הבעל איננו יהודי. הפולחן כמעט אף פעם לא היה מרכזי ואחדותי: גם אחרי הקמת בית ראשון היו מקדשים שונים בשילה, בית אל, שכם, תל דן, ומקומות נוספים. גם בבתים פרטיים נמצאו מזבחים קומפקטיים לשימוש משפחתי. יהודים המציאו לעצמם קומבינציות שונות של אלים, היררכיות פרי רוחם ופנתיאונים שונים ומשונים. הם עבדו את הבעל ואת אל (שמות אלים כנעניים), את ענת ואת עליון (כנ"ל), את העגל ואת נחושתן, וליד חברון נמצאה אף כתובת שמכריזה על זיווג מקורי: "יהוה ואשרתו"! (כי למה שלאלוהים שלנו לא תהיה בת זוג?!?)

בימי בית שני, אחרי שיבת ציון שהביאה באמתחתה רעיונות בבליים ופרסיים לרוב, התגוונו היהודים עוד יותר, וקהילות שונות נוצרו, כל אחד מכריזה שהיא היא היהדות האמיתית. כך היו לנו צדוקים שלא האמינו בתחיית המתים (אמונה שהתפתחה רק בתקופה ההיא) ועבדו את המקדש (ואת אדוניהם היווונים-רומיים), היו האיסיים שפרשו אל המדבר וחיו בנזירות וסגפנות, היו מיני כתות משיחיות (שאחת מהן, הנצרות, תזכה להצלחה פנומנלית), והיו גם יהודים שלמרות שהיה אפשר בחרו (כמו היום) שלא לחיות בארץ ישראל: הקהילה באלכסנדריה, למשל, הציגה זן מקורי של יהדות הלניסטית, אשר כתבי נציגה הבכיר פילון משמרים עד היום. רוב העם כמובן לא היה שייך לאף אחת מהורייציות הללו, אלא מנה אנשים פשוטים וקשי-יום, שלא עבודת האל אלא הפרנסה היתה בראש מעיניהם: "עם הארץ" היה הכינוי שנתנו חכמי התלמוד להמונים שלא ממש מעניין אותם לקיים מצוות: "תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ושחרית […] כל שאינו מניח תפילין […] כל שאין מזוזה על פתחו" (ברכות, מז:).

היהדות הפרושית, של חכמי התורה שבעלפה, של בעלי המשנה והתלמוד, היא ששרדה את חורבן הבית השני, והיהודים כיום צאצאיה. היא בחרה בדרך של קידוש העולם הזה, יחד עם תקווה לביאת המשיח, ולעולם הבא. דרך של שמירת מצוות תוך כדי שכלולן ועדכונן המתמיד. דרך של תלמוד תורה עם דרך-ארץ. דרך שהונדסה מראש לתנאי גלות, ושוריינה בסיבולת ועמידות שהוכיחו את עצמן במשך אלף וחמש-מאות שנה.

אך זו גם היתה דרך שידעה להתאים עצמה בכל זמן ומקום לתנאים המיוחדים שבו, שהשכילה לגלות גמישות תוך עמידה על העיקר (מבחינתה), ושלכן הצליחה להחזיק קבוצה קטנה ונרדפת של אנשים ביחד כקהילה וירטואלית מתמידה ווִיטאלית, קבוצה מפוזרת (עד כמה שהבטוי אוקסמורוני) שגם נושאת בתוכה, כבמעין שעון עצר, הבטחה לשוב ולהתאחד ביום מן הימים, הבטחה שלמרבה הפלא אף הצליחה לממש.

וכשחזרו וקמו בארץ ישראל (וכאמור, זה התחיל עוד לפני כן), שוב התפצלו ונחלקו, התגוונו והסתגננו. שוב יש לנו יהודים שמקיימים מצוות, וכאלה שאינם; יהודים מתיוונים, ויהודים מסתערבים; כאלה שמקפידים יותר על תחום מסויים, וכאלה שעל תחום אחר; כאלה שאוהבים את יהדותם בפנאטיות, וכאלה ששונאים אותה בלהט לא פחוּת; כאלה שמשלבים בעבודת האלוהים שלהם גם עבודה זרה, וכאלה שמסתפקים במיעוט שבמיעוט שהכרחי לדעתם כדי לקיים את רצון אלוהיהם. שוב יש לנו משיחיים ואפיקורסים, בעלי-בתים ווירטואוזים דתיים, כופרים בעיקר וכאלה שכופרים בכל לבד מהעיקר, רבנים ואלה ששונאים את הרבנות, חכמים והדיוטות, קדושים ופרנסים, חסידים ואנשי-מעשה.

זו הצורה הטבעית ביותר והבריאה ביותר של הדת היהודית. אין כאן שום דבר מוזר: זה הנורמלי. כל המקווים עדיין (מתוך עמדה של יהירות מתנשאת) שיום אחד עיני החילונים כולם תאורנה ובהמוניהם הם יעשו תשובה חולמים חלום רחוק וחסר שחר. זה לא יקרה, כפי שלפנים, עם בית-מקדש ומלך, גם אז זה לא קרה. ולמה? כי זה לא אמור לקרות. כי המצב הנוכחי אינו רק נורמלי, הוא נורמטיבי. זה מה שראוי שיהיה: גיוון ושפע והתפתחות מתמדת. כפי שכותב הראי"ה קוק: "הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום. אדרבה גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק" (עין איה, ברכות ב, שסא).

ובדיוק בשביל זה צריך כל כך את מדינת ישראל, כקרקע פוריה עליה יכולים לגדול בחופשיות כל אותם שתילים, כבמה המרכזית עליה יכולים לעלות ולהתנגן אותן וריאציות על הנושא היהודי. לכן כל כך חשוב לשמור שתתקיים מדינה כזו, של העם היהודי, וכל כך חשוב גם שתהיה מדינה דמוקרטית, חופשית, פלורליסטית. שהשלטון – כמו בימי הרומאים – לא יתערב בדתיותו של האזרח, שיהיו כולם שווים לפני החוק, כדי שיהיו – אלה שרוצים בכך – קרובים לפני האל. קרובים כפי רצונם, כפי אופיים, בהתאם להמיית לבם, על פי תודעתם. וזה האופן היחיד בו אי פעם מישהו היה קרוב לאל.

[עלה באנרג'י יהדות.]

ביקורת ופולמוס על הספר "נאחז בסבך"

ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא

חסידות חב"ד כמרקחה

כנסייה בעיירה אולה בבלרוס, בה התנצר בנו של האדמו"ר הזקן

כנסייה בעיירה אולה בבלרוס, בה התנצר בנו של האדמו"ר הזקן

לפני שלושה חודשים לערך נתקפה חסידות חב"ד חיל ורעדה. היראה הרבה לא התרגשה עליה משום גילוי אור אלוקות כזה או אחר, אלא מפני יציאתו לאור של הספר "נאחז בסבך" מאת פרופ' דוד אסף (אונ' תל-אביב). בספר, הנקרא יותר כתיעוד היסטורי דרמטי מאשר כמחקר, חושף אסף, לראשונה בצורה מלאה ומאומתת, את סיפור התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור-זלמן מלאדי.

כדי להבין איזו קטסטרופה ממיטה התנצרות שכזו על השם הטוב של הרב הגדול ושל החסידות, הנה לפניכם ציטוט (שאני מודה לחברי הטוב אהרן רוז על שהפנה אותי אליו) פרי עטו של הרב שלמה וולבה (1914-2005), נצר לתנועת המוסר הליטאית ומגדולי ההוגים החרדים בדור האחרון, בספרו "עלי שוּר", עמ' רנ"ט. הוא מתחיל את מאמרו על החינוך בפסקה הזו:

אילו היה עניין החינוך 'רק' להעמיד את הבנים על דרך התורה והיראה – דיינו בחומרת עבודה זו [כלומר, זה כבר די הרבה – ת.פ.]. באמת מתגלה עצמותו של של האב בפועל בחינוך בנו. האב בעצמו, עם כל המצוות שהוא עושה והתורה שהוא לומד, נחשב עדיין 'בכוח', עד שהוא זוכה לגדל בנים ההולכים בדרך השם אף הם.מהות האב ושאיפת חייו האמיתית מתגלה בפועל – בבניו, וזהו עניין חינוך: בו מאמת האב את עצמו. אי לזאת, נוראה היא האחריות לחינוך הבנים לגבי הצלחת האבות בחייהם עצמם, כי אם האבות מסגלים תורה ומצוות לרוב, אבל בחינוך בניהם אינם מצליחים ח"ו, הרי לרוב הם חורצים בזה את המשפט על עצמם ותורתם.

הדגש כאן הוא במקור: עצמותו של האב מתגלה בחינוך בנו. החינוך איננו עוד מצווה ממניין המצוות, אלא הוא המהות של קיומו של האדם היהודי: אם הוא לא חינך את בנו ללכת בדרכו (כלומר, להיות יהודי שומר מצוות), הרי שנכשל כל מפעל חייו. מהותו של היהודי, אם כן, היא ליצור עוד יהודי(ם) בצלמו ובדמותו.

מכאן אפשר להבין איזו בושה פקדה את חסידות חב"ד, בתחילת דרכה, כאשר הלך הבן הצעיר של מייסדה והתנצר. בזמן בו החסידות הותקפה בעוצמה רבה על ידי ה"מתנגדים" (ועל ידי חסידויות מתחרות) האירוע הזה היה הרבה יותר מפדיחה, הוא היה אסון רבתי.

דוד אסף (תצלום: קובי גדעון, באובאו)

דוד אסף (תצלום: קובי גדעון, באובאו)

מיד, כמובן, התחילה מלאכת ההסתרה. אסף מונה כמה דרכים דרכן התמודדו החסידים עם הזוועה: היו כאלה שטשטשו את העניין, התעלמו ממנו ופשוט לא דיברו עליו, בתקווה בת-יענית שהבעיה פשוט תיעלם או תישכח. היו כאלה שהמציאו גירסה שונה לגמרי למה שאירע (למשל: כאילו דווקא התעמת ר' משה עם הנוצרים בויכוח דתי, ניצחם, והם איימו עליו עד שברח ונעלם; או כאילו אמנם התנצר, אבל בסוף חייו חזר בתשובה שלמה). והיו כאלה שבחרו פשוט להכחיש מכל וכל, ובתוקף, שמשהו מחוץ לנורמטיבי אירע.

עד למחקרו של אסף, שכאמור באמת מהווה הכלאה מוצלחת במיוחד בין מדור רכילות לספר אקדמי, לא היה דבר מבוסס על הסיפור, למרות ששמועות על שקרה תמיד היו, והזינו חרושת מרשימה של שמחה לאיד מצד "מתנגדים" ו"משכילים" למניהם. אסף מצליח להפנות אור, כבאספקלריה מאירה, על מסמכים שנמצאו בשנים האחרונות בארכיון בבלרוס (על ידי פרופ' שאול שטמפפר), ובהם מכתבו של משה לכומר בעירו ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו (אחד מהם, כאמור, ר' שניאור-זלמן, שאני חייב גם לומר שלדעתי הוא אחד המיסטיקנים היהודיים הגדולים ביותר בכל הזמנים) לראש הכנסייה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו. אותו אב-כנסייה סירב לבקשתם. משה, אגב, כנראה באמת היה לוקה בנפשו, ולא התנצר מתוך שחשב שלנצרות עדיפות תיאולוגית כלשהי (עובדה זאת מקהה מעט את עוקצה של הפרשה, זה נכון, אך לא את הבושה).

הסיפור עובר לרשת

זמן קצר אחרי שהספר יצא הגיע הסיפור החם אל הפורום המכובד "עצור כאן חושבים" שבאתר הייד פארק, ונפתח לו אשכול שעד רגע כתיבת שורות אלה מונה 517 תגובות ו- 25388 כניסות. בדף 5 מגיב סוף סוף פרופ' אסף עצמו לדברים, כולל טענות שהמסמכים שהביא מזוייפים, ומאוד מומלץ לגלל מטה עד לתגובתו כדי ליהנות ממכות הנגד שהוא מחזיר למבקריו האנונימיים. בדף אחרי כן נכנס אל הדיון "הלבן", שהוא אחד מחוקרי חב"ד הפנימיים (כלומר חב"דניק שחוקר את חב"ד – תופעה מאוד מעניינת בפני עצמה) והדיון מתלהט. אסף נדרש שוב ושוב להדוף התקפות קשות ולעיתים גסות שמטיחים בו חסידי חב"ד שונים וגולשים אחרים, והוא עושה זאת בהנאה ניכרת. רק בעמוד 22 "הלבן" סוף סוף חוזר אחרי שהוא קרא את הספר, ומתקיף את אסף בטענו שר' משה באמת לא רצה להתנצר והעניין נכפה עליו (שזו כבר הודאה פנים-חב"דניקית ראשונה בהתרחשותו של המקרה). אסף כמובן מחזיר לו אחת אפיים. "הלבן" מיד מפרסם בפורום, באישורו של אסף, תכתובת פרטית קשה ביניהם בה הם מתנצחים. "הלבן" ממשיך לחזור על גרסתו שר' משה התנצר בכפייה ואילו אסף מסרב להתייחס אליו עד שיתנצל על שהאשימו בזיוף, ושרשור התגובות ממשיך עד היום הזה.

היה לי קצת לא נעים לקרוא את תגובות החסידים שהתעננו שמי עולמם. כאבם ניכר, וברור שאין מה לשמוח לאידם. מאידך, ההגנה האובססיבית של חסידי חב"ד על העבר (המומצא) שלהם (כאילו אם השתלשלות המאורעות ההיסטוריים היא תקינה גם חסידותם, או אמונתם, תמימה ושלמה) רק ממחישה כמובן שלא התנצרותו של ר' משה היא המצערת, אלא ההיאחזות המפוחדת שלהם בסיפור היסטורי "מושלם", היאחזות שמצביעה אולי יותר מכל על חוסר הביטחון שלהם באמונתם, ובאלוהיהם.

ר' שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד