לו היתה החירות היכולת לעשות מה שרוצים כל פעוט אבוד בקניון היה היצור החופשי בעולם. בין אם לשמחתנו או לדאבוננו, החופש שלנו מותנה בהקשר רחב הרבה יותר מרצוננו המיידי. התפלאתי אפוא לקרוא את טורו האחרון של יאיר אסולין, בו הלה לא רק שולל את הכוונה לערוך רגולציה לענקיות האינטרנט, אלא מניף תוך כדי התנגדותו את דגל החירות.

אסולין ממסגר את הרצון למתן את ההשפעות השליליות של פייסבוק כמאבק של "הסדר הישן" מול הסדר החדש שמגיע. "פייסבוק," הוא טוען,

היא רק הקורבן הראשון, המתאבן, במאבק גדול הרבה יותר של הסדר הישן, מערכות הכוח הישנות — שנבנו מסביב למדינות הלאום ומתוכן… נגד המהפכה הטכנולוגית, [אשר] אי אפשר להכחיש את הדמוקרטיזציה הגדולה שהיא הביאה אתה.

מבלי להכחיש את הדמוקרטיזציה שהביאה הרשת, תהיה זו טעות גדולה להחזיק שכל מה שהרשת עושה מעצים את הדמוקרטיה. פייסבוק אמנם מערערת את הסדר הישן, אבל מי שסבור שחברה מונופוליסטית שנמצאת בבעלות פרטית תקדם, אם רק נניח לה לעשות כרצונה, את חירויות הפרט, לא עיין דיו בהיסטוריה של הקפיטליזם.

בל נתבלבל, זה אינו סיפור של עלות מול תועלת. אין ספק שפייסבוק נותנת קול למיליארדים ומקדמת מאבקים חברתיים, כפי שאין ספק שמנגד היא עושה נזק למרחב הציבורי ולאפשרות לדיון מושכל. מדידת יתרונותיה על חסרונותיה לא רלוונטית לשאלת הדמוקרטיה. הסיבה פשוטה: פייסבוק אינה נשלטת על ידי הציבור. לציבור יש אפס השפעה על המדיניות שלה. החברה כפופה לעמדות (הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות), כמו גם לשאיפות ולקפריזות של אדם אחד בלבד. ככה לא נראית דמוקרטיה. למעשה ככה נראה השלטון לפני שהיתה דמוקרטיה.

מעבר לכך, מי שמעוניין ברגולציה של הענק שזז מהר ושובר דברים לא רוצה להשתיק את ריבוי הקולות, אלא לאפשר שליטה גדולה יותר לרצון הציבור על המרחב שהקולות נשמעים בו, על האלגוריתם שקובע אילו קולות נשמעים (וכן, הוא קובע, לא אנחנו), על הכיוון ועל האופן. ציבור שנעזר בנבחריו בכנסת ובממשלה על מנת לעשות זאת – זו דמוקרטיה.

על פי אסולין "מי שמדברים היום בלהט על 'לפרק את פייסבוק', חייבים להכיר בכך שהם בעצם מדברים בלהט על הפיכת המערב לסוג של סין", אבל הקבלה בין רגולציה על ידי ממשלה נבחרת לבין דורסנות של משטר רודני היא חסרת תוקף. דווקא ממשלה דמוקרטית היא שמבטאת את רצון הציבור, ודאי יותר מטריליונר רנדומלי.

ובאמת, נראה שלאורך מאמרו אסולין מתעלם לחלוטין ממשמעותה הישנה של דמוקרטיה. זו אינה מתחילה ונגמרת בחופש הביטוי, אלא כוללת גם, באופן הכרחי, הנהגה נבחרת שמתווה דרך קולקטיבית. כשהוא יוצא נגד "מערכות הכוח הישנות שנבנו מסביב למדינות הלאום" שוכח אסולין שמדינות הלאום הם הדרך היחידה שנמצאת כיום להבטחת זכויות וחירויות הפרט, שלא לדבר על מערכת בריאות מתפקדת וחוק חינוך חינם. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית אין פטנט אחר, ופייסבוק בוודאי לא תתנדב לממן לכולנו חיבור למים, ביטוח לאומי או תשלומי פנסיה.

אסולין מצטרף כאן לאופנה נוכחית, אינדיבידואליסטית באופן קיצוני, שנהנית להיפרד כלאחר יד ממדינת הלאום, וזאת בלי למצוא אלטרנטיבה טובה (או בכלל). שהרי ללא הרגולציה על ידי ממשלה שבחרנו פשוט אין מי שייגן על האינטרסים של הציבור מפני האינטרסים של אנשים כמו מארק צוקרברג, שבהיותו טריליונר קליפורנאי צעיר צרכיו כפי הנראה אינם חופפים לגמרי את אלה שלנו.

אסולין קובע ש"כוכב הצפון היחיד שצריך להנחות את מי שהאנושות עומדת בראש מעייניהם הוא, איפה באמת נמצאת החירות", אבל איפה באמת נמצאת החירות? מי שחושבת שחירות היא היכולת שלה לכתוב משהו ברשת חברתית הקובעת עבורה מי יראה ואיך יראה את מה שכתבה מחזיקה מושג מאוד דל של חירות.

לפני שמת ב-2006 הספיק מילטון פרידמן לנבא כי "האינטרנט יהיה אחד הכוחות שיקטינו את תפקידה של הממשלה", אולם אלא אם אנחנו ליברטריאנים הסבורים ש"הממשלה היא הבעיה", אין כל סיבה לחשוק בכך. הממשלה הנבחרת היא הדרך שלנו לשלוט בגורלנו הקולקטיבי, והשליטה שלנו בגורלנו היא עצמה ביטוי מרכזי של חירות. בהתאם לכך היכולת שלנו לכוון, על ידי ממשלה נבחרת, את האופן בו המידע שלנו והטקסטים שכתבנו ינועו בחלל היא מרכיב בסיסי ביכולתנו לשלוט בחיינו. שם "נמצאת החירות" שלנו. ביכולת של אדם יחיד לכוון את תודעת ההמונים נמצאת רק החירות שלו.

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ