פלורליזם

כמה מילים על הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל

דוד הרטמן. מקור: וויקיפדיה

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

פורסם באתר אבי חי

נוצרים אוונגליסטים מתפללים בכותל, יהודים אורתודוקסים קוראים קירקגור

האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

נציגי הדתות ב"פרלמנט" של 1893

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]

על ההתרפסות בפני החרדים, שתי משפחות ביזאר, ופלורליזם כתכסיס תיאולוגי – מגוון אושפיזין לסוכה

1. בברזיל, הארץ עם הכי הרבה קתולים בעולם, יש פחות ופחות קתולים ויותר ויותר אוונגליסטים. למי שעדיין לא ברור לו למה, שיציץ בתמונה:

נוצרים ברזילאים צעירים בכנסייה אוונגליסטית

2. ב"משאל ראש השנה" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ראיינו בין השאר את פרופ' יוסף דן, חוקר רב זכויות של המיסטיקה יהודית וחתן פרס ישראל, שאמר לדעתי דברים חשובים:

אין בעיני דבר המקדיר את מצב הרוח בארץ – הן את מצב הרוח והתרבות והן את מצב ההרגשה היומיומית – מאשר הקיבעון של הציבור האינטלקטואלי החילוני והציוני-דתי בזיהוי היהדות עם החרדיות הקיצונית. כולנו יודעים שיש כל מיני יהודים, ושתרבות יהודית יכולה ללבוש גוונים שונים ומנוגדים, אך מיהו יהודי "באמת"? מאה שערים, העדה החרדית, הבד"ץ?
[…]
קשה לקוות להתגבשותה של תרבות ישראלית מגוונת ופתוחה ללא התנערות מן הסטריאוטיפ החרדי של המסורת היהודית. התרבות היהודית תמיד היתה עשירה בניגודים ובריבוי דעות ומגמות, וציורה כאילו כל-כולה, מאז ומעולם, נהגה על פי דיניהן של הישיבות הליטאיות והחסידויות הקיצוניות מהווה כריתת מרבית אבריה ומרכיביה. כל עוד יזין עיוות זה את דימויה של היהדות בקרב החילונים והדתיים המתונים, לא תימצא הדרך לאמץ ולהפנים את התפישה ההיסטורית הפתוחה והעשירה: היהדות היתה בכל התקופות מערכת פתוחה של תפישות עולם, שיטות תיאולוגיות ואורחות חיים. כל עוד לא נבין כי אפליית נשים ודחיית ספרדים סותרת לא רק את ערכי ההומניזם הליברלי אלא בראש וראשונה את ערכי היהדות, נמשיך לצייר את היהדות כמסורת נוקשה ואחדותית שאנו אוהבים לשנוא.

הוא צודק מאוד. חייבים להפטר מהתחושה שכל מי שלא חרדי (או אורתודוקסי בכלל) הוא איכשהו פחות יהודי. ההתרפסות החילונית אל מול החברה החרדית, ציבור שעל אף זכויותיו רובו טפילי הן ביחסו למודרנה והן ביחסו למדינה (ולפעמים אף גאה בכך), היא רק כתוצאה מכך שמשום מה החילוני הממוצע משוכנע שיש באמתחתם איזשהו "סוד" שהם שומרים עליו, ושטוב שהם שומרים עליו (טוב, לחילונים כמובן אין שום כוח לאלוהים). הפקדת אלוהים בזרועות האורתודוקסיה גוזלת מהחילונים את תרבותם, לא מעט מרווחתם הכלכלית, וכן, גם את אלוהים.

3. ואפרופו האורתודוקסיה, לכבוד ראש השנה כתבתי ברכת שנה טובה שהתפרסמה במקבץ ברכות בערוץ הניו-אייג':

הרב אלישיב בן תשעים ותשע, הרב שטיינמן, השני בחשיבותו כפוסק בציבור הליטאי, בן 95. הרב עובדיה יוסף יחגוג בעוד עשרה ימים יומולדת 89. הרב מרדכי אליהו בן 80. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים. (ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: האורתודוקסיה עומדת בפני שינוי והתחדשות. סמכותו של הדור החדש של הפוסקים שיבוא תהיה שבריר מזו של זה הנוכחי. זו הזדמנות ליצירתיות, לרענון ולתיקון. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל ליהדות האורתודוקסית להשכיל לתת יותר מקום ללב, לשכל הישר, לאנושיות הפשוטה, לדאגה לכלל, לאלוהים. שתהיה שנה טובה, שנה של עבודה לשמה.)

4. בגליון "ארץ אחרת" האחרון כותב הרב ד"ר מנחם קלוש ביקורת כנגד המאמר שלי מהגליון הקודם. אני מקווה שאפשר לראות משהו בסריקה הזו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שיש בהחלט טעם בדבריו, אבל אני לא חושב שהטעם הזה מפחית מצדקת דברי. לשיפוטכם.

5. מאמר ארוך בניו-יורק טיימס על מצב התפילה בארה"ב. הכתב הוא יהודי אגנוסטי שעובר בין בתי תפילה שונים ונדהם ונפעם מהכיוונים השונים אליהם נעות התפילות של המאמינים. מה כל כך מפתיע? בגדול, לא הרבה (ואולי באמת מספיק כבר עם ז'אנר כתבות ה"יא-בא-יה-אני-לא-מאמין" בהן "פתאום מגלים" שאנשים כיום עובדים את אלוהיהם או אליליהם לגמרי לגמרי איך שבא להם).

בסופו של דבר הכתב מחליט, בצורה רומנטית וקצת צבועה לדעתי עבור אדם שלא מתפלל, שתפילתם של האוונגליסטים הרגשנים היא האותנטית ביותר. אבל יש כמה נקודות יהודיות חביבות: למשל, רבנים אורתודוקסים שממליצים לחסידיהם למלמל את תפילת "אבינו שבשמיים" (התפילה שנתן ישו לתלמידיו – מתי 6, 9-13); או תפילה שחיברו חברי קהילה יהודית הומוסקסואלית בסאן-פרנסיסקו, אותה יש ללחש אחרי מין אנונימי כדי "לאפשר לשנינו לגעת ולראות את האלוהי". אמן ואמן.

6. עוד מאמר מהניו-יורק טיימס, ושוב הפתעה ניו-אייג'ית גועשת: "גל חדש" של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות שמנפיקות "שיטות" לבריאות, אושר ועושר, מכנות את כל זה "רוחניות" וסוחפות אחריהן מספרים לא מבוטלים של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות.

7. מאמר מעניין על דת ופלורליזם שטוען את הטענה הבאה:

כפי שטען Tomoko Masuzawa, "דת" הפכה לקטיגוריה מובדלת בדיוק כשנראה שהיא נסוגה מ-, או לפחות מוכלת בתוך, התרבות האירופאית, ובכך מאפשרת ניגוד מפלה בין המערב הנאור למזרח הדתי. אבל ככל שהדומיננטיות של הנצרות נתפסה במאויימת על ידי אותן נטיות של חילון, התיאולוגים הנוצרים חיפשו דרכים חדשות לזכות את הנצרות. פתרון אחד, כפי שמראה מסוזאווה, היה האישור הפלורליסטי של הדת באופן כללי, אל מול חוסר-הדת. במקום לנסות להוכיח את עליונותה של הנצרות אל מול כל הדתות האחרות, האסטרטגיה האפולוגטית החדשה היתה לגייס יריבים לשעבר אל מול (מה שהתיאולוגים האירופאים חשבו שהוא) אויב משותף.

ההצלחה של האסטרטגיה הזאת היתה תלויה כמובן בהדגשת המשותף ולא המבדיל בין "המסורות הגדולות", תוך צמצום זרות עבור האינטרסים של האחדות המהותית. מה שבסופו של דבר נקרא "פלורליזם" היה למעשה אסטרטגיה להכלת הבדלים. המטרה, כפי שהכריז Charles Carroll Bonney בנאום הפתיחה לפרלמנט העולמי של הדתות ב- 1893, היתה "לאחד את כל הדתות אל מול חוסר-הדת; להפוך את "כלל הזהב" [מה ששנוא עליך וגו' – ת.פ.] ליסוד האיחוד הזה, ולהציג בפני העולם את האחדות המהותית של דתות רבות על ידי המעשים הטובים של החיים הדתיים." העובדה ש"האתאיזם החדש" של ימינו מעמיד עצמו כנגד הדת מרמזת שהתיאולוגיה הפלורליסטית אכן הצליחה בשינוי מסגרת הדיון.

8. בארה"ב מסתובבת קבוצה שמכנה את עצמה ה- Westboro Baptist Church. מדובר בכמה עשרות אנשים, רובם בני משפחה אחת, שלא מסתפקים בהבנה מילולית פשוטה של המקרא, אלא גם נהנים מאוד לעצבן את כל מי שלא חושב כמוהם. ראו את הקטע הבא:

מה שיפה כאן הוא שהמגישים גסי הרוח של רשת פוקס ניצבים מול מישהי שהיא עוד יותר גסה מהם, ושהפונדמנטליזם שלה גורם לזה שלהם להיראות כמו שלאפשטונדע בפסטיבל פשוט. היא מתעקשת שיש להבין לא רק את איסורי המקרא (למשל, נגד יחסי מין הומוסקסואלים) כפשוטם (דבר שהם מוכנים לו), אלא גם את אופי האל כקנא, נקם וגוזר מיתה כפשוטו, וזה כבר יותר מדי (מי היום מוכן להאמין באלוהים זועם?). חדלי-האישים מפוקס, מתוך אין-אונות מכמירת לב, עוברים רגרסיה לילדות (כנראה עניין לא מסובך עבורם) ופשוט מקללים אותה.

איור של עומר הופמן מתוך הכתבה במעריב

9. ואל משפחה יחודית אחרת: ביום שישי לפני שבועיים התפרסמה בסופשבוע של מעריב כתבת תחקיר ארוכה של אלון הדר ובה מסמך "חוקים" שחלים לכאורה על משפחתו המורחבת והפוליגמית להפליא של גואל רצון. החוקים דרקוניים, מעוררים פעמים גיחוך פעמים בחילה, אבל מה שמעניין לעינינו הוא הגלישה, בחלקם, לתיאולוגיה. כך למשל קובע רצון ש

השטן שבכן אשר מתעתע בכן, ומאיים להשתלט על חייכן ועל חיי ילדיכן ובעזרתו אתן מנסות להילחם בי, באחד שבחרתן בו לבלות את שארית חייכן, באחד שלו הבטחתן את אהבתכן הבלעדית. אהבה ללא תנאי וללא גבול. שטן זה מפריד בינינו וגורם למחלוקות ומריבות, אך לא אצלי שוכנות מחלוקות אלו, כי אם בתוך מוחכן ובנשמתכן החלוקה בין הטוב לבין הרע."
[…]
רק תפסיקו להתחבר עם השטן ולהסתכל עליו, הוא לא ייתן לכן דבר. אלו הם רק תעתועים ודמיונות שווא. אלו רק הבל הבלים. אך לי יש את האמת, לי יש את הגאולה, אני הוצאתי אתכן מסבלות מצרים, לי יש את מה שאתן רוצות, יש לי את הנוכחות על האדמה. לי יש את החוכמה האלוהית אשר אלוהים חנן אותי, אלוהים חנן אותי בשפע של אהבה. יש לי כוח לאהוב את כל העולם אך לכן אין כוח לאהוב את עצמכן. לכן אין כוח להתנגד לשטן, לכן אין כוח לשמור על עיניכן, לכן אין כוח לחזות את הלא נודע. אין לכן כוח אפילו להכיר בעצם קיומכן. אתן שפלות וארורות, אתן מסכנות ואומללות, אתן קבצניות לתשומת לב כמו השטן, אתן מחפשות את תשומת לבו של השטן, אתן מחפשות לשבת עם השטן, אתן מחפשות לאכול עם השטן, אתן שומעות בקולו של השטן.

אהה. אני כזכור כתבתי נגד ראיית משפחתו של רצון ככת. כתבתי ש"הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש." אם המסמך הזה אותנטי, ברור שטעיתי, והעניינים במשפחתו של רצון מורכבים יותר מפוליגמיה פשוטה. ברור שיש כאן איזושהי עטיפה דתית לכל העניין. האם היא רק משמשת כסות והצדקה לאורך החיים המקורי או שהיא לבו של העניין? האם רצון הוא סתם עוד גבר אובססיבי או (סתם עוד) גורו מניפולטיבי? על פי העדויות הנוספות נראה לי שיש צורך בעדויות נוספות. מה שכן, כנראה שיהיה מעניין.

הוא אף פעם לא הוריד את כיסוי הראש בפומבי

10. חברת Tesco מואשמת באפליה דתית על ידי בן אמונת הג'דיי שנדרש להסיר את הכיסוי הראש שלו (Hood) באחד מהסופרמרקטים שלה. הבחור, דניאל ג'ונס, בן ה-23, הוא מייסד הדת, שמונה (על פי הכתבה בגרדיאן) חצי מיליון מאמינים ברחבי העולם. לדבריו הדוקטרינה של הג'דיי מחייבת אותו ללבוש כיסוי ראש שכזה בציבור. רשת החנויות לא נשארה חייבת וציינה ש

אובי-וואן-קנובי, יודה ולוק סקייוקר הופיעו כולם בציבור ללא כיסוי ראש, זאת ללא מעבר אל הצד האפל, ולמיטב ידיעתנו רק האמפרור מעולם לא הוריד את כיסוי הראש שלו.

צודקים. ועל פי אמנות הפלפול לא אופתע אם איש היח"צ שלהם יהודי.

11. המפלגה הרפובליקאית לא תפסול את דן הלורן, מועמדה למועצת העיר מטעם מחוז 19 בניו-יורק רק מפני שהוא פגאני מוצהר. הלורן הוא ה- First Atheling (הכהן הגדול והמלך) של דת ה-Theodism שמנסה להחיות מסורת נורדית מסויימת (שאני מוכן לנחש שלא היתה ממש קימת מעולם). על פי המאמר הזה הם שונים מה- Astaru הנורדים ואף ה- Wicca בכמה חגים (לא בכולם!) ועובדים אלים כגון אודין, טיר ופרייר. לפני כמה ימים נחשף שבחירים בממשל בוש לא היו מוכנים להעניק את "מדליית החירות", הכבוד הגדול ביותר שממשל ארה"ב מעניק, לג'.ק. רולינג מפני שהספרים שלה "מעודדים כישוף", כך שאין פלא שדמוקרטים, שלא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות של הולרן, לא יכולים שלא לברך על התקף הפלורליזם של הרפובליקאים. כפי שמסכם המאמר שבלינק: Gods Bless America!

12. אתר שנראה מבטיח על הטרדיציונליזם.

13. יובל דרור מביא מודעה חביבה מ"מעריב" המבשרת על כינון מלכות בית-דוד בראשת "כף1"

14. ראיון עם טרי איגלטון על ספרו שמגן על הדת כנגד האנטי-תיאיסטים (והופך אותה תוך כדי לפרוייקט סוציאליסטי מהפכני).

15. אסף וול כותב בצורה משעשעת נגד הנסיעה לאומן: "כאשר הריקנות פוגשת בתאווה הבלתי נשלטת לגאולה, התוצאות גרוטסקיות". אכן. אם כי לשם הפרוטוקול, אני בעד נסיעה לאומן.

16. אתר חדש לבני לוז, המורה את דרך האניגרם. ספר שלו, "האדם החופשי", יצא לא מזמן והמלצתי עליו בטור מימין.