הסיבות למאבק של חברי הממשלה הנוכחית כנגד בית המשפט מגוונות. לנתניהו סיבות משלו, לחרדים משלהם, ולציונות הדתית – משלה. לא, באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר ברצון טהור ל"חיזוק הדמוקרטיה" או "משילות".

אבל יש קבוצה נוספת שסירוס בית המשפט העליון הוא רק הצעד המקדים למהלך שאפתני הרבה יותר. את המהלך הזה תיאר בצלאל סמוטריץ’ לפני כמה שנים ב'תוכנית ההכרעה' שלו: דיכוי, גירוש או השמדת הפלסטינים. אותו מהלך מצוי גם בכתבי הרב כהנא, שתלמידו שולט עכשיו במשטרת ישראל ובמג"ב.

במאמר שיצא לפני כמה ימים, שכתבתי עבור תלם, אני עומד על סוג הדתיות הפונדמנטליסטית שמאפיינת את מקדמי המהלך הזה, ועל תוכניותיהם הזוועתיות ל"פתרון" הסכסוך עם הפלסטינים. לחצו על התמונה כדי לעבור למאמר.

אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קובע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או מטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא משתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.

האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.

"לאסוננו", המשיך בן גוריון במכתב למרכז מפא"י מיולי 1937,

גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.

בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.

בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.

בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?". למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.

לא מדובר כאן ברגש אנטי-דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.

הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.

את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.

כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.

יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.

אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

בפגישה של אנשי ציבור מהציונות הדתית (בתוכנית משותפת להם ולמנהיגים מוסלמיים), שהתקיימה לפני כשבועיים, דיבר סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ' על תוכניותו המדינית, אותה הוא כינה "תוכנית ההכרעה". מטרת התוכנית, לדבריו, היא "גדיעת כל תקווה לאומית פלסטינית", ועל פיה בפני הפלסטינים יוצבו שלוש אפשרויות: לעזוב את הארץ; להתגורר בארץ ישראל במעמד 'גר תושב', שסמוטריץ' דאג לציין ש"על פי ההלכה תמיד צריך להיות קצת נחות"; או להתנגד, ו"צה"ל יידע כבר מה לעשות". כשנשאל סגן יו"ר הכנסת אם הוא מבין שהוא מדבר על הריגת משפחות, נשים וילדים, אמר סמוטריץ': "במלחמה כמו במלחמה".

במהלך דבריו התייחס סמוטריץ' לספר יהושע כמקור לדבריו. על פי המדרש שלח יהושע בן נון לתושבי הארץ שלושה מכתבים ובהם הציב את שלושת התנאים לעיל (ירושלמי, שביעית, ו, א). הרמב"ם מסביר שאם אותם לא-יהודים אינם בורחים יש להטיל עליהם הגבלות "שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל", ואם הם מתנגדים לכך, "אין מניחין מהם נשמה", כלומר הורגים את כולם (הלכות מלכים ומלחמות, א). קל לראות שסמוטריץ' בונה את משנתו המדינית על דברים אלה.

כמה מאלה שישבו והאזינו לדברים נוראיים אלה, רבנים ורבניות, תלמידי חכמים ומנהיגי ציבור, הנהנו בינם ובין עצמם והסכימו איתו? אי אפשר לדעת. היתה מחאה בשלב השאלות, וזעזוע של חלק מהמשתתפים. חלק לא הזדעזעו.

מן הזיכרון שב ועולה אותו מאמר מלפני כמה שבועות של יוסי קליין. האם "הציונות הדתית" רוצה "להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים", כפי שכתב? לא, בהחלט לא. האם יש בתוכה אנשים שאכן רוצים זאת? כן, בהחלט כן. השאלה היא כמה, או במילים אחרות, היכן למקם את בצלאל סמוטריץ': בצד, כמיעוט קיצוני, פונדמנטליסטי וקנאי, שאינו נלקח ברצינות יתרה, או במרכז, כמנהיג לעתיד של ציבור גדול?

ממאפייניה של דתיות פונדמנטליסטית הוא צמצום מסורת דתית לכדי מסגרת עקרונות נוקשה ופשטנית. בדרך כלל מצורפות גם תפיסה מונוליתית של ההיסטוריה, כאילו כל התקופות זהות ומה שהיה נכון לפני אלפי שנים תקף גם היום, ותשוקה עזה לחדש ימינו כקדם, דהיינו להביא את העבר אל תוך ההווה. כל אלה יחד יוצרים כניעה חד-מימדית בפני סמכות כתבי הקודש. דבר זה נעשה בדרך כלל באופן מאוד לא מסורתי, שכן הציות הפונדמנטליסטי עוקב באדיקות נוקשה אחר המובן המילולי הפשוט של הטקסט, ואילו דתיות לא פונדמנטליסטית נוהגת להכיר בכך שהאמת הדתית היא מורכבת ("שבעים פנים לתורה"), לפרש את כתבי הקודש, וממילא גם לשלב שיקולים נוספים בעולמה האמוני.

הציונות הדתית אינה פונדמנטליסטית. רובה מנהיגה דתיות מסורתית, של פרשנות וגמישות. רובה גרה במרכז הארץ, בירושלים ובפתח תקווה, בכפר סבא וברעננה. מדובר במעמד בינוני, סולידי, בורגני ושבע. היהדות עבורם היא זהות עמוקה ואורח חיים, אבל הם אינם חולמים בלילה על בית המקדש, והם שמחים שהם חיים בדמוקרטיה.

אלא שסמוטריץ' הבין משהו כשהוא דיבר עם נציגיהם. מפני שהוא דיבר אל שומרי מצוות בלבד, הוא הרשה לעצמו לחשוף את התשתית הדתית-מיתית של דבריו. הוא קיווה שהדיבור על הלכה ועל ספר יהושע יעורר אצלם הזדהות אוטומטית, שתתעצם מתוך יסודות רדומים של מסורת מוטמעת. הוא קיווה שלשפה דתית יהיה להם קשה הרבה יותר להתנגד. לצערנו, לתקווה הזאת יש על מה לסמוך.

הדמוקרטיה, כמו הליברליזם, היא אתוס. המסורת הדתית, כמו הלאומיות, היא יסוד של זהות ותפיסה נראטיבית. בתחרות בין אלה קשה מאוד לראשונים לנצח. אם במאה העשרים כללה הלאומיות המערבית באופן מהותי את הדמוקרטיה והליברליזם (וכך כללה ומיתנה גם את הדת), בעשורים האחרונים הולך ונוצר פער בין אלה. כפי שניתן ללמוד הן ממשבר הפליטים באירופה והן מההצבעה על הברקזיט, כאשר ההמונים מרגישים שהליברליזם חותר תחת יסודות הלאומיות, התגובה היא חיזוק הלאומיות על חשבון הליברליזם. נראטיב וזהות גוברים על אתוס.

סמוטריץ', כמו אחרים במחנה הציוני דתי, פונים אל הזהות היהודית ומשתמשים בנראטיב מיתי על מנת לגייס תמיכה לרעיונותיהם האנטי-ליברלים. במצב בו הליברליזם נתפס כמנוגד לזהות, או במצב בו לא עומדת מולם תשובה שמגינה על הליברליזם תוך הישענות על הזהות, הם יצליחו לסחוף אחריהם רבים. והם יצליחו קודם עם אלה שקשורים באופן עמוק למסורת. רק עמדה שיוצאת מתוך הזהות אל הליברליזם, שמאחדת מחדש לאום וליברליזם (ואף דת ודמוקרטיה), יכולה למנוע מרבים, ציונים דתיים ושאינם, להיסחף אחרי רעיונות העוועים של סמוטריץ' ודומיו.

העובדה שחבר הכנסת סמוטריץ' הוא פונדמנטליסט מסוכן שמבקש לתת לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או רצח עם היא מזעזעת. קשה לבוא בטענות על עידוד טרור כלפי הרשות הפלסטינית כאשר סגן יו"ר הכנסת של מדינת ישראל תומך ב"תוכנית הכרעה" מהסוג הזה. מן הראוי להדיחו מתפקידו ולסלקו מהכנסת. אולם גם אם זה יקרה, השאלה החשובה היא איזו תשובה אנחנו, הציונות הדתית והציונות החילונית, מציבים מולו ומול רעיונותיו. עד שלא תהיה תשובה כזו, הוא ימשיך לנוע מן השוליים אל המרכז.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]