פרפורמנס

הפגנה, לא חשוב על מה

הפגנת החרדים היום, ההמונית והנזעקת והעטופה סופרלטיבים, היא על לא דבר. לא יתגייס אף חרדי שלא ירצה להתגייס, ובידיעה הודאית הזאת שותפים הרב שטיינמן ויאיר לפיד. נשאלת אפוא השאלה, למה בכל זאת יוצאים להפגנה. למה לנתק אברכים מתלמוד תורתם ונערים ממשתה נגינתם, למה לתזז את משטרת ישראל ופרשיה, למה לסגור את בירתנו המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אלו שאלות רבות מימדים, והייתי רוצה בהזדמנות זו להציע להן שתי תשובות חלקיות אפשריות:

1. כידוע לכל מי שהפגין, בין אם בשיח ג'ראח ובין אם בגוש קטיף, הפגנה אינה רק אמצעי דמוקרטי להעברת מסר, אלא גם מקום מפגש חברתי, משאב לחידוש כוחות וכמובן הזדמנות למצוא דייט. אבל מעל לכל ההפגנה היא אתר לבניית זהות ו/או לתחזוקת זהות. ההפגנה אומרת הן כלפי חוץ והן כלפי פנים: אנחנו קבוצה כזאת וכזאת, ואני שייך לקבוצה הזאת.

החברה החרדית לא שונה כמובן בענין הזה, ולמעשה אף מהדרת בו. עבורה הפגנות הן בראש ובראשונה פעולה של הזדהות ושל חישול זהות. מה שנקרא בז'רגון האקדמי – פרפורמנס. לא מזמן כתבתי כאן על הכרך החדש של כתב העת 'תרבות דמוקרטית' שעוסק בפרשת עמנואל, והנה יש בו מאמר של שלמה גוזמן כרמלי (אונ' בר אילן) תחת הכותרת "שתזדעזע ארץ הקודש, ב"ה: הפגנות ברחוב החרדי כביצוע תרבותי".

כרמלי נעזר במחקריו של הסוציולוג ג'פרי אלכסנדר וכותב כי ההפגנה היא "אקט של ביצוע תרבותי". באקטים כאלה

מבקשים השחקנים להנחיל (באופן מודע או מובלע) משמעות תרבותית לסביבתם. הקהל מצדו אמור לפענח את התכנים המקודדים בביצוע. [… עבור המשתתפים] החוויה אמורה ליצור תהליך של הזדהות שיגרום לקהל לזהות את עצמו בתוך הביצוע. בעזרת הביצוע מדגימים המשתתפים את ערכי התרבות כלפי חוץ. נוסף על כך […] המשתתפים מאשרים מחדש לעצמם את משמעות פעולותיהם. (עמ' 37)

בקיצור, אני מפגין משמע אני חלק מציבור. אני מפגין משמע אני חרדי נאמן. אני מפגין משמע אני ניצב מולכם, כל מי שלא מפגין, ומברר לעצמי שאני לא שייך אליכם ואתם לא אלי. עבור היחד מדובר באישרור של תפקידו, מעמדו וזהותו. עבור הקהילה מדובר בדרך לומר לכל אחד מחבריה: הי, Be This Guy. אתה אחד מאיתנו. אתה שלנו.

2. חלק חשוב מחייו של אדם שדתו עומדת במרכז הוויתו הוא הקורבן. לא רק קרבן של בעלי חיים על מזבח – אותו אפשר לפרש כביטוי גשמי לעניין עצמו, והעניין עצמו הוא הצורך בקושי, אפילו בכאב, הרצון להרגיש שמילאנו את חובתנו כלפי האל, או בעצם שצעדנו את הצעד הנוסף, ש"השקענו" בריבונו של עולם. יוצא מכאן שחיים הנחיים בנוחות הם סכנה לדתיות הקיצונית, לדת בעצימות גבוהה.

סכנה כזאת התרגשה, למשל, על העולם הנוצרי במאה הרביעית. כאשר הנצרות היתה לפתע דת חוקית, ומאוחר יותר אף רשמית, של האימפריה הרומית, פסקו פתאום הרדיפות. אין רדיפות, אין מרטירים. אין מרטירים, יש חשש שהאל יחשוב שאנחנו לא משקיעים מספיק. אביעד קליינברג כותב בספרו המצויין 'רגל החזיר של האח ג'ינפרו' ש"במאה הרביעית נוצרה בחברה הנוצרית תחושה שמאזן הזכות והחובה שלה עם האל השתבש. הקלות החדשה שבהיות נוצרי איימה להסיר מהקהילה את חסד האל" (עמ' 118). הפתרון שנמצא אז היה עלייתה של הסגפנות הנוצרית.

בחברה החרדית קורה דבר דומה: מצב חברת הלומדים מעולם לא היה טוב יותר. בכל ההיסטוריה של העם היהודי לא היו כל כך הרבה יהודים שהקדישו את כל ימיהם ללימוד תורה. כמובן, יש עוני קשה ועוד מני מצוקות, אבל ודאי לא מדובר במשהו שקרוב לסכנות או למצוקות שהיו נחלת יהודים באלפיים השנים האחרונות. על קידוש השם ממש, כלומר עד מוות, אין מה לדבר (שלא יהיה ספק: טוב מאוד שכך כמובן). בקיצור, הסך הכל הכללי מגלה שגשוג חסר תקדים של אתוס תורתנו אומנתנו.

וזאת בעיה. זאת בעיה כי הקב"ה יכול לקבל רושם מוטעה, כאילו טוב לנו. כאילו אנחנו חיים חיי דת שלווים, ואף נרפים. כאילו חלילה אין בנו מתח דתי. כאילו חלילה אנחנו כבר לא ממש צריכים אותו. אין לך גורם בסיסי יותר לעלבון אלוהי מאשר ההבנה שאין בו צורך. אין לך סכנה גדולה יותר לאדיקות מסורתית-ריטואלית מאשר ההבנה שכבר עכשיו הכל ממש בסדר.

ולא רק ביחסי אדם-אלוהים יש כאן בעיה, אלא גם ביחסי מאמינים-כופרים, שכן כדי להישאר מגובשים אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שבני האדם הזרים סביבנו הם בסך הכל אחלה. אם הם אחלה, למה לא להיות קצת כמוהם? ובכלל, זה לא טוב לגיבוש הפנימי, שכדי לתחזק אותו אנחנו צריכים לפחד מאוייב משותף (ומי כממשלת ישראל בזמן הזה מבין זאת).

כאן נכנס גם עוד עניין של הבניית זהות: כפי שכתבתי בהזדמנות אחרת על הפגנות אחרות של החברה החרדית (מאמר שאני היום לא שלם איתו), כל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו. לכן מדי פעם, במחזוריות מסויימת, אנחנו חייבים לצאת ולהפגין, לזעוק נגד הזדים והעמלקים וגזירות הנוראות, תוך שאנחנו עצמנו מקיימים לא פחות מאשר "מעמד אדיר" של "קידוש שם שמיים".

והנה, (כפי שכתבתי שם) דווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם בסופו של דבר אכן סוג של "קידוש השם". כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, כלפי האל הטוב, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שיש בהם אמונה, שהם – מאמינים.