[חלק א: פורסם באתר מעריב ב- 6.11.05]
ק. הצעיר
לא רבים יחלקו על הקביעה כי קרישנמורטי הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים. האדם שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה- world teacher הבא, כלומר למלא את המשרה המבוקשת שפינו משה, הבודהה, ישו או מוחמד; האדם שב- 1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ; האדם שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה משקף לרבים בדמותו את כל מה שטהור ואמיתי בחיפוש הרוחני.
לכשעצמי, נחשפתי לקרישנמורטי לראשונה בהודו, במדרס, במרכז העולמי של הארגון שמנציח אותו. התאהבתי מיד, אלא מה? לא רק שמדובר, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שואו, באדם היפה ביותר בעולם, אלא שגם תורתו, בפשטותה, בעומקה, בישירות הבודהיסטית שלה ובהמיה הכמעט רומנטית שלה שבתה אותי בקסמיה. מאז קראתי ספרים רבים של ק' ועליו, האזנתי וצפיתי בשיחותיו, הגיתי ברעיונותיו, ואני רואה את עצמי כאחד מתלמידיו. על כן לא קל לי לכתוב את דברים הבאים. יחד עם זאת אני חושב שאלו דברים שצריכים להיכתב, לא רק למען כל חסידיו, ולא רק למען הפתיחות והכנות – יקר הוא קרישנמורטי, אך יקרה יותר היא האמת – אלא גם למענו הוא. האדם שטען בלהט שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ודאי היה רואה ערך רב בהתקרבות אליה, גם אם הסבך קוצני במיוחד.
כאשר מדובר באדם בשיעור קומתו של קרישנמורטי, הנטייה שלנו לעשות אידיאליזציה מדמותו, ואותו עצמו להפוך למנהיג שיחשוב במקומנו, היא חזקה. ק' כמובן היה מודע לכך יותר מכל, ועל כן הדגיש חזור והדגש שהוא אינו גורו, ולא מבקש הערצה וודאי לא ציות. הוא חזר ואמר שהוא עצמו לא חשוב, אלא תורתו, ושכל מה שמעניין אותו הוא להוציא את בני האדם לחופש מוחלט – מטרה שלמענה הקדיש את כל חייו. בכל זאת, רובנו, אני סבור, תופסים את ק' עצמו כאדם כמעט מושלם: עניו, נאמן לעקרונותיו, נקי ללא רבב. אך לא כך היו, כפי הנראה, פני הדברים.
רומן של רבע מאה
רוזלינד וויליאמס
קרישנמורטי גדל במרכז העולמי של החברה התיאוסופית, וידוע שבהיותו נער חולמני מצא אותו צ'ארלס לידביטר, ממנהיגי התיאסופים, על חוף הים, ובחר אותו כמועמד להיות ה"מורה" הבא של האנושות. ידוע פחות כי הוא לא היה שם לבד: יחד איתו, במרכז התיאוסופי, גדלו (בתחילת המאה העשרים) עוד כמה וכמה נערים ונערות, אשר כל אחד מהם היה גם כן מועמד לתפקיד. ביניהם היה גם דסיקצ'אריה ראג'גופל, נער הודי שהיה צעיר מק' בכמה שנים, שגם לו צפה לידביטר עתיד גדול. עוד היתה איתם נערה ושמה רוזלינד וויליאמס, אמריקאית חייכנית ובהירת שיער שק' ואחיו הקטן והחולני, ניטיה, פגשו כשהגיעו לאוהאי (קליפורניה) ב-1922 כדי לנוח. השניים אהבו אותה מאוד ואפילו השתעשעו ברעיון שהיא גלגול של אמם המנוחה. רוזלינד חזרה איתם להודו כמטפלת אישית, פגשה שם את ראג'גופל ונישאה לו ב-1927. כאשר בסופו של דבר נבחר ק' להיות ה"כלי" דרכו יתגלה "המורה" לעולם, נבחר ראג'גופל, תוך ויתור מצידו על קריירה אקדמאית, להיות מזכירו האישי של ק', ולמעשה מפיק האירועים שלו.
על פי בתם של רוזלינד וראג'גופל, ראדה, קרישנמורטי כנראה תמיד אהב את רוזלינד. בספר שהיא פרסמה ב- 1991 ("Lives in the Shadow") היא מגלה שאחרי שהיא עצמה נולדה, הודיע ראג'גופל לרוזלינד אשתו שמבחינתו מערכת היחסים המינית ביניהם הגיעה לסיומה. ראדה מוסיפה כי אמהּ גם הבינה ממנו שמצידו היא יכולה לנהל מערכות יחסים עם אחרים. אלא שספק אם ראג'גופל האמין שרוזלינד תקשור קשר רומנטי ומיני עם קרישנמורטי.
הרומן בין קרישנמורטי לרוזלינד התחיל ב- 1932 ונמשך יותר מעשרים וחמש שנים. עם תחילתו ביקשה רוזלינד מקרישנמורטי לדבר על כך עם ראג'גופל, וק' הבטיח לה שיכתוב מכתב על העניין וימסור אותו לחברו. המכתב הזה מעולם לא נמסר. במשך שנים, אם כן, ניהל ק' מערכת יחסים אינטימית עם אשתו של המזכיר האישי שלו, בלי שזה האחרון ידע על כך. כאשר גילה ראג'גופל, ב- 1950, מפי רוזלינד, את דבר הקשר בינה לבין ק' הוא היה המום. למרות זאת, הוא המשיך למלא את תפקיד המזכיר האישי בנאמנות. כל אותן שנים נשבע קרישנמורטי לרוזלינד, בעל פה ובמכתבים (ששמורים אצל ראדה) שהיא אהבת חייו ו"הדבר החשוב ביותר בשבילו". היה לו חשוב מאוד לשמור על אהבתה אליו, אבל גם חשוב שלא ישאר מאהבתם דבר: פעמיים ביצעה רוזלינד הפלה מלאכותית בעידודו של ק', אחרי שהתעברה בעקבות יחסי המין ביניהם.
לי אין אגו!!!
רוזלינד וראג'גופל
ראדה מספרת שקרישנמורטי היה אדם מקסים ואוהב, אבל שתמיד חשש מעימותים. הוא היה, פעמים רבות, משקר כדי להתחמק מהתמודדות עם מציאות לא נוחה. כאשר שאלה אותו פעם רוזלינד מדוע הוא משקר, הוא ענה (על פי עדותה): "בגלל פחד". מעניין לראות שהרבה משיחותיו של ק' עוסקות בסוגיות של פחד וחוסר-בטחון, וייתכן שזה משום שנושאים אלו העסיקו אותו אישית.
אבל ק' ידע גם להתעצבן: על פי ראדה ביותר מהזדמנות אחת הוא סטר לראג'גופל, בדרך כלל כתוצאה מכך שהאחרון העביר ביקורת על מעשה מסויים של ק' . ב- 1971, כאשר היה ברור לרוזלינד שבגלל שרבו על כספים וזכויות יוצרים, יביאו ק' וראג'גופל את שהתרחש ביניהם לפני בית דין ושם צפוי גם להיחשף הרומן של ק' עמה, היא גילתה הכל לראדה בתה. כאשר האחרונה התקשרה לק' כדי לברר איתו את העניין, ורמזה על כך שבין שני הגברים מתנהל בעיקר מאבק על אגו וכבוד, צרח עליה קרישנמורטי: "לי אין אגו! מי את חושבת שאת, שאת מדברת אלי כך?!"
הפגמים באישיותו של קרישנמורטי לא הפתיעו מעולם את רוזלינד עצמה – היא תמיד התייחסה אליו כאדם רגיל (ראדה כותבת בחכמה רבה, שבדיוק משום שראתה אותו כאדם, יכולה היתה רוזלינד לאהוב אותו כל כך) – ברור עם זאת, שהם בניגוד מוחלט לתדמיתו המצוחצחת כפי שהיא משתקפת בציבור. על שימורה של תדמית זו שקד ק' לא מעט. עם צאתו של ספרה של סלוס יצאה בעצם הביוגרפיה הראשונה של האיש המרתק הזה, להבדיל מהספרים של פופול ג'יאקר ומרי לוטינס, שהינם במקרה הטוב סיכומים מעניינים של תורתו, ובמקרה הרע הגיוגרפיות שטחיות. עלי עשה הספר של סלוס רושם של מחקר רציני ואמין: המחברת תומכת את דבריה במכתבים של כל הצדדים המעורבים, ומביאה עדויות גם של אנשים אחרים שהיו קרובים לקרישנמורטי ושנחשפו גם הם לזוויות הפחות מצודדות של האיש.
תדמית לחוד והתנהגות לחוד
קרישנמורטי, ראדהה הקטנה, וביטריס ווד
שיטת הדיון בפילוסופיה ההודית היא לקבל את הנחות היסוד של היריב, ולנסות להפריך את תורתו מתוך עצמה. כך אפשר לעשות גם כאן: ייתכן ויהיו אלו שיחשבו שניאוף ושקרים אינם בלתי מוסריים (אני איני נמנה עמם, אבל ניחא). השאלה היא האם קרישנמורטי עצמו חשב שהם בלתי מוסריים. קרישנמורטי ודאי לא כיבד במיוחד את מוסד הנישואין, בו הוא ראה רק דרך משפטית להבטיח את הבעלות של בני הזוג אחד על השני – כלומר ביטוי נוסף ליצר הרכושנות שמקורו באגו, ובכך ההפך הגמור מאהבה. אבל מה עם ערכים כחברות, פתיחות, כנות?
שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר, היא מדוע ביסס לעצמו קרישנמורטי תדמית של ישות כמעט א-מינית, מורמת מכל החומרי, כאשר בחדרי חדרים ניהל, למעשה, מערכת יחסים רומנטית? מי שחושב שקרישנמורטי לא ידע מה הוא "משדר", מזלזל בחוכמתו של האיש. בכל כתביו לא מצאתי ולו התייחסות חיובית אחת למין – להפך, על פי רוב מזלזל ק' ביחסים מיניים ורואה בהם הסחת דעת שמקסימה את האדם רק מפני שבה הוא מוצא מנוחה רגעית מהמחשבות. הוא ודאי היה נגד התנזרות (שכן לדידו גם זו צורה של ניסיון פתטי של המיינד לשליטה) וגם אמר זאת, אבל דווקא אם כך, מדוע הסתיר את הרומן שהיה לו? האם לא היה יותר פשוט להודות ביחסיו הזוגיים עם רוזלינד? האם ניהול חיים כפולים במשך 25 שנה נובע אך ורק מהפחד להתעמת עם בעלה של מאהבתו?
קשה להזדעזע מעדויות על כך שאושו שכב עם עשרות מתלמידותיו, מפני שלא היתה לו כל יומרה לעמוד בנורמות מיניות סטנדרטיות – בדיוק להפך, למעשה. הזיוף והצביעות אצל ק', הם אשר מטרידים, אולי, עוד יותר מהמעשים עצמם.
המורה כאדם
ק. לעת זקנה
האם עלינו לדרוש שהמורה הרוחני שלנו יהיה מושלם? ומהי בכלל שלמות? ואם מתברר כי אינו מושלם, האם פגמים בהתנהגותו האישית של מורה מכתימים גם את תורתו? שאלות אלו, אני מרגיש, הן קשות ובעיקר סבוכות מאוד, ונוגעות בהרבה מאוד רבדים וגוונים של הדרך הרוחנית. כל תשובה עליהן יכולה לנבוע ממניע מועיל, או מתשוקה שטחית: האם הרצון שלנו בשלמות אינו נובע מהרצון הילדותי שלנו בסדר אוטופי בעולם הזה? האם הויתור שלנו על שלמות אינו נובע מהרצון הילדותי לא פחות להתפרק מהעול שבנורמות מוסריות? מאידך, האם לא ראוי שנבקש הגינות ויושר ממי שמתיימר להדריך אותנו בדרך הרוחנית? ושוב מאידך, האם לא קטנוני להטפל לחייו האישיים של אדם שדרכו שופעת אלינו תורת חיים?
כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מותח את הגבול ומכריע לגבי עצמו.
באשר לקרישנמורטי, אני חושב שהוא היה רוצה שדברים אלו יחשפו. אם אכן היה כנה בדאגתו להפריך כל קו של פולחן אישיות שנגע בו, הרי שהוא היה מברך על כך. לכשעצמי, כשקראתי את ספרה של סלוס, לפני כשנתיים, הרגשתי תחילה כעס, ואכזבה עמוקה. היה חבל לי על שאפילו אם נורא חשק ברוזלינד, לא חשב מה יעשה הדבר לתדמיתה של תורתו, שודאי היתה חשובה לו מאוד, ולדעתי – חשובה לעולם.
אבל גם הקלה הרגשתי. הקלה בכך שגם קרישנמורטי הוא אדם, שלא מדובר במלאך. שהוא לא היה מושלם. הרי גם ככה מספיק קשה לנו להיות קרישנמורטי – מי מאיתנו נבחר בילדותו להיות הבודהה הבא? כך, כאשר נסדק מעטה הזהב שמצפה אותו ונחשף עורו האנושי, הפגיע והפוגע, נדמה לי שדווקא קיים סיכוי טוב יותר להבין אותו, וחשוב מכך: להבין את תורתו. כך זו אינה עוד תורה שמיועדת רק לאנשים מיוחדים במינם ויחידים בדורם, לקדושים שנמצאו על גדות נהר בהודו וגודלו על דיאטה של ביצים ומדיטציה, אלא גם לאנשים שמועדים, שחוטאים, שמתאהבים ומתנהגים בטיפשות. כלומר: לנו.
ייתכן שהרפתקאותיו הרומנטיות מאפשרות איזון מסויים לחכמתו האדירה, גם אצלנו, תלמידיו, ואולי גם אצלו – המציאות אינה סובלת שלמות מוחלטת. טעויותיו בחייו האישיים יכולות לעשות את דבריו נגישים יותר, ואפילו מובנים יותר. הרקע הארצי לרעיונותיו, הקרקע הפוריה והרבגונית ממנה הם צמחו, נותנים לתורתו ממשות, אפילו גשמיות, שהיתה לטעמי חסרה בה מלפנים.
ואם נרצה לתת לו קרדיט באמת גדול, נוכל אולי לומר שהעניין כולו היה תרגיל מבריק בשברון אידיאליזציה: הוא עשה זאת דווקא כדי שיתגלה, כדי שלא נוכל להעריצו אישית אלא נקשיב רק לדבריו, כדי שלא נהיה חסידים שוטים. כמובן שבמקרה כזה נחזור להעריצו, ונחזור גם להיות מעריצים פותים…
חיפוש אחר האמת
[חלק ב': פורסם באתר מעריב 8/12/2005, לאחר שנשלח מהודו]
ויכוח גדול מתקיים כבר שנים באשר לדמותו של מי שנחשב בעיני רבים לגדול המורים הרוחניים: ג'יידו קרישנמורטי. מאז שיצא לאור ספרה של ראדה רג'גופל סלוס ב-1991 נראה כי ההילה שאפפה את המורה-שהתעקש-שאינו-מורה דהתה מעט. במאמר שפורסם מעל במה זו סיכמתי את העובדות באשר לחייו הנסתרים של קרישנמורטי, כפי שמופיעים בספר של סלוס. סלוס, בתו של מזכירו האישי של קרישנמוטי, ראג'גופל, טענה בספרה כי המורה הדגול ניהל מערכת יחסים רומנטית במשך עשרים וחמש שנים עם אמהּ, רוזלינד סלוס, אשתו של ראג'גופל, כלומר שיקר למזכירו האישי במשך שנים רבות. לטענתה, למרות שקרישנמורטי הבטיח לרוזלינד לדבר על כך עם בעלה, הוא לא עשה זאת, וראג'גופל גילה את העניין רק אחרי רבע מאה. גם בהזדמנויות אחרות, טענה סלוס, היה קרישנמורטי משקר כדי להתחמק מעימותים.
במאמר ניסיתי לטעון שלא רק המעשים עצמם הם שמטרידים, אלא הצביעות שמשתקפת מהם: קרישנמורטי, מי שחרט את האמת על דגלו, משקר לבת זוגו, למזכירו האישי ויד-ימינו, ומשקף למיליוני תלמידיו תדמית שאינה נתמכת בפועל על ידי חייו. גם היום חלוקים תלמידיו בדעתם האם בכלל היו דברים מעולם, ואם כן, מהי משמעותם.
העבר הוא תמיד ישות מתה
בהודו יצא השנה לאור כרך עבה הכולל את כל שלושת כרכי הביוגרפיה של קרישנמורטי שכתבה מרי לוטיינס. הספר, המחזיק מעל שבע מאות עמודים, נקרא "J. Krishnamurti: A Life". לוטיינס, שהלכה לעולמה ב- 1999 לא טרחה לעדכן את הביוגרפיה, והיא אינה כוללת אף מילה על מערכת היחסים הרומנטית בין ק' לרוזלינד ראג'גופל, אשתו של מזכירו האישי של ק', שכיום ידועה כבר לכל.
אך יש הבדל גדול, לימד אותנו קרישנמורטי, בין הידוע ובין האמת. מפגישה שקיימתי עם אחד המורים הבכירים לשעבר ברשת בתי הספר שיסד קרישנמורטי (וכיום מזכ"ל גרינפיס בהודו), מר גורוסוואמי אננתפדמנבהן, עלה כי בחלק מתיאוריה של סלוס על החיים בצילו של ק' נשזרו אי דיוקים, אם לא ממש שקרים. אננתפדמנבהן מספר כי נכח בכמה דיונים שהתקיימו בארגונו של קרישנמורטי, בהם השתתפו כמה מהאנשים שהיו חלק מהחבורה הקרובה ביותר לקרישנמורטי. על פי דבריו, כל מי שהיה קרוב לקרישנמורטי העיד כי יחסיו עם רוזלינד מעולם לא היו סודיים, וכי כל חבריו הטובים ידעו עליהם. היחסים אמנם לא פורסמו ברבים (וכפי שאנחנו רואים, מרי לוטיינס התעקשה עד הסוף לשמור אותם בחשכה), אבל בהחלט לא התקיימו בסתר.
לא רק זאת, על פי דברי אננתפדמנבהן האנשים באותם דיונים גם הביעו ספק רב כי ראג'גופל עצמו, בעלה של רוזלינד, לא ידע על יחסיו של אשתו ושל קרישנמוטי הרבה לפני שהעניין "נחשף לפניו" – על פי עדותה של סלוס – רק לאחר 25 שנה.
רצה הגורל ודווקא על טענות חסרות משקל אלה בניתי חלק לא מבוטל מהביקורת שלי על קרישנמורטי. אם הדברים ששמע אננתפדמנבהן הם אמת, הרי שזה שומט את הקרקע מתחת להאשמה של קרישנמורטי בצביעות ובבגידה במזכירו ויד ימינו ראג'גופל. העבר הוא תמיד ישות מתה, אמר קרישנמורטי, והנה כאן הוא גם מתחיל להסריח. אין לי אלא לקוות שעם הפרסום הנוכחי מה שקולקל יתוקן והעקוב ישוב להיות מישור.
לולאת האל 