צביקה יחזקאלי

חזרה בתשובה כתרפיה, ר' נחמן כפסיכולוג – על סדנאות 'שקוף' של גידי דבוש כביטוי (בעייתי) לתמורה דתית

לפני כשבועיים כתבה גילי איצקוביץ ב'הארץ', על סדרת הטלוויזיה החדשה המבוססת על ספרה של נועה ירון-דיין, מקימי (שעליו כתבתי בעבר). בכתבה היא מראיינת את יובל דיין, בעלה של ירון-דיין, שמנסה להסביר לה את הגרסה המאוד משוחררת שלו לפעילות קירוב רחוקים. אצלו, כמסתבר, התשובה באה מאהבה. "כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא מצוטט אצל איצקוביץ,

איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שמי?

אני לא ממש קונה את תדמית הוואלק-שכל-אחד-יעשה-מה-שמגניב-לו-את-האף שמנסה לשדר דיין, אבל למרות שהוא פחות משוחרר ממה שהוא מציג, הוא ודאי שונה לחלוטין מטיפוסי המחזירים בתשובה אליהם שייכים אמנון יצחק או אורי זוהר. המילה "סובייקטיבי" לא במקרה נשזרת בדבריו. באותה כתבה אני מצוטט תוך ניסיון להבחין בתמצית בין גלים שונים של חזרה בתשובה:

משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות.

במילים אחרות, לו אורי זוהר היה חוזר בתשובה בשנות התשעים היינו רואים ממנו עוד כמה סרטים. ללא ספק, דומים יותר ל'אושפיזין' מאשר ל'מציצים', אבל את מפעל תרומתו לתרבות הישראלית הוא לא היה קוטע. יש כמה תהליכים שמביאים יחד לשינוי הזה (מסמוס הגבולות החדים בין מעגלים ציבוריים שונים בחברה הישראלית, עליית חשיבות הרגש בחיינו כמקור למשמעות, ועוד) ומדובר בהחלט בתמורה משמעותית במרחב הדתי הישראלי.

פסיכולוגיה יהודית, יהדות פסיכולוגית

עדות נוספת לתמורה הזאת, שמציגה גם מאפיין נוסף שלה, היה ניתן למצוא בתחקיר המרשים של יפעת ארליך שהתפרסם בשישי האחרון במעריב/מקור ראשון (הכתבה הוסרה מהרשת). התחקיר עסק בסדנאות 'שקוף' של גידי דבוש, ועולה ממנו תמונה מורכבת של דינמיקה קבוצתית בהנהגתו של דבוש. מה שצד את עיני היתה דווקא תגובתו לתחקיר של צביקה יחזקאלי, שלבד מהיותו הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, גם יזם את הסדנאות האלה אחרי שחזר בתשובה, יחד עם רבו, הרב ארז משה דורון (על דורון כתבתי מעט כאן).

יחזקאלי אומר דברים מרתקים שמלמדים אותנו רבות על מעמד התשובה בפרט והדת בכלל בזמננו.

לפני חמש שנים ישבנו לשיחה כמה חברים, כולם אבות בתחילת דרכם ובעלי תשובה. בחדר היו רופא, עיתונאי, טייס, רב תלמיד חכם, אמנים ומוזיקאים, ששאלו את עצמם – איך זה שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין כועסים? למה אין קשר אמיתי עם האישה והילדים? למה אני מפחד כמו ילד? גידי, אחרי אלפי שעות של הקשבה ליהודים, הסביר שלכולנו חסרה הקשבה שבאה מלב פתוח ונקי. אין לנו מי שיקשיב לנו. פשוט אין לנו לב.

יחזקאלי, גלוי וכן, מספר לנו על מצוקותיו ומצוקות אחיו לתשובה: כעס, סגירות, פחד. ומעל לכל, הוא מספר על האכזבה שהתעוררה בו ובהם כאשר קיום המצוות לא פתר מצוקות אלה. בכך מאפשר לנו יחזקאלי להבין משהו חשוב: חזרה בתשובה עבורו – ועבור רבים אחרים כמובן – נתפסת כמהלך טיפולי, ככניסה למסלול תרפויטי. משהו בתווך בין דרך רוחנית לעיסוי תאילנדי. אנחנו מקיימים מצוות לא כנגזרת מברית עתיקה בין האלוהים לעמו הנבחר, גם לא כציות נחוש לרצונו החד-משמעי של האל, אלא כטיפול בעצמנו, כחלק מה-care of the self שלנו. ולכן, כמובן, אם אחרי שהתחלנו להניח תפילין ולשמור שבת אנחנו "עדיין כועסים", נרשמת אכזבה.

אני לא יודע אם זה נראה לכם חשוב או זניח. לדעתי זה משמעותי מאוד. אנחנו למעשה רואים כאן שינוי צורה מקיף של ההגיון הפנימי של הדת היהודית. מדת לאומית, המתקיימת כברית, אשר הפולחן בה מתקיים במסגרת פעולות ותפילות – לדת אישית, המתקיימת כדרך רוחנית, אשר הפולחן בה מתקיים כתהליך תרפויטי פנימי (אשר לו המצוות אמורות לסייע). יש כאן העתקה של מוקד הדרמה הדתית מהאומה לפרט ומבחוץ פנימה, כאשר המובן שלה הופך מהגשמה של היסטוריה אלוהית להבראה של נפשנו האישית. נכון, יחזקאלי לא המציא את כל זה, וזה לא שמעולם לא היה שום דבר דומה בהיסטוריה היהודית. אבל הבוטות, המובנות-מאליה של התפיסה הזאת וקנה המידה הציבורי של הפופולריות שלה הם לדעתי מהפכניים.

הרופא הגדול, רבי נחמן

על התמורה התרבותית שעומדת בבסיס הטרנספורציה הזאת כבר כתבתי לא פעם (היא פשוט אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעולם). כאן ארצה להמשיך ולכתוב על מצוקתם של יחזקאלי וחבריו. כאמור, הם מאוכזבים מחוסר יכולותיה הרפואיות-פסיכולוגיות של ההלכה. מסתבר להם, אחרי שחזרו בתשובה, שהמצוות אינן תחליף לפסיכולוג, גם לא לדרך רוחנית מעמיקה. מבחינתם אחרי המעשים אולי נמשכים הלבבות, אבל רק לקראת עשיית אותם המעשים שוב ושוב, לא לכיוון של שינוי נפשי עמוק וחיובי. "פשוט אין לנו לב" אומר יחזקאלי, וכמו הקוסם מארץ עוץ, מסתבר לו שאפילו מושא כל תקוותיו, תורה ומצוות, לא באמת יכול לתת לו לב.

לכאורה, אם הם כל כך מעוניינים בטיפול נפשי, היו יכולים החברים פשוט ללכת לפסיכולוג (או, להבדיל, לקורס מדיטציה). אבל לא: הם מחליטים שאת השינוי שלא מתחיל מבפנים הם יקבלו מחברם גידי דבוש, שיתחיל לערוך "סדנה". מהמתואר באתר 'לב הדברים' אנחנו לומדים שהסדנה בנויה על פי "אוצרותיו המופלאים של הרופא הגדול, רבי נחמן מברסלב זיע"א", שבהם "נחשפים ערוצי זהב מלאי חיות, עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא מהעצבות, מהבדידות, מחוסר האמון והיאוש." אלו מילים גדולות, אולם על פי הכתבה של ארליך עלה אצלי הרושם שמדובר בלא יותר מאשר עקרונות בסיסיים של פסיכולוגיה עממית ודינמיקה קבוצתית (כנות, חקירה עצמית, וידוי, שיקוף). אני לא יודע אם אני מגלה כאן סוד גדול, אבל ר' נחמן מעולם לא ערך סדנאות לתלמידיו.

תורתו של ר' נחמן נמצאת כיום בחזית האדפטציה והאקולטורציה של המסורת היהודית לאופנות הפסיכולוגיות של זמננו. אפשר למצוא את שורשיו של התהליך הזה כבר בפרשנות לתורותיו אצל מנהיגים רוחניים פופולאריים בשנות השבעים בארה"ב כגון שלמה קרליבך ואריה קפלן, ומאז העניין הולך ומתגבר. תורתו של הצדיק מברסלב היא בעלת גוון אקזיסטנציאליסטי מובהק, מדגישה את העולם הרגשי, ומנגד גמישה ובלתי-שיטתית מספיק כדי להתעצב על פי הצורך. (אין בדברים אלה כדי לומר שלא לגיטימי לדעתי לעצב אותה על פי הצורך.)

פסיכולוגיה למשה מסיני

גידי דבושהבעיה מתחילה כאשר אותה תורת ברסלב מעודכנת מוצגת כשיטה טיפולית רצינית. על פי המתואר באתר 'שקוף', הסדנה "תעניק למשתתף, בסייעתא דשמיא, דרך להתמודדות פנימית, לצמיחה ולשינוי עמוק ומשמעותי." כאשר אותה דרך להתמודדות פנימית היא פרי פיתוחו של אדם אחד (אל דאגה: באישור ופיקוח של הרב שלו), ללא כל הכשרה מקצועית, הסכנה היא רבה. מדובר, בסופו של דבר, באדם נטול הכשרה מקצועית, נטול ניסיון מקצועי, המזמין גברים ונשים במצוקה להפקיד בידיו את נפשם, וכל זאת תוך יומרה להעניק לה טיפול המבוסס על דברי תורה.

ועניין אחרון זה רק מעצים כמה מונים את הסכנה. לא רק חוסר הכשרה וחוסר ניסיון יש כאן, אלא גם חוסר יכולת להקשיב. כשבידינו תורת נפש הניתנה מפי הגבורה ברור לנו בצורה מוחלטת וסופית לאן ואיך אמור המטופל להגיע. תנאי חייו השונים, אישיותו המסויימת, צרכיו האידיוסינקרטים – כולם נדחים מפני אור נשמתו המבקש לבקוע, שהוא תמיד אחד ושאותו אנחנו יודעים מראש איך לתעל ולאן לכוון. הרב בני להמן, פסיכולוג קליני, מסכם בראיון לרועי הורן את העניין:

כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה.

הזיהוי בין מורשת דתית לאסכולות מערביות מתקיים מפני שההלכה מעולם לא התיימרה להעניק למישהו טיפול פסיכולוגי – אין ברירה אלא לשבת על פורמט קיים. אולם לא מספיק שהעניין המודרני בנפש מנוכס, אלא שמוטבע עליו חותמו של הקב"ה, דבר שמגביל מאוד את אפשרויות הבקרה והבדיקה העצמית. באותה נימה ביקר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני (שעוסק בעצמו בפיתוח "פסיכולוגיה יהודית"), את גישתו של הרב יצחק גינזבורג לעניין:

הקשבה דיאלוגית היא עיקר העיקרים בטיפול. דווקא הקשבה כזו חסרה במשנתו של הרב גינזבורג. […] מי שמכיר ויודע את המציאות הפנימית האידיאלית אינו זקוק לדיאלוג עם המציאות החיצונית.

במקרה כזה, גם אם כוונות המטפל טובות וטהורות, מדובר בשיטה שמחד אינה מסתמכת על ניסיון או מחקר, ומאירך גיסא מבטיחה להוריד אל הארץ את דבר האל. כמיעוט ההכשרה כן גודל היומרה. כגובה ההתקדשות כך הקושי בהקשבה.

כל זה לא בא לומר שאני לא חושב שיש למסורת היהודית מה לתרום לטיפול פסיכולוגי (ועבודותיהם של מרדכי רוטנברג, יאיר כספי וברוך כהנא יעידו). אלא שהיא לא יכולה לעשות זאת ללא למידה מעמיקה של תובנות הפסיכולוגיה המערבית. כדוגמא  לשיתוף פעולה פורה אפשר להביא את ההעשרה שמעניקה המסורות הבודהיסטיות לפסיכולוגיה המערבית – הדיאלוג בין שתי אלה נמשך כבר עשרות רבות של שנים, לטובת שני הצדדים. מטפלים מערביים רבים שמחים ללמוד מהבודהיזם (ולהפך), אולם לא מבלי להסתמך על הניסיון והגילויים שעלו ועולים מהשדה הטיפולי המערבי.

מסיבות שונות (הקשורות לכתוב לעיל) קל הרבה יותר לקשר בין מסורות הבודהיזם לפסיכולוגיה המערבית, אולם המבקש ליצור שיטת טיפול יהודית לא יכול להיות פטור מהאתגר הזה.

:

לפני כמה ימים התפרסמה כתבה של ניר חסון ויאיר אטינגר על עניין חילוני ביהדות. אני מרואיין בה, ויש גם וידאו.

כנראה לא אוכל לענות ולהגיב בבלוג בימים הקרובים מפני שאני טס הבוקר להודו.