למסורת היהודית יש יחס אמביוולנטי למקדש. אני לא מדבר רק על האיסור לעלות להר הבית והציפייה שהוא יירד קומפלט מהשמיים – אלה כמובן מנגנונים פנימיים שאמורים למנוע את הקמתו לנצח – אני מדבר על תקופה קדומה הרבה יותר, כשהמקדש עוד היה קיים.

הנביאים, כידוע, דיברו לא פעם כנגד הקרבת הקורבנות. ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי! כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ועמוס: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. והושע מסכם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

מה עומד מאחורי הקריאות האלה? לדעתי אכזבתם של הנביאים מההבנה הלא נכונה של המקדש בעיני העם. עם ישראל חושב שהמקדש מכפר על חטאיו, בעוד שהאמת היא הפוכה: המקדש מחמיר אותם. קיומו של מקדש לדעת הנביאים הוא כתמרור אזהרה וכקריאה מוסרית תמידית. וחילול הקודש כשיש מקדש חמור עוד יותר מאשר בלעדיו.

המקדש הרי נבנה כביתו של האל, כמחזיק את נוכחותו בלב הארץ והעם. אלא שנוכחות האל מחייבת טהרה תמידית. לא מדובר רק בטהרה ריטואלית שבמסגרתה המקווה מטהר אותנו מכל מני הפרשות שיוצאות מגופנו. מדובר גם בטהרה מוסרית. כי כפי שכתוב בספר במדבר פרק ל"ה, אחרי רשימה ארוכה של חטאים שקשורים באלימות: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ. כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך גם כל ויקרא י"ח מדבר על "תועבות" מיניות שאם ינהגו בהן: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹינָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

אלימות, רצח, גילוי עריות, אונס – אלה הופכים את המבצעים אותם לטמאים מוסרית. וטומאה מוסרית מטמאת את כל העם ואת כל הארץ. וטומאה על כל העם, כאשר אלוהים איתם – כלומר דווקא כשיש מקדש – פירושה עזות פנים והפניית עורף כלפי האל. ופירושו של זה הוא חורבן המקדש וגלות.

הנביא יחזקאל מסביר בפשטות:

יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!?

אומר יחזקאל: תושבי ישראל בטוחים שמשום שאלוהים נתן את הארץ לאברהם הארץ שלהם לנצח. בגאוותם הם מכריזים "לנו ניתנה הארץ למורשה!". אבל אלוהים שואל בזעם: כבשתם, עשקתם, דם תשפכו – הארץ תירשו??? שיחקתם אותה רב-מקובל וניצלתם מינית – והארץ תירשו??? לא. הארץ תקיא אתכם מתוכה.

בט' באב אנחנו נזכרים שהארץ כבר הקיאה אותנו פעמיים מתוכה. מי שסומך על ההבטחה האלוהית ולא על עמידתו המוסרית ימצא את עצמו בגלות. מי שסומך על הקרבת קורבנות במקדש ולא על צביונו המוסרי ימצא את עצמו בגלות. מי שמעסיק את עצמו בכיבוש שטחים, בגירוש מקומיים, בציפייה למקדש, תוך התעלמות מתמשכת מהעוולות שהוא שקוע בהן; מי שעוסק בשליטה ללא נתינת זכויות, בהתכחשות ל"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח", מי שמתעלם מהעושק, מהביזה, מהאיפה ואיפה, מהדורסנות, מהאלימות, מהגזענות – פניו אל החורבן הקרב והולך, והוא אף מקרבו.

ולא תעזור ההבטחה האלוהית, ולא יעזור המקדש. כי שני אלה הם מעמסה ולא תעודת ביטחון. שני אלה דורשים טהרה ולא מבטיחים חסינות. שני אלה הם קריאה מוסרית ודרישה דתית ולא צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחנו. שני אלה הן הסיבה שבגללה הישוב היהודי בישראל כבר הושמד פעמיים, והסיבה שבגללה הוא שוב יושמד. יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה […] וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.

לא על המקדש החרב אנחנו מתאבלים, אלא על חטאנו שהחריבו אותו. על אלה אני בוכיה ועל זה יש לצום.