התכתבותם של יובל נח הררי וגארי יורופסקי זימנה לקורא מפגש עם שני נציגים מרכזיים ורהוטים של תנועת הצמחונות והטבעונות. באופן מאלף היא גם זימנה לו מפגש עם הקצוות המסוכנים והאנטי-אנושיים של אותה מגמה מוסרית.

על יורופסקי אין לי כל כוונה להשחית מילים. מי שמכנה את בני האדם "טפילים", ומקדם באופן מפורש אלימות מונע מעיוורון משיחי וסופו שיגרום למוות, בין אם של יריביו, בין אם של חסידיו, ובין אם שלו עצמו. ולא ירחק היום. יורופסקי מוציא שם רע לצמחונות ולטבעונות, אולם איני חושב שהוא נטע זר בתוכן. היסוד האנטי-הומניסטי קיים בהן בצורה מובנית, כמו גם רידודם של החיים מתוך כימות תועלתני של סבל וכאב. לו היה דובר לרעיונות האציליים האלה היה עליו להוקיע את יורופסקי, ובלית כזה אפשר רק לקוות שכל מי שמחזיק בחמלה ומצפון ירחק ממנו ומשכמותו.

הררי הוא סיפור אחר. לא רק כהוגה פופולרי, אלא גם כאדם מבריק ורב ידע, הררי מציג תפיסה מורכבת הרבה יותר של הנושא. ועם זאת, דומני שגם הוא נופל במספר כשלים הגותיים, ששניים מהם אעלה כאן. ראשית, התעקשותו של הררי על כך שאין הבדל תודעתי בין בעלי החיים לאדם מתמיהה. הררי טוען ש"אין כל ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות מסוג שונה מזו של יונקים אחרים או ביכולת רבה יותר לסבול". דברים אלו מוזרים, שהרי אין שום ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות בכלל. מדעי המוח, למשל, כלל לא יכולים לבחון קיומה של "מודעות", אלא רק את מערכות העצבים והמוח המאפשרים, לכאורה, את קיומה.

זו הסיבה שבגינה רבים מבין מדעני המוח והפילוסופים של ההכרה (פרנסיס קריק, פטרישיה צ'ורצ'לנד) סבורים שהתודעה האנושית היא לא יותר מ"אפי-פנומנה", דהיינו תופעת לוואי, מסדר שני, העולה מתוך המצע הנוירולוגי ובטלה לחלוטין מבחינת השפעתה. גם השאלות הגדולות שמעלה מבחן טיורינג נובעות בדיוק מההנחה שאי אפשר לזהות מודעות אנושית אלא מתוך התגובות החיצוניות שהיא מייצרת. ואכן, בדיוק מתוך אותן תגובות חיצוניות אנחנו מזהים שלבעלי חיים אין תודעה הזהה לזו האנושית. הם לא מסוגלים לבנות משפט, לא לדבוק באידיאולוגיות, ולא לדון בשאלות מוסריות. הררי יודע את זה, שכן יתרונם התודעתי של בני האדם הוא עמוד תווך מרכזי ברב-המכר המצויין שכתב. מוזר מאוד אפוא שהוא נסוג בו מההכרה זו, שנדמה לי שברורה לכל בר דעת.

לגבי היכולת לסבול, גם היא כמובן נגזרת מהמודעות. חלק גדול מהסבל האנושי קשור לזיכרון, לדמיון, וליכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים מורכבים על מה שהיה, מה שייתכן שיהיה, ומה שהיה יכול להיות. ציפייה, געגוע וחרטה הם גורמים ישירם לסבל אנושי אדיר, כמו גם זיכרון אהובינו שהלכו, או החרדה ממותנו בעוד שנים רבות. כחובב בודהיזם הררי ודאי יודע שהבודהה מייחס לאותם רשמים נפשיים תפקיד מרכזי בסבל שאנחנו גורמים לעצמנו (ולאחרים). בעוד שבעלי חיים יכולים ודאי לחוש כאב, מכיוון שאין להם מערכת מורכבת של המשגה ודמיון הם אינם יכולים לחוש את אותן עוצמות של סבל.

לא זאת אף זאת: אם נחזור לרגע לממצאים האמפיריים, והפעם כאלה שאכן קיימים, הרי שנגלה שאין למחקר המדעי כל ספק בכך שמערכת העצבים והמוח האנושיים מורכבים ומתוחכמים יותר מאלו של הזבוב, החתול ואף הקוף. למעשה, אם לא כן נאלץ לטעון שהגורם ליתרון התודעתי של האדם על הבהמה אינו מבנה מוחו, אלא נשמתו האלוהית. מכיוון שעומק התודעה קשור קשר ישיר והכרחי במערכת העצבים ובמוח, אמור להיות לנו ברור שככל שאלה מורכבים יותר גם התודעה, וגם הסבל שהיא יכולה לייצר, רחבים ועמוקים יותר. לאדם כושר לסבול אשר גדול עשרות מונים מאשר לחגב, וגם מאשר לפרה. לשמחתנו אנחנו גם יכולים להיות מאושרים הרבה יותר.

בעיה שניה העולה מדבריו של הררי עוסקת במעמדן של ישויות הסכמיות. הררי טוען שהאדם ניחן ב"יכולת לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות, כגון אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם." ההקבלה בין אלים לכסף ומדינות עושה שירות דב לאתאיסטים, שנדמה לי שיתעקשו דווקא שאלים קיימים הרבה פחות ממדינות או כסף, ושאם לא כן נבין מדברי הררי שכמו מדינות אלים מחלקים ביניהם איזורי השפעה גיאוגרפים, וכמו כסף אלים אכן מניעים את העולם. אבל זו הבעיה הקטנה יותר בדבריו, שהרי אין לאף אחד מאיתנו ספק שמדינות אכן קיימות. הררי כנראה מתכוון לכך שהן לא היו קיימות אלא בתנאי שבני אדם מסכימים לכך, וכך גם כסף – כלומר מדובר בישויות התלויות לשם קיומן בהסכמה אנושית כללית.

זה נכון, אולם אם משום כך אלו "דברים שאינם קיימים" מהר מאוד ניוותר לא רק בלי מדינות, אלא גם בלי בני אדם, שהרי הקטגוריה "אדם" קיימת רק מתוקף הסכמה אנושית. ללא היכולת התודעתית לתפוס יונקים נבדלים ולכלול אותם תחת כותרת מופשטת אחת קיימים רק פרטי אורגניזמים נפרדים ושונים. גם הקטגוריה "מדע", שהררי אוהב כל כך להביא כדי לתמוך ברעיונותיו, קיימת רק מכוח הסכמה אנושית. המתודה המדעית היא יציר אדם, והגדרתו של ניסוי מדעי, כמו גם ניסוח הדרך לגזור מסקנות ממנו, תלויים לחלוטין בהסכמה אנושית. לפני שהררי מסיק מסקנות על בסיס קיומה או חוסר קיומה של "ראיה מדעית", ראוי לו לשים לב שגם זו אינה אלא ישות הסכמית.

ומעבר לכל הבעיות האלה, עולה מתוך דבריהם של שני המתפלמסים עמדה מוסרית תועלתנית מסוכנת. כאמור לעיל, מדובר בראיית עולם שמרדדת ומפרקת את המציאות ליחידות של סבל והנאה בלבד, ומודדת כל מעשה במאזניים המכוילים לזהות רק את אלה. על חולצות ושלטי מפגינים טבעונים רואים לא פעם את הסיסמה "בסבל כולנו שווים", ואת אותה סיסמה אפשר למצוא באתר קבוצת 269, אותה תנועה שהביאה לא מזמן ראשי עגלים כרותים לכיכרות שונים בתל-אביב. הסבל הוא כאן המכנה המשותף בין כל בעלי החיים, והוא מה שהופך אותם, למרות שבכל מדד אחר הם נבדלים בהחלט, ל"שווים".

הגישה האנטי-הומניסטית הזו לא רק שאינה רואה בחיי אדם ערך בפני עצמו, אלא אינה רואה בחיים בכלל ערך, אלא מודדת אותם רק על פי מידת הסבל או ההנאה שהם מפיקים. מדובר בצד האפל של אותה רגישות מוסרית מוגברת לסבל המתעצמת בזמננו. זו הופכת, בהתפרקותם של אידיאלים מקיפים (שלא לדבר על ערכים מסורתיים), למדד היחיד שנחשב בר תוקף. בעולם שבו הרדיפה אחרי "חוויות" ועונג הפכה לסיבה היחידה המניעה אותנו לפעולה (למה נוסעים להודו? למה עושים סמים? למה רואים סרט? למה מחליפים עבודה? "בשביל החוויה"), גרימת סבל הופכת להיות הסיבה היחידה להימנעות מפעולה.

יש כאמור מימד מוסרי חשוב ברצון שלנו לא לגרום סבל לזולת (אני עצמי צמחוני מזה 17 שנה), אולם עולם מוסרי המצומצם אך ורק למשוואות של סבל והנאה הוא עולם מוסרי רדוד, שאינו מסוגל לתפוס תמונה מורכבת בה השלם גדול מסכום חלקיו (כמו שקורה, למשל, בחברה האנושית). למעשה, עולם כזה אינו יכול בסופו של דבר גם לנמק מדוע רע מוסרית לגרום לסבל. נכון שסבל זה "לא נעים", אבל תרבויות לא מעטות מחזיקות שהלא-נעים הוא חיובי מבחינה אתית (ע"ע סגפנות). כאשר הררי קובע ש"אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם" הם "דברים שאינם קיימים במציאות" עליו לזכור שגם הרעיון התועלתני שסבל הוא דבר שיש למנוע אינו קיים במציאות. דרוש נימוק מורכב יותר על מנת להציג עמדה צמחונית או טבעונית תקפה.

:

—

יפורסם במוסף הארץ, 24.10.13 (אבל כבר עלה לרשת)

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. המרחק בין הסמל למציאות הוא מקור לתסכול תמידי, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יהיו אנשים שאם נייצג משהו בצורה שאינה ראויה או נכונה לדעתם – למשל, את אלוהים – הם יראו בזה סיבה מספקת לצאת למלחמה. ואולי עוד יותר מאשר את אלוהים מטרידה אותנו האפשרות שאנחנו לא מייצגים את עצמנו כראוי. לא רק מבחינת התדמית שלנו בעיני הסובבים אותנו, אלא ממש מבחינתנו עצמנו: האם אנחנו אכן מכירים את עצמנו?

אבל מהי מודעות עצמית אם לא יצוג פנימי שלנו, שמנסה לייצג את פנימיותינו? כשאנחנו מבקשים להכיר את עצמנו אנחנו בונים בעזרת מחשבותינו דמות, שבעצמה אמורה להיות דומה לדמות שמורכבת בעיקר ממחשבותינו. עיצבנו לעצמנו תדמית עצמית, ועתה אנחנו מנסים ליצור לה תדמית (כלומר יצוג), על מנת שנוכל לדמות אותנו לעצמנו. אנחנו מתבוננים פנימה, ומוצאים שם אותנו מתבוננים פנימה. אנחנו מודעים למודעות שלנו, ושמים לב לכך שאנחנו שמים לב. ועם כל זאת, הלולאתיות הזאת בונה עבורנו עצמיות שנדמית כיציבה. הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, ייצגתי לעצמי את עצמי (כמי שמייצג לעצמו את עצמו), ועכשיו אני יודע מי אני (שיודע מי אני, שיודע מי אני). וזו לולאה מוזרה.

"הלולאה המוזרה" הזאת, אם כן, היא העצמי האנושי, ודאגלס הופשטטר כתב עליה ספר מקסים ומבריק. הופשטטר הוא פילוסוף ומתמטיקאי שבנה קריירה שלמה על ספרו הראשון, אותו כתב ב- 1979, כשהיה רק בן 34. בספר Gödel, Escher, Bach הוא ניסה להסביר את הקשרים המתמטיים והסימבוליים בין חייהם ויצירותיהם של קורט גדל, מוריץ קורנליס אֶשֶר ויוהן סיבסטיאן בך. דרך אלו ביקש הופשטטר להצביע על משמעותו של זיכרון, משמעותה של אינטליגנציה, משמעותה של מודעות ומשמעותה של משמעות. הנה עוד לולאה מוזרה.

בספרו השני, "אני לולאה מוזרה", שיצא ב-2007 ועתה תורגם לעברית (הוצאת דביר, תרגום אודי תגרי) משלים הופשטטר את המשימה שפתח בה אז. הוא טוען שמרבית הקוראים לא הבינו את ספרו הקודם וראו בו לא יותר מאשר מלאכת מחשבת של וירטואוזיות מתמטית. למעשה, ניסה הופשטטר כבר אז להסביר לנו מהו העצמי שלנו. בספרו החדש הוא מתמקד בעניין ביתר שאת, ומשתדל להבהיר: האני שלנו הוא לולאה מוזרה.

על פי הופשטטר "לולאה מוזרה" היא כל מערכת שבה, בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית, ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא מהווה תהליך של עלִיָה. כל זאת למרות שאותו מעבר מוגבל למערכת עצמה, ולעולם אינו באמת חורג מעלייה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אֶשֶר (אותו אֶשֶר שנכתב עליו בספר הראשון) "ידיים מציירות". אֶשֶר מצליח לגרום לנו לעקוב אחרי תנועת הציור כך שנרגיש שהיד "גבוהה" יותר ממה שהיא מציירת (הן פיזית, הן ברמת המורכבות), למרות שהיא עצמה ציור, כפי שמתברר לנו כשאנחנו ממשיכים לבחון את הציור (שגם הוא עצמו – ציור). גם פידבק שנוצר ממיקרופון ורמקול הוא לולאה מוזרה. עוד לולאה מוזרה שכולנו מכירים קשורה לדרך שבה אנחנו סוגרים קופסאות קרטון מרובעות: סידור של ארבעת חצאי-המכסים כך שכל אחד מהם עולה על אחיו מימין ונכנס תחת אחיו משמאל יוצר מבנה שמחזיק את עצמו. זו לולאה מוזרה.

וזה בדיוק הפלא שבדבר: למרות שלולאות מוזרות אינן מוסיפות דבר מעבר למה שכבר קיים במערכת, הסידור הלולאתי מצליח ליצור מבנה מגובש ויציב. מה שהופשטטר מנסה להסביר בספרו הוא שכך בדיוק גם פועל ה"אני" שלנו: מדובר במערכת של יצוג עצמי, שמייצגת את עצמה. מודעות עצמית שמודעת לעצמה מודעת למעצמה. אנחנו זקוקים לייצוג העצמי הזה כדי לתפקד בעולם, כדי לתפוס את עצמנו ואת מקומנו, כדי להבין איפה אנחנו ומה עלינו לעשות. כמונו, גם לבעלי חיים אחרים יש מערכות של יצוג עצמי, אם כי על פי הופשטטר רק לאדם יש לולאה מוזרה ממש: רק הוא מסוגל להיות באמת מודע לעצמו – ולהיות מודע גם לזה. זו לולאה מוזרה.

הופשטטר מקדיש לבחינת ההבדל בין האדם לבעלי החיים השונים מקום לא מועט בספרו, וקושר את העניין להחלטתו להיות צמחוני. על פי הופשטטר מערכות הייצוג הפנימי שונות בתכלית בין בעלי חיים שונים. לאלו הפרימיטיבים ביותר (הופשטטר אוהב להשתמש ביתוש כדוגמא) כמעט שאין יכולת לייצג את העולם, ובוודאי לא את עצמם. הופשטטר משווה יתושים למערכות אוטומטיות כמו תרמוסטט, או כמו מנגנון הניאגרה בשירותים: הם משנים את ההתנהגות שלהם מתוך זיהוי, לחלוטין לא מודע, של השתנות התנאים. זו לא לולאה מוזרה.

שונה הדבר בקרב בעלי חיים מתוחכמים יותר כמובן. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש מערכת מורכבת של ייצוגים מנטליים, ובהתאם הם מסוגלים להבחין לא רק בין חתולים לבני אדם, אלא גם בין בני אדם שונים. בקרב קופי-אדם מסויימים הייצוג לראשונה מורכב מספיק בכדי לכלול אותם עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר (כלומר, הם עצמם מיוצגים עבורם כ"דמות" ספציפית בין דמויות אחרות בעולם). את היכולת הזאת שכלל האדם בצורה מרשימה, והוא מסוגל לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו. זו לולאה מוזרה.

עבור הופשטטר היכולת של בעל חיים ליצוג ולייצוג עצמי היא מה שפעם קראו לו "נשמה". זו הקיבולת הפנימית שלנו, החלל המנטלי שבתוכו אנחנו מפתחים מודעות, הבנה, ורגש. זהו המרחב התודעתי שבו יכולים – אם הוא גדול ועמוק ומתוחכם מספיק – להתפתח רגישות וכנות, ובהתאם לכך גם חוש אסתטי, מצפון ותפיסה קיומית. אלה התולדות הטבעיות מקיומה של לולאה מוזרה.

הופשטטר מסביר (עמ' 229): "סגירת הלולאה האנושית של העצמיות תלויה מאוד בזינוק המשודרג של התפיסה, כלומר ביכולת הקטגוריזציה, ומסיבה זו, ככל שמכשירי הקטגוריזציה מורכבים וחזקים יותר, כך ילך ויתממש העצמי שלו וייעשה מורכב יותר ויותר. והיפוכו של דבר: ככל שמאגר הקטגוריות של האורגניזם דל יותר, כך גם העצמי שלו יהיה דל יותר – ובגבול התחתון פשוט לא יהיה לו עצמי. כפי שהדגשתי פעמים רבות, ליתושים אין ממש סמלים, ולכן גם אין להם עצמי ממשי. בראשו של יתוש לא קיימת לולאה מוזרה."

לבני האדם יש מכשירי קטגוריזציה מצויינים, ולכן יש להם לולאה מוזרה, כלומר עצמיות במלוא מובן המילה. גם בעלי חיים שונים זוכים לה, אם כי ברמות שונות של עומק ותוקף. ליתושים, אותם "אוטומטים מעופפים" על פי הופשטטר, אין עצמיות, וממילא אין להם תודעה, ובוודאי שלא מצפון. לכן אין להופשטטר שום בעיה למחוץ אותם בהמוניהם. כשהבין הופשטטר שליונקים יש עצמיות, יש חלל נִשמתי שכזה, גם אם נחות משל בני אדם, הוא החליט להימנע מלאכול אותם, והמשיך לאכול עופות ודגים משום שראה אותם כחסרי נשמה ממשית. מכיוון שמדובר בדרגות עולות של התפתחות, כולנו נקבע את קו הגבול בצורה שרירותית למדי (הרי גם צמחים מגיבים לסביבתם). אחרי עשרים שנה הכניס הופשטטר גם עופות ודגים לרשימת הנשמתיים, וכיום הוא נמנע מלאכול גם אותם. וגם התפתחות המצפון של כל אחד מאיתנו היא חלק מהתהליך הסיבובי של הלולאה מוזרה.

התפתחות המצפון מהווה שיא מסויים בתהליך הלולאתי שבמסגרתו מתפתחת קודם כל רגישות. ככל שהחלל הפנימי שלהם עמוק יותר, בני אדם מסוגלים לקלוט יותר, לעבד יותר, לרצות יותר ולכן גם לסבול יותר (כמובן, אנחנו גם מתענגים ומאושרים הרבה יותר). גם בעלי חיים אחרים מסוגלים לחוש צער, אבל הסבל שנגרם לבני אדם, פשוט מעצם העובדה שיש להם זכרונות עשירים, צפיות ותקוות ובעיקר יכולת להיות מודעים לעצמם סובלים, מוכפל כמה מונים. על פי הופשטטר כלל לא נכונה הסיסמה של צמחונים למיניהם על פיה "בסבל כולנו שווים". אי אפשר לדבר ברצינות על סבל כשמדובר ביתושים, ופרות מסוגלות לסבול יותר מדגים. מצד שני, עם התרחבות היכולת לייצוג מתגבש כאמור המצפון, וכן היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. בסופו של דבר, רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים. הנה עוד לולאה מוזרה.

ומה בנוגע ליציאה מהלולאה? הופשטטר מחזיק שמכיוון שאנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד, ממילא לא נוכל לעולם לוותר על אותו ייצוג פנימי, על האני שלנו. הוא חושב שמסורות רוחניות שמדברות על ביטול האני (הבודהיזם, ההינדואיזם, חלק מהחסידות) משלות את מאמיניהן. בזה אני לא מסכים איתו. אנחנו חיים אמנם בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, והראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, אבל אסור לשכוח שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 9.8.13 (מעריב קצת שילמו ושוב הפסיקו, אז אולי זה הטור האחרון). כשיצא ספרו של הופשטטר באנגלית מיהרתי לקרוא אותו, וכתבתי אז רשימה תחת הכותרת "אני לופ מוזר" (כך תרגמתי את השם), שממנה גם השאלתי את משפט הפתיחה של הרשימה הזאת, ושמצביעה על זויות אחרות בהם עוסק הספר.

הקביעה שישנם מאפיינים דתיים בקרב רבות מהתנועות למען הסביבה או נגד אכילת בשר, כבר אינה חדשה. ספרים כמו Dark Green Religion של ברון טיילור (2009) מנסחים בצורה בהירה את מה שכל מי שמביט בפסטיבלי "ההרצאה הכי טובה שאי פעם תראו" מרגיש בתחתית הבטן: תנועות כמו Greenpeace, כמו גם כיוונים תרבותיים כטבעונות, מחזיקים ראייה מטאפיזית הנוגעת לאופי האדם ומקומו בקוסמוס, יחד עם אתיקה מובנית ומוסדרת שכוללת הגנה על הטבע ועל בעלי החיים מהרס וסבל. במקביל נמצא כאן הגבלה של מעשי האדם כלפי אלה, פעמים רבות תוך אימוץ משמעת סגפנית על ידי הפרט.

במאמר שכתבתי למוסף מיוחד של 'הארץ' לכבוד יום כיפור טענתי ש

הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

כמובן שהפסקה הקצרה הזאת לא משקפת את המציאות המורכבת שסביבנו. אני אכן חושב שמבחינה מוסרית אין שום הצדקה לאכול בשר, אלא אם כן מסיבות בריאותיות אין אפשרות אחרת. כלומר, יש את כל הנימוקים המוסריים להפוך לצמחונים, ומזה כחמש-עשרה שנה אני עצמי צמחוני. יש גם נימוקים טובים למדי להיות טבעוני (כלומר לא לאכול גם ביצים וחלב), אם כי לדעתי הם פחות חד-משמעיים. כוונתי במה שכתבתי (ובמה שאכתוב להלן) אינו לקטרג על הצמחונות או הטבעונות, אלא אך ורק להצביע על האופי הדתי שתופסות התנועות התרבותיות האלה.

הלכה, מיסיונריות, קדושים

האופי הדתי בא לידי ביטוי, כאמור, בסדר יום סגפני שלעיתים מלווה את תפיסת העולם הזאת: הצמחוני/טבעוני מתפתה לאכול בשר/גבינה, אולם בשם האידיאל העליון שמנחה אותו הוא מתגבר על יצרו ולא אוכל. הצמחונית/טבעונית מצמצמת את מגוון מוצרי המזון שהיא אוכלת, קונה פחות, בוררת מתוך המגוון את שמותר, מחלקת מסעדות ומנות לכשרות וטרפות. נבנית הלכה שעליה נושאים ונותנים בני הקהילה בינם לבין עצמם, מתפלפלים: הכשר מרק עוף שנעשה עם עוף אבל מקבלים ממנו קערה ללא עוף? האם דגיגונים קטנטנים נחשבים חיות? האם שוקולד מריר נחשב חלב? האם בשר שנשחט עבור אירוע (נאמר, חתונה), שלא הזמנו אישית את שחיטתו, מותר לאכילה?

האופי הדתי, ומאפיין זה אולי יהיה קצת יותר מוכר למי שעצמו לא צמחוני/טבעוני, בא לידי ביטוי במסיונריות. כמעט מיותר לכתוב על זה (אני נזכר במעין בדיחה חביבה: איך תדע שמישהו טבעוני? הוא פאקינג יאמר לך). נציין רק שבמקום איומים מונותאיסטים בעונשים מהשמיים מתמקדים המיסיונרים הטבעוניסטים ביצירת רגשות אשמה. מה שכן זהה בין שתי הקבוצות היא הנטיה להפרזה: מילים כמו "רצח", "עינויים" ו"שואה" מחליפות את האש הלוהטת לנצח-נצחים של הגיהנום.

ויש עוד מאפיינים (כפי שכתבה שחר שילוח במאמרה ב'רוח הארץ'), כגון קדושים (גנדהי, טולסטוי, איינשטיין, דה-וינצ'י), מורים רוחניים (גארי יורופסקי, ג'ונתן ספרן-פויר), חגים ומועדים (על כך להלן), ואירועים חברתיים וקהילתיים. ומעל לכל הצמחונות, הטבעונות והדאגה לסביבה מציגות תפיסה ברורה באשר לאדם ולאופיו: הוא הרסני ויש לשנותו. האדם מזיק לבעלי החיים, מזיק למערכת האקולוגית, מזיק לכדור הארץ ולכל אשר בו. הקיצונים יאמרו שעדיף היה בלעדיו, ומשהוא קיים, לפחות שיקטין את עצמו כמה שיותר ויעשה כמה שפחות.

269

ולמה נדרשנו לכל זה? ובכן, ביום חמישי מתכננת קבוצה רדיקלית במיוחד של טבעוניסטים ישראלים לקעקע על גופה את המספר 269. למה? על פי האתר של הקבוצה

צריבת מספרו של העגל – שמכונה על ידי התעשייה "269" – מהווה עבורנו אקט של הזדהות והנצחה. אנו בתקווה שנצליח לעורר הן מודעות והן אמפתיה לאותם אומללים, שאת זעקות האימה והכאב שלהם שומעים אך ורק סורגי כלוביהם וקירות המשחטות המגואלים בדמם.

269 הוא אפוא מספר סידורי של עגל (מסויים, אבל כמובן שהמספר הפך למטונימי (הא!) לעגלים כולם), ואנשי הקבוצה יביעו בצריבתו על גופם "הזדהות והנצחה" לעגלים הנשחטים יום יום, שעה שעה, וזאת גם בתקווה לעורר "הן מודעות והן אמפתיה".

יאמר מיד: אין לי כל כוונה או רצון ללעוג לאנשי הקבוצה. אני לא שותף לחלקים מתפיסת עולמם, אבל אני מעריך את דבקותם בערכים שהם מאמינים בהם ואת נכונותם גם להקריב קרבן אישי עבורם (זכרו זאת בפעם הבאה שיאמרו לכם שבתנועות ניו-אייג'יסטית הכל פאן ושטחיות ואין מסירות נפש אמיתית). כאמור, אני צמחוני בעצמי וחושב שאכילת בשר לוקה מבחינה מוסרית. מה שכן ארצה לעשות הוא לנתח את המעשה שהם מתכוונים לעשות.

טבעוניסטים

ובכן, מה מגדיר את חברי הקבוצה כטבעוניסטים (שהרי הם לא טבעונים. עבורם מדובר באידיאולוגיה, בתנועה, בקריאה, ביעוד)? מהי התפיסה שעומדת בבסיס השקפת עולמם? באתר שלהם כתוב כי (ההדגשה במקור)

כולנו שווים בסבל, ואם יש לאנושות סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד, אזי עלינו להכיר בעובדה כי דיכוי של החלשים מאתנו – בשל טעמים נחותים של מגדר, גזע או מין ביולוגי – מהווה צורת חשיבה משוללת כל היגיון ורגישות לסבלם של האחרים. אותם אחרים שאינם זועקים בשפתנו, אך חשים כאב לא פחות, ואולי אף יותר, מאתנו.

כאן עיקר העניין: סבל הוא סבל הוא סבל, וביכולתנו לסבול כולנו שווים. פחות מהרג, סבל יש למנוע. העמדה הזאת (כתבתי עליה קצת כאן), שכיוונים שונים שלה ניתן למצוא כמעט בכל מקום בחברה המערבית היום, מייצגת פרידה מההומניזם של הנאורות ואימוץ של השקפה תועלתנית, בה הטוב נמדד על פי שיעור האושר (או, במקרים פחות מתוחכמים, ההנאה) שדבר מה יכול לעורר, והרע הוא פשוט כמות ומימדי הסבל שמשהו מעולל.

הטבעוניסטים מוסיפים להשקפה הזאת עמדה אגליטרית חריפה (ולפעמים ממש אנימיסטית או פנתאיסטית) על פיה כל בעלי החיים (ובכללם האדם) נולדו שווים, ערכם של חייהם זהה, ובוודאי שאת סבלם של כולם שווה למנוע באותה מידה של אדיקות. זוהי פרידה חד-משמעית מהאתוס המונותיאיסטי על פיו האדם הוא נזר הבריאה, אתוס שממנו התפתח ההומניזם, וקבלת ההשקפה הפרה-מונותאיסטית או הינדואיסטית/בודהיסטית על פיה האדם הוא עוד יצור בעל תודעה מני רבים (ולמאמינים בכך, בעל נשמה שממילא מתגלגלת ליצור אחר במותו).

בעמוד הפייסבוק של אירוע של הקבוצה כותבים חבריה:

עגל 269 הוא אחד, אחד שיש לו פנים, רצונות, אך כך גם לאחרים.
כולם רוצים חיים נטולי סבל.
כולם רוצים לחיות למען עצמם.
בדיוק כמונו.
זכותם.

שימו לב: את ההומניזם פרקנו, אבל אנחנו משאירים את הרעיון שקיימות זכויות מולדות, ואותו מחילים הפעם על כל יצור חי: לבעלי חיים יש זכות לחיות, וזכות לחיות ללא סבל. עלינו לכבד זכות זאת. בלי קשר הכרחי, עלינו גם להיות רגישים לסבלם ולנסות למנוע אותו. ולסיום, ההפרזה האפוקליפטית הבלתי נמנעת: מסתבר שאם לא התפקח ונתעורר אל האמת אין לאנושות "סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד".

חגים וזמנים לששון

בשני לאוקטובר השנה, "יום חיות החווה העולמי", צרבו על בשרם שלושה פעילים של הקבוצה את המספר 269 באמצעות ברזל מלובן. העניין הוסרט:

אלו הקדושים המעונים החדשים, שסובלים עבור החפים מפשע. בשרם נושא את סימן השה שעלה לעולה, 269, כסטיגמטה שמציינת את הזדהותם המלאה עמו. הם סובלים על מנת שאנחנו נתעורר. הם מקריבים את עצמם על מנת שאנחנו נוכל לחיות חיים ראויים יותר.

השני לאוקטובר הוא מועד אחד שמציינים הטבעוניסטים. מועד שני הוא ה-1 לנובמבר. זהו יום הטבעונות הבינלאומי, חג החגים, שבת שבתון. ביום זה מתכוונים עוד כמה חברים בקבוצה (נמסר לי ש"מאות") לצרוב ולקעקע על בשרם את מספרה של החיה. גם הם יהפכו לקדושים וישאו על בשרם את סימנו של שה האלוהים. למען הפחתת הסבל הם מוכנים לסבול. למען צמצום מספר הקורבנות הם יהפכו עצמם לקורבנות. הנה האירוע בפייסבוק. כרגע מגיעים מאה.

שלוש הערות אחרונות

1. באופן אישי, לא רק שאני לא חושב שחיי אדם שווים לחיי בהמה (שמתם לב שאותם פעילים סובלים עבור אחרים מבחירה? שמתם לב שהבחירה לסבול היא מרכיב מהותי בהפיכת הצריבה על גופם למעשה של הקרבה מצידם? יכולתם של בעלי חיים לבחור, ולבחור בסבל, מוגבלת הרבה יותר. ודאי שאף עגל לא יבחר לצרוב על עצמו מספר כדי לעזור לבן אנוש בסכנה), אלא אני חושב שגם סבלם של בני אדם חמור יותר מסבלם של בעלי חיים, וזאת משתי בחינות: עקרונית, כלומר פשוט מפני שהוא סבלו של אדם ולא של בעל חיים (וכאמור, אדם שווה יותר); ומידתית, כלומר שמאותה פציעה (לדוגמא) יסבול אדם יותר מאשר בעל חיים. למה? פשוט: לאדם יש יכולת קוגניטיבית מפותחת בהרבה. יש לו עומקים מנטליים ורגשיים שלפרה, או לכלב, או אפילו לקוף – אין. יש לו גם זיכרון, ונוירוזות, וטראומות, ושנאה עצמית, וכו' וכו'. מה לעשות, מי שיש יכולות פסיכולוגיות גדולות יותר יכול להנות יותר, כמו גם לסבול יותר.

2. מאיפה מגיעה הרגישות המוסרית המרשימה של חברי הקבוצה הזאת? זו שאלה גדולה, אבל אני רוצה להציע התחלה של תשובה. בגיליון 'רוח הארץ' כתבתי פסקה קצרה (כאן חילקתי אותה לשתיים) שנכללה בין תריסר טרנדים רוחניים שסקרתי. הנה:

כמו ההערכה ליופי או הפחד מהמוות, הרצון למדוד את עצמנו מבחינה מוסרית – ולנסות להתעלות על תוצאות המדידה האחרונה – טבוע בנו וקדום כאנושות עצמה. עד כמה שזה מחליק כמו שמאלץ בגרון, חלק מהותי מהיותנו אנושיים הוא רצוננו לעשות טוב, ולהיות טובים. רצה שר ההיסטוריה ונולדנו לתקופה ולמקום בהם החיים בסך הכל נוחים למדי, ולמעשה עבור רבים מאיתנו, בעיקר מהמעמדות הכלכליים העליונים, הקיום מציב מולנו דילמות מוסריות מעטות. במילים אחרות, יכול אדם תיאורטית לעבור תקופות ארוכות בחייו ללא אתגר מוסרי ממשי.

רק שהוא לא יכול, משום שזה מנוגד לכמיהה הפנימית שלו להכריע לטוב, ואף להקריב קורבן עבור הכרעתו. לא אטען שזה כל מה שעומד בבסיס הפופולאריות ההולכת וגואה של הצמחונות והטבעונות בעולם המערבי, אולם לדידי אי-אפשר להתעלם מכך שהאפשרות החדשה-ישנה לאימוצה של משמעת מוסרית אדוקה (ואף סגפנית במידת מה) היא אחת מהסיבות לתנועה הצמחונית הכובשת בכל יום לבבות חדשים. משום שהצורך במסגרת מוסרית לא יעלם, הצמחונות רק תלך ותתפשט. הוסיפו לזה את האפשרות להטפה מיסיונרית והזכייה בתחושת עליונות מוסרית על הזולת ותבינו למה ההתפשטות הזאת הופכת מהירה יותר ויותר.

3. כל זה כמובן לא מוריד מערכו של המאבק למען צמחונות ונגד הריגת בעלי חיים, ולא מוריד מערכה המוסרי של הצמחונות והטבעונות. בשר זה לא רצח, וסבל של בעלי חיים אינו זהה לסבל אנושי, אבל זה לא אומר שמותר להרוג בעלי חיים, ולא אומר שלא צריך לעשות הרבה על מנת למנוע מהם סבל. אין צורך להשוות בין סבל לסבל ובין חיים לחיים כדי להתנגד לסבל מיותר ולאבדן חיים המוני. היו מוסריים. היו צמחונים.

"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."

את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.

וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.

העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".

בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.

ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.

מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.

חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.

ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.

ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.

הסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.

ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.

סתם

—

פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.