קאלידאסה

היפה כשלעצמו, האהבה כשלעצמה

אני יודע ששתי רשימות באותו יום זה מוגזם, ולכן מבקש את התנצלותכם מנויים יקרים כשאני מפנה אתכם עכשיו למאמר שלי שהתפרסם באתר 'אלכסון'. מאמר לכבוד ט"ו באב, על האהבה.

אני מזהיר מראש: המאמר הזה שונה באופיו מהצורה שבה אני בדרך כלל כותב. מדובר בעצם במסה קצרה שבה נעשה ניסיון למצוא את נקודת ההשקה בין כמה שורות שיר של קאלידאסה, אולי גדול משוררי הודו הקדומה, לבין שורה מה'אניאס', יצירתו של ורגיליוס, אולי גדול משוררי רומא העתיקה. שניהם מדברים על איזושהי כמיהה, על געגוע שעולה בנו למראה דבר יפה, או למרגש האהבה. על עצירה קצרה, על התעלות, על יקיצה. ובאמת, הכוח היחיד שיכול לחבר בין הודו לרומי, בין מזרח ומערב, חייב להיות האהבה.

המסה כאן.

דידו ואניאס בפרסקו מפומפיי

קצת קצת קצת על היופי הנשי (סליחה)

תרשו לי לרגע, באמת, רק לכמה רגעים, הרי היום כבר אי אפשר, אני יודע, עם כל הבלגן שיצרנו לעצמנו, ואני רוצה לחזור רק לשניה ולתהות לרגע בתמימות, אני מבין שלא תאמינו לי שזה באמת בתמימות, ולכן אני מבקש רשות רק לרגע בכל זאת לדבר כמו בן אדם, או פחות מזה, כמו גבר, או אולי בעצם כמו ילד, אם רק תרשו לי, אם רק תרשנה לי גבירותי.

אני רוצה לכתוב על דבר מה קטן, כל כך גדול, דבר מה שנשכח בתוך המחאה על שירת הנשים והדרת הנשים והורדת הנשים מלוחות המודעות. באמת התחלתי לכתוב על הנושא מנקודת מבט עקרונית-מוסרית (זה עוד יגיע) ופתאום נזכרתי באותו דבר, אותו דבר מה שפוספס ושאסור היה שיתפספס, דבר מה שקצת קשה לומר אותו היום בקול מכל מני סיבות, לא משנה. כי אני רוצה לדבר רק לרגע על היופי הנשי. היופי הזה, שאליו אני רוצה להתייחס בעוונותי, ברוב חטאי, כגבר, וכהטרוסקסואל (סלחו לי על זה) היופי הזה שהוא חשוב כל כך, טוב כל כך, יפה כל כך.

ואולי אני בכלל רוצה להתייחס אל היופי הזה כאדם. כי מה שאני רוצה לומר הוא שהיופי הזה לא מעורר בי רגש מיני. באמת. לא תאווה, לא תשוקה, לא איווי, לא השתוקקות, לא חשק, לא שקיקה. לא שום דבר מיני בכלל. או אולי קצת, אבל באמת שזה זניח, בטל. זה פשוט לא העניין. אפשר אפילו לשער שזה נכנס איכשהו מהצד לכל הסיפור, כי זה לא קשור ליופי. יופי אינו סקס-אפיל. למרות שאלו קשורים, זה לא אותו יסוד פנומנלי. בקיצור, כשאני מביט באישה יפה, לא מתחשק לי לשכב איתה. באמת. אמרתי לכם שלא תאמינו לי, אבל באמת.

מה כן? כן אני רוצה להעריץ אותה. כן אני רוצה להוקיר לה תודה. כן אני רוצה לא להבין מה זה בכלל. כן אני רוצה להמשיך ולהתבונן בה בערגה (מיד נפרש מהי ערגה זו). כן אני רוצה להתבסם בזה, להתמוגג מזה, להתפעל מזה, להתפעם מזה. כי יופי נשי (אולי גם גברי, אבל כאמור) הוא אחד הדברים המקסימים ביותר, כלומר אחד מאלו שמכשפים אותנו בצורה היסודית ביותר, שמטילים עלינו קסם, שפורטים בנו על מיתרים דקים דקים דקים.

הגעגוע מהיפה, אל היפה

כדי לנסות לשכנע שאכן כך, אביא כמה שורות משיר ישן, שיר של קאלידאסה, שחי בתחילת המאה החמישית ושנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. הנה:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה*

קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת (כבר כתבתי קצת על השיר הזה פעם, אבל עזבו). זאת הערגה שאליה כיוונתי, והערגה הזאת גדולה הכי כשהיא נולדת ממפגש עם אדם יפה, ובמקרה שלי עם אשה יפה – שורות השיר הללו הן מתוך המחזה שקונטלא, שכל כולו עוסק ביופי הנשי, ובערגה.

אבל רגע, שימו לב לחידה שמעלה השיר: האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין שביעות-רצון וחוסר תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי הזה, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

והתשובה: ביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו. מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל. ושוב: היופי מזמן אותנו מתוך שגרתנו, קורא לנו לשאת עינינו, שואל אותנו מעצמנו ומבקש תשובה, תשובה שהיא שיבה אל מהותנו, תשובה שהיא לגמרי "הן".

למה ככה? תראו, יופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. האם אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם אפשר שיש ביופי הנשי (אולי גם בגברי, אבל כאמור) משהו שמעלה, משהו מרומם? נדמה לי שיש בו משהו שמוציא אותנו מהעבר שלנו ומזמן אותנו להווה. ואולי להוויה הוא מקרב אותנו, להוויה עצמה, כלומר לאלוהות, כלומר לשכינה. היופי, אני מציע, מביא אותנו לזה שבעולם, לעכשיו, לאמת לאמיתה, להכי הכי.

כך שייתכן שהיופי מעורר בנו געגוע להוויה עצמה. כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לקיום. געגוע ל-isness, ל-thusness, ל-suchness. לככיות, לכמו-שזה-עכשיו. כי היופי הזה הוא ממש כמו שהוא עכשיו, ולראות יופי פירושו לראות דבר שהינו "כפי שצריך להיות", דבר מה שאין בו צורך בשינוי – על כן ה"הן" ההחלטי ההוא. היופי, אם כן, הוא ביטוי מודגש של העכשיו. העכשיו שהוא הנצח. לא במקרה גם אפלטון רצה, על גבי נציג זה של הנצח, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו".

ואפלטון, הוא הבין משהו עמוק. כפי שרוג'ר סקרוטון כותב בספרו על היופי, היופי עבור אלפטון הוא לא רק הזמנה לתשוקה, אלא הקריאה לוותר עליה. אפלטון הרי רצה שנוותר עליה כדי להתנייד על כנפיו של היופי אל "היפה" עצמו, אולם אפשר שתחת החלוקה הדואליסטית השגויה שלו לבשר ורוח מסתתרת אינטואיציה בריאה: היופי קושר אותנו אל עצמו במערכת יחסים של הערצה אשר באופן עקרוני היא לא ממומשת. זו התעוררות של השראה, ולא פתרון של חידה. התמיהה כאן היא חלק מהעניין.**

יופי וחיפצון

רגע רגע, אני שומע אתכםן: אתה לא בסדר, אתה מחפצן. אוקי, רק שניה, אני דווקא חושב שלא. כי יופי אינו משהו שניתן לחפצן אותו. או לחילופין, היופי שניתן לחפצנו אינו היופי שאני מדבר עליו. כי נכון, בר רפאלי יפה ומחופצנת. אבל יופי כזה אינו המדובר כאן. כאן מדובר ביופי חי, יומיומי, נגיש, בלתי-מושלם. הנה כמה מילים של אורטגה אי גאסט שיבהירו את העניין. אי גאסט מדבר על האשה שלה יופי מושלם, ולכן היא "יפיפיה רשמית", אשר "הבריות מצביעות עליה ממרחק, כפי שמצביעים על אנדרטאות לאומיות". גברים נלכדים ביופי מושלם שכזה:

שלמות נדירה של פנים מביאה אותם לכדי אובייקטיביזציה של בעלת הפנים הללו, להקמת מחיצה בינם לבין הפנים הללו כדי שאפשר יהיה להעריצן כאובייקט אסתטי. באלה המכונות "יפיפיות רשמיות" מתאהבים רק שוטים וזבנים. יפיפיות כאלה הן מעין מנומנטים ציבוריים, אתרים שזורקים בהם מבט חטוף, ממרחק-מה. בנוכחותן מרגיש אדם יותר כתייר מאשר כמאהב. ***

ואל תבינו מאהב אלא כמי שאוהב. בקיצור, אין קשר ממשי בין היופי שאני מדבר עליו לבין דוגמניות. כלומר, לפעמים יש, אבל זה עניין מקרי. מפני שהיופי שאני מדבר עליו הוא חי, והוא מעודד התייחסות, ואילו היופי המונומנטלי, אם לשחק על משמעויות מילותיו של אי גאסט, הוא מת ומדכא כל יחס. היופי המדובר בו כאן אינו מחפש שלמות אלא חיים, לא סטטיות אלא זרימה, לא אידיאל אלא מציאות. לכן אין כאן אובייקטיביזציה של האישה, אלא דווקא הערכת הנשיות שלה. ניתן לומר שאין כאן רצון להשוות את האישה למודל (תרתי, תרתי) ערטילאי, אלא נכונות להקסם מקיומה של האישה הזאת ממש (והרי היופי, קבע קאנט, הוא חוק פרטי).

יופי ואלילות

יש ביופי בכלל, ואולי ביופי הנשי בפרט, יסוד של אלילות, נכון. הכישוף שהוא מטיל בנו יכול להטעות, יכול להכשיל. בעיקר, הוא יכול לשבור את שליטתו של הגבר בעצמו, ובעולם. אולי לכן דתות מונותאיסטיות מאוד לא אוהבות אותו. "הבל היופי" מספר לנו קהלת. אין צורך לדרוש בחוסר הטיפוח הכרוני של דוסים ודוסיות למיניהםן (הרגעו, ברור שלא כולםן). הגדיל חלק מהאיסלאם וכיסה את היופי הנשי לגמרי וחסל. רק לנצרות יש רגישות ליופי. טוב, לנצרות יש רגישות בריאה לאלילות.

כי מי שלא מבין שהאלילות היא חלק מהאלוהות מפריד ומבדיל ועושק מעצמו את עולמו הדתי. מי שמחפש רק את האלוהות הטרנסצנדנטית, הגברית-רציונלית-מחוקקת-שולטת, ימצא שליטה וחקיקה ולא ימצא אלוהות. ימצא גברים רציונלים ולא ימצא נשים אלוהיות.

ולכן הדרת וכיסוי הנשים הוא לא פחות מפשע נגד האלוהות. אותם רבנים שה"צניעות" תקועה תמידית בגרונם הם האחרונים שמעוניינים בדעת ה', או אפילו בעבודת אלוהים אמיתית. הם רוצים שליטה, סדר, ציות. הם רוצים להיות בסדר, רק להיות בסדר, וזהו אחד מביטוייה העיקריים של האלילות.

סתם

* פרקים בשירה ההודית, תר. דוד שולמן, עמ' 67
** אגב, היוונים באופן כללי ידעו היטב שליופי נשי אין קשר הכרחי למין. הם העריצו אותו, אבל כידוע חשקו בנערים.
*** מסות על אהבה, תר. יורם ברונובסקי, עמ' 141