הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.