גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה, תרגום: משה בליד שטיין, מאגנס, 2013, 164 עמ'

במאות הראשונות לספירה היה המזרח התיכון עד לאחת התמורות הדתיות המשמעותיות בתולדות האנושות. מעבר לעלייתה של הנצרות ולשינוי הרדיקלי שעברה היהדות עם חורבן מקדשה נכנסה התרבות המערבית לעידן דתי חדש, שמהותו מתומצתת בכותרת ספרו החדש של פרופ' גדליה סטרומזה (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אוקספורד): קץ עידן הקורבנות. כאילו בתיאום מוסכם ביניהם, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת בעלי חיים על מזבחות, שריפתם ואכילתם. לרוב הזרמים הדתיים בסביבה השינוי בטעם הליטורגי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

בשונה ממהפכות מדעיות, מהפכות דתיות לא מתרחשות כאשר ממצאים חדשים הופכים את המשך האחיזה בפרדיגמה השלטת למגושמת מדי, שהרי הקשר בין הפרדיגמה האמונית והמציאות האמפירית רופף ביותר. כדי להחליף עקרונות תיאולוגיים מהותיים יש צורך בעלייתה של דתיות חדשה, של צורה אחרת של חסידות (piety). במילים אחרות, לא המציאות כופה עצמה על התודעה, אלא השינוי התודעתי קודם לטרנספורמציה הדתית. את השינוי התודעתי העומד בבסיס נטישת פולחן הקורבנות יצא סטרומזה לאפיין בספרו החדש. להבנתו חשיבות רבה, משום שכפי שכותב סטרומזה, "בסופו של דבר, תמורות שלהי העת העתיקה הן הבסיס לתרבות האירופאית." (עמ' 23)

הספר קצר ועמוס עד גדותיו בפרטים היסטוריים ותובנות מאירות עיניים. הוא מחולק לחמישה פרקים, אשר כל אחד מהם מביט על התמורה הדתית המדוברת מזווית אחרת. סטרומזה אורג את הפרוכת המבדילה בין דתיות ישנה לחדשה מכמה חוטים משולבים. הוא מזהה תהליכים של הפנמה דתית, בהם עולמו הנפשי של הפרט נטען בחשיבות רוחנית. הדתיות החדשה שעלתה עסקה לא מעט באמת דתית, בדוֹגמה, וגם זה בשונה מהדת הקדומה יותר טוען סטרומזה. גם מקומה של הטכנולוגיה לא נפקד, וסטרומזה מעניק תפקיד מפתח ליצירתו של הקודקס, דהיינו הספר (שעדיין מועתק ולא מודפס), שמחליף את המגילה כאמצעי נוח ויעיל יותר להפצת כתובים. ולבסוף, תפקיד מפתח בטרנספורמציה הדתית נותן סטרומזה למורשת היהדות, שהדגש שלה על הגוף ופעולותיו משלים את הדגש ההלניסטי על הנפש או הנשמה ומאפשר לנצרות המתפתחת להציג מודל חדש של הנהגה רוחנית.

על פני השטח, עליית הנצרות היא אכן השינוי הברור ביותר במאות הראשונות לספירה. רבות נכתב על חידת השתלטותה המוצלחת של הנצרות על האימפריה הרומית, שעברה בתוך כמה עשרות שנים מרדיפת נוצרים לביצור הנצרות כדת מדינה אחידה. עבור סטרומזה המעבר מפגאניות לנצרות מתחיל קודם כל בהפנמת הדרמה הדתית. כוונתו היא למעבר מדת אזרחית, פרפורמטיבית בעיקרה, לדת פרטית, שבה האמונה בדוגמה מסויימת מהווה את לבם ומהותם של חיי הדת.

בעיקרה היתה הדת של האימפריה הרומית סדרה של טקסים פומביים. הקרבת הקורבנות על ידי הקיסר ואזרחי האימפריה נועדה ליצור קהילה אחידה המצהירה אמונים (אבל לאו דווקא מאמינה) באתוס משותף. זוהי דת אזרחית במשמעות המילולית ביותר של המונח. אפשר להקביל את אורחותיה למנהג הישראלי לעמוד בשתיקה במהלך צפירת יום הזיכרון: הכעס על אלו שלא עומדים בצפירה אינו נובע מהאכזבה שהנופלים אינם חשובים להם או שהם אינם עצובים, אלא משום חוסר ההתחשבות שלהם במנהג הקהילתי, בריטואל הקולקטיבי. מי שלא עומד בצפירה מוציא עצמו מהכלל, ומניה וביה מותח עליו ביקורת. באותו מובן היתה הדת באימפריה הרומית בנייה של חברה אזרחית והצהרת נאמנות לאורחות חייה, ולקיסר.

לנצרות היה רעיון שונה לחלוטין של דת. היא העמידה במרכזה את הקונברסיה, ואת האמונה. הקונברסיה, הפיכת הלב, היא הטרנספורמציה הפנימית שעוברת על הפרט, במסגרתה הוא "נולד מחדש" לחיים של ישועה מחטא. האמונה היא הוודאות הפנימית בחייו, צליבתו ותחייתו של ישוע מנצרת (ושאר הדוגמה הנוצרית). שמתם לב לשימוש הכפול במילה "פנימית" בשורות הקודמות? זו משמעות ההפנמה של החיים הדתיים. המימד הרליגיוזי בחייו של האדם עובר מעריכה קולקטיבית של טקסים פומביים להתהוותה הפרטית של תנועה נפשית.

מיותר לציין שהנצרות עדיין שמרה על מימדים פולחניים פומביים רבים. אולם בהדגשתה את המימד הפנימי של הדת היא נתנה מענה לדרישה הולכת וגוברת לסוג כזה של דת (סוג שבמידה מסויימת אפיין את האליטה ההלניסטית לפני כן, בקרב הסטואיקנים והנאו-פלטונים). לא פחות חשוב, סוג כזה של דת איפשר לראשונה גם לקבוצות מודרות – אלו שאינם אזרחי האימפריה, ילדים ואף (והחשוב ביותר) נשים – לקבל תפקיד מרכזי בדת. מדובר בתמורה בעלת השלכות עצומות: על פי סטרומזה "את שורשיה של המהפכה שיצרה האינטרוספקציה הפרודיאנית ניתן למצוא במחשבה ובפרקטיקה הנוצרית של שלהי העת העתיקה." (עמ' 40)

בשונה מפוקו, סטרומזה אינו רואה בהפנמה הדתית הנוצרית דחייה של הגוף. הוא טוען שהנצרות שמרה על המורשת שהיא קיבלה מהיהדות, וייחסה חשיבות רבה לגוף כחלק אינהרנטי מהאדם הנושע (ולא ככלא או כקבר שיש לדחות מעל הנשמה הטהורה). תחיית המתים אפשרית רק בגוף, והנוצרי האמין בתחיית המתים. יתר על כן, הנצרות הביאה איתה שיח של דקדוק גופני, של בחינה מתמשכת של תשוקותינו ותענוגותינו, ובהמשך לכך של משטור ופיקוח תמידיים. אלו אפשריים רק אם לגוף יש משמעות עליונה.

על פי סטרומזה רעיון ה"קריאה" בגוף וחקירתו קשור בבסיסו לרעיון הקריאה בספר הקודש ופרשנותו, וזאת הן מבחינה צורנית והן מבחינה פרגמטית. הנוצרים הראשונים (בדמיון מסויים ליהודים) בחנו את נפשם וגופם כשם שהם בחנו את כתבי הקודש החדשים שקיבלו על עצמם, והם בחנו את כתבי הקודש כדי להבין טוב יותר כיצד לבחון את גופם ונפשם, כמענה לשאלות מהו חטא ומהי ישועה. עלייתה של "דת הספר" מתרחשת במקביל גם ביהדות של המאות הראשונות לספירה, כאשר במקום מקדש מרכזי על הר מסויים מתקדש התנ"ך (שנחתם רק מעט לפני כן), ואחריו המשנה והתלמוד. הן עבור הנצרות והן עבור היהדות הפרושית-רבנית קידושו של הטקסט מאפשר צורה חדשה של דת, מודל דתי שלו עתידה להיות הצלחה פנומנלית. מדובר בדת שאינה נתחמת בגבולות של טריטוריה או מעוגנת למקום קדוש, אלא נפוצה לכל מקום שרעיונותיה מתקבלים, לכל מקום שהטקסט מגיע.

והטקסט הגיע יותר ויותר רחוק. סטרומזה מראה שבמאות הראשונות לספירה מתרחשת מהפכה טקסטואלית השנייה רק למהפכת הדפוס של גוטנברג (או המהפכה המקוונת בימינו): מגילות הקלף מוחלפות בקודקסים, דהיינו דפים כרוכים, שעלות הייצור שלהם פחותה, ואשר מאפשרים קומפקטיות וניידות גדולה הרבה יותר. האמת הנוצרית, ה-Logos המטאפיזי והארצי גם יחד, מופצת במהירות לכל עבר. כעת מיסיונרים לוקחים את הספר הטוב איתם במסעותיהם, והרבצת תורה מתאפשרת ביתר קלות ויעילות.

אותה תורה הפכה עבור הנוצרים לאמת דוגמטית. הדגש כאן שוב הוא על אמונה, ולא על מעשה. יחד איתו עלה דגם חדש של מורה רוחני: לא פילוסוף המסייע לתלמידו לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, אלא מדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית שהיא – ורק היא – תאפשר למאמין ישועה. תחת הנצרות הפילוסופיה הפכה למה שאנחנו מכירים כיום: עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי ועקר. הדת מצדה הפכה למסגרת היחידה להשתלמות נפשית. מסעה של הנצרות, שהחל בפירוק הדת האזרחית הרומית ואיתה עבודת הקורבנות, נגמר בהדרת הפילוסופיה לקרן זווית והפנמת הדת כאמת מטאפיזית שאמורה להיות אצורה בלבו של המאמין. צורה חדשה של דת ביססה את עצמה ודחקה מעל פניה צורות קדומות יותר, עד כדי כך שכיום הבאת קורבנות למקדש לא עולה על דעתנו.

'קץ עידן הקורבנות' הוא ספר מאלף. מדובר בטור דה פורס מרשים שיכול להיות רק תוצאה של עשרות שנות לימוד והוראה בנושאים בהם הוא עוסק. הספר הוא עיבוד של הרצאות שניתנו במענה להזמנה מהקולג' דה פראנס, והסיכום המובא לעיל מביא רק חלק קטן מהעושר העצום שבניתוחו של סטרומזה. לא פחות מרעננת היא גישתו של סטרומזה, שממריא מתוך העיסוק הפרטיקולרי בתחומי התמחות מצומצמים, המאפיין כל כך את המחקר האקדמי כיום, ומנסה לצייר תמונה רחבה ולענות על שאלה מרכזית ומהותית בהיסטוריה של הדתות ושל האנושות. עיסוק בנושאים כה גדולים אינו יכול שלא לבוא על חשבון דיוק, ומספר קביעות של המחבר יכולות בהחלט להיות מוטלות בספק. אולם הקורא ימצא שהספר מעניק לו הבנה חדשה על מקומה של הדת בשלהי העת העתיקה, וממילא, על מקומה של הדת בזמננו. ייתכן שיבין טוב יותר מדוע אפילו חילונים מושבעים יישאו מדי פעם תפילה, אולם לא יעלו על דעתם להביא קורבן למקדש.

:

—

• הרשימה פורסמה היום במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. גדליה סטרומזה היה המנחה שלי לעבודת המ.א. בתיאום מעניין פורסמה גם רשימה של יצחק לאור על אותו הספר היום, במוסף 'תרבות וספרות'. לאור מדגיש את התרומה היהודית לשיח הנוצרי.
• במוצאי שבת זו תתקיים ברמת גן הילולה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש. אני אשא דבר תורה. פרטים כאן.
• ביום ראשון ה-2 לפברואר יתקיים כנס 'בעקבות הרוח' במכון הרטמן. הכנס כולו יהיה מעניין לדעתי, ואחד המושבים בו יוקדש לרוחניות עכשווית. היו"ר יהיה פרופ' רון מרגולין וידברו בו גלעד גולדשמיט, הרב יאיר דרייפוס והרב רות גן קגן. פרטים כאן. מומלץ.

ארנון סגל הוא מהפעילים הבולטים בכל הנוגע לחידוש הפולחן היהודי בהר הבית, ועורך בעיתון 'מקור ראשון' עמוד העוסק בנושא. בעמוד זה מתפרסמות בין השאר רשימות של אנשי ציבור ודמויות שונות בהן מובעת דעתם של אלה בנוגע לעניין. ביום שישי האחרון התפרסמה רשימה פרי עטי, והרי היא לפניכם.

חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בזביחת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה הסיכויים שלך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר זביחת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות האלה הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.

מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקב"ה? ובכן, הרמב"ם מסביר שהאל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "ערמת חסד", בה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.

דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, בו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אני לא חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותיי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.

הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.

דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום של ישראל ושל ירדן כתוב במפורש כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.

כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.

בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם האל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אני לא שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.

בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. זביחת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק בו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס."

—

פורסם ב'מקור ראשון', 26.4.13

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.