קית' דאומן

הדזוגצ'ן לפניך

קית' דאומן

"הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. […] הוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי." – קית' דאומן

דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה", אבל מה בדיוק שלם בעולם הזה? הוא אמור להיות מובן לנו מאליו, אבל הוא עושה רושם של משהו שמובן פחות ממנו אין. אין אליו כל שיטה או דרך, ובכל זאת אנחנו נדרשים ללמוד להבחין בו. הוא מציג עצמו כחוץ-ממסדי ואנרכי, אבל שושלת המורים שלימדו אותו היא ארוכה ומכובדת. אז מהו הדזוגצ'ן?

התשובה הקלה היא שזוהי מסורת רוחנית טיבטית פרועה וגבולית. היא נולדה כנראה מתישהו במאה העשירית, בטיבט, ומהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן מדגיש את מיידייותה של ההארה, את חוסר הצורך לכלות את חיינו בצבירת קארמה או בכניעה בפני מסורות וחוקים, את ההכרח לראות את האמת, שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי.

אבל תיאור כזה הרי הוא לא תיאור של הדזוגצ'ן, אלא לכל היותר של הקליפה שמכסה אותו. זאת העטיפה המרשרשת שמחביאה בתוכה את הסוכריה אותה אפשר לטעום רק כשהיא בפינו, נמסה על הלשון. אלא שכל רוכל המתיימר לחלק סוכריות דזוגצ'ן הוא נוכל. הדזוגצ'ן, מנסה להסביר לנו קית' דאומן, הוא טעמו הטבעי של הלשון – המתיקות שמתקבלת כשהלשון טועמת את עצמה.

דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ולימד ברחבי העולם. הוא מלומד מאוד, ופירסם ספרים ותרגומים רבים של כתבי דזוגצ'ן. לרגל ביקורו הקרוב בארץ, שאלתי אותו כמה שאלות על הדזוגצ'ן. (זהו ביקורו השני – בביקורו הראשון, לפני שנתיים בדיוק פגשתי אותו בערב שנתן ושוחחנו מעט)

הבודהיזם הטיבטי, למרות הרקע התרבותי והשפה הרוחנית השונים מאוד מאלו המערביים, פופולרי מאוד במערב בקרב מחפשים רוחניים. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה לי שהחיבה לה זוכה הבודהיזם הטיבטי היא לא רק משום אמיתותיו העמוקות, אלא בזכות הטקסים הצבעוניים והמסורות התיאולוגיות הערטילאיות שלו – היינו מפני, ולא למרות, היותו משונה. האם אתה מסכים עם ההערכה הזאת, ואם כן, האם ייתכן שבודהיזם טיבטי מתפקד לפעמים במכשול, ולא עזר, להתעוררות רוחנית?

כן, אני מסכים עם ההערכה הזאת, וכן, בודהיזם טיבטי, כמו כל תרבות דתית המוקדשת לניתוב אנשים לקראת אתוס מוסרי אחיד, הוא המחלה ולא התרופה כאשר אנחנו מבקשים חירות רוחנית. מאידך, בתוך תוכה של המסורת של הבודהיזם הטיבטי מסומנת בברור היציאה ממנה. אם אתה מכיר תרגולת דומה, מהתרבות המערבית, שמשחררת אותנו מהדביקות התרבותית שלה בנוסף לשחרור מהבדיונות העמוקים של המערך המנטלי שלנו – אנא השתמש בה ולא במודל האסייתי הזה. עם זאת, יש לציין שכניסה אל תוך תרבות דתית זרה כשלעצמה יכולה לסיע לנו להתבונן בתרבותנו שלנו מנקודת מבט פתוחה וכך יכולה לאפשר לנו את חופש שאנו מבקשים.

אתה עצמך לא נמצא בשום אסכולה או שושלת פורמלית. האם אתה רואה בזה יתרון?

זו תהיה טעות לחשוב שאיני שייך לשום שושלת רוחנית. מה שאני מלמד מגיע באופן ישיר משרשרת קדומה של לאמות, שושלת הדזוגצ'ן של אסכולת הנינגמה (Nyingma) – ואני מוקיר להם תודה וכבוד רב. הייתי טיפש גמור אילו התכחשתי לשושלת שחנכה אותי אל הדהרמה, טיפש אמיתי אילו התכחשתי לנדיבות ולחכמה של מורָי. מה שכן, בתהליך של מסירת הדהרמה של המורים שלי אל המערב אני יכול לתת דגש – בצורה לא קונבנציונלית, ועל חשבון המכלול – להיבטים מסויימים שנראים לי רלוונטיים ביותר לצרכים האנושיים בני זמננו. אבל דחיית רוב האלמנטים התרבותיים האסייתיים של הדהרמה לא קוטעת את הקשר שלי אל השושלת שממנה אני שואב השראה.

בהמשך לכך, נראה לי שהרבה ממהרעות החולות של הרוחניות הניו-אייג'ית מקורן במצב בו ישנם מורים רבים שאינם שייכים לשום מסורת, שלמעשה ממציאים את החוקים (ולעיתים את התובנות) של עצמם, שלא מעוגנים בכל חוכמה רבת-שנים, ומרחפים להם מנותקים על האויר החם שהם מפיקים מעצמם. איך אתה שומר על עצמך ממצב שכזה?

אני מסכים איתך. מסורת נותנת גושפנקא. יש לחשוד במורים שלכאורה "התעוררו מעצמם", אם כי כמובן שיש כאן סכנה שאנו נשפוט מישהו מתוך עמדה של בורות. אם אנשים תופסים אותי כמורה ניו-אייג'י (במובן הרע של המילה), הרי שטעיתי מתישהו לאורך הדרך. אני שומר על עצמי בכך שאני מנסה להישאר במקום חף מכל יומרה, ואני עושה את זה על ידי כיבוד העקרונות של המסורת שבה למדתי. אבל צריך להבחין היטב בין שושלות 'ממסדיות' ושושלות 'תרגול'. הראשונות נועדו לשמור ולאצור את התורה הרוחנית. האחרונות נועדו לאפשר תרגול קיומי אישי. לעיתים שתי המסורות הללו מתנגשות זו בזו. ובכל מקרה, אם זכית להוקרת הראשונה זה לא בהכרח אומר שזכית לתובנה (realization) בשנייה. השומר בשער אינו בהכרח מאסטר – למרות שבהחלט ייתכן שהוא כן.

הגָרוּדָה: ציפור מיתולוגית ומסמלי הדזוגצ'ן

אמרת פעם שחלק מהיתרונות שמסורת אמורה לתת לנו הם קבלה של תמסורת ישירה, או חניכה, מהגורו. אבל למה בכלל דרושה לנו תמסורת כזו אם כל העולם כולו הוא שדה-בודהות אחד גדול, אם ה"ככיות" של המציאות היא מול עינינו – למה עלי "לקבל" משהו לפני שאראה את זה?

הדברים אולי יובהרו אם נרחיב את המונחים "תמסורת" ו"חניכה" ל"חוויה חניכתית אישית ואישרורה על ידי מקורות מסורתיים". החוויה האישית הזאת היא גילויו של המרחב שמאפשר לנו להתיר את הדילמה שהובילה אותנו למצב של חיפוש לחוץ. 'החוויה החניכתית' היא המאורע שבו אנחנו לרגע נחלצים מזה. דרך התמסורת שמאשררת את אותו חוויה חניכתית, החוויה הזאת הופכת למוכרת יותר ויותר, ואז מושגים כגון 'שדה-בודהות' הופכים לרלוונטיים. כן: ה'ככיות' היא הישר מול עינינו, אבל אנחנו זקוקים למישהו שיאמר לנו לפקוח אותן ושיאמר לנו שמה שאנחנו רואים זה 'זה'.

האם 'עשיית קארמה טובה' היא משהו שונה מראייה אל תוך טבע הדברים? האם אין שום קשר בין שני אלה?

כן, 'יצירת קארמה' היא שונה בתכלית מהזיהוי של טבע התודעה (mind), וההבחנה הזאת בדיוק היא שמקפיצה אותנו אל מעמקי בריכת הדזוגצ'ן. בבוזהיזם הקונבנציונלי אנחנו משפרים קארמה על ידי כך שאנחנו חיים בצורה מוסרית ועם הזמן זוכים להתגלגל אל תוך צורות חיים גבוהות יותר לאורך זמן. דזוגצ'ן מלמד אותנו את ההכרה בשלמות של הרגע האל-זמני כאן ועכשיו, ואני מניח שזה נקרא 'ראייה אל תוך טבע הדברים'. זה לא משנה כלל באיזו צורה מתגלם הרגע הזה, מה מינו, מה טיבו המוסרי, מה תוכנו הרגשי, מה מצב בריאותו, מה רמת תחכומו המושגי – הטבע המהותי שלו זהה. קארמה חיובית לא עוזרת ולא פוגעת בראייה הצלולה של המציאות. אבל אולי נשאל מהן הנסיבות שמביאות אותנו לפקיחת העיניים ולהבחנה בטבע האינהרנטי של הרגע. התשובה היא נסיבות נסיבתיות. מהן הנסיבות שהביאו אותנו לקרוא את המאמר הזה? מהן הנסיבות שמביאות אותנו להירשם לקורס דזוגצ'ן? אדם נדיר מאוד יוכל להתיר את הקשר הזה!

בקשר לאותה ראייה: מה אתה רואה, שרוב האנשים אינם רואים? מה יש לך שאין לרובנו? מהי הארה, ולמה אני לא מואר?

דבר אחד צריך להיות ברור: כולם 'רואים' את האור מדי פעם. כולנו מוארים – אתה מואר – פחות או יותר. אחרי שנים של תשומת לב קשובה למורָי, מה שיש לי היא התבוננות ומדיטציה שמסבה את התודעה שלי אל עבר האור הזה. ולכל תרבות יש שיטות משלה לזיהויה של אותה ראייה. אלא שהדזוגצ'ן הטיבטי בנקודה זו בהיסטוריה, עם השיטות החיות שלו להעברת תמסורת, ובזכות הגלות הטיבטית, העניק לעולם עקרונות יעילים ביותר שמחזקים את הראייה הטבעית הזאת, והנסיבות התארגנו כדי לעשות ממני שגריר של מסורת הדזוגצ'ן הטיבטית. אני לא אוהב את המילה המשומשת מדי, ולרעה – 'הארה'. אבל בקונטקסט של הדזוגצ'ן משמעות הדבר היא פשוט ההכרה באור הבהיר בכל רגע של תפיסה, ואת המדיטציה של הדזוגצ'ן אפשר לכנות יוגה של אור-בהיר.

מה אמיתי? מה אינו אמיתי?

התבונן בסוטרות, בכתבים הבודהיסטיים, ותגלה עקרונות דזוגצ'ן בסיסיים. בסוטרה אחת הבודהה אומר שכל מה שדרוש לנו הוא להבין את עקרון האשלייה. כל תפיסה שהיא, מכיוון שהיא חסרת מהות והינה אירוע חולף, אינה 'אמיתית', והינה אשלייתית. אילו רק היו המדענים מפנימים את המסקנות של ניסויי החלקיקים שלהם עצמם! הדבר האמיתי היחיד הוא האור והמודעות של טבע התודעה.

מה חשוב? מה לא חשוב?

הדבר האחד החשוב הוא זה אשר נותן לכל הדברים את משמעותם האמיתית. רדיפה אחרי מטרות חלקיות ומתחלפות דומה לניסיון לכסות את האדמה כולה בעור כשכל מה שאנחנו צריכים הוא זוג סנדלים. טבע התודעה מוכרח להיות המוקד היחיד של תשומת הלב שלנו.

איך נזכה לזה? איך נלמד, ונחייה, דזוגצ'ן?

ישנה רשת אוניברסלית של קשרים שמכריעה מה עלינו לעשות או לומר. אילו רק נרגע אל תוך החלל שבו נהיה לחלוטין פתוחים לזה – נדע.

בתרגום החדש שערכת לחיבורו של וירוטסנה (Vairotsana), 'עין הסערה', כתוב:

"כל הפנימי וכל החיצוני הוא שדה המציאות האל-זמני
ובמגרש משחקים טהור שכזה
הבודהה וכל היצורים כולם אינם נבדלים
מדוע, אם כן, עלינו לנסות לשנות דבר?"

אכן, מדוע? האם יש להימנע מלנסות לשפר את העולם?

הנקודה כאן היא שאנחנו תמיד מנסים לשנות את המצב. יש לנו דחף פתולוגי לשיפור והתפתחות. יש לנו תמיד תכניות לשכלול הדברים. אנחנו רוצים הארה, אנחנו רוצים חופש, אנחנו רוצים להיות טובים יותר. שכח מהבלגן הזה. תן לאינטלקט לנוח, הרפה מהרדיפה אחרי מטרות, פשוט הרגע – ואין הבדל בין הבודהות לכל הישויות. קרקע המציאות טהורה ומושלמת, ועל כן כל מה שעולה ממנה באופן ספונטאני עונה על כל משאלותינו. זה המסר של הדזוגצ'ן על רגל אחת. השדה האל-זמני של המציאות שוכן בכאן ובעכשיו, חופשי מכל הפרעה סובייקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך – ואז הדזוגצ'ן יכול לעוף.

[עלה באנרג'י. קית' דאומן יעביר סמינר סופ"ש (8-10 למאי), וקורס (15-22) למאי. לבד מזה הוא ייתן שיחה ב- 26/4, ב- 20:00, בביה"ס למטפלי שיאצו "מגע" דרך בית לחם 18, ירושלים. ולמי שלא ראה ביום שישי האחרון את הכתבה של נעם עמית ב"אולפן שישי" על הסיינטולוגיה, שיקליק.

כמו כן, אני מצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בקשר לעזרה, וראשית להעלאת המודעות, למצבם של הפליטים האפריקאים שמגיעים לכאן. אסף פדרמן כתב מאוד יפה על הנושא.]

דזוגצ'ן

לפעמים נדמה לי שהבודהיזם הטיבטי פופולרי כל כך במערב רק בגלל הטקסים הצבעוניים, התפילות הרבות וחישובי החטא והחסד (כלומר הקארמה הרעה והטובה) שאפשר לזכות בהם מכל מעשה ומעשה. בקיצור: כל מה שאנחנו דוחים בבוז במסורות היהודיות-נוצריות, אנחנו מאמצים בחדווה כשזה עטוף טיבטית.

ההנחה הזאת נתקלת בבעיה כאשר אנחנו בוחנים את הפופולריות של הדזוגצ'ן (Dzogchen). מסורת טיבטית זו היא למעשה "אנטי-מסורת", בן סורר ומורה לבודהיזם הטיבטי שמסרב להתנהג לפי הכללים ומחפש לשלול את כל הידוע – על מנת לזכות בבלתי-ניתן-לידיעה, כמובן. הדזוגצ'ן, כמו זרמים שונים של זן, טוען שאין דרך להארה, מפני שהכל כבר עכשיו מואר. צריך רק להבחין בכך. מיד. בשני העשורים האחרונים זכה הדזוגצ'ן לפופולריות רבה במערב, וכ"אנטי-שיטה" להארה הוא המתחרה הטיבטי של הזן הסיני והיפני ושל האדוויטה ההודית.

פירוש השם דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה" (או "ההשתלמות המלאה"), והכוונה היא לידיעה סופית ומוחלטת של המציאות, שמתבססת מעבר לכל הגדרה של שלמות או חוסר-שלמות. הדזוגצ'ן הוא המוחלט, שבאופן פרדוקסלי זהה לגמרי עם העולם הזה, היחסי, כאן ועכשיו. מכיוןן שהדזוגצ'ן גורס שהכל כבר מואר, אין בו טקסים, אין טכניקות מורכבות של מדיטציה או טנטרה ואין גם היררכיה של מוסדות או מורים. יש רק הזמנה לשים לב ברגע זה שהקיום ממילא ולנצח הוא הוויה מוחלטת, מבריקה ומושלמת.

לדזוגצ'ן אין מסורת מובנית, והטיבטית שהיו נחשפים אליו היו באים מתוך המסורות הבודהיסטיות הקיימות של טיבט, בדרך כלל אחרי שנים של תירגול וניסיון. אז, יום אחד, היה הלאמה שלהם מזמין אותם לעיין בטקסט דזוגצ'ן, או מפגיש אותם עם איזה דזוגצ'ן מאסטר. אבל, כאמור, לדזוגצ'ן אין טקסט, טקס, או אף עמדה פילוסופית מסוימים שאיתם הוא מזוהה בבלעדיות. יותר מכל אלו הדזוגצ'ן הוא ידיעה עמוקה, שנמצאת מעבר לשפה ולמחשבה (למרות שאינה שוללת אותם). אל הידיעה הזו היה המורה מנסה להביא את התלמיד, או נכון יותר היה מגלה לו שהוא פשוט שכח שהיא כבר ברשותו.

שורשיו של הדזוגצ'ן לוטים בערפל, אבל הוא כנראה צמח לקראת המאה העשירית לספירה בדרום טיבט. מכיוון שלא מיסד את עצמו קשה מאוד להתחקות אחר התפתחותו, אבל ברור שהכניסה לסודות הדזוגצ'ן היוותה שיא של זרמים מסויימים בבודהיזם הטיבטי. קיימים סיפורים רבים על מוארי דזוגצ'ן טיבטים שהחלו את דרכם כנזירים ואז, עם הבנת סודות הדזוגצ'ן, יצאו מהמנזר אל הקהילה ונהיו מורים עצמאיים, גדולים ואף קונטרוברסלים. הדזוגצ'ן, אם כן, התברך לא רק ברוח מרדנית, אלא אינטגרטיבית, כאשר על פי השקפתו אין מקום או זמן בחיים שאינו מואר, ואין טעם להתחבא במנזר אם ממילא העולם כולו הוא שדה בודהות אחד גדול. לכן, אגב, היו גם יותר נשים מוארות ומורות בדזוגצ'ן מאשר בכל זרם טיבטי אחר.

קית' דאומן

אבל איך מתרגלים דזוגצ'ן? איך רוכשים את מה שממילא קיים? ברור שאי אפשר, ולכן ברור שאין לדזוגצ'ן תרגולת מסויימת. ובכל זאת, יש, כמובן – אחרת הוא לא היה יותר מהצהרות מטאפיזיות חביבות. בחודש מרץ השנה התארח מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן בבית בהאוונא, בתל אביב, שם הוא העביר ישיבת מדיטציה. אחריה היתה גם הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ופירסם תרגומים לא מעטים של כתבי דזוגצ'ן. הוא אינו מקובל על חלקים מסוימים מתוך המסורת הטיבטית, והוא מלמד פחות או יותר כאאוטסיידר, מה שרק עוזר להוכיח, כמובן, שהוא מורה דזוגצ'ן אמיתי.

הנה דבריו:

דזוגצ'ן הוא מה שנקרא ה"ככיות" או ה"זהיות" [suchness, thusness] של המציאות. מגלים את זה על ידי ישיבה והתבוננות במיינד. דזוגצ'ן דורש ממך לפרק את מבני המחשבה. הפירוק הזה מוביל לזיהוי טבע המיינד.

מדיטציית דזוגצ'ן מוגדרת כאיחוד בין "סמאתה" ל"ויפאסנה" [ריכוז רגוע ותובנה – ת.פ.]. האיחוד הזה מתקיים באופן ספונטאני, כל הזמן, מיום לידתנו ליום מותנו. הראייה של הדזוגצ'ן אומרת שאנחנו כבר, מרגע לידתנו ועד יום מותנו קיימים בצורה מושלמת ללא שום צורך להוסיף או לגרוע מעצמנו, או להפוך את עצמנו לדבר-מה. זאת משום שהטבע של כל מה שקיים הוא הכרה ריקה ואור.

אבל אם אין צורך בשום שינוי כי טבע המיינד תמיד מושלם כפי שהוא, הווה בעצם קיומו, אז מה היא מדיטציה? מדיטציה לא מבקשת לשנות את מצב המיינד. המדיטציה היא רק ההכרה במה שמתרחש ברגע הזה, בין אם זו הארת הבודהה או הזיה. לכן אין טעם להתאמץ במדיטציה, או בכלל לעשות משהו. הירגעו לתוך טבע המיינד. אל "תעשו מדיטציה". ערכו הכרה עם טבע המיינד. אנחנו יושבים במדיטציה כדי שזרם החוויות הרגיל יתקל לכאורה בסכר, ייעצר ויצטבר. אנחנו משתמשים בזה כפתח להתבוננות בטבע המיינד. ההוראות, אם כן, הן רק להתבונן בטבע המיינד, ללא הוספה או החסרה וללא שיפוט כלשהו. בלי לטפח או לדחות כל מצב שעולה; בלי לנצור כל דבר מענג ובלי לשלול כל דבר שאינו נעים. אבל זו לא מדיטציה של "קבלה" של דברים: אנחנו לא "מאפשרים לכל דבר לבוא". דברים באים, ואנחנו לא עושים איתם כלום.

באי-העשייה הזו עולה השלמות הגדולה. שאי אפשר להגדיר אותה במילים, שהיא לא זה ולא האחר. אנחנו לא מחפשים "מודעות" ולא "תשומת לב" ולא "נוכחות" כי כל דבר או מצב שעולה הוא בעצמו כבר מודעות. אי אפשר לברוח מזה. אין רגע שזה איננו. אי אפשר לפגוע בזה בשום צורה, אף פעם. זה לא מדולל על ידי בורות ולא מזוקק על ידי ריכוז. רגש לא מעמעם את זה. זה לא משהו עמוק או משהו במימד אחר. זה תמיד כאן מול הפנים. אין מוסד שיכול להחזיק בזה ואין מוסד שיכול לרומם את זה. ובמודעות הזו יש מרחב. יש תכונה מסוימת של זהות. ריק ומסיבי וכאשר זה בפעולה זה מתבטא כחמלה. במרחב הזה ובבהירות הזו כל דבר שמגיע הוא חמלה.

אין דבר במרחב החוויתי שאינו טבע המיינד. אין דבר שתוכלו לעשות, לומר, לבטא בצורה גופנית או אנרגטית או מחשבתית שאינו נחווה כטבע המיינד. כל אלה אינם הנחות פילוסופיות על מהות הקיום, אלא גישה מסויימת. זה נועד רק להביא אתכם למקום מסויים, ולא לבנות עוד תורה מטאפיזית.

לדעתי אפשר למצוא את מהות הדזוגצ'ן בכל תרבות. בכל תרבות עם רגישות סוטריולוגית [של גאולה – ת.פ.] שהיתה קיימת על פני האדמה. ישנה נטייה טבעית, דינמיקה טבעית לצאת מתוך הכאב לתוך חוויה מאוחדת, אינטגרטיבית של המציאות בה אור ההכרה זורח.

כשאתה אומר "להתבונן בטבע המיינד", למה הכוונה?
ההוראה, לצערנו, נמסרת בשפה שבה הנחות המוצא הן שישנו מתבונן, משהו שמתבוננים בו ופעולה של התבוננות. אבל צריך להבין אותה רק בתור גישה, או צורה של התייחסות. אין מתבונן, אין במה להתבונן. יש רק מצב של מודעות. אם יש חלוקה כזו למתבונן ודבר שמתבוננים בו אז לא תוכל להמשיך להתבונן בו כשתקום מהמדיטציה. טבע המיינד הוא המפתח.

האם הדזוגצ'ן מדבר על "הארה"?
הוא מדבר על הארה לא כמטרה, אלא כעובדת קיום. הארה היא הזיהוי של המצב המואר הטבעי של ההכרה.

והזיהוי הזה הוא בנקודה מסויימת בזמן?
לא ממש. אתה לא יכול בעצם להתקיים ללא שום זיהוי כזה.

אבל לאנשים שאנחנו קוראים "מוארים" יש הרבה מזה, יותר מלאדם רגיל?
אחד הדברים המאפיינים את הדזוגצ'ן הוא האנונימיות שבהבנה. אם אתה חושב שאתה מואר או בודהה, אזי אין באמת הבנה של טבע המיינד. תחושת ההישג פוחתת ככל שעולה עוצמת המודעות. למעשה לא יכול להיות "מאסטר של דזוגצ'ן", כי ברור שלא הדזוגצ'ן הביא את ההבנה, אם היא אכן קיימת. שום דבר לא יכול לגרום להבנה לבוא. זה לא עניין סיבתי.

אם זה לא עניין של סיבה ותוצאה, האם אין אפשרות לפחות לא לגרום להבנה, אלא, אולי, להכין את הקרקע כדי שהיא תוכל לבוא?
איך יכול משהו שאין לו סיבות, להיות התוצאה של דרך? ומה הוא שהוא תוצאה של זמן תרגול ארוך שמהווה בסיס למשהו שאין לו סיבה? הדזוגצ'ן אינו תוצאה של קארמה טובה, כי הוא אינו תוצאה של שום דבר. טבע "השלמות הגדולה" הוא הניצוץ שבכל רגע. הוא הזוהר של כל רגע של חיים. זה הכל. זה האור שהוא טבע ההכרה.

הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. אם מישהו רוצה לשפר לעצמו את הקארמה יש לו מבחר אדיר של שיטות איך לעשות את זה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. אם אתה רוצה לשפר את הקארמה שלך אל תכנס למעגלי הדזוגצ'ן. אנחנו לא מתבוננים בקארמה. אנחנו מתבוננים במשהו שהוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי.

כל ממסד שטוען שיש לו בעלות על הדזוגצ'ן וטוען שיש לו דרך כלשהי שתוביל אותך אליו לא אומר אמת. אולי כדאי שתשאל את עצמך מדוע מקבלים הלאמות הטיבטיים הערכה כה רבה, מדוע הם הפכו לכוהנים הגדולים של הדור הזה שדורש הרגעה, שדורש שחרור מהכאב שבקיום דרך טכניקות בודהיסטיות. למה שנצטרך ללכת למישורים הטיבטיים כדי למצוא מה שכבר מול הפרצוף שלנו? מאיפה הצורך הזה ללכת למקומות הנידחים ביותר כדי להשיג משהו שמופיע כל הזמן, בכל מקום? הלאמות הם המשמרים של כל מני טכניקות של יוגה ומדיטציה שפותחו בהודו, והטכניקות הללו באמת מעניינות מאוד ויכולות להשפיע על הקארמה שלך ועל המציאות בדרכים שונות. יכולות להעניק לך אנרגיה ועוצמה. יכולות לפתח אצלך ריכוז ולשנות את מצבי התודעה שלך ולהזמין כל מני תובנות וחזיונות. אבל אם מה שאתה רוצה הוא דזוגצ'ן, כלומר את "השלמות הגדולה", אין צורך ללכת לשום מקום. אין צורך בשום קבלה של מסורת או תמסורת רוחנית כלשהיא. אל תיתן לאף אחד למסד או לתעש או לקחת ממך את המימד המאוד אישי ואינטימי של הקיום האנושי. השאלה היא רק למה לא אמרו לך את זה קודם?

הנה הלינק למאמר באנרג'י